בשבוע האחרון, אולי בגלל המלחמה, בטוח בגלל המלחמה, צץ לו פתאום סיפורו של י"ל פרץ "שלוש מתנות" והתחיל לנקר במוחי. לא חשבתי על הסיפור הזה שנים רבות, מאז למדתי אותו כילדה אי שם ביסודי. למי שלא זוכר אני מביאה את תקצירו:
יהודי מת ונשמתו עולה השמיימה. מרוקנים אל כפות המאזניים את התרמיל הצחור של המצווֹת ואת התרמיל השחור של העבירות, ואין הכרעה. הכפות לגמרי מאוזנות. הנשמה האומללה נשארת בחוץ. לא לגן עדן ולא לגיהנום. מלאך רחום מייעץ לה לקנות את לבם של הצדיקים במתנות: "עופי למטה, סובי, כאשר אמרתי, את האדמה, התבונני בעינים פקוחות לכל הנעשׂה שם בין החיים. ואם תראי דבר טוב, דבר יפה, יוצא מן הכלל, חטפי והביאי אותו תיכף ומיד מתנה לצדיקים בגן-עדן … ואם שלוש מתנות תביאי, בטחי בי, שיפתחו לך שערי הגן-עדן."
הנשמה משוטטת ומשוטטת עד שהיא נקלעת לשוד: גביר יהודי מניח לשודדים לקחת את כל אוצרותיו, עד שהם מגיעים לצרור קטן. הוא קם להגן עליו ונרצח. כשהם פותחים את הצרור הם מוצאים בו רק עפר מארץ ישראל. הנשמה מביאה לצדיקים גרגר אבק רווי בדמו.
ושוב היא יוצאת לנדודיה עד שהיא נתקלת בעלמה עברייה יפהפיה שנידונה להיקשר במחלפות ראשה לזנב סוס דוהר ולהיגרר בחוצות העיר. בתור משאלה אחרונה היא מבקשת שיינתנו לה סיכות, ובעזרתן היא מהדקת את שמלתה לבשרה כדי שרגליה לא ייחשפו. הנשמה שולפת מירכה של הנערה "סיכה מאדימה" ועפה אל הצדיקים. "ובסבר פנים יפות נתקבלה המתנה השניה…"
ושוב היא נודדת ימים ושנים עד שהיא רואה נידון יהודי צועד בין שתי שורות של מצליפים. "והשוטים שורקים באויר, מצליפים ולופתים את הבשׂר כנחשים, וסילוני-דם ניתזים, פורצים – והוא הולך, עודנו הולך!" צליפת שוט מפילה את הכיפה מראשו של היהודי. הוא ממשיך ללכת ופתאום הוא מבחין בחסרונה. הוא נמלך רגע בדעתו, ואז הוא חוזר על עקבותיו, מרים את הכיפה וממשיך ללכת עד שהוא נופל. הנשמה חוטפת מן הכיפה חוט אחד רווי בדם… "ובגן-העדן רבה השׂמחה: יפות, יפות הן המתנות… וה'אוּרים ותוּמים' מוסיף: והעיקר שאינן לתשמיש כלל, אלא לנוי בלבד… רק לנוי… כדבעי למהוי…"
מישהו חשב שהמרקחת הזאת מתאימה לילדי בית ספר יסודי. אני עצמי זכרתי בעיקר את המתנה השנייה, את הסיכה הנשלפת מגופה של הנערה. אולי משום שגם אני בתור ילדה לא רציתי ש"יצלמו לי", אבל האמצעי נראה לי משונה ומוגזם. ואולי זו פשוט המרקחת הסנטימנטלית-מדממת של טוהר, פורנוגרפיה ולאום שהשאירה חותם.
הצרה היא שאני מאמינה באגדות, אני מאמינה שהאמת שלהן ניזונה מן המציאות ומזינה אותה. הרבה ממה שקורה כאן בשבועות האחרונים נשאב מדימויים כאלה שנטועים עמוק בנפשם של שני הצדדים. כדי לשנות משהו אין די בפני השטח. הדימויים צריכים להשתנות, אחרת זה לא ייתפס.
נניח שיש צדיקים וגן עדן, הרי לא ייתכן שזה מה שהם חושבים לטוב וליפה. לא ייתכן שזה הטעם שלהם במתנות. אני מנסה לחשוב על הצדיקים בגן עדן שלי, מה הם היו רוצים. אני יודעת שזו איוולת. אי אפשר לייצר מיתוסים באופן מלאכותי ולפי הזמנה, ומצד שני אני חוששת שאם נחכה שהסיפורים האלה ימצו את עצמם נאחר את המועד. אני מאד מעריכה את הנסיונות של שועי רז כאן ברשימות להפוך את התודעה. ואולי עצם המאמץ לחשוב על מתנות אחרות יפתח את הראש ואת הלב, ויעזור בסופו של דבר לפרוץ את הכלא התודעתי שבו אנחנו נמצאים. (אז אם למישהו יש רעיון – הוא מוזמן לכתוב אותו כאן.)
