זהו החלק השני של המאמר על איוריה של אורה איתן ל"שמלת השבת של חנה'לה".
המאמר הוזמן לקטלוג התערוכה הרטרוספקטיבית שאוצרת טלי תמיד במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב.
לחלק הראשון: עולמה של חנה'לה
*
באנו חושך לגרש
כשאיתן מאיירת את חנה'לה היא מוותרת באופן אינטואיטיבי על קווי מתאר לטובת כתמים, כתמי אור (מעניין שבלשון העברית דווקא האור בא בכתמים ולא החושך). זה חל על כל הגרסאות במידה זו או אחרת, כשגרסת "גן שלנו" היא אולי הקיצונית מכולן: חנה'לה היא "כתם אור", אין שום פרט או חומר מלבד הלובן הריק של הדף. הפחמי הוא "כתם פיח", והפרה – כתם אור מנומר בשחור (קדימון לשמלה המוכתמת?):
.
אחת השאלות המעניינות העולות תוך כדי הקריאה ב"שמלת השבת של חנה'לה" היא איך להמחיש אור, ובעיקר – איך לעשות זאת מבלי להזדקק לקונוונציות נדושות כמו ציור הילה או קרני אור כקווים הבוקעים מן האובייקטים. העיסוק בשאלה הזאת העלה שפע של אפשרויות. ואמנם, בכל פעם שנגשתי לאייר את הסיפור, עשיתי שימוש באמצעים טכניים שונים: פעם נעזרתי בנייר שחור ורישום בגירי פסטל, פעם בקולאז' של ניירות שקופים וחצי שקופים ופעם בשכבות של צבעי גואש, מונחות אחת על השנייה, כשהדמויות מבצבצות מהן. (אורה איתן)
והאור אמנם מומחש בשלל דרכים, גם בתוך הגרסה האנגלית עצמה; בשיא הסיפור השמלה מזדהרת בעקבות טיפולו של הירח ואורה שוטף את הדמות. לפעמים הלובן נמצא רק בקצוות, בחלקים שעליהם נופל האור. פעמים רבות איתן משתמשת בשכבות: כלומר, לכל תמונה יש צבע בסיס שמעליו נצבע הרקע הרשמי, אבל לא עד הסוף; השכבה התחתונה הבהירה יותר, מבצבצת מתחת לשכבה העליונה ויוצרת מעין "הילה" מסביב לחנה'לה:
.
ולחילופין, איתן יוצרת את האור גם בעזרת החושך ("אני הכוח ההוא, השוחר תמיד את הרע – ואת הטוב הוא יוצר," אומר השטן בפאוסט). הלילה של איתן זרוע צללים שמקורם מן הסתם, במפגש הראשון המכונן עם חנה'לה ועם "צלה הארוך המרקד על תפאורת הקרטון". החושך הוא גיבור בדרמה האקספרסיוניסטית של האיורים, בדיוק כמו האור; כשחנהלה חוזרת הביתה זוהרת כולה אחרי המפגש עם הירח, השחור נדחק החוצה מנוצח.
*
השמש זורחת גם בלילה
"יש לי כבוד בלתי רגיל, ממש מוגזם, לספרות", הצהירה איתן בספר המאיירים הגדול. ובכל זאת היא סוטה מן הטקסט בנקודה אחת מהותית, או לפחות מרחיקה לכת ממנו; בסיפור, השמלה היא מקור האור: "כל החדר נתמלא אור," כותב דמיאל, "אור שמלת השבת של חנהלה הקטנה." ואילו אצל איתן, חנה'לה עצמה היא מקור האור, עוד מראשית הסיפור: כל איורי היום מופיעים על רקע שמים תכולים כשהכתם הצהוב-צהוב של שערה של חנה'לה ממלא את מקום השמש. ושמלתה "מתחרזת" עם הירח עוד לפני שהוא מסיר את הכתמים ונותן לה מאורו (למשל בתמונה מתוך "מפגשים" בחלק הראשון).
באסטרונומיה הילדותית-מיתית של האיורים, חנה'לה היא שמש שהועמה והתחדשה בעזרת אור ירח. כשחנה'לה מיואשת אורה כבה וזהו גם האיור היחיד בספר שבו שולט האפור בשערה (היא כאילו מזקינה לרגע כמו הפחמי וחדלה להיות ילדה). כשהירח מחזיר לה את אורה, חנה'לה-השמש זורחת באמצע הלילה; השמיים משנים את גונם סביבה, לתכלת של אור יום כמעט.
