אני זוכרת כמה הופתעתי כשאחותי קשקשה על הדף שבו ג'ו מסרבת להתחתן עם לורי. בלי לנסח את זה במילים ידעתי שהספר הזה, "נשים קטנות", הוא נגדי. הקפדתי לשמור אותו במרחק בטוח מהלב. ועכשיו אני מבינה גם למה.
הייתי צריכה לכתוב באיפוק, למשוך לצדי את אוהבות הספר לאט ובסבלנות אבל זה לא בכוחי. הספר הזה הוא דרקון עם שלושה ראשים. ואף ש"כפפות הן הדבר החשוב ביותר" כפי שקובעת מג בעמ' 30, אני בכל זאת מתכוונת להסיר אותן.
כל הציטוטים הם מהתרגום הישן של שלמה ערב. עדכנתי רק את הכתיב הארכאי של השמות.
ועוד הערה אחרונה: נשים קטנות הוא קלסיקה. הפוסט הארוך הזה פונה ל[א]נשים שקראו את הספר, שוב ושוב מן הסתם. אין בכוחי לסכם את עלילתו ואני גם לא בטוחה שזה יעזור. מי שבכל זאת רוצה להבין במה מדובר יכול להעזר בויקיפדיה (ואפשר גם לדלג ולחכות לפוסט הבא).
*
הראש הראשון: למה לא יכלה ג'ו להינשא ללורי, או שלושת המחנכים
א: ג'ון ברוק, מחנכו של לורי, נושא לאישה את מג האחות הבכורה, והופך למחנכה שלה:
"חייב אני להיות סבלני כלפיה," הוא אומר לעצמו, "וללמד אותה כיצד להשתלט על רגשותיה" (276).
"אך אישה פעוטה זו קמה ועשתה דבר שהיה למורת רוחו של ברוק עשרת מונים יותר" (278).
המספרת מאמצת את נקודת המבט המחנכת ומכנה את מג "אישה פעוטה" (278, כלומר, לא רק בילדותן, גם כשהן נישאות הן נותרות "נשים קטנות").
ואם למישהי נותרו ספקות:
"בכל פעם שג'ון היה מדבר בנימת שליט, צייתה מג ולא הצטערה מעולם על כך." (384)
המשפט האחרון נאמר בסמוך ובזיקה לחינוכו של דמי הקטן בנם של מג וג'ון:
"…דעת האב היתה כי יש לחנך לצייתנות עוד בגיל הרך. הנה כי כן למד דמי הצעיר חיש מהר כי בכל מאבק עם אבא ידו תמיד על התחתונה. ובכל זאת, על הדרך האנגלית, כיבד התינוק את האיש שהכניע אותו ואהב את אביו שה'לא' החמור שלו עשה רושם יותר מכל לטיפותיה הרכות של האם" (382)
(ולא, אני לא אפתח את פי להגיד את דעתי על לאווים חמורים של אבות, פן תפרוץ אש מהפוסט ותשרוף את המחשב שלכם. מתי נרפאים הפצעים האלה? אגיד לכם כשאדע).
ב: מר מארץ' – בראש הפירמידה האנושית והחינוכית של הספר עומד מר מארץ', הכומר הצבאי, הקדוש הנעדר-נוכח, "ראש המשפחה, מצפון הבית, עוגן ההצלה שלו ומנחמו בצר; שכן אליו פנו הנשים בעתות צרה, ומצאו בו בעל ואב במובנן הטהור והאמיתי של המילים" (237). גם פליטת הפה הזאת כורכת את האם על בנותיה בחבילת "הנשים" הנזקקות.
כשגברת מארץ' מנסה לעזור לג'ו להשתלט על "מזגה הנורא", היא מספרת לה כיצד למדה והיא עדיין לומדת להשתלט על מזגה שלה בעזרת בעלה המושלם (הנמצא, אליבא ד"נשים קטנות" רק מדרגה אחת מתחת ל"אבינו שבשמיים"):
"אביך, ג'ו, לעולם אינו יוצא מגדרו – לעולם אינו מפקפק או מתלונן – אלא מלא תקווה תמיד, עובד ומחכה ברוח כה טובה … הוא עזר לי וניחמני. והוכיח לי כי חייבת אני לקיים בפועל את כל המידות הטובות שמבקשת אני להעניק לבנותי…"
…"אשתדל אמא," עונה ג'ו, "באמת אעשה הכול. אך מוכרחה את לעזור לי, להזכירני ולשמור עלי שלא אצא מגדרי. לא פעם ראיתי כשאבא שם אצבעו על שפתותיו ומתבונן אליך בארשת פנים טובה אך מפוכחת. ואת תמיד כיווצת את שפתייך כווץ היטב או שהסתלקת לך; כלום היה זה אות מוסכם ביניכם?" (84, ר' יהודה היה נותן בהם סימנים).
ג: פרופסור בר, המחנך השלישי, זוכה בג'ו. כלומר היא זו שזוכה בבעל ובמחנך משל עצמה:
"ג'ו נכשלה לא פעם בטעויות מגוכחות אך הפרופסור החכם עמד ליד ההגה וניהג את ספינתו אל מי מבטחים" (463).
וכך אגב, מסוכמת תקופת החיזור של הפרופסור ב"נשים קטנות": "תוך ניהול שיחות פילוסופיות עם האב הפרופסור נותן לבת שיעורים באהבה" (449). וגם אם מדובר בשנינת קרש (מה, גם אהבה היא צריכה ללמד ממנו?), נשאלת השאלה למה בעצם הוא לא מנהל שיחות פילוסופיות עם הבת, תולעת ספרים דעתנית, שעוד בילדותה מזעזעת את סבו של לורי "בדברי בקורתה".
התשובה נתנת שוב ושוב ב"נשים קטנות": נשים לא יודעות לחשוב. הן עלולות להתבלבל מפלפולים ולסכן את נשמתן כפי שקרה לג'ו המסכנה במפגש עם הפילוסופים, "השיחה היתה מרוחקת מילין רבים מהבנתה של ג'ו אך גרמה לה עונג…" היא נשבית בקסמי הפלפול השכלי וכמעט מאבדת את אמונתה, עד שפרופסור בר "עומד בצד דגלו כגבר" ומציל אותה. "תוך כדי דיבורו חזר העולם להיות יציב כשהיה… וכאשר נשתהה מר בר לרגע, השתוקקה ג'ו למחוא לו כפיים ולהודות לו" (346-7).
ובהמשך לכך, אין ב"נשים קטנות" אף מילה על הסיבות למלחמת האזרחים שבצלה מתרחש הספר. נערות לא צריכות לבלבל את מוחותיהן הקטנים ברעיונות ובפוליטיקה. יש רק מלל פטריוטי כללי על החובה לתת את הבנים למדינה בחפץ לב. ולסיכום: "הבנות הפקידו את ליבותיהן להשגחתה של האם, אך את נשמותיהן הפקידו בידי האב" (238). ואת שכלן? זהו, שלבנות יש אמנם לב ונשמה (תודה לאל) אבל שכל – אין.
זה משהו מוּלד כפי שמוכיחים תאומיה של מג: בגיל שלוש תובעת דייזי "אחט" תפירה, ומטפלת "בתנור זערורי ביכולת כזו שהעלתה דמעות גאווה בעיני חנה. ואילו דמי למד את האותיות אצל סבו." דייזי נוצרה "לנשיקות, לפינוק ולהערצה" ואילו דמי נולד חקרן "לשמחתו הרבה של סבו שנהג לקיים עמו שיחות סוקרטיות, שלא פעם נתחלפו בהם התפקידים, לשביעות רצונן הבלתי מסותרת של הנשים" (הקטנות. 444-5).
ובחזרה לשלושת המחנכים: וזו הסיבה קוראות יקרות ואחיות אהובות, שג'ו גיבורת "נשים קטנות" אינה יכולה להתחתן עם לורי. לורי אינו מחנך אלא ילד שג'ו משמשת לו אם ואחות. גם כשהוא מציע לה נישואין הוא אינו אלא "טדי נערי" (כשם שמג היא אישה פעוטה). לורי לא יוכל להושיע את ג'ו מן הפילוסופים ולתקן את טעויותיה. הוא לא נמצא במדרגה אחת עם אביה הנערץ; ג'ו עצמה עושה את הקישור במחשבותיה: "איזה נחת ירווה אבא אם יהיה לו אדם כמו הפרופסור לשוחח עמו יום יום!" (449).
הלל לפטריארכיה. וזה רק הראש הראשון של הדרקון (ולאו דווקא הנורא שבהם, התחרות קשה).
