רבים מהסיפורים שקראתי בילדות היו ספוגים במוסר השכל ואפילו בתעמולה ישירה. על שניים מהם כבר כתבתי כאן (צדיקים אינם מאמינים בדם, וסיפור על אדמה וחושך). זה השלישי. הוא צץ פתאום מתהום הנשייה בעיצומו של קורס ויפאסנה.
כשחזרתי חיפשתי אותו באינטרנט. מצאתי כמה גרסאות ובכולן הוא מיוחס לבעל שם טוב, אבי החסידות. זה הפתיע אותי. לא מתאים לו הסיפור הזה. חזרתי ובדקתי ולא מצאתי אותו ב"אור הגנוז" של בובר, ולא ב"שבחי הבעש"ט" ולא בשר של שמחה (העיבוד המלבב של שרגא פירשטמן – אין לי מושג מי זה – שיצא בשעתו בספריית דן חסכן). תוך כדי חיפוש קלטתי שהוא לא עוסק בבעל שם טוב בכל מקרה. הבעש"ט מופיע בו רק בתפקיד תו תקן.
וראשית הסיפור בגירסה שהעתקתי מכאן:
מסופר על הבעל שם-טוב זצ"ל, מייסד החסידות, כי שאל, בעזרת עליית נשמה […] מי יהיה שכנו בגן העדן. מן השמים ענו לו כי מדובר ביהודי בשם אייזיק, הגר בעיירה מרוחקת. אסף הבעש"ט את חסידיו, ונסע לעיירה. כשהגיע לשם חיפש את ר´ אייזיק הגדול, ומצא כי היהודי היחיד בעיירה אכן נקרא אייזיק, אך הוא רחוק מאוד, כך נראה מלהיות צדיק… מדובר בזַפָּת, שכל מה שהוא עושה כשיש לו שנייה פנויה זה לאכול! הר-אדם, שאינו מתפלל, לא מניח תפילין, לא מברך, רק אוכל כל היום כולו! לאחר שלושה ימים של מעקב (הבעל שם-טוב סבר שאולי מדובר בצדיק נסתר), פנה אליו הבעש"ט בשאלה מהו הסוד שלו. ענה לו אייזיק בסיפור: "כשהייתי קטן, אבי היה יהודי פשוט, העובר בין העיירות בסביבה ומוכר סמרטוטים, ואני, לעיתים, הצטרפתי אליו. יום אחד תפסו את אבי קוזקים, ודרשו ממנו להשתחוות לפסל שלהם, הוא, כמובן, סירב. אני, ממקום מחבואי, ראיתי איך הם קושרים אותו לעץ, ומדליקים. אבי היה איש רזה וקטן, והאש דלקה דקות בודדות, מכלה אותו. באותו רגע החלטתי, כי כל חיי אוכל, הרבה ככל האפשר, כדי שאם יום אחד יתפסו הקוזקים גם אותי ויעלו אותי באש, אבער כך שכל האיזור יראה! שיידעו כולם, שיהודי לא נשרף כך סתם בקלות!!!" שמע רבי ישראל בעל שם טוב את הסיפור, ואמר לחסידיו: "עתה יודע אני מדוע הוא זכה למעלה גדולה, מה שלא הבנתי הוא במה זכיתי אני להיות לו לשכן!"
וכאן יש גירסה אחרת עם כמה תוספות קוממיות.
וכאן בעיבוד של איש חסיד היה (הגרסה שראיתי היתה תיאטרון מינימליסטי במיטבו. אני עדיין זוכרת את השחקן שהלך וגדל ושמן, אף שבסך הכל עמד על כסא וניגן על גיטרה וסיפר-שר).
*
[ורק הערת שוליים, לפני שאני מגיעה לעיקר – כל הקטע הזה של צדיקים שמבררים מי יהיה שכנם בגן-עדן לא מפסיק להפתיע אותי. לא רק אצל יהודים, לא מזמן קראתי אצל חואן מנואל, ספרדי מן המאה ה13 (הנה כאן למשל הסיפור שלו שעליו ביסס אנדרסן את בגדי המלך החדשים), על נזיר צדיק שתובע מ"אדוננו האלוהים" להגיד לו מי יהיה שכנו בגן עדן ומתעצבן כי לשכן המיועד, המלך ריצ'רד מאנגליה, יש קופה של שרצים. איך הם לא מבינים – הצדיקים עצמם וגם המסַפרים – עד כמה הבקשה הזאת נגועה בחטא הגאווה, כאילו שגן-עדן נמצא אצל מישהו בכיס. אבל זה באמת בסוגריים. ועכשיו לעיקר.]
