פרק שלישי במיני סדרה על דיוקנאות הידוענים שצילמה אנני ליבוביץ'.
לפרק הראשון – אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול
לפרק השני – אנני ליבוביץ' והאקספרסיוניסטים
*
1. רוברט וילסון
רוברט (בוב) וילסון, אחד משלושת הבמאים הגדולים של זמננו (ולא חשוב מי השניים האחרים) וגם אמן פלאסטי ושותפו האמנותי של המלחין פיליפ גלאס. אפשר לראות גם את הדיוקן של ליבוביץ כמחווה לסדרתיות של הפופ ארט.
אבל ברובד אחר, ויותר ספציפי, הדיוקן הוא מחווה ליצירתו של וילסון, וביחוד לאופרה "איינשטיין על החוף" (1976) שיצר עם פיליפ גלאס. קטעים מן האופרה המהפנטת אפשר (וכדאי!) לראות בסרטון, כולל הקיר האחורי עם דמויות הצללים שאתן מתכתב הדיוקן, וגם קטע ממחול הפנסים, בביצועו של רוברט וילסון עצמו.
ועם זאת – לפי תחושתי, הדיוקן לא היה נוצר לולא הציור הזה של מגריט:
*
2. חסרי הפנים
הפורטרט של וילסון הוא דוגמא אחת מיני רבות לנוהגה הנועז של ליבוביץ לפסוח על הדבר הכי צפוי וחשוב (וראו שם הכנס שהוליד את ההרצאה "פנים בהזמנה"). לוילסון אין פנים.
והנה עוד שתי דוגמאות אפילו יותר קיצוניות בגזרה זו:
דיוקנו של פֶּלֶה, שחקן הכדורגל הברזילאי האגדי שנחשב בעיני רבים לטוב ביותר אי פעם. למעט כמה ארגנטינאים שחולקים על הקביעה הזאת (אומר בני). וגם אדוארדו גלאנו שכתב את "כדורגל באור ובצל" (ספר נהדר לאנשים כמוני שמנסים להבין את קסמו של הכדורגל) לא ממש מחבב את פלה. עיניו של בן זוגי מצטעפות כשהוא מונה את מעלליו וויקיפדיה מהנהנת.
ואחריו דיוקנו של ליברצ'י פסנתרן לאס וגאסי נודע. בין השנים 1950-1970 הוא היה הבדרן המרוויח ביותר בעולם (אינפורמציה רלוונטית לאמריקה ארץ סימני הדולר ולדיוקן).
בפואטיקה קוראים לזה סינקדוכה: דימוי שבו החלק מייצג את השלם. כשאומרים למשל, הכתר הבריטי בצרות, ומתכוונים לכל משפחת המלוכה, ואפילו לכל הממלכה.
על אף הדמיון בגישה מדובר בשתי תמונות שונות ככל האפשר:
התמונה של פלה היא תמונה של סוד. הדיוקן נמצא בניגוד בין הצניעות של הרגליים להילה המיתולוגית שלהן.
ואילו אצל ליברצ'י בדיוק להפך: הכל מוחצן, מוגזם, אילוסטרטיבי, ראוותני. הידיים – לא של פסנתרן (ידיים של גנגנסטר, אומר אהוב לבי, הן מונחות על הבטן והלב במחוות "אני ואני!"). ובאמת אין שום דבר רוחני בידיים האלה העמוסות בתכשיטים, כולל שעון פסנתר כנף, וטבעת פסנתר כנף, גרסאות ממוזערות של פסנתר המראות הנוצץ של ליברצ'י.
ליבוביץ צילמה גם דיוקן מלא של ליברצ'י, אבל למרות קסמו של ת'ורסון (הנהג? המאהב?) שכמו יצא מתוך אוסף בובות, אני עדיין מעדיפה את הפרט הנכון, המרוכז, המעט שאוצר מרובה.
*
3. דיוויד לינץ' וחבורתו
דיוויד לינץ' ואיזבלה רוסוליני על רקע שקיעה מיסטית. גם פניו של לינץ' מוסתרים, באופן ספק מפחיד ספק מצחיק, ובמין מחווה לקומיקס – נפולאון או בזוקה ג'ו, הפופ ארט לא מפלה בין גבוה לנמוך.
לינץ' הוא גם חלק מרוסוליני דרך שחור הבגדים שממזג אותם, וגם הרקע שמבליט אותה על דרך הניגוד: יש מתח בין האישה לבין הצל / כתם הדיו / הפאנטום שהיא מחבקת בלי משים. זה לא רק ניגוד "ספרותי" בין תום לאיום, אלא ניגוד חזותי בין חשוף למכוסה, בהיר לכהה, מפורט לגרפי. לצילום יש יופי מופשט של מגזרת נייר או כתם צבע של קומיקס, כשפרטים כמו האצבעות של רוסוליני, או קצה האוזן של לינץ', מגניבים בחזרה את תחושת המציאות. וגם זה לגמרי ליבוביץ, לשחוק את הגרפיות בקצוות.