*
הראש השני – כבשתנו השחורה
"'נשים קטנות' לא עוסק בנשיות, בפמיניזם, במימוש עצמי (כפי שתיאוריות פסיכולוגיות של זמננו מגדירות אותו) או במציאת חתן – על אף שכל הנושאים האלה, ונושאים רבים אחרים, נידונים בו. "נשים קטנות" עוסק באפשרות האופטימית של האדם להיהפך לטוב יותר – נדיב, סבלני ורב חסד ככל שהוא יכול להיות."
כך כתבה מאשה צור גלוזמן בפוסט יפה ואוהב המוגש פה כפרס ניחומים למי שנזקק לו. ובהמשך לצור גלוזמן – החינוך הוא אמנם לב לבו של "נשים קטנות" וסוד קסמו. ואחרי שהתוודענו למחנכי-העל, הגיע הזמן לבדוק את שיטות החינוך ואת פירותיו במבחן ה"לפני ואחרי".
ניקח את ג'ו למשל. מה רוצה ג'ו הקטנה?
להיות סופרת, כן: "אתה תשנא את כתיבתי ואני אין בידי לחיות מבלעדיה," היא אומרת ללורי (358). הכתיבה היא "טעם חייה, התפשטות הגשמיות", הסיכוי שלה לזכות בתהילה וגם בפרנסה, כלומר בעצמאות.
אבל בלי לזלזל בשאיפותיה הספרותיות של ג'ו הן קצת גנבו את ההצגה. הן הסיחו את הדעת מתשוקתה לחיי גבורה והרפתקאות (ללמוד סיוף, להילחם במקום לסרוג, או לפחות להיות מתופף), והן הסיחו את הדעת מתאוות המסעות הגדולה שלה:
במשחק "עליית הצליינים" ג'ו הכי אוהבת את "עמק האריות" ואת "מושב השדים". בינקותה היא בונה מסילות ברזל וגשרים ממילונים, קריאת ההתרגשות שלה היא (איך לא) "כריסטופר קולומבוס!". היא מתגברת על שיממון התפירה רק על ידי חלוקת התפר הארוך לארבעה קטעים שנקראים אירופה אסיה אפריקה ואמריקה, ושיחה על היבשות בזמן שחוצים אותן. היא מבלה אחר הצהריים בבכייה על הספר "העולם הרחב, רחב מאד". והיא רוצה, כל כך רוצה להפליג לארצות רחוקות.
"את ג'ו דומה לשחף," אומרת בת', "חזקה את ושואפת דרור, מחבבת את הסערה והרוח, מרחיקה טוס ללב הים. ומאושרת בעצמאותך" (367).
ג'ו אמנם פראית ונערית אבל בשום פנים אינה רעה או אנוכית. היא חולמת להיות נדבנית ולפנק את בת'. נוח לה יותר "לסכן את חייה כדי להציל מישהו מאשר להתנהג עמו בחיבה כשאין לה נטייה לכך". בשלב מסוים היא מקריבה (מוכרת) את שערותיה היפות והשופעות "כדי לגרום נחת לאבא וכדי שישוב הביתה מהר", ומקווה דרך אגב שזה ירסן גם את יהירותה. כשאביה חוזר הוא מבחין בשינוי שחל בה: "איני יודע אם יום הגז הוא שהרגיע את כבשתנו השחורה…" (220) הוא אומר. ובבת אחת הוא גם קורא לה כבשה שחורה, וגם מכיר בה כמין שמשון ששערותיו לא ישובו ויצמחו.
ובחזרה לתשוקות – "נשים קטנות" מתייחס בחומרה רבה לעצם קיומן. "בעקבות המעשים הרעים בא תמיד העונש" (344), קובעת המספרת. והסוררת הקטנה אמנם זוכה לאילוף אכזרי בלי שום יחס בין החטא לעונש.
בגלל אחר הצהריים אחד של נימוסים גרועים מאבדת ג'ו את המסע המובטח לחו"ל. אימי זוכה לטייל בעולם במקומה.
הפרק שבו היא מסרבת לקחת את אימי לתיאטרון – כי אין לה חשק להשגיח על אחות קטנה ומעצבנת – נקרא (לא פחות) "ג'ו פוגשת את השטן המדיח". והעונש נורא ומיידי: אימי שורפת את העותק היחיד של סיפוריה, "ראש גאוותה, שכל המשפחה ראתה בו ניצן ספרותי שלו עתיד גדול". ומכיוון שג'ו מסרבת לסלוח לה בו ביום, העונש עולה מדרגה ואימי כמעט מקפחת את חייה באשמתה.
ג'ו היא לא היחידה כמובן שנענשת בחוסר מידתיות. לא אלאה אתכן בדוגמאות מעלילות אימי ומג, אבל אפילו נשמה טהורה כבת' נענשת במות פיפ, הקנרי שלה, על יום אחד של בטלה. (ואני לא יכולה שלא להשוות ליאנוש קורצ'אק יקירי, שכתב: "אם מישהו עושה משהו רע, הטוב ביותר הוא לסלוח לו").
ומעבר לעונשים הכבדים "נשים קטנות" הוא אוקיינוס של הטפות; כולם מטיפים לכולם לאהוב את חובתם ולהילחם ביצר. לא רק האנשים, גם החפצים נדבקים במחלת ההטפה: "דרשות רבות נשלחות אלינו יום יום על ידי מטיפים נעלמים מהרחוב ההומה, מבין כותלי בית הספר, ממשרד העבודה ומהבית: אפילו שולחן שוק יכול להיהפך לבמת הטפה אם רק ישמיע באוזנינו דברי עצה נכוחים שכוחם לא פג לעולם" (300). כולם מורים לכולם מה להרגיש ולחשוב (ותאמינו לי, גם שם הייתי. זה לא חינוך אלא מחיקה וסירוס וכיבוי ועיקום. לבי לבי לג'ו, ולא רק לה).
בשיר שכותבת ג'ו היא מביעה תשוקה "לכבס את הלב" (170), דימוי כל כך אלים שלבי שלי מתכווץ מפחד.
וזה עובד. השחף הסורר מבויית. ג'ו מאמצת את המודל של בת', "חיים ללא מאורעות כבירים, ללא שאיפות נשגבות, ועם כל זה מלאים סגולות יקר המשגשגות בעפר וריחן נודף מסביב" (403). המהפך הגדול קורה בלחיצת כפתור: בת' הגוססת מסבירה לג'ו שטיפול בהוריה ייתן לה יותר סיפוק מכתיבת ספרים או מטיולים ברחבי העולם, "ובו במקום ויתרה ג'ו על שאיפתה הישנה והקדישה עצמה לשאיפה חדשה טובה יותר, תוך הכרה מלאה בדלות יתר התשוקות" (404).
ג'ו המכובסת, החוזרת בתשובה, מכנה את האמהות משאלת חייה הגדולה שהתגשמה. "אותם חיים שבהם רציתי נראים עתה בעיני כאנוכיים, משעממים וקרים. לא ויתרתי עוד על הרעיון כי ביום מן הימים אכתוב ספר טוב, אך יכולה אני להמתין" (467).
כל הצדקנות הזאת אגב, חיבבה עלי את אימי. האנוכיות הילדותית שלה היא מרעננת ואותנטית, היא המורדת היחידה בשטיפת המוח הכללית. בעצם יכולתי להקדיש לה פוסט נפרד, אלא שגם היא מתיישרת לבסוף.
*
הראש השלישי – שנאת האמנות
"נשים קטנות" מתנגד לאמנות. הוא רואה בה (בצדק, מן הסתם) יציאת חירום מן הדיכוי ועושה הכול כדי לחסום אותה.
אמנות על פי "נשים קטנות" יאה אולי לגאונים יחידי סגולה (רצוי גברים; רק מוצרט, שייקספיר ורפאל מוזכרים בשמם, בצד קאנט והגל). בחיי היומיום האמנות מסכנת את חיי הנפש ולכל היותר נסבלת כשעשוע בלתי מזיק. בכל פעם שקסם האמנות נובט, חשה המספרת לנכש אותו לפני שיהפוך לעץ באובב.
קחו את התיאטרון למשל; מחזה פרי עטה של ג'ו שהילדות מעלות – זוכה לכינוי המסויג "מעשי הוללות תמימים" שמלווה בהתנצלות מתפתלת: "היה זה אימון מצוין לזכרונן ושעשוע בלתי מזיק שמילא שעות רבות, שאלמלא כן היו מתבזבזות לריק, או שהיו יוצאות בחברה אחרת, פחות רצויה" (24).