לקחתי נשימה ארוכה כדי לכתוב על העיקר, ופתאום אני מבינה שאין מה לכתוב. הכל גלוי לגמרי:
הגיבור המסכן בזבז את חייו על עלבון, על היאחזות בטראומה ושימורה. שום ריפוי. שום תיקון. שום כלום. רק קורבנוּת שהועלתה בחזקה (בגירסה הזאת אפילו קוראים לו אייזיק = יצחק, הקרבן האולטימיטיבי), שהפכה לאובססיה. ועל כך משבח אותו הסיפור וגומל לו בגן עדן. זוהי דמות המופת שתשכון לנצח לצד הבעש"ט.
ותוסיפו על כך את הכאב האישי שמוחלף בעלבון לאומי. ותוסיפו את יום השואה ואת המיליונים שנשרפו "כך סתם" בידי קוזקים נאצים. ואת הילדים שלהם שגדלו על הסיפור הזה, על העוצמה הטראשית והרגשית והרטורית שלו; התעלומה (איך אדם-בהמה כזה מגיע למעלת הבעש"ט?) ופתרונה: המתח הבלשי כמעט שמתפרק בבת אחת לתוך מכוות-האש של ההבנה. והתימרון הזה (רציתי לכתוב מניפולציה, אבל הרי ייתכן ואפילו סביר שהסיפור נוצר בתמימות גמורה ובחוסר מודעות) שבו טראומה שהפכה להפרעת אכילה מוצגת כמופת של רוח בתוך מעטפת גסה של בשר.
(זה בעצם פוסט עקיף על הנצחת השואה ועל המסעות לפולין)
*
עוד פוסטים ליום השואה:
על ארבעה סוגים של זיכרון (נעמי יואלי ואידה פינק)
ועוד
*
ועוד עניינים לאומיים:
עיר-האושר 
מרית קרובתי,
קודם כל הייתי חייב להרהר באימו של אהרון קליינפלד המאביסה אותו, בספר הדקדוק הפנימי, כך שהסתגרותו במקרר אולי אינה כה מקרית (זה יותר מאשר החלל הפנוי של המקרר).
אחר כך, אולי אפשר לקרוא את הסיפור הזה, כתגובה חסידית לחטא הגרגרנות במסורת הנוצרית
(The Seven Deadly Sins), בכל אופן הסיפור אכן מקומם, במיוחד לנוכח אגדות אחרות הנמצאות באותה תקופה והבעש"ט הכירן לגבי יכולתם של הצדיקים העולים על המוקד שלא לחוש בכל כאב רק מכח מחשבתם, או באגדות אחרות המתארות כיצד למשל, הועלה המשיח-התורן שלמה מולכו על המוקד ברגנסבורג על ידי קרל החמישי, והאש לא שלטה בו, אלא הוא נעלם מן העין בטרם אחזה בו האש. על כל פנים, יהיו מי שיקשרו בין האגדה הטראומטית הזאת (הפרעת האכילה של הבן, המוסברת על ידי הזיכרון הטראומטי שלו) ובין מושגי "העבודה בגשמיות" אצל הבעש"ט (שהדגיש מאוד את מקומה של האכילה, המשקה, השמחה הפשוטה והצחוק בעבודת האל)– אבל את צודקת, לטעמי, זהו רק נסיון לקשור בין הבעש"ט ובין הזכרון הטראומטי של יהדות מזרח אירופה מפרעות ת"ח-ת"ט (1649-1648), שהיו אולי הזיכרון הטראומטי ביותר, מאז פרעות תתנ"ו (1096) ועד השואה, וזכו ללא מעט ספרי זיכרון בתרבות הרבנית במזרח אירופה. אגב, מעניין לציין כי הפרעות ביהודים על ידי הקוזקים של חמלינצקי זכו לכיסוי עיתונאי ולדיווח בעיתונות האירופית בת הזמן, כאירוע מזעזע. על כל פנים, הקישור בין הבעש"ט ובין אותו יהודי טראומטי פשוט ואומלל חיבר בין הבעש"ט ובין הזיכרון ההיסטורי של יהודי רוסיה-פולין. יש להניח, כי הסיפור, הפונה לרגשות המעונים, סייע בהפצת החסידות.