*
עוד על דיוויד לינץ' ועל פופ ארט: לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה בלב פראי לדיוויד לינץ'
וגם שני כסאות יפהפיים שעצב וילסון לבמה אפשר לראות בפוסט על הכסא שחלם שהוא איש
עוד על תרבות פופולרית בארצות הברית:
אלביס פרסלי לנצח
אבא של סופרמן מכוכב קריפטון
ידיים על גוף קשה
*
לפרק הראשון בסדרה
לפרק השני בסדרה
*
ובלי שום קשר – כתבה על ספריית גן לוינסקי במגזין האדריכלות דומוס
אני כ"כ נהנת. תודה!
ווילסון היה גרפיקאי מעולה. לא במאי. היחס של היצירה שלו, מה שהוא עשה ועושה, לבימוי הוא כמו היחס בין גרפיקה לציור. הוא עשה גרפיקה לבימוי. לכן השילוב שלו עם מר זכוכית היה כה מוצלח. זכוכית לא הלחין אופרות. הוא רקם אותם על נייר התווים.
אני כמובן אוצר עד היום את אלבום התקליטים של איינשטיין על החוף עוד כשממש רק הופיע, (שנות השבעים) יחד עם עוד כמה תקליטים של זכוכית שרכשתי במין מקומות מוזרים כאלו אז, והיום נחשבים ממש כפריטי אספנים…
המוזיקה הזו ריתקה אותי כדבר הכי קרוב ביקום לרעש שעושה פרימוס. האופרות של זכוכית יפות בעיני, יותר משאר המוזיקה שכתב.
ראיתי לפני זמן מה את ההפקה של ווילסון לאופרה בגרוש. נחמד, אבל לא יותר. ווילסון הגיע כמובן לשלמות נדירה במה שהוא עושה, אבל חסר הרובד שמעבר לשלמות הזו שהיה כל כך בעבר, למשל בסינט אנד סינגינג, וכמובן באריק איינשטיין על החוף של מציצים.
חבל שאין קישור ביוטיוב לאופרה עצמה בלי הדיבורים המיותרים של ערוץ שמונה שמסביב.
עוד משו בהקשר של האופרה והבמאות:
במאי האופרה הגדול ביותר שהיה, ושבעצם לא בימא אופרה בכלל, זה כמובן פליני.
מרית קרובתי,
א. כמדומני, דיוויד לינץ' ביים את 'קטיפה כחולה' עם רוסוליני לאחר 'ראש מחק' ו- 'איש הפיל'; בשניהם מדובר על גיבורים מעוותים מבחינת הנומוסים של החברה הכללית, המסתירים את פניהם. זה מעניין שלינץ' בחר גם הוא להסתיר את פניו ואולי כך ביקשה ליבוביץ' לצלם אותו
ב. בחירה מעניינת לצלם את רוסוליני ואת לינץ' כאילו הם חולקים את אותו מלבוש.
הפנים– פני הכותבת; מה שמוסתר: רוב גופו של היוצר.
ג. הפורטרט המשותף. הוא נראה כמו תצלום של זוג. בת הזוג היא רוסולוני; בן הזוג
כל-אדם (דיוויד לינץ'), שאולי כבר החל כאן במשחק הזהויות הנזילות שאפיין מאוד את סדרת הטלויזיה 'טווין פיקס' שבאה אחר כך. לפני כן, היה את 'לב פראי' אבל שם זה לשיטתי, פחות הורגש.
והנה האיש שבזוקה ג'ו היה רוצה להיות כמוהו:
בתגובה הקודמת צריך להיות פני הכוכבת ולא פני הכותבת.
צילומים כל כך יפים!
אז ככה, מרית, לרוברט וילסון אני סוגד עוד מהתקופה ששהיתי בארה"ב בשנות השבעים. הרגליים של פלה עשו לי פלאש בק מסעיר ל'ארץ פירות הזהב' של ז'ורז'ה אמאדו (כמה אהבתי את הספרים שלו בנעורי. נשבע לך הייתי בוכה מרוב אמפאתיה למר גורלם של השחורים בבאהיה).
ולגבי דיוויד וחבורת הלינצ' שלו אני עוד לא סגור מה אני מרגיש לגביו. מצד אחד הוא מרתק אותי ומצד שני הוא קצת מפחיד אותי באפלוליות המתלווה אליו כמו ולדמורט.
כבר לא אקטואלי אבל נותן מושג… :
http://www.luxist.com/2004/12/01/liberaces-piano-watch/
לימור, מעולה וברוכה הבאה.