פעמיים ב"נשים קטנות" שורפים ספרים. פעם זו אימי ששורפת את ספרה של ג'ו (שהעדיפה את עונג התיאטרון על חובתה לאחותה). והפעם השנייה מזעזעת יותר, כי לא מדובר בנקמה אלא בצנזורה מן הזן החשוך ביותר. ומיהו השורף אם לא המחנך הדגול, פרופסור בר החביב והמגמגם שסיפורי מתח זולים משחררים את הסבונרולה הפנימי שלו:
"שנואה עלי המחשבה כי נערות צעירות תראינה דברים כאלה. אמנם נמצאים כאלה הנהנים מזה. אך אני הייתי מעדיף לתת בידם אבק שריפה מאשר קש גרוע זה." וגם: "אין להם זכות להטיל רעל במרקחת על מנת שיאכלוה תינוקות… ושמא ייטיבו לעשות אם יפשטו נבלה בשוק ולא ימצאו לחמם ממקור נרפש זה." וגם "ברצון רב הייתי שורף את כל דברי הספרות הדומים," גמגם הפרופסור. (349).
שוב אותו זיהוי בין נערות צעירות לתינוקות. וג'ו המבוישת אכן מפנימה ושורפת את כל כתביה.
הסופרת אינה בוחלת בתחבולות כדי לפקוח את עיניה של ג'ו ולהרחיק אותה מן הספרות. בשלב מסוים היא מזמנת אותה למפגש עם אנשי רוח: "משורר ששורותיו רמזו על יצור שמיימי הניזון על רוח, אש ואגלי טל" בולס כיבוד. כותב רומנים מפורסם "נע בין שני בקבוקי יין בדייקנות של מטוטלת שעון". מוסיקאי שנחשב לאורפאוס שני מדבר (שומו שמיים) על סוסים…
כן, גם המוזיקה לא זוכה להכשר. לורי מתפכח מחלום ההלחנה ונכנס לעסקים "לעבוד כגבר" (פוביית האמנות מביסה גם את המגדר), ובת' המתוארת כמין מוצרט קטן וביתי לא זוכה בקריירה. היא מתלוננת שידיה נהיות גסות מעבודות הבית וזה מפריע לה לנגן. אבל, ממהרת המחברת להוסיף, כל רחיצת הכלים שבעולם לא יכולה לפגוע בעדנת מגעה (יש סתירה בין כלים לאמנות אך לא בין כלים לאימהות).
לנשים הקטנות מותרת קצת אמנות, בזיקה ישירה לאמהות; גם אימי, "רָפָאל" הקטנה והשאפתנית שמגלה כבר בשלב מוקדם שעבודות בית ואמנות אינן הולכות ביחד, ובוחרת באמנות (הלא אמרתי: מורדת), מוותרת על קריירה אמנותית. אבל סוף הספר היא בכל זאת מכיירת תינוק ולורי סבור (איך לא) שהתינוק הוא יצירתה הטובה ביותר.
*
4. הערה חשובה לסיום
"המסר" הוא לכאורה אותו מסר, אבל יש הבדל גדול בין שני הכרכים של "נשים קטנות". הכרך השני הוא לגמרי מגויס ומתחסד, שטוח ומופרך כמו סרט המשך סוג ד'. אבל הראשון כתוב בכישרון לא מבוטל, יש בו מורכבות, פיוט והומור שפרוש כמו שמיכה קצרה מדי על הגעגוע והמועקה.
וזאת לא רק ג'ו, "הסייח בגן פרחים" עם הפנים הקומיים והנימוסים הגלויים, ש"מתפרצת הביתה כאילו דוב דוהר בעקבותיה", ומשתוקקת לבלוע את הספר המשעמם של דודתה או להתחתן עם מג כדי לשמור אותה במשפחה. אימי הקטנה לא פחות מרנינה בדקויות האנוכיות והחשיבות העצמית שלה: תמונתה כשהיא "מחלקת פקודות בידיים שלובות", או סובלת מכיעורם של בגדיה, או מציעה לבת' לשים את הקנרי המת בתנור, אולי יתחמם ויקום לתחייה. או משתוקקת להיות טובה כדי שיחרדו לגורלה, או מהדקת את אפה בהדק כדי להזקיף אותו, או מצווה לחלק את תלתליה אחרי מותה, "אף כי זה יקלקל את מראה פניה." שלא לדבר על הדיוקן הפיוטי-מלנכולי-תמים וקסום של בת' מייסדת בית החולים לבובות נכות, שנאנחת "אנחה קלה שאיש לא הרגיש בה זולתי מברשת האח וכן הסיר", שמעירה את אימי באמצע הלילה כשהיא מנגנת על פניה מתוך שינה. וכן הלאה והלאה. את כל זה אי אפשר וגם אין ברצוני לקחת מהספר. ובכלל, הארכתי דיי, זה הזמן לסיים.
*
עוד באותם עניינים
גילגי הלא היא בילבי, היתומה המאושרת (התרופה האולטימטיבית ל"נשים קטנות")
*
ובלי שום קשר (ואולי עם) סמדר לומניץ מציגה תערוכת ציורים בביתה, ברחוב האגדה 4 רמת גן.
פתוח בכל שעה במשך היום והערב, בתיאום טלפוני 03-6187517
דווקא אתחיל בתערוכה של סמדר לומניץ – מומלצת מומלצת מומצלת!
ונשים קטנות – הכל כל כך נכון. אבל אני מודה שמתגעגעת לימים התמימים בהם קראתי שוב ושוב את רגעי נצחונה של ג'ו, ואל הבכי המשחרר שהגיע בכל פעם שנזקקתי לו – ברגע מותה של בת'.
שושי, לי לא היו ימים תמימים עם הספר הזה. מהרגע הראשון הרגשתי שהוא נגדי. וגם בקריאה מאוחרת הוא גורם לי מועקה ומחנק. לא הייתי מצליחה לחזור אליו לולא הייתי כל כך עצובה.
תיארת את דעתי על הספר בצורה מושלמת!
כילדה, אהבתי מאוד את הספר (אם כי כבר אז שנאתי את ספר ההמשך, בלי שידעתי להסביר למה), אולי כי היתה לי יכולת מפליאה לסנן הטפות חינוכיות ולהנות דווקא מהרגעים שבהן האחיות נוהגות שלא כשורה*. אך היכולת הזו אבדה, ועם השנים התחלתי לראות את המסרים השמרניים והמתחסדים (תמיד ברוח הנצרות) בספרים כמו נשים קטנות, פוליאנה וספרי נרניה. מה שכן, לשם "נשים קטנות" בזתי כבר בקריאה הראשונה של הספר, בגיל 6 או 7.
אם כילדה יכולתי להתעלם מכל מה שנאמר על דמותו המופתית של האב (הוא הרי לא שם, נכון? אז מה זה משנה), מהשינוי (או שמא אילוף הסוררת?) שעוברת דמותה של ג'ו בסוף, מהעונשים ה"חינוכיים" שמביא הגורל וכולי, זכור לי היטב ההלם בקריאה חוזרת של הספר בגיל עשרים וקצת. פתאום ראיתי איך לאט לאט כל בנות מארץ' נדחקות לתבנית הצרה והמסרסת של "אישה טובה". בניגוד לדמויות ספרותיות כמו אליזבת בנט, שאמנם נאלצת להתאים לסטנדרטים מסוימים של תקופתה, אך נשארת עצמאית ואינדיבידואליסטית ככל שניתן, ג'ו ואחיותיה "מאבדות את זה לגמרי" עד סוף הספר. גם המושלמות של ההורים עיצבנה אותי. לא ברור איך כילדה מרדנית למדי יכולתי להתעלם מכך שבספר הזה ההורים תמיד צודקים.
ויש עוד נקודה שחשוב לי להתייחס אליה – חנה. בעוד שאבא מארץ' נלחם באומץ בצבא הצפון, הרי שהוא ובנות משפחתו ממשיכים "להעסיק" שפחה שחורה בלי שום נקיפות מצפון. למרבה הצער, המצב הזה אכן היה קיים אצל רבים מבני הצפון הנאור (שככל הנראה לא באמת חרטו על דגלם את ההתנגדות לעבדות, אך זה כבר סיפור אחר). כל הטענות על אושרה של חנה, תנאי חייה הטובים ורצונה לחיות עם משפחת מארץ', אינם משכנעים בעיני. וכי איך אדם שמעולם לא ידע חופש, שאין לו לאן ללכת, ושבחוץ מחכה לו עולם שלא באמת השתחרר מהגזענות והאפליה, יוכל לנהוג אחרת? חופש הבחירה של חנה במקרה הזה הוא תיאורטי בלבד. היא צריכה להגיד תודה שלא מאלצים אותה לקטוף כותנה ומוכרים את ילדיה, ולהישאר אישה (ודמות ספרותית) מסוג ב' שתפקידה המרכזי הוא לשטוף את הרצפות.