הערת שוליים: "שכן בגן עדן" הוא אחד המוטיבים הנפוצים והנחקרים בספרות עממית יהודית, גם כתובה (גם בתלמוד או בספר חסידים!). אשמח לתת הפניות…
זו, כמובן, מסגרת נאראטיבית לגילויו של צדיק נסתר ולניסיון לגלות במה כוחו גדול
עמוס, שמחתי שהזכרת את ספר חסידים (אני תמיד שמח בו שמחה בלתי מובנת); האם קראת את "ספר מלאכים" שההדיר בשעתו יוסף דן ומיוחס גם הוא לר' יהודה החסיד– יש
שם תפישה מעניינת לגבי המתחולל בגן עדן, המתאימה קצת למה שהתפתח אחר-כך בס' הזהר לתפישת היכלות שמיימיים היררכיים שבו בכל אחת מן המדורים יושבים צדיקים מסוג
ממינים שונים ומשונים. ואילו ר' אלעזר מוורמס ב"סודי רזיא" (חלק ב') מכניס כת של נשים צדיקות לעדן השמיימי שם הן מתעלסות נוכח כסא הכבוד (יש להבין זאת, כמתעלסות לגודל אהבת האור האלהי, ולא כמתעלסות זו עם זו כפי שהציע לי פעם חוקר מלומד ברוב וולגריות,
ועל כן אמנע כאן מגילוי שמו).
מה אומר לך, מזל שיש את החיים האלה, אחרת הייתי חושב שעושים שם (אם יש שם, ואם היה אי פעם) חיים משוגעים.
עכשיו, סלח לי, עליי לשוב אל בין דפי הגדת ראשי הצפורים.
מרית, הכל מעניין, גם התגובות. ובכל זאת הביטוי שלך על הטראומה הטראשית עורר בי איזו תגובת אכזבה ואנטי: ההבדל בין הספורים מאלף לילה ולילה וגילגוליהם הוא שמה שקרה בשואה – קרה! וגם אם מספרים אותו הוא איננו סיפור ולא משל אלא עובדה. הרבה עובדות. עובדות שכמה שגם דשיפ בהן קשה עד בלתי ניתן להבין אותן. ולפחות ביום השואה מותר להזכיר אותן ולא כטראש. ואם נשתוק אותן האם המציאות של ילדים שיגדלו בלעדיהם תהיה טובה, נכונה, יפה יותר? אמיתית יותר? גם זה כבר נוסה. וגם התוצאות ידועותת לפחות במידת מה.
שועיקי, כאמור, אני חושבת שהבעש"ט הוא ממש לא הנושא פה, הוא פשוט קנה מידה שמסביר עד כמה האובססיה של האיש האומלל הזה נשגבה.
(מה אתה עושה בין ראשי הציפורים?)
עמוס, דווקא חשבתי שאתה תדע משהו על הנסיבות שבהן הודבק הסיפור הזה לבעש"ט…
ולא רק אצל היהודים כפי שלמדתי אצל הרוזן ניקנור 🙂
אלישבע, לא הטראומה טראשית, חלילה. אלא ההתמוגגות (הכמעט אירוטית, מצטערת) שאני מרגישה בפנטזיה על היהודי השמן שנשרף. הזוועות האמיתיות של השואה יצרו לא מעט טראש, מסטאלגים למיניהם ועד חלק מכתבי ק צטניק.
ואני האחרונה ששוכחת ומסתירה ומדחיקה. אני בעד להוציא הכל לאור, אבל להיאחז בטראומה
ובעלבון זה להנציח את הקורבנות, וזה פשוט לא נכון ומונע החלמה. ההצגה "השולחן עבודת כיתה" של נעמי יואלי (הלינק למעלה "על ארבעה סוגים של זיכרון") מציעה אלטרנטיבה, דרך אחרת לזכור. והיא לא היחידה.
ואגב – לפי תפיסתי העמוקה והמוחלטת מאחורי כל אגדה נוראה של אלף לילה ולילה, האחים גרים או מרי דה מורגן, נמצאות טראומות. לא לאומיות אולי, אבל אין לזלזל בעוצמתן של הפרטיות.
מרית, היית מאוד מדויקת הפעם. באופן מחריד למדי זהו שירטוט תולדות עם ישראל בארצו. ואת יכולה גם להוסיף לסיפור גם את גרסת 'הכור הגרעיני בדימונה' שלו. הוי איך שאנחנו נבער חזק הרבה זמן ו-כ-ו-ל-ם יראו אותנו בוערים כך ממרחקים לא ישוערו.
