שני קטעים מתוך פתאום ציפורים שיצרה גודר ב-2002. עבודה יפיפיה. קרירה, מיוסרת, מסתורית, מוּדעת, אקספרסיבית ומנותקת כאחת.
וכך זה מתחיל: בקצה הרחוק של הבמה נדלקת נהרה לבנה, ניאונית, כמו אור שבוקע מן האופק בזריחה. הבמה כולה לבנה, שומקום מוצף אור שאינו משתנה במהלך ההצגה. אולי זה בכלל השמיים. ופתאום ציפורים.
ארבע רקדניות יחיפות לבושות בשחור – ארבע וריאציות של חולצה ללא שרוול וחצאית באורך הברך. גבה החשוף של הגבוהה אסור בשרוכים שחורים. אישה צעירה (קרני פוסטל, המלחינה) מנגנת על צ'לו חשמלי בצד הבמה. ארבע הבנות מתנועעות, יוצרות צירופים קליגרפיים על הבמה הלבנה כמו דף עם שורה בודדה וזוהרת של אופק; איך אומרות הדמויות באלף לילה ולילה על סיפורן – "לו נכתב בדיו על פני האופק שהמבט מרחיק אליו נדוד, היה לֶקח למבקשים ללמוד".
ארבע רקדניות, ארבע דמויות שהן אחת: ספק ציפורים בשמיים סטריליים, ספק חברות מִסְדר קטנות, ילדות. מתנגשות זו בזו, מתלטפות במגושם, מתחברות לצורות: בין מערכים גיאומטריים של ציפורים נודדות לקומפוזיות דתיות משובשות. חמלה, יסורים, בשׂוֹרה. הורדה מהצלב. הן מכסות את פניהן כאבלות. מתיקות וחומרה. לא תנוחות, כי אין מנוח. מתנועעות על הקו בין הגבישי למיוסר. לתמונות אין גבולות ברורים, הן משסעות זו את זו כל הזמן. זרועות ורגליים מתחברות ומרתקות את הדמויות זו לזו. ופתאום הן ניתקות, קופאות לרגע באלכסון, ידיים ורגליים נשברות למשולשים. נוגעות זו בזו. העיניים מתחמקות. היפר אקטיביות. עדינות. דוחפות אצבעות. הפנים משתנים במהירות, כאילו דפדפו בספר הבעות. ותמיד יש איזה פרט שמפריע, שלא מסתדר. הסימטריה מתעקמת, מסתבכת. הן נאבקות להחלץ מן המקלעת. אחת צועדת אל קצה הבמה. רגליה טובלות באור. ופתאום מהומה של צווחות, כמו ציפורים שמתכוננות לשינה.
הקטע האחרון מלווה ביבבה ארוכה של אחת הרקדניות. כשהיא משתתקת כבֶה האופק. הבמה מאפירה. שלוש דמויות קופאות על מקומן בזמן שהרביעית מונָה את העושים במלאכה תוך כדי ריקוד: "שחר בראון, לולו ליאם, יסמין גודר…" תופרת את ההצגה למציאות, במין מחווה הפוכה לפזוליני, שפתח את סרטו "ציפורי שיר וציפורי טרף" בשיר הקרדיטים הבא:
ועוד כמה הערות חזותיות (לאו דווקא מתחום המחול. כי על הדברים הבאמת מעניינים שקורים היום במחול אי אפשר לדבר רק בלשון של מחול).
hallway – ברוס נאומן
Double Poke in the Eye II, Bruce Nauman 1985
ביל ויולה (בעצם חיפשתי עבודה אחרת שלו המתייחסת לאמנות דתית, אבל זה מה שהיה ביוטיוב)
מתוך מופע של רוזאס, להקתה של אן תרזה דה קירסמאקר שיצרה כמה וכמה כוריאוגרפיות חדות לארבע נערות. הסרטון הקודם שהיה פה נעלם מן האינטרנט.
ולסיום – הנחה
ביום ששי ה-10 לאפריל ב 22:00 תעלה במרכז סוזן דלל עבודתה האחרונה עד כה של יסמין גודר אחושילינג Singular Sensation
זוהי הופעה אחרונה לעונה, לפני שהלהקה יוצאת לסיבוב הופעות.
לקוראי האתר – כרטיס ידיד (זו מילת המפתח) ב 50 ₪ בלבד (במקום 110)
כרטיסים בקופת מרכז סוזן דלל 03-5105656.
