שלושה אירועים מכוננים במיתולוגיה הפרטית שלי; לא אירועים על-טבעיים (היו גם כאלה, אבל זה כבר שייך לפוסט אחר) אלא לגמרי ריאליסטיים. כולם התרחשו בסביבות גיל ארבע, באותו גן ילדים. אני מביאה אותם כאן גם בהמשך לויכוח שמתנהל פה לסירוגין, על רמת המודעות של ילדים. וגם בהמשך לשיחה שהתעוררה בעקבות כל אדם שמתבגר הוא הרוצח של ילדותו.
זוהי הוריאציה שלי לפרוייקט הבלוגרים של אורי קציר מאפלטון, שינוי קל (?) של כללי המשחק. לא תחנות תרבות, אלא תחנות תודעה.
שניים מהזכרונות כבר הופיעו ברומנים שכתבתי ואני מעתיקה אותם לכאן כלשונם. השלישי רואה אור בפעם הראשונה.
*
הזיכרון הראשון מופיע בספרי "אסור לשבת על צמות" (הספריה לעם, עם עובד 1996). הוא כתוב בגוף שלישי. נתתי אותו לדמות המכונה בשם "הצמות" (במלרע) על שום צמותיה הארוכות.
היו בגן שלה שתי חברות שקראו להן דייזי ומרים. הן היו יפות, טובות-לב, וגדולות ממנה כמעט בשנה וחצי. על פי ההררכיה הבלתי-כתובה של הגן הן נחשבו לנסיכות, והיא נחשבה לאזרחית מן השורה, אחת הפחותות. לדייזי היתה צמה בצבע דבש כהה שהמבוגרים קראו לו שטני, ו"הצמות" בלבה החרימה את המלה הזאת, שצלצולה וגם הצבע שרמזה עליו דמו מדי ל"שתן". מרים היתה גבוהה, וכהה באיזה אופן נעים במיוחד, כמו צל בשעת הצהריים.
פעם, לקראת חג החנוכה, צירפו הגננת ועוזרתה את השולחנות, ארבעה-ארבעה. בצומת של כל רביעייה הניחו השתיים צנצנות עם צבעי גואש מדוללים במים. הילדים קבלו דפים גדולים. הם עמדו מסביב וצבעו. לכל צבע היה מכחול משלו, שחזר לצנצנת אחרי השימוש. "הצמות" זכרה שהצהוב התלכלך כי מישהו הכניס אליו בטעות את המכחול של השחור וכל השלהבות וטיפות השמן יצאו בצבע ירוק חאקי. שלא כמנהגה, מלאה הגננת עוד צנצנת בצהוב, כדי שהילדים לא יצטערו. דייזי עמדה בפינת השולחן. היא בדיוק גמרה לצבוע בירוק, וכשמתחה את עצמה להגיע לצהוב החדש – לא נזהרה, וקצה צמתה החליק על כתפה ונגרר בירוק של הציור. היא פרצה בבכי תמרורים, משוכנעת שמעכשיו תהיה לה צמה ירוקה, או שיצטרכו לגזור לה.
לאחר זמן-מה "הצמות" נכנסה לשירותים. מול הכיור הקטן עמדה דייזי, פניה אדומים ומבריקים מדמעות, כמו תפוח נחמד. ראשה היה מושפל, אבל היא לא התאפקה והציצה בראי, ביגון מהול בסקנות. מרים היתה לצדה. בידה השמאלית אחזה שפופרת קטנה מפלסטיק כתום שקוף, ששימשה לאחסון כדורים של תרופות, והושאלה בוודאי מפינת הרופא. היא שטפה את הקופסונת ביסודיות, מילאה אותה במים צלולים, טבלה בה את קצה הצמה, נדנדה אותה קלות עד שהמים נצבעו ירוק, הוציאה, סחטה בעדינות, שפכה את המים, הדיחה את השפופרת היטב, כמו עקרת בית קטנה, ומילאה אותה שוב במים צלולים.