.
ובהמשך לכך, ובהתחשב בחיבור העמוק של איתן לחנה'לה, אי אפשר שלא לשים לב לשמה של המאיירת:
אוֹרָה נ 1. אור, זוהר; כשנולד משה "נתמלא כל הבית אורה" (מגילה יד ב). 2. ישועה, אושר: "ליהודים היתה אורה ושמחה" (אסתר ח טז)
(מתוך מילון אבן-שושן).
***
סוף החלק השני. לחלק השלישי והאחרון: ילדה ואמנית
*
על סיפורי ירח נוספים
הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב מאת פניה ברגשטיין
מה ראה הירח? פוסט המשך על ויהי ערב מאת פניה ברגשטיין
אז מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? על לילה בלי ירח מאת אתגר קרת ושירה גפן
*
נפלא נפלא
בסוף השבוע האחרון התכנסתי כשבלול ולא הוצאתי את אפי מפתח בועתי ההרצליינית, דווקא בגלל פסטיבלי האמנות בתל אביב. שכחתי את האור הזה, של אורה (כן, השם…), בנווה צדק, אבל אלך בקרוב , לשטוף את עיניי ולבי בו
מרית קרובתי,
מה שתפס אותי, אחזני בציצית ראשי ומשכני אחריו, היתה הפסקה המתחילה באסטרונומיה
המיתית-ילדית, על חנה'לה השמש שהועמה ונתחדשה באור הירח.
אחד המיתוסים הגדולים בעת העתיקה היו על השמש (הזכרית) והלבנה (הנקבית), שבראשיתן
היו שוות בגודלן ובהשפעתן, אלא שהלבנה נפלה ממקומה העליון מטה-מטה, עד אשר הגיע למקומה התחתון. עם זאת, לעתיד לבוא היא עומדת לשוב למקומה כשווה לשמש מכל וכל.
תפישות כאלה נמצאות גם במדרשים יהודיים ובמיוחד בספרות קבלית (למשל בספרו של ר' טודרוס בן יוסף הלוי אבולעפיה "אוצר הכבוד" שהוא פירוש קבלי לאגדות המופיעות בתלמוד הבבלי, ושם תופס סוד הלבנה העתידה לשום למקורה/מקומה העליון, מקום כסוד גדול ומכוסה)
גם בתיאולוגיה השיעית-אסמאעילית נתייחד מקום למיתוס זה, ושם משתמעים הדברים כמשל
לפער בין התבונה האנושית המועמת-והמוגבלת ובין התבונה-האלהית, שהפער ביניהן לעתיד לבוא עומד להצטמצם באופן ניכר ואולי אף להגיע לכדי השתוות (כך גם ניתן להבין את המיתוס הקבלי, אבל זה רק פן אחד שלו).
כמובן, מפתה מאוד לפרש את המיתוס הזה, כמיתוס הנושא בתוכו מחאה נשית כבושה, על דיכוין של הנשים בחברות הפטריאכליות לאורך ההיסטוריה, ועל השינוי הגדול שחל במעמד הנשים במאה השנים האחרונות, תהליך הנמצא עדיין בראשיתו.
ובכל זאת, מיתוסים הם לעולם גדולים מסך הפירושים המושתים עליהם– זה גם סוד קיסמם.
על כל פנים, כחתול בהווייתי, אני צריך ללבנה הרבה יותר מאשר לשמש, שאיני מצליח להבין את הגיונה.
איריסיה, לא נורא, עדיף בלי המהומה של הפתיחה.
שועי, נכון שהשמש יותר גדולה וחזקה ושורפת אבל לירח (הנה כבר הפכתי זכר ונקבה) יש קרירות ומסתורין שהשמש בחיים לא תשיג. לא מבינה למה צריך לדרג. אפשר פשוט להניח זה בצד זה.
(חייבת לציין שוורדפרס בשגיונותיו מספק לי חוויה ירחית. אני רואה רק חצי תגובה והחצי האחר נסתר כמו הצד החשוך של הירח. אני רק מקווה שהוא יחזור ויתמלא.)