תוספת מאוחרת
כיוון שאני עדיין מקווה שמישהו יציע מתנות חדשות, נראה לי שכדאי להבהיר את העיקרון העומד מאחורי המתנות בסיפור.
למתנות לכשעצמן, בתור חפצים, אין כל ערך: גרגר אבק, סיכה ופיסת חוט – הם ההפך הגמור מאוצרות.
ה"ערך" שלהן נגזר מן ההקשר, מן הסיפור הנלווה לכל אחת, אשר קובע שהן מייצגות את האהבה לארץ ישראל (במקרה של הגרגר), צניעות וטוהר (במקרה של הסיכה), וגאווה לאומית ו/או דבקות דתית (במקרה של החוט).
למצוא מתנות חדשות, פירושו למצוא סיפורים חדשים עם חפצים שאינם טעונים במוות כמו שלושת החפצים בסיפור, אלא בחיים.
*
עוד באותו עניין
*
שגם אני עד היום זוכרת את הסיכה המדממת ההיא שהוצאה מבשר רגליה של הנערה שהדקה ככה לעצמה את השמלה כדי שלא יגלה בשרה.
גם אני קראתי את הסיפור הזה בגיל צעיר מאוד בבית ספר וגם אני לא יכולה לשכוח את המתנה הזאת.
לא זכרתי שזו היתה המתנה השניה, אבל זכרתי את אותה בת רב צנועה שמה שהיה חשוב לה ברגעי מותה הנוראים היה צניעותה.
אז, זה היה סיפור מפעים בעיני. היום הוא נורא.
מעולם לא חשבתי לנתח את הדברים בפני עצמי, אבל מאחר והעלת אותם אני באמת חושבת שהתערובת ההיא של אכזריות + יופי + דת עובדת נפלא על היצרים. בעיקר של ילדים וצעירים.
וגם תקוה קטנה כמו שהיתה בקרקעית תיבת פנדורה
לא הכרתי את הסיפור, או שהדחקתי היטב
אני גם מעדיף בהרבה את המיתוסים האורבניים של
אחיינו של פרץ, הסופר היהודי צרפתי ז'ורז' פרק
ב- 'החיים, הוראות שימוש'
נזכרתי גם במוטו שלו הלקוח ממיכאל סטרוגוב של ז'ול ורן
'הבט בכל עיניך הבט'
שכן דומני כי אנו זקוקים לכל העיניים הפנימיות על מנת להעניק פרושים יצירתיים חדשים לאגדות ישנות וגם לפקחן היטב היטב על מנת להשתחרר מדוגמות דתיות-אידיאולוגיות- רוחניות ואינטלקטואליות, אשר כה קל להשתעבד להן
ולהמשיך את החיפוש האנושי שאין לו קץ וגמר
הוא הסיפור, ולא פחות ממנו – הקישור שהינך עושה ברשימתך כאן.
דווקא בימים הטרופים הללו, כשנכתבות ונהגות מילים ודיעות קוטביות, יש מקום לכל אמצעי שיסייע במקצת ל"פתוח את הראש ואת הלב", להביא לשינוי תודעתי כלשהו, ולו בזעיר אינפין.
אנו רווים סיסמאות שנועדו להרחיק מאיתנו את האחר, השכן, מתבוססים בכאבנו בלבד, מדגישים את החלקים המכוערים של זולתנו. מסרים ישירים מעוררים בעת הזו תרעומות. אולי האומנות, הסיפורים – אולי בכוחם יהא לפתוח מעט את הלב.
תבורכי.
אסתי – הסיפור הוא אכן אפקטיבי בסגנונו הפלקטי והסנסציוני. וזה לא מקרה שהוא השתרבב דווקא עכשיו ממגירות הזיכרון.
שועי – גם אני מעדיפה את הבן דוד, אבל אני לא רואה פה סימנים להשפעתו, אפילו לא על הספרות. בויקפדיה לעומת זאת כתוב שי.ל. פרץ היה אהוב ומוערך עד כדי כך, שבלווייתו צעדו 100,000 איש.
והאם התכוונת לתקווה קטנה מסוימת?
ולצבי, תודה, אבל עד כה איש לא הרים את הכפפה וניסה להציע מתנות אחרות. אני יודעת שזה קשה, זה כמו הקטע הזה בהברון מינכאוזן שבו הוא שוקע בביצה ומרים את עצמו בציצית ראשו.
קשה להצמיח משהו מהפרח לשורש.
אבל התודעה היא בכל זאת קצת פחות מוגבלת מהמציאות, צריך להמשיך לנסות. בסוף זה יקרה
אילו מתנות? שאלה טובה. כיכר לחם וחמאה? אולי חתול או זאב, קופסת עץ שכשפותחים אותה היא חורקת. אולי איזה משהו שמסמן חמלה.
lets see if somebody can find the book -mikraot-where was publish this story.
לולו, את קסומה 🙂
ונחום – באמת מעניין לבדוק את המקראות האלה. את הסיפור עצמו אפשר למצוא בקלות בפרוייקט בן יהודה הראוי לכל שבח
http://benyehuda.org/perets/matanot.html
עלה כותרת מפרח מלבלב,
פירור מפרוסת לחם שמישהו האכיל בה את הציפורים בגן,
גחל מן האח שחימם את הבית בליל חורף קר…
תודה לונטיק, על מתנות השפיות!