* או כפי שניסחה זאת חברה שעוסקת בכתיבה – אני לא מבינה את ג'ו. אם אחותי הקטנה היתה שורפת בזדון את ההספר שכתבתי, הייתי נותנת לה לטבוע באגם הקפוא. היא הרי שרפה לה את הספר!
התגובות מרתקות, אני אוסיף את שלי למרות שאני לא בטוח שזה יעניין כ"כ. דודה שלי, שממנה שאבתי בילדותי בעיקר ספרים על תקופת השואה והמחתרות (הייתי די מכור לזה) תקעה לידי פעם אחת את "נשים קטנות". קראתי אותו בלי שום מודעות כמעט לכל מה שהעלית, מכמה סיבות – בבית שלי היו לא מעט דברים משובשים, אבל היה לפחות יחס שוויוני לגמרי בין ההורים שלי. חוצמזה, ידעתי כבר אז שהחיים שמתוארים בספר, על כל עולמות היחסים שבהם, לעולם לא יהיו החיים שלי.
הדבר היחיד שמשך אותי פנימה היה תיאור הבית החם הזה, המואר, מוצף הרכות והאהבה, לא עמדתי בפניו,, הוא פשוט שבה אותי, ולפחות בזמן הקריאה, הקירות שלו הקיפו גם אותי.
אגב, ג'ו היא באמת הדמות שאת רוחה שוברים בספר באופן שיטתי. בראשי, לפחות, היא הרפתקנית וסופרת נפלאה (וגם נשואה באושר לאיזו מג 🙂 )
התגובה של אלישבע נועדה להיות מכתב אישי ולכן הוסרה על פי בקשתה.
תמר, תודה. אפילו לא חשבתי על זה שחנה היא שפחה שחורה (את בטוחה?). דווקא בעניין הגזעי, הספר כן עושה מחווה כשהוא כולל בן תערובת קטן במוסד הנערים של ג'ו והפרופסור.
ר. הבית הזה לא היה מוצף רכות ואהבה בשבילי, כלומר הבנתי שזה מה שמראים לי, אבל הרגשתי את הדיכוי והמחנק ושטיפת המוח. האהבה רק סיבכה את העניין, כי הרבה יותר קל להתנגד למישהו ששונאים.
עכשיו כשאת אומרת, אני לא יודעת למה תמיד הייתי כל כך בטוחה שהיא שחורה (אולי באחד הסרטים המבוססים על הספר היא היתה שחורה?), ואין לי כרגע את הספר לידי כדי לבדוק אם זה באמת מופיע בו (או לפחות משתמע בבירור).
ו-ר. – מעניין, גם לי המחשבה הזו עלתה בערך בגיל 14, שהיה הרבה יותר הגיוני אם הדמות של ג'ו היתה לסבית או ביסקסואלית. אני אפילו לא יודעת למה (כנראה משהו שקשור לסירוב להינשא ללורי).
תודה על העונג בקריאה של נשים קטנות וגם על בטלהיים.
תמר, בחיי 🙂
מרית, ספרים בילדות הם – לפעמים -חלון הראוה שמדביקים אליו את החוטם, או הגפרורים שמדליקים כדי להתחמם ולא לאבד תקוה, או גם וגם….
אני חושב שאלמודובר (מהשיחה הקודמת) ניסח ב"חינוך רע" שתי צורות קיום שעומדות בפני ילדים ואנשים שעברו התעללות – או לקפוא כמו האופנוען, להצטמצם ולהתכנס פנימה ולנתק מגע עם החוץ, להשאיר לו רק קליפה חלולה שיום אחד נעצרת מעצמה, או – לקפוץ לבריכה, לאהוב את הטורפים שלך ולחמול עליהם (אני לא טוען שזו אפשרות מוסרית יותר, אלא שזו אפשרות הישרדותית ממן אחר. מלבד זה, השנאה, שלעתים היא הכרחית בניסיון הנואש הזה להיפרד מטורפיך, קורעת ממך עצמך נתחים, כמו חיה שמכרסמת את עצמה כדי להתשחרר ממלכודת.)
פוסט נהדר.
זה מזכיר לי שלאימי יש ביטוי של זלזול :"נשים קטנות!". למשל, כשרציתי לקנות נעלי אוקספורד היא אמרה לי: "זה לא בשבילנו, זה נעלי 'נשים קטנות!'
זה כל כך הצחיק אותי, וכל כך חיבבתי אותה על זה.
כילדה, אהבתי את הספר, במיוחד את מג הבוגרת והטובה ואת בת' התמה, וכששמעתי את אמא שלי אומרת בטון כועס על נעל או בגד, שהוא 'נשים קטנות!', הרגשתי סוג של אושר על זה שאמא שלי היא סוג של ג'ו!
ליאורה, תודה, בשמחה.
ר. אתה צודק לגמרי, אהבה וחמלה זה הכי משחרר, ואם אתה יודע את הדרך לשם, כתוב לי בדחיפות.
ננ"נ, תודה! אמא מסוג ג'ו זו שמחה, אבל את יכולה לקנות נעלי אוקספורד, גם למרי פופינס היו!
לא קראתי את הספר. ראיתי את הסדרה. הייתי אישה צעירה. זוכרת כמה הזדהיתי וכאבתי. אז הצורך באהבה היה המוביל בחיי. איזה מחיר משלמים על כך. חושבת על לרצות ולרַצות. לרצות את הסמכות הגברית, במקרה שלי גם את האמהית, חושבת על הביטוי לרצות מאסר, וכמובן לרצות לרַצות. תודה גדולה על פרסום התערוכה שלי מרית. ועל תכנייך המרתקים כל כך.
סמדר, תודה, ואת צודקת, הכול מקופל בין הרצון, לריצוי, ולריצוי העונש. ובשמחה גדולה על התערוכה. הציור שצירפתי הזכיר לי צילום נהדר שקבלתי מנועה אוסטרייכר, של ילדות כנשותיו הרצוחות של כחול זקן. יום אחד עוד אכתוב עליו. http://i0.wp.com/www.retronaut.com/wp-content/uploads/2014/01/Play-Bluebeard-Ghost-Staged-Photograph.jpg?resize=966%2C746
תודה על רשימה חריפה ומזעזעת במובן הטוב ביותר. פירקת לגורמים את המנוע הכוחני, המיזוגני והמתחסד של הספר הזה. טקסט מחיה-נפשות.
בעניין ההשתלטות על היצר… אני זוכרת שגו חזרה הביתה וסיפרה לאמה על איזו עוולה שהמורה בבית הספר עולל… לאמא הייצה תגובה פיזית ממש, של דחף אלים, אבל תודות לחינוך המצוין של האב הבעל, שהוא נדמה לי כומר, היא כובשת אותו. כילדה בסביבה משולחת רסן ופראית זה עשה עליי רושם אדיר
"יש בו מורכבות, פיוט והומור שפרוש כמו שמיכה קצרה מדי על הגעגוע והמועקה." זה דימוי כל כך יפה. ובכלל הרשימה שלך נהדרת. ואני תוהה אם החלק השני הוא מין מס על זה שהספר הזה (נשים קטנות) כן נכתב, כן פורסם, לא נשרף…
גליה תודה רבה. איזה קוראת כיפית את!
ליאורה 🙂
לי, תודה! אבל לא הבנתי את הסיפא, מס של מי? בסוף החלק הראשון כתוב:
וכך יורד המסך על מג, ג'ו, בת ואימי כשהן מכונסות באורח זה. אם אמנם יורם שנית או לא, תלוי הדבר בדרך שבה יקבל הקהל את המערכה הראשונה של הדרמה המשפחתית הנקראת בשם "נשים קטנות".
התכוונתי שאולי לואיזה מיי אלקוט (בת דמותה של ג'ו?) הייתה צריכה להצדיק את קיומו של הספר שהיא כתבה, "נשים קטנות". שהוא יהיה חינוכי ולא איזו הרפתקה אמנותית 'אנוכית'.
אה, אה. באמת יש יותר ציטוטים מהספר השני (קל לראות, כל מה שצפונה מעמ' 232), אבל גם הספר הראשון לא טומן את ידו החינוכית בצלחת. אני באמת לא יודעת מה קרה בין הספרים. משהו רע. ובאשר לשריפת הספרים ששבה ועולה פה, הפעם היחידה שהסתדרתי עם זה היתה בסרט של האחים מרקס, שבו הרפו פשוט גורף ספרים באת (לא זוכרת למה) כמויות של ספרים, ומשליך לאש. זה נגע ללבי האנרכיזם שלא עוצר באדום. אבל בכל מקרה אחר אני מתכווצת. אף פעם אי אפשר לדעת. אולי מישהו אחר ימצא בהם אוצר.