"הצמות" ראתה מיד שזה לא יעיל. הרבה יותר פשוט לפתוח ברז, ולשים את הצמה בתוך הזרם. היא כמעט אמרה להן, אלא שפתאום הבינה מתוך כאב, שהן לא מיהרו. הצמה הפצועה היתה אביזר של קדושה בטקס של חמלה ואהבה, שהן ערכו לעצמן על רצפת השירותים המבוצצת. אור קרן מהן. יותר מכל הן הזכירה לה את התמונה שקראו לה פייטה, שהיתה תלויה בחדר הכניסה של המסיון, ובה ראו את נערם הרזה של הנוצרים שוכב פצוע פצעי מוות בזרועות אמו, שפניה רציניים כפני מרים, וגם שמה מרים. הן לא השגיחו בה, והיא לא העזה להתקרב, רק ידעה שהיא מציצה לתוך יופי שלעולם לא יהיה שלה. כשלא יכלה עוד לשאת את הבדידות – יצאה.
*
הזיכרון השני, גם הוא בגוף שלישי, פותח את ספרי "טבע דומם" (סדרת ספ, הקיבוץ המאוחד 2005):
מתישהו בט"ו בשבט ציירו עצים. אחת הילדות שאלה אותה בדאגה איך צובעים גזע, אם ירוק זה הצבע הנכון. הן ישבו זו לצד זו, בפינת אי מרובע של שולחנות מחוברים במרכז הגן. כשלא נזהרו בִּרכיהן התנגשו. מן החלון הגדול נשקפו קצה ארגז החול ושני עצים דקים, קשורים למוטות. הילדה ששנאה שאלות טיפשיות, הצביעה עליהם ואמרה: אין לך עיניים? והשואלת הסתכלה עליהם בחוסר-בטחון ושוב שאלה: ירוק? והילדה נאנחה: את לא מסתכלת, באיזה צבע הגזע? וכשלא נענתה אמרה בחוסר סבלנות: נו, חוּם, חוּם, וקצת אחר כך ראתה שהשואלת בכל זאת צבעה את הגזע המלבני ואת שני הענפים הישרים שיצאו ממנו – בירוק בהיר של עלים.
ואני מוסיפה שהרבה ילדים נהגו לצבוע את הגזעים שלהם בירוק. אבל אותה ילדה ששאלה אותי והביטה בעצים שבחלון באמת רצתה לצבוע אותם בצבע "הנכון", ובכל זאת נכנעה בעל-כורחה לאיזו סמכות עלומה. ב"טבע דומם" כתבתי על הטריז שנתקע בין המילים לעולם, הסָפֵק הירוק שהרעיל מאז את כל החומים הבטוחים. אבל האמת היא שהטריז נתקע גם ביני לבין הילדים האחרים. והוא עדיין נמצא שם לצערי.
*
והשלישי:
בבניין שבו התגוררתי היה רופא ילדים, איש חביב לכשעצמו, שהאמין בחינוך אנרכיסטי (או משהו כזה). הוא ואישתו פשוט הניחו לבנם לגדל את עצמו: הם לא העירו לו ולא עצרו בעדו, גם כשזרק כדור בסלון של השכנים ושבר את כלי הסרוויס. אמו של הילד התחייבה לחנך אותו על פי העיקרון הפשוט הזה, אף שלא האמינה בו. והרגשתה לא השתפרה כמובן, כשהילד הפך לבריון של הגן. כל יום אחר הצהריים היא היתה אורבת לי בחדר המדרגות ושואלת איך הוא התנהג היום בגן. אם אמרתי שהיה ילד טוב היה זוכה בסוכריה.
הדיווחים שלי נטו לצד החסד, גם משום שריחמתי על האם שכל כך השתוקקה לשמוע מילה טובה על בנה, וגם משום שלא פעם עמד הוא עצמו מאחוריה ואיים עלי ב"שחיטה" אם אגיד את האמת.