מזכיר לי שפעם השתתפתי בהקלטת רדיו של "אורטוריה נגד הפצצה האטומית" של "תיאטרון הלחם והבובה" האמריקאי.
מלבד כנרים ומתופפים היו שם גם משכשכי מים בקערה, מנערי בדים, ונושפים לתוך בקבוקים ריקים, ועוד חפצים וחומרים צנועים ושגרתיים, נציגים של חיי היומיום המוחים נגד הפצצה.
המצחיק הוא שפרץ הקומוניסט והאתאיסט כתב את הדברים כמחאה והתרסה על תרבות האמונה בקב"ה.
הוא ציפה שהקוראים יצעקו: מה?! אלו המתנות שאתה אוהב. אתם שם למעלה חולי נפש.
ומכאן, אולי, כך קיווה י"ל, הקוראים יגיעו למסקנה הנכונה והנבונה, שמדובר בשטות אחת גדולה ומוחלטת. שאין שום "שמים" ולא "מלאכים". שהרי הסבל שסובלים "עבורו" היהודים בהתרפסותם וחוסר המעש שלהם, אינו הגיוני במונחים של רחמי שמים וצדק עולמי.
(אני אגב חושב שטעה לחלוטין בהתבוננות שלו, נאמן לעמי ולאלהי ולכן גם שומר מצוות, אבל אני לא צד בסיפור הזה…)
ספר נוסף שלו: "ועוד למעלה מזה" מספר על רבי חסידי שמתנגד עוקב אחריו בלילה ומתחבא תחת מיטתו. הרבי קם באמצע הלילה ובמקום להתפלל תיקון חצות הוא הולך ליער בכפור העז, חוטב עצים ומביא אותם לביתה של אלמנה ואומר את תיקון רחל עם כל כף פיח שהוא מפנה ואת תיקון לאה עם כל בול עץ שהוא סוחב.
במבט ראשון גם כאן פרץ מביא לנו סיפור מרגש על רבי חסידי (הוא גם מזהה אותו עם חצר מסויימת). אך מתוך מכתביו, ומפגשיו ודעותיו הידועות אנו למדים שמדובר שוב בסיפור חתרני המציב את המעשים האמיתיים בעולם הזה, כמעשה העליון, ואת התפילות כמשלימות אותן בלבד. ולא. לא תמצאו רבי חסידי שכזהו מעשה סיפור החסידים שלו, העומד על "לא נס".
וכך, יוצא שאת "עלית פה" על מטרתו המקורית של פרץ בסיפורו, אך במסגרת חיים אחרת, בה אנו חיים עתה במצב אחר ובאידיאולוגיה אחרת. לא נרדפים אלא… רגע, רגע. אתם (קוראי המאמר וכותבי התגובות) מוכנות ומוכנים להתווכח על זה? לא נרדפים?
אני רגע עובר לשפת האחות שלנו:
הדא תנשיר בנשר קבל תלת ליום. בידכם תרגום?
http://www.hizb-ut-tahrir.info/ar/index.php/dawahnews/palestine/51229.html
זה כאן, מעבר לרחוב.
פרסמתי בטעות עם השם pashutes. נא למחוק הפרסום הכפול…
משה, תודה על התגובה. אני לא מכירה את ההיסטוריה של פרץ, אבל קומוניסט או לא – לפי הסיפורים הוא לכל הפחות אמביוולנטי, יש בלבו פינה חמה לחסידות. ב"אם לא למעלה מזה" (שמצוי בפרויקט בן יהודה http://benyehuda.org/perets/lemala.html) זה אפילו יותר ברור, כי הוא נקי מהאטרף הלאומני והפורנוגרפיה של שלוש מתנות, הוא אמנם טוען שלעזור לבני אדם זה יותר נעלה מלבקר בשמיים, אבל את המימוש הוא נותן לרבי חסידי, ואפילו הליטוואק משתכנע ומכיר בו. (ואיפה מציתָ את תיקון רחל ולאה? אין כאלה בסיפור!). בגדול, אני לא מוצאת טעם וחשק לויכוחים פוליטיים, זה קשור אולי למנת יתר שספגתי בילדותי, וגם בדרך כלל זה לא דומה לדיאלוג אלא לשני מונולוגים שחוזרים על עצמם. אז עזוב נרדפים, מה בקשר לרודפים?
מעניין לקרוא את תמונה ג' במחזה "צ'רלי קצ'רלי" מאת דני הורוביץ. הוא מתבסס על הידע שלנו (שלי, לפחות. היום כבר לא לא לומדים את הסיפור) את הסיפור של פרץ. על המתנה הראשונה. גם אם יש יסוד חתרני בסיפור של פרץ, יש יסוד קבלי ואמוני תמים חזק מאד. אבל המתנות הן מתנות של סבל, דם ומוות על קידוש השם. עד היום יהודי מזרח אירופה יכולים להזדהות ולהבין אותו. אבל לנו הישראלים והישראליות זה שוב סיפור על הקרבה ומוות.