זה התחיל כאן בעיר-האושר, כסדרה. פרק בשבוע. כל יום שלישי ב20:00 בשביל הטקס. ועכשיו יצא הספר, צהבהב ומזמין בעיצוב היפהפה של ינק יונטף (שם של יצור פלא סקנדינבי עם זנב יידיש) ובעריכת ענת ויסמן היקרה.
ענת טוענת ש"הכרחתי אותה" לערוך את הספר. אולי. פשוט ידעתי שהיא האדם המתאים והרצון שלי היה כל כך מוחשי שהוא הפך למציאות. את "שיחה על חירות ודקדוק" המצורפת לספר היא כבר כתבה מרצונה; "חירות ודקדוק" כי על זה הספר, וגם החיים אם תשאלו אותי. ושיחה זה יותר טוב מאחרית דבר, זה פחות סופני.
בספר הזה קוראת מרית בן ישראל את "ספר הדקדוק הפנימי" של דויד גרוסמן מתוך המסורת האקספרימנטלית של חובבי ה"סאדוסמנטיציזם", כפי שקורא לזה דוד אבידן: "שטות להאשים אותי בסאדיזם/ כל מה שאני מנסה לעשות/ הוא לדייק במילים כדי הכאבה/ להכאיב אפילו לדיוק עצמו…" (כך נפתחת השיחה, וגם ההמשך נהדר.)
מה עוד?
זה ספר עיון (אמנם ולכאורה), אבל השם האמיתי שלו, בתוכי, הוא "האוטוביוגרפיה השנייה שלי".
הוא פתוח לסקרנים מכל התחומים. אין צורך בידע מוקדם. לא מוכרחים אפילו להכיר מראש את "ספר הדקדוק הפנימי" (אבל כדאי מאד מאד, הוא נפלא שבנפלאים).
והוא מוקדש לזכרו היקר של יוסף הירש שלימד רישום כאמצעי חשיבה.
*
ביקורות וקריאה נוספת
על ההבדל התהומי בין "ספר הדקדוק" של ניר ברגמן ל"ספר הדקדוק" שלי – כתבתי ברפובליקה הספרותית.
דברים שאמרתי בערב לכבוד הספר בסלון תרבות עלמא – קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות
שירה סתיו על הספר כמו מגילה שנפתחת עוד ועוד
מיטל שרון אוהבת את הספר בהסיפור האמיתי והמזעזע של ("וזה מאיר עיניים, וזה מקסים, וזה מעורר מחשבה…")
שועי רז על הספר ועל אהרון קליינפלד כמורד-אור – הניסוי הגדול (רשימה ראשונה) בפרא אדם חושב
שועי רז על הספר ועל ויטו אקונצ'י – הניסוי הגדול (רשימה שניה) בפרא אדם חושב
מירי שחם על הספר במחסן הפסנתרים – אח, פגישה שכזאת (על קו ההגנה האחרון של הגופנפש)
בקורת של שוש חן באתר העוקץ ("בדרך מאד מקורית ומנומקת היטב היא [מרית בן ישראל] קוראת את ספר הדקדוק הפנימי…").
אסתי סגל כותבת על הספר באתר במחשבה שנייה ("ספר המתנה האולטימטיווי – לזה שנאהב ובעיקר לעצמנו").
בגוף אני מציגה – יונתן אמיר כותב על הספר בערב רב ("זהו ספר מיוחד, מעניין ולא שגרתי, עשיר בהקשרים תרבותיים אך כתוב בגובה העיניים, השופך אור הן על אמנות המיצג, הן על ספרו של גרוסמן והן על האפשרות להפוך את גוף האדם לאתר אמנותי המשקף יחסי כוחות ומאבקי שליטה, ציות ומרד").
גוף ונפש ומה שביניהם – יונתן אמיר בגרסה קצת מקוצרת בישראל היום.
שירלי ממשיכה את המשחק
ולטובת אלה שאותיות התמונה קטנות מדי בשבילם – זה מה שכתוב על העטיפה:
"לפעמים אני חושד שהנכונות של בני אדם מאז ומעולם להכנע לכל עריצות," אמר גרוסמן, "לשתף פעולה עם כל שלילת חירות ודיכוי, נובעת מזה שעמוק בתוכנו אנו, נפשותינו, 'מתוכנתים' מלידה להשלים עם כל קפריזה של גופינו, של השרירות העליונה, של כל מה שהוא, בסופו של דבר, מערכת של שרירים."