יום אחד נפלה לי על הרגל מטחנת בשר. אין לי מושג מה עשתה מטחנת בשר בגן הילדים. זו היתה מטחנה כבדה, יצוקה מברזל, מאלה שמהדקים במין כליבה לשולחן, והיא נפלה לי על הבוהן וריסקה את הציפורן לתוך הבשר. ישבתי על כסא במטבח הקטן וחיכיתי שיפנו אותי לבית חולים. הפצע היה נורא וכל הילדים ריחמו עלי. הם נכנסו למטבח בזה אחר זה והביאו לי מתנות קטנות. אחרון נכנס הילד הבריון, ומעט מבוייש הוא שאל אותי למי אני רוצה שהוא ירביץ.
אמרתי: לאף אחד, תודה.
והוא אמר: לא, באמת, אל תתביישי. והציע לי כמה שמות שאת כולם דחיתי במבוכה.
בסוף הוא אמר שהוא ישמור לי את זה, אם מישהו ירגיז אותי בעתיד.
ואני זוכרת היטב שכבר אז, מִעמקי הכאב והרחמים העצמיים והמלכותיות הבלתי-צפויה – קלטתי הכל. את האבסורד, ואת האמפתיה והנדיבות שהניעו אותו; כוח הזרוע היה הנכס שלו. זה מה שהיה לו להציע. זה היה מצחיק ונוגע ללב. ואת מה שהבנתי ברגע ההוא על הגבול הנזיל בין טוב לרע ועל תמימות ומודעוּת, לא שכחתי עד היום.
קבלתי את הפרוייקט ממירי שחם ואני מעבירה הלאה לשועי רז, יורם קופרמינץ, טלי כוכבי ועדינה טרולי בגעגועים גדולים לבלוג המחוק שלה ובתקווה שתחזור לכתוב.
מאוד התחברתי להבחנה שאת מצביעה עליה בסיפא של הקטע האחרון – אודות הגבול הנזיל בין הטוב לרע. ולחשוב שילדה עולת ימים מגיעה לתובנה הזו… נהדר
איזו רשימה מרגשת, עד דמעות. תודה.
תודה על השלישיה. את השניים הראשונים הכרתי( את השני הבאתי פעם באחד הפוסטים שלי).השלישי מעולה. מנסיוני עלם החמודות הוא ודאי בכיר בשירות המדינה/אחד ממשרדי הממשלה. יש להניח, בתפקיד פקידותי- בירוקרטי.
זה הדהד אצלי סיפור מלפני שבוע וחצי: קיבלתי איזו הצעת עבודה. וכאשר הצגתי זאת לעמית אקדמי באמרי 'הציעו לי איזה ג'וב'. הוא שאל אותי ספונטנית: 'נו, איך זה להיות רוצח שכיר, מקצוע מפרנס?. הואיל והוא מכיר אותי מהקשרים לוינסיאניים עניתי לו: 'להיות רוצח שכיר לוינסיאני (הצו לא תרצח המתגלה על פני האחר,כל אחר) הוא בהחלט דבר מה ייחודי. A working calss hero is something to be.
את רואה, שוב התחברתי דרך לוינס לאקונצ'י.
הסיפורון השלישי הכה בי הכי חזק כי אני מאמין גדול במכות מתחת לחגורה. יפה מאוד.
תודה, צבי
תודה, מירי (שחם?)
תודה, שועי. (האם אתה מודע לכך שעוד ששה פרקים ואחרית דבר אקונצ'י הולך הביתה? למי נתחבר אז?)