גם לי הסיפור נראה כמו זיוף. אני גדלתי על "קנקן הכסף" – ארבעה כרכים של סיפורים חסידיים לילדים (אוסף די ארוך), והסיפור הזה בהחלט לא היה שם. זה מזכיר לי את החיקויים החרדים שיש היום כמעט לכל דבר, ממוזיקה ועד פונטים – דרך זולה לחסוך תשלום על זכויות יוצרים ולמנוע מהילדים לראות דברים לא חינוכיים (האמת שאם זה המקרה אז זאת כמעט פרודיה – גם כי על סיפורי הבעש"ט אין זכויות יוצרים וגם כי הסיפור הרבה פחות חינוכי מהסיפורים המקוריים).
מרית, אני גר שם. אין לי כובע מחודד אמנם, אבל מן הפרופיל, חוששני, שאני נראה כפריט מן ההגדה הזאת.
מרית, ואני דווקא אתייחס לסיפור "השכנים". הזמנתי (בנפרד) כמה יוצרים (מתחום מסויים) להופיע באירוע מסויים, היוצרים הידועים יותר שאלו את שאלת הבעש"ט- מי יהיו שכניהם למופע… אוח אוח אוח, כמה חבל שהסיפור ההזוי הזה הגיע באיחור מה לעיניי. לכל הצדיקים האלה הייתי שולחת אותו בכיף!!!
אז תודה שהבאת אותו, למרות שהתכוונת למשהו אחר לגמרי
דודו, אני חושש שהאיש הרעבתן הוא סיפור קשה במיוחד, יש אומרים שהוא זלל את יהודה ושומרון ואת רמת הגולן (עד עצם היום זה) את חצי האי סיני (ופלט אותו אחר כך), את עזה ורפיח (עד שעבר ניתוח לקיצור קיבה). יש אומרים כי הוא ממש סיפורה של מדינת ישראל, אחרים חולקים עליהם, וחושבים כי מדובר כאן בסך הכל בקטעים מתוך ביוגרפיה של סודית של אריאל שרון אליה הוסיפו יועצי בחירות מתוחכמים את הבעש"ט, כדי לשכנע את הרבי מגור לפני מערכות בחירות (בימים ההם) ששרון הוא צדיק גדול, וכי הוא והבעש"ט עתידים לשבת יחד בסעודת לויתן ולשתות
יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית וגם ליקר סברה ושתילה (השמפניה של הטבח).
רוני, למרבה הצער רבים חושבים שזה סיפור חינוכי שמראה על נאמנות לעמך או משהו.
איריסיה, הצחקת אותי (זה מה שניסיתי לומר על הצדיקים, שלא אמור להיות להם אגו של יוצרים).
שועיקי, אתה חתול, לא ציפור.
(אני לא מצליחה להיכנס לכאן מהמחשב שלי. באסה)
מרית, פול קליי פתר עבורי את הבעיה:
http://www.moma.org/collection/object.php?object_id=79456
…….
….
טוב, כתבתי לך תשובה ומחקתי טרם שליחה. זה עוד טרי :)) אחכה כמה זמן
ובינתיים העתקתי לי את הסיפור לכל צרה שלא, שלא תבוא:)
שועי, על ציור כזה כתב יואל הופמן ש"לפני מותו שועל מבקש לראות אווזים". ופול קלה כזכור, כבר קבע שאתה ספינה https://maritbenisrael.wordpress.com/2009/03/09/%D7%92%D7%99%D7%A0%D7%94-%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%A1/ 🙂
למדתי פה הרבה דברים.
שועי, לא היכרתי את הספר.
מרית, לא היכרתי את הרוזן ניקנור וזה גילוי מפתיע שהמוטיב הזה נמצא בגלגול לא יהודי. גם הנוסח על הבעש"ט תמוה מאוד, ואינו מתאים כלל לאופיים של סיפורי הבעש"ט בהרבה מאוד מובנים; אני מנחש שזו סיפור מאוחר יחסית
עכשו יש לי שיעורי בית – לקרוא במאמרים המרכזיים על הטיפוס הסיפורי הזה (תמר אלכסנדר, דב נוי) ולראות מה אומרים הם
הסיפור המסוים עצמו הוא סיפור על בולמיה. מכיוון שישראל היא חברה בולמית במובנים רבים, יש לי תחושה לא מבוססת שהוא התפתח והועצם בישראל… לא יפליא אותי אם הוא סיפור שולי או ממש מודרני. כמה שחבל שאי אפשר כבר לשאול את מאיר נוי או את דב נוי
עכשיו, כשקראתי את שכתבת, נזכרתי ששמעתי גם את הסיפור הזה כילדה, בהקשר של יום השואה בשיעור בבית הספר היסודי. נראה לי שזה היה עם הגרסה של "איש חסיד היה". אבל לא זכור לי שהיה שם הבעש"ט.