(מרית, אני לא יודע כלום וחוצמזה אני לא יודע אם זה הכי משחרר. לפעמים באמת צריך לכרסם יד או רגל או להרביץ לקיר. בשבילי , הנפש נעה תדיר בין התכווצות להתרחבות, בין המודעות מלאת האימה של "רואים אותי!" (נרקיסוס הוא לא זחיחות דעת, הוא כפיון בלתי נסבל שמסתיים במוות)- לבין החדוה של "אני הרואה". יש מצבים שבהם הנפש נדחפת עמוק ורחוק יותר לאחד משני המקומות האלה, ולא תמיד מבחירה..
חוצמזה, יש ספרים, מעטים אמנם, שהייתי שורף בשמחה ורוקד מסביב ללהבות תוך כדי צהלולים פראיים, לא כדי שייפקדו מהעולם, רק להשיב להם כגמולם…..)
הכי משחרר, זה קרה לי, לא עם קרוב משפחה אמנם, עם מורה סדיסט טיפוס מתועב וזה גן עדן, תאמין לי, אין יותר טוב ויותר חופש מזה.
מדבר אלי מאוד הצילום החזק הזה מרית, ואפילו חושבת שהאישה דומה לי.. לא מכירה את הסיפור לצערי. הרבה בורות ובורות. שיערן התלוי אכן מהדהד בעבודה שלי, רק שאצלי השיער מצוייר, והגוף עשוי משיער. תודה רבה מרית.
סמדר, לפעמים כשאת מדברת אני מרגישה פיזית חשיכה וכאב. הנה האיור של דורה לכחול זקן https://maritbenisrael.files.wordpress.com/2013/11/7barbebleue.jpg והנה קטע מהבלט של פינה באוש. את כבר תנחשי את השאר.
דברייך כואבים לי מרית. יודעת שתכניי קשים, אבל לא חשבתי שגם בטקסט תמים הם עולים. צפיתי באופן שטחי בקטע הבלט, ואצפה בו שוב. לא תמיד יכולה להכיל. השמלות האפורות רגשו אותי מאוד. שמלות כלה מאובקות. גם הזמרה נפלאה. לתערוכת סוף השנה הראשונה בקמרה תכננתי מיצג שנושאו "הכלה המאובקת". תכננתי להרקיב פירות וירקות ושאר מאכלים, לערוך שולחן מכוסה אבק וקורי עכביש, ולשבת אליו בשמלת כלה אפורה, מכוסה גם אני בהם. קניתי אז אבק וקורי עכביש באיזו חנות של אפקטים לסרטים. לא הצלחתי לממש בשל הסיפור עם אבי, ונותר לי רק הצילום הזה שממחיש פחות או יותר את הויזואליה
http://smadlom.blogspot.co.il/2014/05/blog-post_17.html
תיקון הקישור לשולחן האיפור
http://smadlom.blogspot.co.il/2014/08/blog-post.html
והעבודה של דורה מדהימה
סמדר, לא היתה שום בקורת במה שכתבתי, פשוט ככה זה. אצל פינה באוש הרצפה מכוסה בעלי שלכת ואצלך פירות מרקיבים. זה לא קשור בהכרח לעוצמת הכאב כמו לקרבה אליו ולקרינתו האפלה והצמיגה.
מעל מיטתי נמצאת עבודה גדולה שלי בתלת ממד דיגיטלי ובה משתקפת דמותו של אבי אותה בדיתי ואשר אפילו אימי ואחותי מקבלות אותה כדמותו האמיתית. שאלו אותי איך אני חיה עם העבודה הזו, עם שאר העבודות (הבית מלא בהן) ואמרתי – בשלום רב. מוזר, התרגלתי לחשוב שאני אדם שמח, בחיי. תודה רבה מרית. את, למרות שלא מכירה אותך, אלא מכתבייך, חשובה לי מאוד.
מאמינה לך שאת אדם שמח. כנראה שאפשר לשמוח גם בתוך הכאב. ותודה רבה, זה כבוד גדול.
שלום מרית,
אני שמחה שכתבת, כי ציינת בעבר שהספר מפריע לך, ואני חושבת שמותר לא לאהוב, וחשוב גם להסביר למה. הרי סך הכל לא שרפת את הספר (לא פיזית ולא מילולית). חוץ מזה, הפוסט כתוב באהבה, ועניינה אותי דעתך.
וכמה הערות משל מישהי שאוהבת את הספר (גם אחרי הפוסט שלך):
1. אני חושבת שהחלק השני הוא כן טוב, ולו רק מפני שקראתי אותו בנשימה עצורה חצי לילה. יש בו גם רגעים רבים של אמת, כמו בפרק "נסיונות אמנותיים" או "שיעורים בספרות", ולא פעם במריבותיי עם בן זוגי אני עוצרת דקה וחושבת על מג וג'והן ו"נמאס לי כבר מלהיות עניים!" ואני עוצרת בלשוני כי זה מה שג'ו היתה צריכה ללמוד ומחפשת "נושאי שיחה ניטרליים" כמו בת' (מימשתי פעם ראשונה ובהצלחה מרובה בכיתה ה' עם בן שלא הכרתי קודם) ומשתדלת "לנצל ניצול מלא את חפצי הקטנים וחסרי הערך" כמו איימי. אז במובן מסוים הספר הזה הוא המצפון שלי.
2. מוסר השכל: כן, זה לא רק שג'ו נענשת באי נסיעה לאירופה (ובת' לא האכילה את פיפ שבוע, לא יום אחד) אבל איימי מקבלת את הפרס שלה "יבוא יום ותבואי על שכרך, ואז לא יהיה בעולם אדם מאושר יותר ממני" אומרת לה ג'ו בפרק "תוצאות" אחרי תרגילים מוסריים שהם הרבה יותר מתונים. (עמ' 305, תרגום שלמה ערב, ואין אחר!)
שלא לדבר על כך ש"מרת מארץ' ידעה כי אין מורה טוב מן הנסיון" (עמ' 259) – וזה נכון גם ב"נסיונות אמנותיים" וגם ב"נסיונות" סתם.
3. שנאת האמנות, זה נכון אבל גם נכון גם ברמת התת מודע של המחברת. סבא לורנס לא אוהב שלורי מנגן, ואילו ג'ו מגיחה מתוך מערבולות הכתיבה שלה "כשהיא רעבה, מנומנת, שרויה במצב רוח של רוגז או של יאוש.
4. דמות האב. טוב למרבה הצער את צודקת, אבל גם טועה במקצת. פעם אחת כשעיינתי מחדש בחלק השני כדי לראות מעט מהי דמות אב זו מצאתי שהוא כמעט ואינו מופיע. בחיי! אבל יש לו משפט קלאסי בפרק "נסיונות אמנותיים", לאחר מסיבת הנפל של איימי "סלט היה אחד המאכלים החביבים על הקדמונים, ואוולין – " והוא נקטע בהתפרצות צחוק כללית. הוא אולי בעל שכל רב אבל תבונה זו מה עושה? אז כן נשים יותר "רכות" וגברים יותר "נוקשים".
בסופו של דבר אלקוט נתבקשה לכתוב סיפור מוסר, וזה אכן מה שהיא עשתה. היא כתבה את הספר כדי שהספר של אביה יתפרסם גם הוא. היא מתארת משפחה בה האבא מפרנס, למרות שעמוס אלקוט תמך בעבודת נשים, אולי כדי שהוא יוכל להתפרנס ממשהו. לא פעם היא מתארת את הרעיונות של מארץ' בתור "בטלנים" כלומר באנגלית unworldly. מאי אלקוט (אחותה הקטנה של לואיזה) היא זו שאיירה את המהדורה הראשונה אבל בשל לחץ מהמו"ל לא המשיכה לאייר (ואת המהדורות האחרות איירו אנשים אחרים. אבל אין כמו אלברט דה מי ז'וסא).
תשמחי לשמוע שבמציאות:
א. מאי (איימי) התחתנה עם בחור צעיר ממנה ועשיר
ב. ליזי (בת') לא היתה קדושה ודווקא היתה מאוד ממורמרת עם מחלתה בערוב ימיה
ג. לואיזה היתה אחות בבית חולים בתקופת מלחמת האזרחים בארה"ב (ואולי בגלל זה היא לא כתבה על זה)
ד. להורים היתה זוגיות רחוקה ממושלמת ולא פעם הם חשבו להיפרד (ולכן באמת האבא כמעט נעדר מהספר)
ה. הבת שלי (11) לא הצליחה לקרוא את הספר (וכיאה לבת שלי היא דווקא קוראת המון). האמת היא שלא ניתן למצוא את הספר כמעט בחנויות ויש רק עותק אחד בספריה, וזאת בגלל שאנגלית במקור היא ארכאית והספר – כמו שאומרת הספרנית – התיישן.