כתבתי על יסמין גודר גם:
האיש, האישה והחיה – על אוהבים אש של יסמין גודר
ועל תיאטרון מחול
אל תיאטרון המחול התוודעתי לראשונה רק במרוצת השנים האחרונות. אמנם לפני כן ראיתי בריקוד את הבעתה הייחודית של הנפש באמצעות הגוף
ובמיוחד אהובה עליי הגדרת הזמן של הפילוסוף הניאופלטוני היווני יבליכוס כמחול הנפש סביב השכל. בקטעי הוידאו המצורפים אני מקווה להצליח לצפות בהמשך היום. באשר להערת הפתיחה, למרות הסקפטיות הבראשיתית שלי כלפי הטיפול הפסיכולוגי דומני כי באסכולות מסויימות ובהינתן מטפלים מוכשרים ובלתי דוגמטיים אפשר לראות גם בו מסע של הנפש, לא רק סיפור מחודש, אלא גם הבנה מחודשת שאין בה בכדי לשים את הנפש בסד של מונחים מגבילים.אני מסכים כי יש בממסד הפסיכולוגי משהו דוגמטי ומייבש המזכיר לא במעט את הממסדים הדתיים, אבל בכל מקום יימצאו גם כמה נפשות חופשיות העשויות לחולל באמצעות הטקסטים ועולם הידע יצירות משובבות לב ונפש אפילו ברמת הדיאלוג עם המטופל
אם כבר הזכרנו את טוטו ואת פזוליני, ואם כבר דובר כאן במאמר הקודם על תאטרון בובות, ואם כבר מדברים על שירת הברבור של האומנות, או של התרבות,
אז הנה השלוב האולטימטיבי. 100 אחוז של פואטיקה:
חלק ראשון:
חלק שני:
חלק שלישי:
ושאלה:
"כרטיס ידיד" זאת מן סיסמה שאומרים בקופה?
חולי – זה מקסים! לא הכרתי את זה קודם. תודה.
עופר – תודה. וכן, כה אמר גיא הגלר, המפיק והמנהל (אף אני חזרתי ושאלתי) כרטיס ידיד לקוראי האתר
ושועי – תודה, זה שדה רחב כמו שאמר אבא של אפי בריסט, רחב מדי בשבילי הערב.
זה סרט שהופיע כאפיזודה של כמה סרטים איטלקיים קצרים של במאים שונים… מיותר לציין שהסרט של פזוליני הוא העיקר שם… 🙂
זה הסרט האחרון שטוטו עשה, והוא ענק פה, לא?
זה פשוט סרט קצר מושלם מכל בחינה אפשרית. תסריט, בימוי, קצב, תוכן וכל מה שרק אפשר לחשוב עליו…
הנה תרגום השיר שאוסף הזבל שר (התרגום לא שלי, ותודה למתרגמת…)
את כל
האהבה המטורפת שלי
נשפו השמים
נשפו השמים כמו זה שנשדד מחייך
כשהוא
גונב משהו מגנב
אבל השדוד כשהוא בוכה
גונב משהו מעצמו,
לכן אני אומר לך
כל עוד אחייך
לא תאבדי
זה חולי פה למעלה…
גם שם הסרט יפה – מה העננים? (או מהם עננים?)
גם את טוטו אגב לא הכרתי מעבר לציפורי שיר ציפורי טרף שהוא בעיני אחד הסרטים המופלאים והמסתוריים, סרט פרנציסקני ופושטקי כזה, לא רוח ולא חומר, לא אמת ולא אגדה, שבו יש לטוטו פרצוף של ציפור, ובעננים יש לו פרצוף של בובת תיאטרון. זה פלא שאותו פרצוף יכול להיות שני דברים כל כך שונים.
ודרך אגב – בתור מי שמבין קצת בבובות, ההפעלה לא מי יודע מה אמינה, אבל זה לא פוגע, זה רק משאיר את זה יותר מאוורר ועדין, במין איזור דמדומים של ספק בובות ספק אנשים.
נדמה לי שתרגום השם זה: למה העננים?
אבל אני לא בטוח…
חוץ מזה, בחיים בדרך כלל עדיף לא להבין… ככה נהנים יותר… 🙂
תודה מרית. אני וחברים ראינו את אחושילנג בזכותך. היה יצירתי ומעורר וחי. אישית הרגשתי מהיצירה שאני שומעת בה את השיר של אהוד בנאי- בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון… אבל כל אחד חווה משהו אחר. גם הביטוי קבלת פנים עלה וכמובן סופר-מן. עוד לא יודעת לנסח ביקורות מחול כמותך ובכלל ביקורות, אבל מזל שתודה, זה דבר שעדיין פשוט לי לומר. תודה.
איזה יופי, מאד משמח לשמוע. הדברים שעלו בדעתכם מהדהדים גם אצלי. אני מתכוונת לכתוב פה (כשיהיה לי זמן, כשיהיה לי זמן) גם על אחושילינג ועל עבודות אחרות של גודר. וזו לא ממש ביקורת מבחינתי. יותר נסיון לקרוא מחול, לפתוח חלונות שנשקפים ממנו.