עמוס, זה לא סיפור דתי, הוא לא קשור למצוות וגם לא לשום סוג של מוסר וחסד אלא לגאווה לאומית. המשותף היחיד בינו לבין סיפורים חסידיים (מלבד הבעש"ט וכו' שנראה לי לגמרי מודבק) הוא גישת "העיקר הכוונה", שהיא גם הדבר המטריד בסיפור…
מעין, אם תציצי בלינק לגרסת איש חסיד היה, תמצאי את הבעש"ט. לא במקרה הוא צץ שם באידי הגאווה הלאומית של מלחמת ששת הימים. אני לא אתפלא אם החיבור לבעש"ט נוצר לצורך ההצגה, הבעש"ט היה מוכר יחסית ואפילו חביב על הציבור החילוני – ספריית דן חסכן המעולה הוציאה כאמור גרסה (נלבבת במיוחד) של סיפור בעש"ט לילדים. קשה לדמיין הוצאת ספרים חילונית איכותית עושה היום מחווה דומה.
מוזר שלא זכרתי את הבעל שם טוב בשיר, כי את הספר אני דווקא זוכרת! היה על העטיפה צילום של דגם בית כנסת מאוספי בית התפוצות, ובפנים סיפורים קצרים, מלאים אור ואופטימיות
לא מצאתי את הבעשא בשום גירסה מוקדמת
לדעתי דן אלמגור הכניס את הבעשט
אשאל אותו
מרית – זה הרעיון במוטיב/טיפוס – שהוא לא אידיאווגי או תיאולוגי
עמוס, כדאי לך לפנות לסניף הקרוב של בעש"ט בּיי (best buy)
אפשר למצוא שם את הגרסא המוקדמת ביותר עם הבעש"ט במקסימום תשלומים, ואם לאו כבר יסדרו לך אגדה ראויה עם רב נחמן.
וסחתיין על ההיכרות עם אלמגור (מן האנשים שתרומתם לחיי התרבות הישראלית גורמת לי
להוריד ת'כובע).
מרית, ביום שלישי קראתי את הרשומה. התרשמתי, הסכמתי, המשכתי הלאה. ואז מצאתי את עצמי נזכר שוב ושוב בסיפור ובמה שכתבת בהמשך בשיחות עם אנשים ומשתף אותם. אז חזרתי לספר לך. שבוע טוב
שועי: ראשית, המבצע בבעשט ביי הוא עד תום המלאי. ואין כפל מבצעים. וההשתתפות אסורה על הבעשט ובני משפחתו…
שנית, אני לא מכיר את דן אלמגור. יש לי הכתובת שלו. תחבוש את כובעך שוב
דוד, תודה!
עמוס, גם התקופה מתאימה. הזיקה בין אופורית הכוח של מלחמת ששת הימים ליהודים שאינם נשרפים סתם כך.
(וורדפרס עדיין אינו מרשה לי להיכנס לאתר. אוף)
שמחתי לתזכור אבי המנוח שרגא פירשטמן וסיפרו שר של שמחה
בתגובה להערה "לא יודעת מי הוא" להלן הסברי
אבי כניצול שואה ייחס רוב הפרשנויות והסיפורים הרבים שכתב בהקשר זה באופן ישיר ועקיף.
וגם כאן אני מוצא אותו היחס .
דם יהודי לא ניגר לחינם.
תודה
פנחס, נעים להכיר. מאד אהבתי את "שר של שמחה". אני עדיין חוזרת אליו לפעמים (לא מזמן ציטטתי ממנו גם בפוסט אחר https://maritbenisrael.wordpress.com/2015/06/19/miri-regev/). אנשים ששרדו את השואה גזרו ממנה כל מיני מסקנות, לפעמים הפוכות. ואצל אביך, כלומר אצל ספרו, אני מרגישה דווקא את ההומניזם, את החמלה ואת האמונה באדם וביכולת שלו להשתנות.
מרים
כבנו וכדור שני ל..
אשמח להיות שותף לאופטמיות .