ו. לואיזה ניסתה להתנתק מסגנון ספרי המוסר אותם היא כתבה, הודתה שהיא עושה זאת "בעיקר בגלל הכסף" ואפילו פרסמה בעילום שם ספרים בסגנון אחר לגמרי.
ז. לא לשכוח: ג'ו לא מתחתנת עם לורי כדי לעצבן אותנו, הקוראות. לואיזה לא רצתה "לחתן בכוח" (ואם היתה יכולה לא היתה מחתנת בכלל. למה חייבים להתחתן?!) ולכן היא החליטה שהם לא יתחתנו. בסופו של דבר לורי מתחתן עם איימי, כך שבמובן הזה יש "סוף טוב".
שלך בידידות רבה!
הלה
הילה,
ראשית מעולם לא רציתי לקלקל חוויות קריאה של מישהו או לזהם אוצרות ילדות. בזכות מצב רוחי השפוף הצלחתי לחזור ולקרוא בספר, אבל אני חושדת גם שניסיתי "להחביא" אותו באוגוסט, החודש החלש בשנה מבחינת כניסות לבלוג (גם את התמונה ההיא מחנה'לה ושמלת השבת https://maritbenisrael.files.wordpress.com/2014/05/2hpur.jpg פרסמתי רק אחרי שהבנתי שאני מצנזרת את עצמי, ו"זה המוות!" כמו שהיה המורה לבלט שלי אומר). זה נפלא שהספר שימושי בשבילך. ויטו אקונצ'י האמן החביב עלי תמיד שאף להיות שימושי…
אני חושבת שאני חסינה לקסמו של הספר כי בין אהבה לחופש אני תמיד בצד של החופש, ככה זה היה מינקות ("יש אהבה בלי חופש?" תמה אהוב לבי הבוקר), ובשבילי הספר הזה מציע עסקה שטנית (הנה, נדבקתי במלל הדתי שלו) חיבוק תמורת חופש.
את צודקת בעניין שבוע הבטלה. טעות שלי. פשוט המיאוס מן הבטלה מתרחש במין הילוך מהיר ואפל, כמו שאומרת המספרת "השטן המדיח המציא לידיים הבטלות מעשים רעים רבים" (113) ובכל זאת מות הציפור הוא עונש קשה בשביל בת' שגם לפי הקריטריונים הנוקשים ביותר קשה לקרוא לה בטלנית ואפילו בשבוע הבטלה הנורא היא שוכחת שוב ושוב להתעצל "כי תמיד שכחה כי עליה רק לשחק ולא לעבוד ומדי פעם חזרה לאורח חייה התקין".
ולבסוף, הסקופ הזה, שלואיזה מיי אלקוט כתבה ספרי מוסר בשביל כסף, גם מסביר הרבה וגם מוסיף לכרך השני קצת אירוניה מנטרלת התחסדות. כי כשג'ו מנסה לשלב דברי מוסר בסיפורי המתח שלה המו"ל מוחק אותם בטענה ש"אין היום קופצים על דברי מוסר", והמחברת ממהרת להוסיף: "אגב, הערה זאת אינה נכונה." עד עכשיו קראתי את זה כהערה צדקנית, ועכשיו, בזכותך, אני שומעת את המרירות והאירוניה.
מרית, מה שכתבת על שריפת ספרים: "אבל בכל מקרה אחר אני מתכווצת. אף פעם אי אפשר לדעת. אולי מישהו אחר ימצא בהם אוצר." זה נפלא, ברובד העמוק של תפיסת העולם. יש אנשים שחושבים שלהט ודעתנות פירושם למחוץ את האחר ואת דעתו והנה את, שבטח אי אפשר להאשים אותך שיחסך לאמנות ולתרבות לוקה בחוסר להט, מביעה הבנה עמוקה שכל אחד הוא אחר ויכול למצוא דברים אחרים. ממש חשוב בעיני מה שכתבת.
לי, תודה, זה הבסיס של הבסיס בשבילי.
אני לא יכול שלא לחשוב על המכשף מעמק המומינים שהעלים לנברן את ספרו הראשון והעניק לו ספר אחר, שנקרא "נחיצותם של כל הדברים". הנחיצות הזאת היא בדיוק הסיבה שבגללה לא הייתי מצית ספר אמתי (רק המחשבה על אותיות שקופצות בצווחה מבין הכריכות כשהן אחוזות אש מעבירה בי רעד), מצד שני אני מבין פתאום שגם הכוונות הכי טובות שוגות לפעמים, כי הנה גז מעולמו של הנברן ספר אחר ולא פחות נצרך (על ידי הנפש), ששמו "על אי נחיצותם של כל הדברים"……
אבל הדמיון העליז הוא נער משולח, אמרה זלדה (זלדה, את שנכנסת למערת דובי שגעונותייך וכתבת על מרירות הפתנים כלפי קרובים שבקרובים, אני אוהב אותך!) ולכן אני רוקד איתו מסביב למדורת ספרים כמו היינו חבורת אדומי העור מ"פיטר פן"…..
(מרית, שלשום נכנסתי ל"ג'וני ביגוד (והלבשה תחתונה)" וגיליתי לתדהמתי שנפתחה שם מחלקה חדשה: "חליפות לבקרים". מיד סרתי למחסן הצמוד והתלוננתי מרה באוזניו של ג'וני. "אאוס ורודת האצבעות", לחשתי בדמעות, "אילת השחר וכל שאר הבקרים הוורודים כמו לשונות של גורי חתולים, שמתמתחים בפינוק ושורטים אותך ממש רגע לפני שהחלום נשמר בזכרון, הגם אותם יש לחייט ולחנוט, ג'וני!….."
אבל ג'וני רק המשיך לנבור בארגזי בגדים ולמיין עליונים לחוד ותחתונים לחוד, וחייך בלגלוג כשהצעתי לו עזרה. "אצלך הכל מעורבב", הוא אמר. "מספיק לראות את התת מודע שלך מבחוץ כדי לדעת את זה.."
"טול קורה מבין עיניך", גמגמתי בזעם ומבלי לתת שהות לאמירה המוחצת להתפוגג מוטטתי מיד את הקורה התומכת ו"ג'וני ביגוד (והלבשה תחתונה)" הפך כהרף עין לגל של בגדים, וכל הבקרים ממשיכים מאז להתהלך בוורוד ולמיים כחתולים.)
ל-ר', שלפעמים יש לו גם שמות הרבה יותר ארוכים, (שוב) לא יכולתי שלא להתייחס לתגובות היפהפיות שלך פה. קבל צרור כובעים מונפים באוויר הנה שלוש, ארבע, ו-
זה פוסט מצוין וכתבת דברים נכונים עד כאב,
רק רוצה להגיד שבקריאה לא מודעת של ילדה (שגדלה בבית פמיניסטי) מבחינתי היתה הרבה עוצמה נשית בספר – זו היתה משפחה של נשים, ובאופן פרקטי – החשיבות של האב נתפסה אצלי בעיקר כרגשית, בפועל – האם היתה אישה עצמאית וחזקה שהסתדרה מצוין בלי הגבר שלה.
ג'ו נתפסה אצלי כמישהי שלא תתחתן "כי ככה מקובל ומצופה", היא היתה קשובה לעצמה, התחתנה בגיל יחסית מאוחר ובחרה במה שהיה לה חשוב למרות שמבחינת גיל, מוצא וכסף הפרופסור לא היה בחירה נורמטיבית.
צריך לזכור שלואיזה מיי אלקוט כתבה ספר מאוד ברוח התקופה – גם לגברים היא עושה עוול כלשהוא, הם נתפסים בעיני כבודדים, כזקוקים לחום, אהבה ורוך, וקצת כחסרי אינטלגנציה רגשית, הסטראוטיפ הנשי והגברי בספר שלה פוגע בעיני לא רק בנשים, והוא מאוד נובע מהתקופה.
בכל אופן – עשית לי חשק עז לחזור ולעיין בספר 🙂 תודה, עדי.
ר. איזה סיפור יפה ומצחיק ועצוב וחזותי.
עדי, תודה רבה. דווקא חשבתי בכיוון. נזכרתי שבתקופת מסעי הצלב כשהמון גברים נעדרו והנשים ניהלו את העניינים, התחזקה מאד דמות המדונה בנצרות. סרקתי את נשים קטנות הלוך וחזור ומצאתי רק אבינו שבשמיים ואת אבינו שבארץ. ובסופו של דבר, ספרים הם ראי. אשרייך שהשתקף לך משהו אחר משלי. ובכל זאת, תיזהרי עם הקריאה המחודשת, בייחוד של הכרך השני 🙂
מרית, תודה!
