ידיים על גוף קשה

בעקבות ההפיכה המשטרית (פברואר 2023) והטירוף המשתולל בימים אלה בכנסת, נזכרתי בפוסט הישן (והמעודד) הזה.

בקולנוע קטן בארצות הברית ראיתי פעם סרט תיעודי על ארוע שחברת המכוניות "ניסן" עורכת כל שנה בטקסס כדי לפרסם את עצמה. זוהי מין תחרות שכלליה פשוטים: עשרים ומשהו משתתפים מניחים את כפות ידיהם העטויות בכפפות על טנדר ניסן חדש. אסור לנתק את היד, אסור לשבת, אסור להשען על המכונית ואסור להסיר את הכפפות (כדי שהטנדר החדש לא יתמשמש חלילה בטביעות אצבעות). יש הפסקות קבועות לאוכל ולשירותים, ומי שנשאר אחרון – וזה יכול להימשך ימים – מקבל את האוטו.

"ידיים על גוף קשה" (Hands on a Hard Body) כך נקראת התחרות, וכך נקרא גם הסרט המלווה אותה בראיונות ובקטעי פרשנות. הפרשן הראשי הוא הזוכה של השנה שעברה, אשר משתתף גם בתחרות הנוכחית, מה שמרתיח את כולם, כי הוא כבר קיבל את שלו, שישאיר משהו לאחרים. הוא יושב על כסא נדנדה (עד כמה שאני זוכרת) ומהגֵג בכובד ראש. הוא בלתי מנוצח, לדעתו, אלא אם כן יבוא מישהו מהמַרינְס.

נדמה לי שמאוחר יותר, בעקבות הצלחת הסרט, הופק גם חיקוי הוליוודי. אבל הסרט שאני ראיתי היה דל תקציב ותיעודי עד העצם. אחד משלושת הפיינליסטים נעדר מחלקו הראשון; לא ספרו אותו בכלל. לא חשבו שיש לו סיכוי. אבל מכל הבחינות האחרות – ההרכב האנושי והתפתחות הארועים – זה היה סרט עם הרבה מזל.

מלבד החייל שהשתחרר זה עתה מהמרינס (אלא מה) יש ערב רב של אנשים: אישה שכל שיניה התחתונות חסרות, ובעלה שכל שיניו העליונות חסרות (או להפך) שבא לעודד אותה. נדמה לי שהם כיבו את המזגן באמצע הקיץ כדי להתאמן לתחרות. בחור צעיר עם פנים קצת אבוריג'יניות בטוח שיזכה. הוא לא יפרוש בשום פנים, אלא אם כן תפרוץ סופת ברקים. יש לו פוביה מסופות ברקים. בכל פעם שחוזרים אליו הוא מזכיר אותן. בפעם השלישית או הרביעית זה נהיה ממש מצחיק. אני לא זוכרת אם פרצה סופה; אין סיכוי שלא – לפי המזל של הסרט. הפרשן משבח את נעליה של אחת המתחרות בהשוואה למגפי הבוקרים של מתחרה אחר (מגפי בוקרים זו שגיאה חמורה). ויש אישה דתייה שאלוהים רוצה שתזכה. היא יותר מבוגרת מרוב המתחרים ולא נורא בריאה, אבל כמה משפחות מהכנסייה שלה מתפללות למענה ורוקדות במעגלי וודו כדי לתת לה כוחות. מדי פעם היא פורצת בהתקפי צחוק מיסטיים, הומה כיונה. הפרשן קצת מהסס בנוגע אליה. הוא לא יודע איך לשקלל את המרכיב הזה של האמונה. הוא ממש מזועזע לעומת זאת, מהתזונה של המתחרה המבוגר ביותר. ("המבורגרז אר פְּלֵיין פֶט"). אישתו של המתחרה המבוגר מעסה את צווארו. כמו חמאה, היא מדווחת. הוא מצית לעצמו סיגריה (סיגריה!).

השעות חולפות. המתחרים מתחילים לנשור. הידיים מזיעות ומגרדות בתוך הכפפות של ניסן. יש תלונות על השיפוט. אחת המתחרות נוטשת את הטנדר, צועדת לתוך הלילה מוטרפת, לא שועה לקריאות.