תודה, אנדרסן 🙂
בשבוע הבא אני מקווה להתחיל סדרת פוסטים על ספר שירה מסוים- קשריו הענפים עם ספריה הקודמים של המחברת (שלא היתה מועמדת לפרס ספיר השנה) ומגוון מקורותיו-רעיונותיו
…
ובקשר להליכתו של אקונצ'י מאיתנו, אני מקווה להצליח להביא את טלי יקירתינו להפגנת מחאה, על יד המערכת
לא יודע מה איתך, אבל עליי מניפולציות רגשיות עוד פועלות יופי
…
סוף שבוע נעים/שבת שלום על פי מנהג המקום ויושביו
(-:
כן, אני
קוראת פה בשקט
שועי – אני משפשפת את ידי בציפייה. (הביטוי המשונה הזה היה הראשון שעלה בדעתי, והאישה שטיפלה בי דרך כניסה לאברי גוף תמיד אמרה שהדבר הראשון שעולה הוא הנכון. אז אני משאירה אותו כאן במלוא האנכרוניסטיות שלו.)
גם אני עדיין חושבת על אקונצ'י בעקבות הטוקבקים לפוסט הקודם. לא צחקתי כשאמרתי שהוא זה שעורר את כל המלאכים והאורות והדברים המסתוריים שהתרחשו בשולי התגובות. אני רק תוהה אם זה סוג של התגוננות, תגובה לחסך שעוררה העבודה הארצית והאפלה והמעיקה הזאת, או שזה הטוב שנמצא בתשתיתה ובמהותה. אני נוטה להשערה השנייה, וזה מתחבר לי לזיכרון השלישי כאן, שהוא הזיכרון הכי קרוב לי כמו שאני עכשיו.
ההזמנה משמחת ומרגשת – זה מתבשל (-:
שלושת הקטעים שלך צלולים וחדים ומכים בבטן בעוצמה אדירה.
השלישי הכי עצוב בהקשרים פוליטיים-מלחמתיים, כי יש כל כך הרבה כמותו, אבל כולם נוגעים ושורפים בעיניים, כל אחד בדרכו וכולם בדרכך.
ושועי – למה הפגנה? אני חושבת שאם נבקש יפה מרית תמציא לנו עוד סדרה… ואם אני אבקש ממש יפה, ועוד ביומולדתי, אז אולי הסדרה הבאה אפילו תהיה נטולת אקונצ'י… (-:
תודה, טלי
ובאשר לאקונצ'י – את פשוט מפספסת אותו (ראי תגובתי לשועי מעל לראשך) אבל יש לך עוד כמה פרקים לגלות את כל טובו 🙂
טלי: כאשר הוברר מזמן– בעימות מדומיין בין גרוסמן ,דמות הרפאים שמאחורי אהרון, לאקונצ'י והתפרעויותיו, אני רוכב עם דון ויטו
מפני שהוא מגלם אצלי את דמות הזר המסתורי (אך לאו דווקא הדמוני), התמהוני המעורר עניין ומערער הנפש, מה שלעתים באופן מטריד, גם משובב נפש, הנקי מנבכי המניפולציות הרגשיות שהומטרו עליו כגשמי מונסון על ידי אמו/הוריו
וגם מפני שבגרוסמן יש דבר מה מהוגן כל-כך
שמקשה מאוד-מאוד, לפחות עליי
ולמרית- תודה על העברת הלפיד אני מקווה להאיר בו תודעתית בכדי שסובביי יוכלו להזהיר אותי מפני פחתין, קוצים וברקנים
מקווה להעלות את הפוסט הפותח על "דיו אדם" באמצע השבוע
ֹ
או לפחות לא לסלוד ממנו, אבל אני פה, קוראת בנאמנות, ולא פוסלת כלום.
ואני בכל זאת מייחסת את רוחות השכינה שהגיעו הנה לאנשים- למארחת ולאורחים, לאו דוקא לדון ויטו. כל עוד אתה, שועי, רוכב בינו לביני – אני שקטה (-:
דברים שיוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. וכבר מזמן אמרתי לך שהשיח בינך ובין מרית מצליח משום מה לרגש אותי מאוד.
אני חושב שארכב בינך ובין אקונצ'י על תלת-אופן (הומאז למשולש) ו/או על חד אופן (הומאז לספירלה).
יכול להיות שמא שקשה לך לגבי אקונצ'י אינה הסטייה, אלא העובדה כי ניכר כי הוא נמצא מעבר לכל חינוך
?