אכן ההומניזם והחמלה הינם מנת חלקנו .וכך נישאר.
בעני אבי נותר הניצוץ החזק והבלתי ניתן לכיבוי של אהבת החיים והחי
בדיון המעניין שמובא כאן
http://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=29156
מובא מקור לסיפור זה, בספר בית אברהם, עה"ת ומועדים, (לרבי אברהם וינברג מסלונים), ירושלים תשי"ח, (יוה"כ, ד"ה כל האוכל), עמ' ר"ח.
כמובן שדן אלמגור ערך ועיבד את הסיפור לגרסתו המוכרת במחזה "איש חסיד היה" אבל הוא עיבד סיפור מוכר, בסיפרות החסידית יש כמה גרסאות.
ראיה נוספת לכך שהסיפור היה מוכר לפני העיבוד של דן אלמגור לניתן למצוא בשירו של אלתרמן "על אם הדרך" שפורסם לראשונה ב"טור השביעי" של אלתרמן בעיתון "דבר" בערב פסח תש"ז (1947), ומתכתב עם הסיפור. (על ההקשר בהרחבה רבה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%93%D7%A8%D7%9A_%D7%A2%D7%A5_%D7%A2%D7%95%D7%9E%D7%93)
"אל זה העץ אביך, בן,
נקשר, עקוד בחבל.
ברזל ושוט הכוהו, בן,
וחם תימר ההבל.
וכשהיה כאש אדום
השוט החד מחרב,
צנח אביך ארצה דום,
לעת מנחה, עם ערב. "
בשיעור המופיע פה https://www.youtube.com/watch?v=QlNlN4jp-24 מפי הרב מרדכי
נויגרשל מביא הרב החל מדקה 46 סיפור מאוד מאוד דומה המיוחס מפיו לתלמידי המגיד מדובנה, והוא אומר ששמע עוד גירסה מפי האדמור מקלויזנבורג, והוא גם מסביר את טעם הסיפור.
ניתן אם כן לראות בהחלט כי לסיפור יש מספר גרסאות ומקורות קדומים
אילון, תודה רבה על התוספות החשובות והמעניינות, וגם על השחרור הסופי של הסיפור מהבעש"ט, תמיד הרגשתי שהם לא שייכים זה לזה.
המעשיות שהבאת הן ללא ספק המקור לגרסא של דן אלמגור, ובו בזמן הן שונות במהות. (כמו שהראיתי פעם כשהשוויתי בין "בגדי המלך החדשים" של אנדרסן לסיפור מן המאה ה14 שעליו הוא מבוסס. http://wp.me/pSKif-gFY )
ובחזרה ליהודי הזולל – כל הגרסאות הן קורבניות עד העצם, אבל הגרסאות הקדומות – הן דתיות. המרחב שבו הן מתרחשות הוא בין האדם לאלוהים. הזולל מצפה שיצטרך למות על קידוש השם והוא מתכוון לנצל גם את זה כדי להוכיח ולהביע את מסירותו לאלוהים. (זה מזכיר מאד – ואולי גם מושפע מסיפורי המרטירים הנוצרים)
הגרסא של דן אלמגור (שאימץ את הבעש"ט מן הסתם בגלל שהיה מוכר ופופולרי גם בחוגים חילוניים) היא לאומית. הזולל רוצה להוכיח לעצמו ולמי שמתעלל בו, כלומר לגויים, שיהודי אינו נשרף סתם כך. ושים לב שבמקור מדובר על שחיטה, הזלילה נועדה לעבות את הצוואר. ודן אלמגור הפך את זה לשריפה, בזיקה מאד ישירה לשואה.
והתפיסה הזאת שלא משנה מה אנחנו תמיד הקורבן, היא נוראה בעיני, גם כי היא לא מאפשרת ריפוי והשתנות, וגם כי היא מעוורת ומפריעה לראות למה נהפכנו בינתיים.
השיר של מאנגר הוא משורש נשמתי, ואפילו מופיע כמוטו באחד מספרי, אבל לא הבנתי איך הוא קשור לסיפור. ובכלל – אני יודעת שבשביל רבים זה שיר שואה, אבל בעיני זה קודם כל שיר על הורות, על איך לפעמים אלה דווקא האהבה והדאגה שלא נותנות לילדים לעוף, להיות חופשיים ולחיות את החלומות שלהם. מבחינה מסוימת, קל יותר להתגונן משנאה והתעללות, הן פחות מבלבלות, ברור מי האויב.