לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה

שלושה אירועים מכוננים במיתולוגיה הפרטית שלי; לא אירועים על-טבעיים (היו גם כאלה, אבל זה כבר שייך לפוסט אחר) אלא לגמרי ריאליסטיים. כולם התרחשו בסביבות גיל ארבע, באותו גן ילדים. אני מביאה אותם כאן גם בהמשך לויכוח שמתנהל פה לסירוגין, על רמת המודעות של ילדים. וגם בהמשך לשיחה שהתעוררה בעקבות כל אדם שמתבגר הוא הרוצח של ילדותו.
זוהי הוריאציה שלי לפרוייקט הבלוגרים של אורי קציר מאפלטון, שינוי קל (?) של כללי המשחק. לא תחנות תרבות, אלא תחנות תודעה.
שניים מהזכרונות כבר הופיעו ברומנים שכתבתי ואני מעתיקה אותם לכאן כלשונם. השלישי רואה אור בפעם הראשונה.

*
הזיכרון הראשון מופיע בספרי "אסור לשבת על צמות" (הספריה לעם, עם עובד 1996). הוא כתוב בגוף שלישי. נתתי אותו לדמות המכונה בשם "הצמות" (במלרע) על שום צמותיה הארוכות.

היו בגן שלה שתי חברות שקראו להן דייזי ומרים. הן היו יפות, טובות-לב, וגדולות ממנה כמעט בשנה וחצי. על פי ההררכיה הבלתי-כתובה של הגן הן נחשבו לנסיכות, והיא נחשבה לאזרחית מן השורה, אחת הפחותות. לדייזי היתה צמה בצבע דבש כהה שהמבוגרים קראו לו שטני, ו"הצמות" בלבה החרימה את המלה הזאת, שצלצולה וגם הצבע שרמזה עליו דמו מדי ל"שתן". מרים היתה גבוהה, וכהה באיזה אופן נעים במיוחד, כמו צל בשעת הצהריים.
פעם, לקראת חג החנוכה, צירפו הגננת ועוזרתה את השולחנות, ארבעה-ארבעה. בצומת של כל רביעייה הניחו השתיים צנצנות עם צבעי גואש מדוללים במים. הילדים קבלו דפים גדולים. הם עמדו מסביב וצבעו. לכל צבע היה מכחול משלו, שחזר לצנצנת אחרי השימוש. "הצמות" זכרה שהצהוב התלכלך כי מישהו הכניס אליו בטעות את המכחול של השחור וכל השלהבות וטיפות השמן יצאו בצבע ירוק חאקי. שלא כמנהגה, מלאה הגננת עוד צנצנת בצהוב, כדי שהילדים לא יצטערו. דייזי עמדה בפינת השולחן. היא בדיוק גמרה לצבוע בירוק, וכשמתחה את עצמה להגיע לצהוב החדש – לא נזהרה, וקצה צמתה החליק על כתפה ונגרר בירוק של הציור. היא פרצה בבכי תמרורים, משוכנעת שמעכשיו תהיה לה צמה ירוקה, או שיצטרכו לגזור לה.
לאחר זמן-מה "הצמות" נכנסה לשירותים. מול הכיור הקטן עמדה דייזי, פניה אדומים ומבריקים מדמעות, כמו תפוח נחמד. ראשה היה מושפל, אבל היא לא התאפקה והציצה בראי, ביגון מהול בסקנות. מרים היתה לצדה. בידה השמאלית אחזה שפופרת קטנה מפלסטיק כתום שקוף, ששימשה לאחסון כדורים של תרופות, והושאלה בוודאי מפינת הרופא. היא שטפה את הקופסונת ביסודיות, מילאה אותה במים צלולים, טבלה בה את קצה הצמה, נדנדה אותה קלות עד שהמים נצבעו ירוק, הוציאה, סחטה בעדינות, שפכה את המים, הדיחה את השפופרת היטב, כמו עקרת בית קטנה, ומילאה אותה שוב במים צלולים.
"הצמות" ראתה מיד שזה לא יעיל. הרבה יותר פשוט לפתוח ברז, ולשים את הצמה בתוך הזרם. היא כמעט אמרה להן, אלא שפתאום הבינה מתוך כאב, שהן לא מיהרו. הצמה הפצועה היתה אביזר של קדושה בטקס של חמלה ואהבה, שהן ערכו לעצמן על רצפת השירותים המבוצצת. אור קרן מהן. יותר מכל הן הזכירה לה את התמונה שקראו לה פייטה, שהיתה תלויה בחדר הכניסה של המסיון, ובה ראו את נערם הרזה של הנוצרים שוכב פצוע פצעי מוות בזרועות אמו, שפניה רציניים כפני מרים, וגם שמה מרים. הן לא השגיחו בה, והיא לא העזה להתקרב, רק ידעה שהיא מציצה לתוך יופי שלעולם לא יהיה שלה. כשלא יכלה עוד לשאת את הבדידות – יצאה.

