כתוב בגוף 12 – צער שנובע מבכי

זהו הפרק השניים עשר בסידרת המאמרים על הזיקה בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לאמנות הגוף של ויטו אקונצ'י. המאמרים מתפרסמים כל יום שלישי ב 20:00 בדיוק (בשביל הטקס)

ניכור והזדהות

בצד שיטת המשחק המסורתית של סטניסלבסקי הפועלת מן הפנים אל החוץ, קיימת גם גישה הפוכה שמנסחה הרהוט הוא ברכט בתיאוריית התיאטרון האפי שלו. ברכט הופך את הכיוון שקבע סטניסלבסקי, ופועל מן החוץ אל הפְּנים: "בכי נובע מצער," הוא קובע, "אבל גם צער נובע מבכי" (משהו כמו "עם האוכל בא התאבון").

ההבדל בין שתי הגישות אינו מסתכם בתהליך העבודה. כל אחת מהן מכוונת לחוויה אחרת, לאידאל שונה של תיאטרון: סטניסלבקי מעוניין לסחוף את הצופה, לגרום להזדהות רגשית. ברכט מעוניין לעורר בד בבד גם את החשיבה הביקורתית. לשם כך נדרש ניכור מסויים בין הקהל לבין הדמות, פער מכוּוָן בין הרגש לבין ביטויו.

כיוון שאהרון מרוכז בגופו, הוא ער בין השאר לביטוי הגופני של הרגשות:
"היתה נקודה אחת בתוך הבטן שלו, מתחת ללב בערך, שהיתה מהבהבת בצביטה, בצריבת געגועים, כשהיה חושב על יעלי" (223).
לפי ההגיון הברכטיאני של אהרון אפשר להפוך את סדר הפעולות: אם ההתאהבות גורמת לצריבה, אפשר לגזור מצריבה (כלשהי) את ההתאהבות. כלומר להתניע את הרצף גם בכוון ההפוך. זוהי עוד הרחבה של השיעור שלמד מאמו – היא מפעילה את הגוף באופן מכני. הוא מנסה להפעיל את הרגש.

עד כמה עמוקה אמונתו של אהרון בהיבט המיכני של המציאות, ניתן ללמוד מן הניסיון המצחיק והקורע לב שלו – לביים נס, כלומר להפעיל אותו מבחוץ. יום אחד בילדותו הוא מחליט להעניק לאמו משאלה. המודל שלו הוא אגדה על יהלום משאלות שנמצא בכרסו של דג. כדי לשחזר את הסצנה הוא מחפש ומוצא חרוז מבריק שנראה לו כמו יהלום (מה שמעיד על הגיל הצעיר שבו התחיל להפעיל דברים מבחוץ), וממהר לאמבטיה שבה משתכשך הקרפיון המיועד לארוחת השבת. הוא תוחב את "היהלום" בכוח ללועו של הקרפיון, ונפוח מגאווה ומִסוד הוא ממתין שאמו תפתח את בטן הדג "וכל מה שהיא תבקש יתמלא מיד…" (אבל זה "אף פעם לא נגמר כמו שחושבים … הכי טוב לא להאמין בקסמים, ואז לא מתאכזבים," 315).

על מנת להחזיר את העוצמה והחדות לרגשותיו הדוהים אהרון "לוחץ על הכפתורים" של עצמו. בהתחלה לא נדרש הרבה: די שיכווץ את שרירי בטנו כדי להשיג את התוצאה הרצויה (227). כשהחידוש נשחק הוא פונה (כמו אימו) לעזרת המזון: נקודת ההתאהבות המהבהבת היא גם "המקום שצובט אחרי חביתה מטוגנת בשמן ואחרי ריצה ארוכה" (234), כלומר נקודת הצרבת. וכך הוא מתחיל לצרוך שמן מבושל. כדי להשיג את רמת הריגוש המבוקשת הוא נזקק למינון הולך וגדֵל של הסם:

"כאילו לא הרתיח אחרי-הצהריים חצי כוס שמן במחבת ושתה הכל עד הטיפה האחרונה, שרוף ומסריח, בשביל להרגיש שוב את יעלי האמיתית בנקודה ההיא בבטן שלו" (269), או: "אולי אמא צריכה משהו [מהמכולת] אולי שמן. אתמול התפלאה שהבקבוק נגמר כל כך מהר. זה הוא שאוכל עכשיו כל דבר עם שמן" (251).

הניכור הוא אבן החכמים של התיאטרון של ברכט. אך אין דומה ניכור בין צופה לבין מה שמתרחש לפניו על במה, לניכור של אדם מעצמו, לסדק המוּדע והמתרחב בינו לבין רגשותיו, עד כדי ערעור זהותו: "אז מה הוא כן, אז מי הוא, מי התאום האמיתי ומי השתלט בעורמה" (275). אהרון משלם מחיר יקר על הבחירה הברכטיאנית, על הסירוב להגרף בזרם – של האחרים, וגם שלו עצמו.