ההנגדה ביו חופש לאהבה מקוממת אותי נורא. אהבה- חיבוק, מגע, קרבה- היא לא מותרות, היא מצרך בסיסי של כל יצור חי. בלעדיה הכל גדל עקום, שלא לומר מעוות. אין בעיני סתירה בין אהבה לחופש בדיוק כפי שהיעדרה של אהבה לא מבטיח אותו . באותה מידה אפשר לומר שאנחנו אסירים של מערכת הנשימה שלנו, או מערכת העיכול. יש טכניקות של התבוננות בנשימה, למשל, אבל הן לא מבטלות את הצורך לנשום.
העובדה שלואיזה מיי אלקוט עושה שימוש ציני בצורך הזה לא הופכת את החיפוש של ילד אחרי חום ואהבה לשגוי.אם ילדים מסוגלים לקלף סיד מהקירות ולאכול אותו, הם מסוגלים לקחת מה שהם צריכים אפילו מספרים מניפולטיביים וממצגות שווא
(אם מישהו מסרב לג'אנק פוד, האם זה אומר שהוא חופשי…? או שהוא עדיין לא יודע רעב אמתי מהו…..?)
ר. ברור שזה לא מנוגד, זו מהות אחת משלימה וחיונית (יש אהבה בלי חופש? תמה אהוב לבי). אבל במציאות – ולא רק במציאות של לואיזה מיי אלקוט – ראה למשל מה שכתבה סמדר לומניץ למעלה על ריצוי וריצוי עונש – במציאות קורה לא פעם שצריך לבחור ויש לזה מחיר (לכל יש מחיר, אומרת המכשפה לדייג בסיפור של אוסקר ויילד).
לי! תודה רבה…. אני לא יכול להסביר כמה שימחת אותי! הנה שיר שאני שומע בלי סוף בזמן האחרון, אני מקוה שהוא ימצא חן גם בעינייך, "the valley" בביצוע של קיי די לאנג (היא אחד מהזמרות/ים האלה שקולם יורד ומפשפש בכל מסתריך):
(good company……… הו, לגמרי, לגמרי.)
וואי וואי כל כך יפה קיי.די לאנג! תודה!
(ואני גם שמחה ששימחתי).
מרית, אהבתי מאוד את הדיון על "נשים קטנות" ואת טענותייך. אבל היות שאני נמנית מאותם מעריצים אדוקים של הספר ואפילו ניתחתי אותו כמה פעמים במסגרת לימודי בפקולטה לספרות אנגלית בת"א, אז הייתי חייבת להגיב.
לדעתי צריך לקרוא את הספר הזה בקונטקסט שהוא נכתב. קודם כל, הוא ספר אוונגליסטי דתי, שכן המבנה שלו ושמות כל הפרקים מבוססים על הספר The Pilgrim's Prograss של הכומר ג'ון בניון- כל פרק בא להטיף מוסר השכל אחר מעולם הערכים הנוצרי. שנית, הוא נכתב בשנות ה-60 של המאה ה-19 ויחסית לכזה, מצאתי בו הרבה רגעים שנראים לי עד היום מאוד מתקדמים לאותם שנים:
1. ג'ו הופכת לסופרת שעוזרת בפרנסת המשפחה.
2. ג'ו מקימה עסק (בית ספר לבנים) שאותו היא ובעלה מנהלים באופן שווה.
3. ג'ו מסרבת להיכנע לנורמות של התקופה ואינה מתחתנת עם האיש שיבטיח כסף ומעמד למשפחתה. ואפילו איימי הסנובית והגנדרנית לא פועלת לפי התפקיד שהחברה (והדודה מארצ') מייעדת לה ומסרבת להצעת נישואים מלורד אנגלי לטובת לורי (הפחות עשיר ומיוחס בהשוואה).
4. בפקניק עם האורחים מאנגליה, קייט האנגלייה מסרבת לדבר עם מג מרגע שנודע לה שמג אומנת כי היא "לא הגיע לארה"ב כדי להתרועע עם אומנות!" ואז ג'ון ברוק מעודד את מג ואומר לה שהאנגלים לא מבינים את הנשים האמריקאיות, הגאות בעובדה שהן יכולות לבסס את חייהן בעבודה משל עצמן (1865, כן?). וגם אחרי שהאב שב הביתה, הוא משבח את מג על כך שידיה היו בעבר חלקות והיום הן פצועות מעבודה. הוא לוחץ את ידה ואומר שהוא גאה ללחוץ ידיים שידעו עבודה.
5. לאחר שמג חווה משבר בנישואים, אמה מגיעה לתת לה "שיחת מוטיבציה" שבמהלכה היא משכנעת אותה לא להסתפק בענייני הבית וגידול הילדים אלא גם להתעניין בענייני העולם ו"לשאול את בעלה שאלות מהעיתון".
מקווה שהצלחתי להגן קצת על אחת היצירות האהובות עלי בכל הזמנים 🙂
אריאלה, תודה על התגובה. אני ממש שמחה שלא הברחתי את אוהבות הספר (אם כי זה שהוא אוונגליסטי לא עוזר לטהר את שמו 🙂 – את "מסע הצליין" דווקא קראתי בתקופה שבה קראתי רק ספרים שנכתבו לפני 300 שנה ויותר, והיה בו משהו נאיבי וסימבולי מכדי לאיים עלי).
מרית יקרה,
קשה, קשה עלי קריאת הפוסט הזה. ואני גם לא רהוטה ובהירה כמוך בבואי לנסות להראות את הצד השני, אז התנצלות-מקדימה על הגמגומים.
אז מה שכתבת – כל מילה אמת.
א ב ל בשבילי הייתה אמת אחרת מאד בספר, זו שמשכה אותי אליו שוב ושוב, והיא ההוכחה שאפשר. שאפשר לטעות ולהישאר בחיים, שאפשר להיכשל, שיש לך סיכוי לענות על הציפיות של הסביבה ושל עצמך, שאת יכולה להיות נאהבת.
בתור ילדה בכורה תמיד הזדהיתי דווקא עם מג, הדמות הכי "חיוורת" ולא מעניינת, כי היה לה נורא חשוב לרַצוֹת את כולם, להיות טובה ו"בסדר" (שזה איזשהו מוטיב כללי בספר. אולי הוא מגולם דווקא בדמות הזו כי אין בה דברים מעניינים אחרים). והיא נאבקת-תמיד עם הפער בין הצורך לקבל לגיטימציה מהסביבה ולענות על איזשהו אידיאל נוצרי ולא ריאליסטי, לבין הרצונות ה"ארציים" והפחותים-כביכול. אבל היא *מצליחה*. היא מגשימה בסוף את השאיפות הללו וגם זוכה באהבה, ועוד משהו חשוב – האהבה שם גם כשהאידיאל סדוק יותר.
אז כן – בראיה מודרנית אפשר לשאול – מה המחיר של זה? ואיזה מין אידיאל זה בכלל, שדורש ממי שרוצה להידמות לו להעלות חלקים מעצמה כקרבן? ועדיין. ההוכחה שאפשר לעמוד בזה. שיש אידיאל שאת יכולה להגשים, לעומת האידיאלים בני זמננו שהיה לי ברור, כבר כילדה, שאין ולא תהיה לי בהם הצלחה כלשהי.
אני לא בטוחה שהצלחתי להעביר את מה שאני מרגישה במלואו, אבל זה משהו…
ותודה לאריאלה ולאחרות שיצאו להגנת הספר בנימוקים הרבה יותר קונקרטיים משלי 🙂
נורא יפה מה שכתבת, גלי. גם אני מהפליזריות והתובנה שלך (שהובעה במלוא הרהיטות…) הבהירה לי משהו שהספר עשה לי בלי שנתתי את דעתי על כך אפילו.
גלי יקרה, זה מאד מקורי להזדהות עם מג! אני לא חושבת שהזדהיתי עם אף אחת, הכי קרובה היתה בת', ברחתי אליה, גם בגלל צד הדניס-סילק שלה – הזיקה הפיוטית לעולם החפצים הדוממים, אבל בעיקר בגלל שהתמזל מזלה והנטיות הטבעיות שלה הלמו את הציפיות ממנה, כך שהיא התקיימה למעשה מחוץ לדיכוי. התעצבתי להרגיש את הלחץ שבו גדלת וזה ממש משמח שמצאת נחמה בנשים קטנות.
ואני הכי אהבתי את ג'ו, הג'ינג'ית הסוערת, דווקא בגלל שהיתה כל כך רחוקה ממני כילדה (אני הייתי שילוב של מג המרצה ושל בת הביישנית). כך גם אהבתי את אן שרלי ואת ג'ודי אבוט מ"אבא ארך רגליים". כולן נערות פראיות ומורדות עד שהן מתחתנות.