"ספר הדקדוק הפנימי" הוא בראש וראשונה ספר היחסים של אהרון קליינפלד עם גופו. כלומר, סך כל נסיונותיו לאלף את גופו ולנקום בו, להעלם בתוכו או להשתיל לעצמו מוח חדש חופשי מתַּכְתִיבי הביולוגיה. כמו כל אמן-גוף ראוי לשמו אהרון הופך את גופו לנַשָׂא של רעיון ואת הפציעה העצמית ל"אקטיביזם פוליטי" נגד השרירות העליונה.
ובצד הגוף, השפה; אקונצ'י היה משורר עד שגילה שהמילים הן בעצם אמצעי תחבורה, הן מסיעות את הכותב ואת הקורא על פני הדף, משמאל לימין ומלמעלה למטה. בעקבות הגילוי הוא "ירד מן הדף" והפך לאמן-גוף וּוידאו, לפסל ולארכיטקט שעדיין מתחיל כל פרוייקט במילים (ולא בשרטוט). אהרון, נציגו של גרוסמן, הוא "דוקטור דוליטל היודע את שפת המילים".
הספר הזה הוא על הזיקה בין כאב למשחק ובין ציות למרד. על אמנות הגוף המילה המשקפות והמשלימות זו את זו.
לספר מצורפת שיחה על דקדוק וחירות מאת ענת ויסמן.
ושימו לב, ב21 לפברואר, ערב השקה בסלון תרבות עלמא!
ולירושלמים
ביום ראשון ה-27 בפברואר בשעה 19:00
יתקיים מפגש לכבוד הספר בקפה – חנות הספרים תמול שלשום.
ד"ר נעמי יואלי תקריא קטעים ותשוחח איתי על אמנות הגוף והמילה.
תמול שלשום, קפה וחנות ספרים, רח' סלומון 5, ירושלים. טל: 02-6232758
*
ויש גם מבצע (לחצו להגדלה):
מסקרן.
וענת אכן מדהימה.
בהצלחה ובאהבה, מרית יקרה עד אינסוף. את פותחת עולמות בין העולמות.
מזל טוב. איזה יופי
מרגש
מזל טוב וכן ירבו ספרייך על המדפים
את מעשירה אותי
איזה יופי שסדרת פוסטים רצינית ומושקעת הופכת לספר.
החיבור שעשית בין גרוסמן לאמנות גוף מאוד מעניין וסדרת הרשימות הזאת היתה מרתקת, אבל קשה לקריאה ברשת. רעיון נפלא להוציא אותה כרוכה וצהובה.
(כבר שנים אני משתדלת להשתמש בפונטים של ינק יונטף מדי פעם רק בשביל שאוכל לומר את שמו).
ברכות.
וגם חזרתי מטלי לטוביצקי כדי להגיד שהשיר שהיא פרסמה הבוקר (שיר יפהפה) מדבר על מה שמבוגרים מנסים לעשות עם עריצות הגוף הזה, והקריאה שלה מרחיבה עוד בעניין. מאוד כדאי.
http://tinyurl.com/3842rzf
מרית מזל טוב.
מניסיון, לצערי שמחה זו מעורבת בצער. כי כל הוצאת ספר לאור בימים טרופים אלה היא הוצאת ספר לחושך. אז ברכות ליציאת הספר לחושך המציאות המחליקה סביבנו במדרון חלקלק.
בשנים הקרובות נזדקק לו מאוד כדי לנווט בין המילים המעצבות וחורצות את עורנו וגורלנו. מילים כמו "אזרחות" ו"נאמנות", "בגידה" ו"חרם", "כיבוש" ו"ציונות". מילים שכמו בצפון-קוריאה האמנים יצטרכו ללקק בהן לשלטון על מנת לזכות בפרס שרת התרבות ליצירה ציונית.
כשאני חושב על כך, אני מגלה שגרוסמן לא היה הראשון שגילה לי את כוחן של המילים לעצב את הגוף. קדם לו קודם כל הגראס הכי משובח שלקחתי אי-פעם. גינטר גראס ב"תוף הפח" המופתי והאיטי. אוסקר שהחליט בגיל שלוש להפסיק לגדול, שקולו חורץ זכוכית והוא מספר את סיפורו באמצעות תוף כמו שאמאן של השבט. וכמובן ג'ון אירווינג בכל ספריו ובעיקר במלון ניו המפשייר ומשפחת ברי התמהונית ושובת הלב הכוללת את הננסית שעוברת דרך חלונות פתוחים.
למרות, או בגלל, השבתת השמחה, שיהיה בהצלחה.
אגב, האם הצבע הצהוב הגיע מ"הזמן הצהוב" של דוד גרוסמן?
מרית קרובתי,
ברכות מקרב לב. יש לי כבר אגס צהוב כזה אצלי שמפיץ די הרבה אור, שמאפשר הפקה של תיאטרון צלליות (-:
מעניין אותי מה יקרה למי שיקרא את הספר ורק אח"כ יעבור לקרוא את שיח התגובות בבלוג שלך… זה כל-כך בלתי נפרד עבוּרִי, בכל זאת, 8 חודשים ארכה הסדרה…שקצת קשה להשתחרר מן המקור (למרות שמבחינות רבות הספר הוא המקור, בעצם).
קצת כמו דף תלמודי או זֹהרי בלי פרשנים מסביבו (-:
אולי זה רק עידוד לשבת, לפרש ולחדש בו.
מזל טוב
אני אוסיף אותו לספריה שלי
אביב
איזה יופי! מזל טוב
עוד דבר,
אפוריזם של אפיקטטוס מתוך "אנכיירידון" (פרק ל"ט) הקושר בין כתוב בגוף בו עסקינן ובין הנעליים כסמל, בהם עסקת לאחרונה:
"גופו של אדם הוא אמת מידה לרכושו, ממש כפי שגודל כף הרגל הוא אמת המידה לנעל. אם תאמץ עיקרון זה, תשמור על אמת המידה הנאותה. אך אם תעבור את המידה, בסופו של דבר תיפול כמו שנופלים מצוק. כך גם באשר לנעל; אם תעבור את המידה, כלומר תחפש דבר מחוץ לדרישת כף הרגל- בתחילה תהיה לך נעל מצופה זהב לאחר מכן נעל בצבע ארגמן ולאחר מכן מעשה רִקמה. שהרי משעוברים את המתינות פעם אחת, כל הגבולות נפרצים" (תרגם: אברהם ארואטי, הוצאת נהר:2010)
אני מניח שאת ממש לא תסבלי את אפיקטטוס. הוא נוטה להתייחס אל הגוף כמשהו שצריך רק להשביע אותו; חוץ מזה, לפטור אותו כלאחר יד. חוץ מזה, הוא השפיע בישירות ובעקיפין על הפילוסופיה המערבית-האירופית בכללה. כמי שראה את עצמו כתלמיד-תלמידיו של סוקרטס "הדאגה לנשמה" (כלומר: לידיעה/הכרה) מעניינת אותו לאין-שיעור מאשר הגוף. אבל ההשוואה בין הגוף ובין הנעל די מפתיעה. אפילו הזכירה לי את מה שכתבתי לך בתגובות אז, על השארת נעליים ישנות בחוץ, המזכירות גוף עזוב מחיים.
איחולי!
טיה, רוני, מירי, עלמה, רוני ג., דודו, שועי, אביב (!), נטלי, אורי, תודה גדולה על הברכות והשמחה!
דודו, ציטוט קטן מהספר: "דוד גרוסמן היה בן שלוש עשרה בזמן מלחמת ששת הימים. הוא חווה על בשרו (כפי שהוא מספר בהזמן הצהוב) את החיבור בין מיצי ההתבגרות לשיכרון הכיבוש והחדירה לאדמות האויב. עבודות הגוף של ויטו אקונצ'י נעשו בצל מלחמת ויטנאם; נושאים כמו הטלת מום בעצמו, הגנה על גבולות והתקפה ,שיקפו את הבקורת שלו על המלחמה. הוא קצת מסוייג מן ההפשטה שעברו בעבודותיו; הם הפכו לרעיונות, הוא קובל, במקום לפעולות פוליטיות."
ולא בגלל הזמן הצהוב, בגלל האגס הצהוב (מהתגובה של שועי ולפני כן מהלדרלין)
שועי, אפקטיטוס קצת מצחיק. נראה שהוא הקדיש לא מעט זמן להתבוננות בארון של אימלדה. וברצינות – לפעמים רוצים לומר משהו והמילים בוגדות ומסגירות.
מזל טוב, איזה כיף!
ובפראפרזה על אקונצ'י (מלים כאמצעי תחבורה):
אני מדמיינת את האוטוביוגרפיה השנייה שלך כמו אוטו שמסיע קוראים בעורקים שבלעדי הדברים שאת כותבת הם סוד שהגוף לא מגלה, ומי שמתבונן בו לא שומע (מה שיכול ליצור מן בִּיוֹ גרפיה חדשה, על סמך מפגש לגמרי לא צפוי בין גוף לכתב).
מזל טוב מרית,
שיקראו בספר רבים ושתהיה שמחה גדולה.
איזה כיף. מזל טוב! נהניתי לקרוא את הפוסטים המרתקים, ואשיג את הספר בהזדמנות הראשונה. נהדר
כששלפת אותו אתמול מתיקך, ישובה על כיסא נדנדה, נדמית לי לרגע כמו אם ותינוקה. זה היה מקסים ומרגש. ברכות רבות וחמות!
שירלי, את קוסמת. פיה סנדקית. תודה.
עמנואל, תודה גדולה!
נועה, הרגשתי אותך לאורך כל הדרך. תודה.
יותם היקר, תודה 🙂 ואני חשבתי כמה אתה נראה כמו אחד הקדושים של אל גרקו http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9C_%D7%92%D7%A8%D7%A7%D7%95
לחצתי על התמונה למעלה (כפי שהתבקש בסוגריים), ורק התמונה גדלה. לא המבצע. האם זו תקלה?
הרבה הצלחה… 🙂
גם מזל טוב ענק וגם שירבו כמותו ומקווה לקרוא לעומק בקרוב
אנונימי 🙂
ותודה!
דפנה, תודה ותבואי לספר איך היה!
[…] זה קשור לספר? ואז הגיע הספר: כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, והדגים איך תפיסת המיצג הזו עוזרת כדי לקרוא טקסטים […]
מרית יקירתי,
כבר התרגשתי ושמחתי למרות שטרם קראתי (קראתי רק את עמ' 170-171 המרגשים מאוד מאוד מאוד, כל אחד בדרכו שלו), אכן מעניין יהיה לקרוא בלי ה"פרשנים" שלמטה, ובלי הויזואליה המכווצת ואולי אולי אולי אני אפילו אצליח לשים בצד את הדברים (הטובים מאוד) שאני חושבת על גרוסמן וספר הדקדוק הפנימי ואת הדברים הנרתעים והחוששים שאני חושבת על אקונצ'י (בחולם, שזה משהו אחר לגמרי מהאקונצ'י בשורוק שאצלי בראש…), אבל את הדברים (המתפעלים והמעריכים והטובים והחמים) שאני חושבת עליך אין לי שום כוונה לשים בצד.
תתחדשי! (-:
מבורכים אנחנו בספרך.
קראתי גם את רשומתך ב-רפובליקה הספרותית.
בוודאי את הקישורים לדבריו של ברגמן.
הספר שלך מצטרף לקניית הספרים הבאה שלי. – – – מחר – – –
החימוּר של הגוף למעטה הרוח בתוך חיבורייך – מרתק.
תודה לך.
כל הייחולים עם צאת ספרך לאוויר ולאור.
ברוכה הבאה הלנה (מיתולוגִיות מתקבלות בשמחה מיוחדת). תודה על הייחולים והאוויר והאור, ותחזרי לספר איך היה 🙂
*
והוי טלי…
מ ז ל ט ו ב ! כרגיל, בדיליי מתגלה לי הכול. מתכוננת לקרוא בעונג. שבת שלום ולהתראות בשמחות
תודה כרמית! דיליי זה טוב וגם חינני 🙂
[…] מרית בן ישראל מכירה היטב את העבודות של ויטו אקונצ'י ומרינה אברמוביץ', שניהם אמני מיצג רדיקליים המתייחסים זה אל אמנותו של זה. כאמירה על תהליך היצירה, אקונצ'י מאונן מתחת לרצפת גלריה כאשר המבקרים מתהלכים מעל ראשו אך הוא עצמו אינו נראה. במיצג ידוע שלה אברמוביץ' חוזרת על הניסוי. כשנשאלה מה ההבדל בין שני המיצגים, ענתה שהיא אשה. מצד אחד, יש מרכיב מדעי במיצג כתהליך של בדיקה והליכה מעבר לגבולות. מצד שני, בניגוד לניסוי מדעי שאיו לו אג'נדה של אכזריות, רבים מן המיצגים עוסקים בהתעללות בגוף, הטלת פחד וגרימת סבל. כך, למשל במיצג של מרינה אברמוביץ' היא מטילה סכינים חדים בין אצבעות ידה הפרוסות, תרגיל שנלקח ממסורת הקרקס שידע להפוך סיכוני גוף לשעשוע. […]
[…] בן ישראל ; הקיבוץ המאוחד – רק התחלתי. כל מי שקורא את הבלוג של מרית, אינו יכול להיוותר מחוץ לכתיבתה. הספר הזה, שהחל בבלוג […]
[…] היום, ממש בעוד כמה שעות, יש בעיר הגדולה אירוע השקה לכבוד הספר "כתוב בגוף" של מרית בן ישראל. […]
אהלן מרית,
זה זמן רב שאני מתכוון לכתוב כאן, ולמרות שהזמן היה רב, הוא לא היה רב מספיק גם לכתיבה… אבל הנה אוחז אני בעט כעת, ומסוחרר מכמות החומר שהחסרתי בחודשים האחרונים שנעדרתי מכאן.
בזמנו, בביקור חטוף בישראל, התכוונתי לרכוש את הספר כמתנה. פניתי לכאן, פניתי לשם, ובסופו של דבר מצאתי עצמי בחנות ספרים ארוכה, מפותלת, שספריה מסווגים וממודפים, להפתעתי לא לפי צבע העטיפה, גם לא לפי גודל הספר, ואפילו לא לפי כמות הציורים שבהם, כפי שהיינו כולנו מצפים, אלא- אך כדי להכעיס, להכביד עלינו, להרחיק מאתנו את שחשקה נפשנו, סווגו הספרים בחנות זו בדרך של קוד אלפביתי כמוס, שנרשם באותיות קידוש לבנה בתחתית המדפים, ואפילו לא, אם כבר וכראוי, בקדקודם.
היה שם מדף אחד ארוך ארוך כזה בעיקר לרוחב, צפוף צפוף כזה גם לעומק, ועמוס כזה לעייפה, שקודו נצץ ביוהרה יוקדת- „ספרות מקור“.
אמרתי- יכול להיות שזה המקום, כאן אולי אמצא את הספר על אקונצ’י והדקדוק, שהרי מדבר הוא על ספרות, והוא בהחלט מקורי, אחד המקוריים שבנמצא אפילו…
חיפשתי, חיפשתי, חיפשתי, ועוד חיפשתי, ולא מצאתי.
בסמוך ראיתי מדף ריק למחצה שהתהדר בתואר- „שירה“.
חשבתי- שירה אינה נחוצה למדף, היא בדרך כלל נושאת עצמה בעצמה, אבל בכל זאת…
אמרתי- הספר „כשדוד גרוסמן פגש את ויטוֹ אַקוֹנְצִ’י“ אולי לא כתוב בחרוזים (להוציא השיר של מאנגר שבין הכותרות לתוכן העניינים), אבל הרבה שירה יש בו. אולי למזלי אמצאהו כאן.
לא מצאתי.
ליד, למטה, היה מדף עם ספרים עבי כרס כאלו, נוצצים בכרומו כזה, שנשא את הקוד השנוי במחלוקת- „אמנות“.
הייתה לי הרגשה שזה בטח לא המקום… למרות שהספר של מרית עוסק באומנות, ולמרות שהספר של מרית הוא בעצמו אמנות צרופה, ומכל נקודת מבט, ספר על אומנות שהוא בעצמו יצירת אמנות…
אבל איך שהו הכרומו והעובי לא התאים לרוח הספר שחיפשתי.
ואכן לא מצאתיו שם.
אחרי העיקול אבל מצאתי מדף בשם- „מדריכי נסיעות“.
אמרתי- הספר של מרית הוא מדריך מעולה למסע מדהים בנבכי הדקדוק הפנימי, ואפילו לעוד כמה יעדים.
אבל על המדף היו רק המון ספרים משעממים על כל מיני מקומות רחוקים שרואים בערבי שקופיות אפרוריים. את הספר של מרית לא מצאתי.
היה שם מדף מקודד ב- “הגות יהודית“.
הגות יש הרבה בספר שחיפשתי, והוא גם יהודי אני חושב, ואפילו לפי ההלכה שכן נולד הוא לאם יהודיה. אבל משום מה לא היה הספר על המדף.
במדף של „בישול ואפיה“ לא חיפשתי…
כך גם ב“עסקים וניהול“, ו“באלבומי ירושלים“.
חיפשתי אבל בפסיכולוגיה, בחינוך, נוער, פנטזיה, מדע בדיוני, אוטוביוגרפיה, לימוד, עיון, שהרי על כולם מדבר הספר.
ולא מצאתי.
לבסוף, כשכבר כמעט ואמרתי נואש, וכשכבר אמרתי לעצמי- שוב יוצא אני אל הגשם שבחוץ בלי ספר לסוכך עליו, הנה, מזווית עיני הבחנתי במדף קטן וקליל, שנחבא אל הכלים, אבל במיוחד נחבא הוא מאחורי עמוד בטון אימתני שכנראה החזיק תקרה כלשהי, מדף כזה לא ממש ישר, שמעט הספרים הדקים שבו, נחו אחדים אל הדופן, נשענים בקלות הצידה, חלקם אפילו שכבו כאילו נופשים הם על חוף הים, ספר או שניים נראה ששתו לשכרה והנה ימעדו מיד לכאן או לכאן או חלילה אל מחוץ למדף, מדף כזה שלא נראה כמו מדף כלל, אלכסוני כזה, שלבטח בכוחות עצמו החביא עצמו מאחורי העמוד האימתני, לא מפחד, גם לא מענווה, אלא פשוט כדי שלא יפריעו לו.
בצד המדף בתווית ששכחו לחדש, קראתי בקושי קוד דהוי- „פואטיקה“.
זה המקום! אמרתי, ודילגתי על ובין כמה ערמות של עיתוני נשים, שנשים בבגדי פאר מצולמות בשעריהם, וכמה ערמות של ירחוני גברים מנוילנים, שנשים ללא בגדי פאר מפארות את חזיתם, ועוד ערימות של ירחוני ספורט שתארו את נשות שחקני כדור הרגל המאושרות, וערמות של עיתונים על הריון, ולידה, והנקה, וקוסמטיקה, וכיצד תבשלי זה, וכיצד תאפי ההוא, ויוגה לאישה המודרנית, ודיאטה לאישה שכבר לא, ערמות ערמות שהונחו ללא סדר על הרצפה, בין העמוד והמדף שאליו שלחתי ידיים, ערמות מחכות לעובד שייסווגן לתאיהן שבכוננית הנושאת את הקוד: „עיתונות“.
הגעתי חסר נשימה כמעט, בדרך לא דרך, תוך עיקומי רגליים אקרובטיים, למדף הנחשק-„פואטיקה“.
מהי פואטיקה?
פואטיקה היא הדממה שבין פעימות הלב של התרבות.
תרבות היא כשלא עושים קיצורי דרך.
ואכן במדף „פואטיקה“ מצאתי את הספר עם העטיפה הצהובה.
.
הוי, חולי…
בעמ' 17 של "שביל קליפות התפוזים" יש איור שבו רואים את המספר מזנק מכסאו בזמן ששלוש דבורים עוקצות אותו בבת אחת. ומתחת כתוב:
– זה מצחיק?
– לא, זה מכאיב.
אני תמיד שייכת להכל ולכלום ובסוף נופלת בחורי הרצפה.
ואגב ספרי בישול ואפייה – בערב ההשקה הדס גרס את הספר ואפה ממנו עוגה טעימה (אם גם טיפה מחניקה). ומדריכי נסיעות זה הכי מתאים, ברור.
ותודה גדולה!
קראתי בנשימה עצורה והתכוונתי גם אני לגלות שלבישול ואפיה הוא דוקא מתאים עד מאוד.
כשחולי מגיע אחרי העדרות ארוכה הוא משקיע בתיאורים ארוכים ויפיפיים. כשאני מגיעה אחרי העדרות ארוכה- מה שקורה לא מעט לאחרונה- אני בעיקר נושמת עמוק, מתפעלת, מתפעמת וצוחקת.
והספר ואני עוד לא יצאנו לרנדוו אינטימי כמו שצריך אבל אתמול דוקא שוחחתי עליו עם חברין שקנו וקוראים (במקביל, שניהם). רק שתדעי.
משמח מאד (הקונים והקוראים והשיחות), ולך יש פטור יקירתי. לפי דעתי הגעת לתקרת הקריאה על אקונצ'י וגם עברת אותה קצת 🙂
[…] ותגובות ידידותי ונעים. נפגשנו פעם אחת, באירוע ההשקה לספר "כתוב בגוף", של מרית בן ישראל היקרה (שגם עליו עוד אכתוב בבוא היום…) ולפני כמה חודשים […]