*
הזיכרון השני,  גם הוא בגוף שלישי, פותח את ספרי "טבע דומם" (סדרת ספ, הקיבוץ המאוחד 2005):

מתישהו בט"ו בשבט ציירו עצים. אחת הילדות שאלה אותה בדאגה איך צובעים גזע, אם ירוק זה הצבע הנכון. הן ישבו זו לצד זו, בפינת אי מרובע של שולחנות מחוברים במרכז הגן. כשלא נזהרו בִּרכיהן התנגשו. מן החלון הגדול נשקפו קצה ארגז החול ושני עצים דקים, קשורים למוטות. הילדה ששנאה שאלות טיפשיות, הצביעה עליהם ואמרה: אין לך עיניים? והשואלת הסתכלה עליהם בחוסר-בטחון ושוב שאלה: ירוק? והילדה נאנחה: את לא מסתכלת, באיזה צבע הגזע? וכשלא נענתה אמרה בחוסר סבלנות: נו, חוּם, חוּם, וקצת אחר כך ראתה שהשואלת בכל זאת צבעה את הגזע המלבני ואת שני הענפים הישרים שיצאו ממנו – בירוק בהיר של עלים.

ואני מוסיפה שהרבה ילדים נהגו לצבוע את הגזעים שלהם בירוק. אבל אותה ילדה ששאלה אותי והביטה בעצים שבחלון באמת רצתה לצבוע אותם בצבע "הנכון", ובכל זאת נכנעה בעל-כורחה לאיזו סמכות עלומה. ב"טבע דומם" כתבתי על הטריז שנתקע בין המילים לעולם, הסָפֵק הירוק שהרעיל מאז את כל החומים הבטוחים. אבל האמת היא שהטריז נתקע גם ביני לבין הילדים האחרים. והוא עדיין נמצא שם לצערי.

*

והשלישי:

בבניין שבו התגוררתי היה רופא ילדים, איש חביב לכשעצמו, שהאמין בחינוך אנרכיסטי (או משהו כזה). הוא ואישתו פשוט הניחו לבנם לגדל את עצמו: הם לא העירו לו ולא עצרו בעדו, גם כשזרק כדור בסלון של השכנים ושבר את כלי הסרוויס. אמו של הילד התחייבה לחנך אותו על פי העיקרון הפשוט הזה, אף שלא האמינה בו. והרגשתה לא השתפרה כמובן, כשהילד הפך לבריון של הגן. כל יום אחר הצהריים היא היתה אורבת לי בחדר המדרגות ושואלת איך הוא התנהג היום בגן. אם אמרתי שהיה ילד טוב היה זוכה בסוכריה.
הדיווחים שלי נטו לצד החסד, גם משום שריחמתי על האם שכל כך השתוקקה לשמוע מילה טובה על בנה, וגם משום שלא פעם עמד הוא עצמו מאחוריה ואיים עלי ב"שחיטה" אם אגיד את האמת.
יום אחד נפלה לי על הרגל מטחנת בשר. אין לי מושג מה עשתה מטחנת בשר בגן הילדים. זו היתה מטחנה כבדה, יצוקה מברזל, מאלה שמהדקים במין כליבה לשולחן, והיא נפלה לי על הבוהן וריסקה את הציפורן לתוך הבשר. ישבתי על כסא במטבח הקטן וחיכיתי שיפנו אותי לבית חולים. הפצע היה נורא וכל הילדים ריחמו עלי. הם נכנסו למטבח בזה אחר זה והביאו לי מתנות קטנות. אחרון נכנס הילד הבריון, ומעט מבוייש הוא שאל אותי למי אני רוצה שהוא ירביץ.
אמרתי: לאף אחד, תודה.
והוא אמר: לא, באמת, אל תתביישי. והציע לי כמה שמות שאת כולם דחיתי במבוכה.
בסוף הוא אמר שהוא ישמור לי את זה, אם מישהו ירגיז אותי בעתיד.
ואני זוכרת היטב שכבר אז, מִעמקי הכאב והרחמים העצמיים והמלכותיות הבלתי-צפויה – קלטתי הכל. את האבסורד, ואת האמפתיה והנדיבות שהניעו אותו; כוח הזרוע היה הנכס שלו. זה מה שהיה לו להציע. זה היה מצחיק ונוגע ללב. ואת מה שהבנתי ברגע ההוא על הגבול הנזיל בין טוב לרע ועל תמימות ומודעוּת, לא שכחתי עד היום.

קבלתי את הפרוייקט ממירי שחם ואני מעבירה הלאה לשועי רז, יורם קופרמינץ, טלי כוכבי  ועדינה טרולי בגעגועים גדולים לבלוג המחוק שלה  ובתקווה שתחזור לכתוב.

עוד באותו עניין

כל אדם שמתבגר הוא הרוצח של ילדותו

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות (לא רק שלי)