*

הסוס הקטן עייף

היינריך פון קלייסט (משורר, מחזאי וסופר גרמני, 1777-1811) כתב את "על תיאטרון המריונטות", מסה שהפכה לטקסט מכונן של בובנאים, אף שהיא מנסה לומר משהו דווקא על בני אדם. המריונטה, טוען קלייסט, היא הרקדנית האידאלית בהיותה נטולת תודעה. היא לא משוחררת רק מכוח הכובד אלא גם מן המוּדעות העצמית – המסרבלת המפצלת והמכאיבה – של בני האדם. קלייסט מדגים את טיעונו באנקדוטה על נער מלא חן שהציץ פעם בראי בזמן שניגב את רגלו, והבחין בדמיונו לפסל מפורסם שבו מתואר נער שולף קוץ מרגלו. הנער ניסה לחזור על התנועה ולא הצליח לשחזר אותה. הוא ניסה שוב ושוב עד שהתנועה הטבעית נהייתה מגוחכת ומעושה.
החן הגדול של הבובה נובע מציות לחוקי הטבע, אבל אהרון מתנגד לחוקי הטבע; הוא מנסה לגדל חתולה צמחונית ולהפעיל את הרפלקסים שלו על פי בחירה. והמוח שלו "עושה לו דווקא ומנצל אותו נגד עצמו … הוא סוגר ונועל אותו מלמעלה ומלמטה. מנעולים על מנעולים" (211).
ביקום הפנימי של אהרון אין מקום למקריות, למנוחה להסחפות בזרם. אפילו הזמן לא זז מעצמו. זה אהרון שצריך לנוע בתוכו, וכבר אין לו כוח "לעבור מרגע אחד לשני" (279). מופעי "הודיני" שלו הם בין השאר, נסיון לפרוץ מן הכלא התודעתי שבו כלא את עצמו. הוא כל כך מתגעגע לספונטניות האבודה: "הלוואי שהיה זוכר איך פעם היה עושה הכל, ובלי לחשוב" (211), ומשתוקק "לחזור ולהתאחד עד כלות, עד לא-לחשוב, עד שיהיה סוף סוף לבשר אחד" (266). ועד אז הוא מוכן להסתפק בקצת "שיכחה עצמית ורמאות עצמית ואשליה" (280).

והנס הזה אמנם מתרחש לרגע, בזמן שיעור הריקוד עם אמו. הינדה מדרבנת אותו להשתחרר, להתרפות, ואהרון משתף פעולה: "תשכח את עצמך," הוא אומר לעצמו, "תשכח הכל, תוותר רגע לעצמך, תהיה לא אחראי למעשיך, והוא ריפה את איבריו … משהו התמוסס בו וזרם, כמו ליטוף מיתרי נבל, אני ממש רוקד, ולפירפור תדהמה ועונג חש איך למולו אמא שלו נשטפת מידיו בן רגע ונבלעת גם היא לתוך הריקוד כדג המחליק למים" (259).
והוא תיכף משלם את המחיר: בתי שחי, פלחי עכוז ועיניים מתערבבים מולו. רגע אחד הוא מרפה והעולם חוזר לתוהו ובוהו. לא, השיכחה אינה אופציה בשביל אהרון. הוא חייב להמשיך לתחזק ולהפעיל כל פרט בעולם שיצר. כשאני חושבת על כך אני נזכרת במשפט האחרון שאמר ניז'ינסקי הרקדן האגדי לפני שיצא מדעתו: "הסוס הקטן עייף".

 

אקונצ'י

באחד הראיונות שקראתי מספר אקונצ'י חלום ילדות חוזר מגיל שש או שבע: הוא נמצא בחדר האמבטיה, עומד מול האסלה ומשתין. הוא משתין דם. הוא נרתע, מזועזע, מבוהל: בזמן שהוא נרתע השתן שלו משפריץ לכל עבר, על הקירות, על התקרה. הוא מביט סביבו ופתאום מחליט: הוא מכוון את הזין שלו בנחישות לכל אינטש בקיר ובתקרה, הוא כבר לא מפחד, הוא מאושר. הצבע של החדר משתנה, בזכותו.
וגם זיכרון ילדות מוקדם, מגיל חמש בערך: הוא שוכב על ברכי אביו שמכה אותו ותוך כדי כך הוא מקיא. הספגטי שאכל היה ברוטב עגבניות, הוא בטוח, אבל כשהוא נפלט על רגלי אביו הוא לגמרי לבן, כאילו סונן בקרבו.

במין תעלול נוסח תום סוייר שהפך את צביעת הגדר מעונש לפרס, משנה אקונצ'י את הסיטואציה והופך את הסיוט לפרוייקט עיצובי (במקרה של צביעת החדר), או לתהייה על טיבו של הקיא: מתי ובאיזו דרך סונן ממנו האדום. (ורק בסוגריים – כמעט כתבתי פרק על האדום והלבן בספר הדקדוק הפנימי.)

ברכט תמיד הדגיש את תרומתו החשובה של העיצוב לניכור הנוצר בין הבמה לקהל: במקום לעזור לצופה לשקוע באשלייה הוא צריך לעורר מחשבה, להפריע ולעכב את ההיסחפות לעולמן של הדמויות. וזו ההזדמנות אולי, להפוך לרגע את הכיוון של משוואת אהרון-אקונצ'י, ולהזכיר את האור ששופך ספר הדקדוק הפנימי אל אחורי הקלעים החשוכים, הרגשיים והפסיכולוגיים של הגוף באמנותו של אקונצ'י, אל המנגנון התודעתי המבריק הממיר מצוקות רגשיות בפעולות ובלונה-פרק של חשיבה ביקורתית.

על התיאטרון האפי של ברכט ועל ההבדל בין גישתו לגישת סטניסלבסקי כתבתי בהרחבה כאן  וכאן. (ה"כאן" הראשון הוא ניתוח של סיפורו של אנדרסן "חייל הבדיל האמיץ" שבאמצעותו אני מדגימה ב"כאן" השני את התיאוריה של ברכט.)

בשבוע הבא – אני מלחמת אזרחים