ו-כן, רציתי שהיא תתחתן עם לורי, החבר הכי טוב שלה. זה היה הרבה לפני שעשיתי דוקטורט בקריאת רומנים רומנטיים, ולא ידעתי שהגיבורה לא מתחתנת עם החבר הכי טוב, אלא עם זה שהכי לא הגיוני שהיא תתחתן איתו.
הנקודות שהעלית מרתקות ממש. לחלקן שמתי לב כבר אז בתור ילדה, אבל לא ידעתי לקרוא להן בשם.
החלק השני גרוע כל כך לעומת הראשון, שהיו פעמים שהעדפתי לא לקרוא אותו.
תודה אן. גם אני לא ידעתי לקרוא להן בשם. פשוט הרגשתי שהספר הזה הוא נגדי ולא הכנסתי אותו ללב. ובקשר לג'ודי אבוט, היא לפחות נהייתה סופרת (אולי בגלל שהיה לה בעל תומך, כזה שהכיר בייעוד שלה עוד לפניה…) אבל קצת הצטערתי בסופו של דבר, שהיא נהייתה סופרת ריאליסטית. העצה הזאת, לכתוב רק על מה שמכירים, תמיד היתה קצת מפוקפקת בעיני, לפחות באופן המוגבל שאליו מתכוונים היועצים (ואן שרלי, היא בכלל ויתרה על הכתיבה עד כמה שאני זוכרת, כמו ג'ו).
כנראה אף אחד לא יקרא את התגובה הזאת, בגלל שהפוסט הוא מ 2014 והתגובה מ 2108, אבל עדיין היה לי חשוב להגיב.
אני בת 14. הפעם הראשונה שהתחלתי לקרוא את נשים קטנות היתה לפני שנתיים (כשהייתי בת 12) בפעם הראשונה שצמתי ביום כיפור. כנראה שבגלל זה, ראיתי את הספר בראי מנחם, הוקסמתי מהתקופה ומההנאות הפשוטות של החיים (לקרוא ספר, לדמיין על העתיד, להמציא מחזות, הרבה יותר תקשורת עם אנשים מאשר כיום), שאיכשהו התקשרו ליום כיפור שבשבילי כאדם מאמין מטרתו לעזור לנו להתחבר לשורשים שוב, בלי טלפון בלי מחשב בלי אוכל ובלי הסחות דעת, אתה חייב להתחיל לחשוב, על החיים, על עצמך, לעשות חשבון נפש, להוכיר תודה על מה שיש לך בחיים.
באותה תקופה בכלל לא ראיתי את הספר בעין ביקורתית. סימתי לקרוא את הכרך הראשון (חצי כרך ביום כיפור אחד וחצי כרך ביום כיפור שני), והיום ראיתי את הסרט המלא, סתם כי פתאום נזכרתי בספר. לאחר מכן קראתי את הביקורת שלך. ואני חייבת לאמר שעיני נפתחו. המשכתי וקראתי את התגובות, ואני חושבת שהגעתי למסקנה לגבי מה שאני חושבת לגבי הספר.
הספר פמיניסטי לזמנו. וזה בדיוק למה האימהות (הסבתות שלנו במקרה שלי) רואות אותו בתור העצמה נשית ורומן שכל מתבגרת צריכה לקרוא. ישנם הרבה רגעים בספר בהן נשים מתעלות על תפקידן המסורתי והפטריארכלי. הכרך הראשון בהחלט מציג את זה.
בנוסף אהבתי (בהתחלה לא אהבתי את זה, אבל עכשיו דוקא כן) ש-ג'ו ולורן לא היו ביחד בסופו של דבר. תמיד ראיתי אותם בתור חברים. חברים לא חייבים להתאהב. ומעבר לכך אני חושבת שתמיד נלחמתי בכך שאנשים חושבים שחברים/חברים הכי טובים תמיד יהיו ביחד ויתאהבו (אז אולי זה משהו אישי שלי).
מצד שני, כשמסתכלים ובוחנים את הספר בתקופתנו, אכן עולות כמה בעיות. אני חושבת שבתור ספר שנכתב בעולם נוצרי באמצע המאה ה-19, לואיזה לא יכלה לבטא את עצמה עד הסוף. לדעתי היא הרגישה שהיא היתה חיבת להשריש כמה מוסרים נוצרים ופטריארכליים כדי שהספר יוכל להעביר את מוסרו לא רק לנערות שמתחברות עם דמותה של ג'ו, לדוגמה, אלא גם לנערות שמתחברות עם דמויות אחרות, או גברים ונערים. וגם שהספר יזכה באהדת הקהל.
לגבי החלק על שחיטת אופיה של ג'ו, עם זה אני מסכימה. חבל לי לראות את זה. ממש רציתי שג'ו עדיין תישאר נאמנה לעצמה ולחלומותיה, אבל בד בבד זה לא ימנע ממנה להתאהב ולהקים משפחה אם בכך היא תרצה. אולי לואיזה עשתה את זה בתור לגלוג, שכן היא מעולם לא התחתנה, והיא רצתה ללגלג על ג'ו ולכלוא אותה בתבנית הזו, שג'ו לא תעיז לרקוד על שתי חתונות, היא לא יכולה גם להיות סופרת מצליחה וגם להתאהב ולהתחתן, וכמו ברוב המקרים הדומים בתקופה זו, הסופרת בחרה לכלוא אותה בתבנית אחת, אולי גם התבנית הפחות רצויה בשביל ג'ו.
עוד דעה שאולי היא לא ממש קשורה אבל בעקבות הביקורת שמתי לב אליה בספר ולא רק בספר אלה גם בחיים, היא שרבים חושבים שאישה יכולה או להקים משפחה ולהיות נאמנה לכך לכל חייה (אולי רק עם כמה תחביבים בצד) או להגשים את הקריירה שלה אבל לא להקים משפחה ולהישאר לבד תמיד. תמיד תהיתי למה היא לא יכולה להיות גם וגם? זה מה שאני שואפת להיות. אולי זה תמים בגלל שאני עדיין נערה, אבל למה אישה לא יכולה גם להגשים את השאיפות שלה בצד הקרייריסטי וגם בצד המשפחתי? למה, גם בחברה המודרנית, צריכה להיות ניגודיות?
וזהו, זה סיום המגילה הארוכה במיוחד שכתבתי, מקוה שמישהו יקרא אותה.
נערה, סליחה על האיחור בתגובה. העומס הרחיק אותי מפה ורק עכשיו חזרתי. קראתי בעניין רב את דברייך. מעולם לא חשבתי על נשים קטנות מצד "ההנאות הפשוטות של החיים (לקרוא ספר, לדמיין על העתיד, להמציא מחזות, הרבה יותר תקשורת עם אנשים מאשר כיום)," כשמסתכלים עליו משם הוא באמת נראה קצת מנחם (ואז אני נזכרת בהטפות…).
וכמובן שאפשר גם וגם. זה בידייך.
היי מרית, אז אתמול צפיתי בגרסה הקולנועית האחרונה של נשים קטנות וסבלתי קשות, עוד יותר סבלתי לאחר שפתחתי עשרות ביקורות מהללות ורק אחת מפוקחת. את הספר קראתי בילדותי הדתית בירושלים, עשרות פעמים והוא היווה נחמה עצומה לצד הגילוי שאני אכן פמיניסטית. נהניתי מאוד לקרוא את הפענוח שלך את הטקסט גם אני לא חוויתי ועדיין לא חווה אותו כך. הסיבה העיקרית היא שאני מזכירה לעצמי תדיר שהספר נכתב בהשתייכות לתקופה פטריארכלית שאם את ואני היינו חיות בה עם המודעות שלנו מהיום יש מצב שהיינו מתאבדות. הספר נכתב בתקופות של ספרים כמו ג'יין אייר ואחרים ואלקוט נאלצה לעשות פשרות כדי שבכלל יראה אור. גם ה"מים התרבותיים" בהן היא חיה גרמו ועדיין גורמים לי להעריץ את היכולת להשיל את מעטה האוקינוס הפטריארכלי הנוראי בעיני שבתוכו היא חיה ולהוציא תחת ידה 4 נשים שאולי נשארו "קטנות" במובן של הסתגלות חיים לאותם מים תרבותיים, עדיין, אילולא הן ושכמותן לאורך השנים, בהעזות קטנות, במלחמות גדולות, האם היינו כאן היום?
שני, ספרים הם ראי. לי הוא שיקף את הדיכוי שחוויתי, ולך הוא פתח חלון. זה נפלא. אני לא סובלת שיש רק אפשרות אחת. (והתקופה הבאמת נוראה לנשים, זה לא תירוץ בשבילי. הרוח והדמיון והעוצמות הרגשיות יכולות לעקם גם סורגי פלדה. יש פה בעיר האושר שורה של גבירות שעשו את זה, כל אחת בדרכה).