אנונימי 1 ???
אנונימי 2 לא מסכימה ולא מסכימה. לא יודעת לגבי אופרה בגרוש, אבל יש עבודות נהדרות של וילסון – איינשטיין המהפנט, חזיונות החירש הסוריאליסטי, חייו ומותו של רודולף הס המסתורי, וכל מיני קטעים קלאסיים שאני אפילו לא זוכרת מאיפה הם כמו "אמילי לייקס טי וי", המושלם ביופיו הגרטרוד שטיינרי ובעכשוויותו של הפגם. הוא לא שום גרפיקאי אלא במאי עם רגל אחת עמוק במופשט ובצורני. ולפליני יש דברים מדהימים מצד החושניות (והפרצופים) והתיאטרליות, רגעים של פיוט ואבסורד אבל הוא קצת חלש בצד הצורה והמופשט והאינטלקט. בקיצור, זה כמו להשוות בין חתול לאבן. (או בין חריף לחמוץ, זו גם שאלה של טעם).
שועי, רוסוליני מופיעה גם בלב פראי בתפקיד משני של רוצחת חצי מטורפת, ליהוק מרתק בהתחשב בתווי הילדה הטובה שלה (וגם רטייה תפוזית זה מפתיע).
דודו, ב"כדורגל באור ובצל" הוא דווקא מתייחס לפלה כאל שחקן קר ושבע ומושלם מדי, אם אני זוכרת נכון. ולינץ' הוא דווקא שוחר מדיטציה ושלום עולמי. לך תבין.
מה פתאום פלה הכי טוב? את רוצה לפתוח פה מלחמות דת חסרות תקדים? פה לא מדובר על איזה אמנים אלכ כמו וילסון או אוקונצ'י, פה מדובר על המקודש מכל
כן, מתוך דפלומטיות הייתי צריכה לנקוט באסטרטגיית "אחד משלושת" אבל לבן אדם קוראים פלא! באגדות זאת היתה הוכחה.
האקלקטיקה שלך מרשימה והקישורים מרתקים. אהתי מאוד את המודרניזם פורץ הדרך של "איינשטיין על החוף" ופיליפ גלאס כרגיל, אכן מהפנט.
המיוחד והאופייני לליבוביץ היא היכולת שלה להתרכז ולחשוף את ה-DNA
של הדמות המצולמת ועליה לבנות את העלילה. להשערתי זה מגיע מנסיון עתיר בעבודה מול משרדי פרסום, שם צריך תמיד להגדיר במדוייק את הגרעין הזה ואז לבטא אותו בעוצמה. הצילום לינץ/רוסוליני (כנראה לקידום "קטיפה כחולה") הוא דוגמית נפלאה ל ambiguity הלינצית, כולל האפלוליות והמיניות הפרוורטית בה היא עטופה תמיד.
תודה, ושיתפנו.
מרית,
מה הקשר למה שכתבתי?
לא השוואתי בין פליני לווילסון… ופליני ממש לא חלש בטח לא באינטלקט….
לא אמרתי שאין לוולסון עבודות מצוינות, יש לו ועוד איך, אבל כולם ממזמן ממזמן והיום הוא רק טוחן את מה שהוא יודע לעשות- גרפיקה על הבמה. בצורה מושלמת כמובן.
(להגיד משהו שלילי על פליני זה הרבה יותר חמור מכן פלא לא פלא בכדורגל…)
ערוץ, חן חן! ורק תיקון קטן, ה-DNA הוא של התדמית והדימוי, הדמות היא לא צד בעניין. ובאמת אפשר לטעון נגדה (וגם טענו) שהיא עוסקת בפרסום ולא באמנות.
אנונימי, גם לפליני יש כמה סרטים טחונים בצד סרטיו הנפלאים. וכל אחד והיבלות שלו… (ואפשר להגיד מה שרוצים, וגם לחשוב).
ע', היה פעם סרט 'פלה הכובש'… מייד התארגנה מול הקולנוע הפגנה קטנה עם שלטי 'די לכיבוש'. אני חושב שזה היה בתקופת המונדיאל במקסיקו. כל אותו שבוע היו מחאות של ארגוני זכויות אדם. מולם התארגנה מייד חבורת נשות ימין בהנהגת גאולה כהן שטענו כי זכות אבות נקוטה ברגליו של פלה לכבוש במספרת (אז כינו אותו בעיטת מכפלה), וולה, נגיחה, וגם במבצע אישי סוחף. היה גם צלם גרמני ששאל אם הוא יכול לקבל על יד הנקניקיה גם מעט כרוב כבוש. אחר כך נחו קצת ועלה קרנו של מישל פלטיני שכונה גם (כך שמעתי) מישל הפוזל.