"כשנשארים רק חמישה מתחרים ואחד מהם עוזב," אומר הפרשן, "זו הִתעלוּת שקשה לתאר, זה כמו…" – הוא עושה הפסקה קצרה כדי למצוא דימוי הולם – "זה כמו להרוג את הצבי הראשון שלך," הוא מסכם בשביעות רצון.

בסוף נשארים שלושה מתחרים, וביניהם מי אם לא – הפרשן הזוכה משנה שעברה. הם נלקחים לבדיקת סמים כדי לוודא שאיש לא יזכה בְּמרמה. הפרשן נראה גמור. הוא בקושי עומד על הרגליים. אחרי בדיקת הסמים הוא כבר לא חוזר למכונית. נותרים רק שניים: הדתייה שאלוהים רוצה בנצחונה, והאיש המבוגר הרגוע, המעשן, אוכל ההמבורגר.

בשלב זה של הסרט נכנסתי לחרדה. נדמה היה לי שאני צופה במין מחזה מוסר מימי הביניים, שהדמויות בו מייצגות תכונות מופשטות. המחזה שמול עיני נסב על עתיד המדינה (והעולם בכלל). השאלה שעמדה על הפרק היתה מי ינצח? הפַנָטים והמשיחיים או המתונים הבוגרים והשפויים.

המצב לא בישר טובות; הפנטית המותשת, החולנית למראה, התחילה לשמוע שירי דת בווקמן שלה והזדקפה. מרגע לרגע היא כאילו התמלאה כוחות. זה היה מפחיד. איך אפשר להתחרות בדבר כזה? היא התחילה לשיר, ומרוב התלהבות – גם… למחוא כפיים. כלומר היא ניתקה את הידיים מהרכב והפסידה בתחרות.

אז לכל מי שדואג – זה היה סרט תיעודי: מה שמחזק את הפנטים הוא שיכשיל אותם בסופו של דבר. ובלבד שנתמיד.

המבוגר לא ממהר להרפות מהרכב. מה יעשה במכונית, הוא נשאל. הוא ייתן אותה לאישתו (המזילה דמעות של עייפות והתרגשות).

בסוף הסרט הוא נשאל אם יש לו איזה מסר לצופים.

הוא מהרהר לרגע ואומר: If you realy want to get something, keep your hands on it

ואז הוא נכנס לאוטו ונוסע.

ולמה אני מספרת את כל זה?

כי זה סיפור אופטימי. לא רק בקשר למזרח התיכון. קשה לתאר נקודת מוצא ירודה מזו; אבל הריאליטי החי הזה, שנועד לקדם מכירות, מתפתח לכוונים מפתיעים והופך למין קומדיה רוחנית. הנפש מנצחת את שרירי המרינס, בשקט, בלי לעשות עניין.

ונזכרתי בו גם בגלל המהומה סביב הריאליטי בכלל וסביב האח הגדול. כמובן שזה זבל. אבל מי שמשתתף בזבל ומי שצופה בו הם אנשים. ואיפה שיש אנשים יש הפתעות.

והנה הטריילר:

*

ובלי שום קשר – הודעה חשובה – בקרוב מאד (קצת שבועות) אתחיל לפרסם כאן באתר סדרה של מאמרים שאני כותבת על ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן, או יותר נכון – על הקשר בין הספר לאמנות הגוף (Body Art).

זה משהו שמאד מסעיר אותי בחודשים האחרונים, ופונה לכל מי שמתעניין בקשר בין בשר לרוח, בין גוף למילה. אני מקווה לשיחה שתפתח עוד דלתות. ולכל מי שלא קרא את ספר הדקדוק הפנימי – ממש כדאי (בלי קשר לסדרה).

עוד זכרונות מאמריקה:  הילדים שרצו לקרוא,    מלחמה ושלום (טולסטוי) בחמש דקות,   תמונות אקסטרווגנטיות-קסומות-דקדנטיות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס,    אלביס פרסלי לנצח,    אבא של סופרמן מכוכב קריפטון,    אה, אה, אה, אה!