חיוך חוזר.
ככה זה בספירלה…(-:
נדמה לי שחד אופן מאו דהולם את דמותך, לפחות את הפן המחוייך שלך.
את התיאוריה שלך אני דוקא לא מקבלת, אין לי בעיה אם אנשים שאינם ניתנים לחינוך, זה הכיוון שאליו הוא הולך שמפריע לי, לא עצם הבחירה האינדיבידואליסטית שלו ללכת בכיוון משלו, בחירה שאותה, כעקרון, אני דוקא מעריכה מאוד (ומרית מחייכת חיוך נצחון קטן או לא קטן, שאני רואה עד הנה (-: ).
המישור הערכי-מוסרי נטו, המעט רעוע אצל אקונצ'י הוא הגורע. העובדה שאקונצ'י עושה לא מעט על מנת לעורר בחלקים מצופיו רגשות ותחושות שלא מן הספקטרום מעורר הנעימוּת.
אני חייב לומר כי כאן השאלה היא איזה אדם היה אקונצ'י הפרטי. אפשר, וכבר חזיתי בתופעות כאלה מעודי, כי אישיות מתריסה מאוד, קונטרוברסאלית ברמה הציבורית, תהיה ברמה האישית מוסרית ועדינה מאוד.
שוב, לא הכרתי את אקונצ'י ובאשר המישור המוסרי מדבר אליי מאוד. אפשר שזה הדבר בדיוק, שמעניק לויכוחים העדינים בינך ובין מרית על סוגיית אקונצ'י מִשנה-עניין לטעמי.
ועוד דבר, מנצל את הבמה, על מנת לאחל לך מזל טוב ובשורות טובות, גם כאן.
כלומר – אין לי מושג איזה אדם היה אקונצ'י הפרטי אבל זה גם ממש לא אכפת לי. הסדרה של מרית עוסקת (גם) באקונצ'י הציבורי, האמן, בדרך שבה הוא בוחר להציג את עצמו מול העולם, וכל השיפוט הערכי, המוסרי ואפילו האסתטי והאמנותי שלי או של כל אדם אחר, יכול וצריך להישען רק על זה, לא על חייו הפרטיים.
ושוב תודה רבה – כולה יומולדת… (-:
נעדרתי מפה כמעט יומיים, וגם קודם כבר לא הייתי לגמרי צלולה, כי לא קלטתי שיש לך יומולדת, טלי!
אז קצת במאוחר – המון הפתעות טובות והמון דלתות וחלונות שכלל לא ידעת על קיומם, כי הפתחים הם מבחינתי החלקים הכי חשובים גם בבית הפנימי.
ושועי – התלת אופן הוא בסימן החזרה לילדות, וגם אני רוכבת עם דון ויטו. מאד אהבתי את נוף המערבון, ובכלל תודה. בכל פעם שאתה מדבר עליו אני מרגישה עוד קצת פחות בודדה.
זאת ברכה מצויינת – אני לגמרי מתכוונת לנסות ליישם, גם ואולי בעיקר את אלה שלא ידעתי על קיומם…
אם כולם רוכבים עם דון ויטו בסוף אני אתחיל להרגיש בודדה…
אבל הרמתי את הכפפה שזרקת לי, סוף סוף- תודה!
http://www.notes.co.il/tali/58213.asp
שאני רוכב ביו דון ויטו ובינך?
וחוץ מזה אני על חד אופן או תלת-אופן
נראה לך שויטו יעז להתעסק עם מציאות קרקסית?
אם הייתי נניח נוסע במאזדה או בג'יפ, או בדבר מה ממונע ומהוגן, אני מניח שהייתי תופס אותו מקיים מיצגים (כך קוראים לזה) מתחת לרכב
אבל לעקוף תלת אופן? אני מתקשה להאמין.
ואני עובר לראות את הפוסט החדש שלך…
(וגם להפלגה).
הצחקת אותי ממש עכשיו. ממש ובקול רם (-: