במקום קטלוג – על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ
מצב נפשי, האתר של יורם קופרמינץ
עוד צלם אמן – פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה – על האנשים הישֵׁנים של אלאן בצ'ינסקי
התערוכה עלתה גם אצל ההם מהסיפור האמיתי והמזעזע של – והתפתח שם גם דיון מעניין
תודה רבה!
החומר רב והשעה מאוחרת. ביקרתי ביקור ראשון בשביל להציץ אשוב בשעה אחרת.
מצטרפת למלים היפות שלך מרית .
לכתוב על צילומים כאלה שצם חזקים מאוד זה יהיה בנאלי.
אז גם אני הולכת לישון עליהם ומחר אשוב עם המחשבות שלי.
אמן בחסד יורם.
וכל הכבוד לך מרית, על היוזמה הברוכה. גם את דברייך קראתי, וגם עליהם אני הולכת לחשוב. ההארות שלך יפות ועמוקות, ומרחיבות את הדעת. תודה.
מרית, האוצרות הכי נפלאה שיכולה להיות. לא ראיתי דבר כזה
מרית. תודה
מירי, תודה ולהתראות 🙂
יודית, תודה, גם על המילים שהשאלת לי.
עפרה, וואו, מרגש במיוחד.
דודו, תודה לך.
תערוכה נפלאה ביותר. יורם- אתה ענק. מרית- את נפלאה. כל הכבוד לשניכם. אמנות מבריקה ונגישה עם כל ההסברים. חווייה מלאה. מה אומר, ציון מושלם. גם האמנות, הצילומים, גם הטקסטים שלך מרית, הרעיון, הביצוע, הכל. תודה.
צילומים נוגעים וחודרים ללב
אהבתי
מרית ויורם,
תודה רבה, אני אוהב מאוד חלק ניכר מן הדימויים ואת שמושי האור-צל, שלפעמים, עד כמה שאני רואה, הם דווקא לב הדימוי עצמו.
שתים לפני אחרונה אלו הווים שעליהם תולה קרברוס, שומר-השאול, את שלשת כובעיו
המנורה באחת לפני אחרונה היתה המנורה היחידה על תיבת נח
והאחרונה, זה כבר דימוי יפה של האנושות בעידן המודרני; כלואה בחלון ראווה, מבלבלת בין אמנות ובין סחר באמנות (נתוני מכירות)… כמו הצעקה של מונק, כלואה בחלון ראווה.
[…] פורסם לראשונה בעיר האושר […]
מוזר לראות את העבודות דווקא בבוקר כשהאור מבחוץ מאיר את החדר
יורם אתה מחזיר לי את האהבה והסקרנות לצילום. חשבתי שזה כבר אבוד לי.
זה נהדר, זה כואב, זה נשאר גם אחרי.
תודה מרית, התערוכה הזו כאן בבלוג שלך נדיבה מאד כלפינו הצופים.
אח, שרון, תודה, כשאתה אוהב אתה אוהב והשמחה שלך מדבקת.
אסנת, נכון ותודה.
ושועי יקרי, האור והצל הם בלב (ולמה "שימושי", מי צריך את הקביים האלה).
ולגבי קרברוס אתה צודק כמובן, רק יורם מורשה לצלם בשאול.
בתיבת נח הכל היה בזוגות, לא?
והאחרונה – אני חשבתי שזה ברכבת, בתנועה.
ותמי, הנדיבות היא של יורם, אני רק הירח במערכת הזאת. ותודה!
מעבר ליופי של היצירה, החיבור של התמונות והרצף שלהן, הדרך שהפורמט הזה מייצר והשימוש בו….
נפלא.
תודה.
איזה יופי של תערוכה!
ברכות לאמן ולאוצרת!
אבוא לבקר שוב בהמשך.
מזל טוב!
נכון, אוהב. תודה לכם.
מעבר החציה
והעצים (גם הירוקים וגם אלה שאחרי)
והבלונים
והבית עם השמים הכחולים מאחור
והתחרה
ו"תחרת" התיל
והמזוודות עם הרגליים
והמנורה המוארת בתוך החושך
את כל אלה אהבתי. (-:
וכמובן והכי – את החיבורים, את עבודת העריכה, את האוצרות…
אסתי, תודה. הכי חששתי מהבחירה, כי יש כל כך הרבה תמונות שאני אוהבת, אבל היה איזה קסם שגרם לתמונות להסתדר מעצמן בסדר הנכון (לי) וכששמתי את התמונה האחרונה היה כל כך ברור שהיא האחרונה שלא יכולתי להצטער על התמונות שנשארו בחוץ.
חני, לונג טיים, ברוכה השבה ותודה.
שרון 🙂
טלי , המזוודות עם הרגליים קרויה אצלי בראש "ההולכים אל הסדק", והתמונה עם המנורות היא "שתומת העין". ואני מרגישה שאת נותנת לי יד בחושך 🙂
מצחיק. בשתי התמונות האלה הצלחתי לפספס את הפואנטה עד הכותרות האלה שלך…(-:
יד בחושך? וואו.
זה מרגש ומשמח באמת. לכבוד הוא לי ובעיקר לעונג.
אין פואנטה כי אין בלעדיות. זו נקודת המפגש שלי עם התמונה. כמו תמונת הכביש אגב, שאני קראתי לה "צלקת" בקטלוג, ואת בטח התחברת לאנשים הקטנים והצבעוניים כמו סוכריות וכמו זיכרון שנמצאים בקצה.
ובעניין היד, העונג הוא שלי, אבל נדמה לי שהתכוונתי להפך. אני מרגישה בבית בחושך הזה. מכירה אותו מבפנים.
תודה ענקית לך מרית. מושלם לגמרי.
ותודות לכולם. בשם העיניים הנסתרות והגלויות.
אז אם כך- עוד יותר כבוד ועונג שלי, שאת מוליכה אותי ונותנת לי יד בחושך שלך…(-:
ויורם- תודה לך!
ובכביש דוקא בכלל לא שמתי לב לאנשים הצבעוניים, אלה הפסים עצמם שתפסו אותי…
[…] של יורם קופרמינץ בעקבות פציעתו במלחמת באתר הנהדר של מרית בן ישראל. ויליאם קנטרידג', אמן דרום אפריקאי מגוון עמוק ומפתיע, […]