הפוסט הזה הוא טיוטה של פרק בסיפורים יכולים להציל
*
רוב הנשים השנואות באגדות הרוויחו את השם הרע שיצא להן. בדרך כלל מדובר במכשפות או באמהות חורגות ומתעללות ולפעמים גם וגם: המכשפה שכמעט טרפה את הנזל, המלכה שנסתה לרצוח את שלגייה, האם החורגת שהפכה את סינדרלה לשפחה, וכן הלאה. אבל מה בדיוק עשתה אשת הדייג ולמה יצא שמה לשימצה?
*
הפתיחה
היה היו דייג ואשתו שגרו יחדיו בסִירלַיְלָה קרוב לים. יום יום הלך הדייג לים ודג ודג. ישב פעם ליד החכה והביט לתוך המים הבהירים. הוא ישב וישב. פתאום צלל החוט עמוק לקרקעית, וכשהעלה את החכה, הוציא דג פוט גדול. אמר לו הפוט: "שמע נא, דייג, אני מבקש ממך, תן לי לחיות. אני לא דג פוט אמיתי, אני נסיך מכושף. מה יעזור לך אם תהרוג אותי? ממילא לא אהיה טעים לך. החזר אותי למים והנח לי לחיות."
"בחייך," אמר האיש, "אתה לא צריך לדבר כל כך הרבה. דג פוט שיודע לדבר? בוודאי שאניח לו לשחות."
הוא החזיר אותו למים הצלולים, והפוט ירד למצולה והשאיר אחריו פס ארוך של דם. אחר כך קם הדייג והלך לאשתו לסירלילה.
"בן אדם," אמרה האשה, "היום לא תפסת כלום?" – "לא," אמר האיש, "תפסתי פוט, שאמר שהוא נסיך מכושף, אז הנחתי לו לשחות." – "ולא בקשת כלום לעצמך?" שאלה האשה. – "לא," ענה האיש, "מה אני צריך לבקש?" – "אח," אמרה האשה, "החיים די עלובים כאן בסירלילה המסריח והמגעיל; היית יכול לפחות לבקש בשבילנו בקתה."("הדייג ואשתו" מתוך האוסף המלא של האחים גרים בתרגום שמעון לוי)
*
טוב? רעה?
חמלה על בעל חיים היא ארוע מכונן באגדות, שמעיד על טוב לבו של החומל ועל העתיד הצפוי לו; בן המלך הצעיר שחס על שועל (בסיפור "ציפור הזהב" למשל) זוכה באושר ועושר, וטמבל לא נחשב (כמו הדייג) וכמו הבן הצעיר בסיפור "מלכת הדבורים" גואל ארמון מכושף וזוכה בנסיכה, בזכות נמלים, ברווזים ודבורים שגומלים לו על טוב לבו.
הדייג של "הדייג ואשתו" מסיים את הסיפור באותו סיר לילה שבו התחיל, וזה כבר אומר דרשני.
וגם האשה אגב, אינה נענשת; קומקום של זפת לא נשפך עליה כמו על ראש הנערה החמדנית מ"גברת הולֶה", וקרפדות לא קופצות מפיה בכל פעם שהיא מנסה לדבר כמו שקרה לחמדנית אחרת מ"שלושה גמדים ביער". היא פשוט חוזרת לאותה נקודה שבה התחילה, מה שמגדיר אותה מבחינה מוסרית כנייטרלית, לא טובה ולא רעה.
*
הבעל
ונחזור לדייג. כל יום הוא יוצא אל הים ומשאיר את אשתו עקרת הבית, בסירלילה "המסריח והמגעיל". כשהיא מתפלאת שלא בקש כלום מהדג, הוא מתפלא בחזרה: "מה אני צריך לבקש?" הוא שואל בתמיהה.
מילא שלו עצמו לא איכפת לגור בסיר לילה, אבל הוא לגמרי אטום למצוקתה של האשה. ובשלב הזה של הסיפור, קשה להאשים אותה בחמדנות. כי מי שאינו שואף אפילו לעבור מסיר לילה לבקתה, אינו צנוע וטוב לב אלא סתם סמרטוט. גם אחרי שהאשה שולחת אותו לבקש בקתה, הבעל ממשיך ומיתמם: "למה לי ללכת לשם שוב?"
לבסוף הוא נכנע, הולך לים ומדקלם:
מאנטייה מאנטייה טימפה טם
דג הפוט דג הפוט שבים
רוצה אילזביל אשתי
דברים שאינם כהוויתי
וכיוון שהתרגום לעברית קצת עמום, הלכתי אל התרגום הנפלא לאנגלית (נפלא לא בגלל השורות הבאות אלא בכלל) ושתי השורות האחרונות הן:
For my wife, good Ilsebill
Wills not what I'd have her will
ועכשיו כבר ברור באיזה מין בעל מדובר, כי אתה יכול להתנגד, לשכנע, להתקוטט, להימלט כדי לא לבגוד בערכיך, אבל אם אתה כבר הולך לדג, זה כל כך פחדני ולא לויאלי ה"זה לא אני, זה אשתי" הפתלתול שלו. זו לא צניעות ולא אידאלים, והמרצע אכן יוצא מן השק בסיבוב הבא: "אני לא רוצה לחזור אל הדג כל כך מהר," אומר הדייג לאשתו, "זה עלול להרגיז אותו."
ונחזור לאשה, מאדאם בובארי מסיר הלילה. מהו בעצם פשעה? היא בסך הכל רצתה, כמו רובנו, לשפר מעט את מצבה. אלא שבעלה (מי שאמור לדאוג לה, על פי הסידור המסורתי) הוא נמנע מקצועי שחושש להסתבך עם השררה; ואין כל בסיס לפחד, כפי שמתברר שוב ושוב. הוא לא מספיק להגיד שאשתו רוצה בקתה, והפוט כבר עונה: "לך לשם, כבר יש לה." (למה הפוט כל כך נדיב ונחמד? על כך בהמשך).
*
"זה לא בסדר, זה לא בסדר"
אבל בזאת לא תם הסיפור. לאחר שבועיים האשה מואסת בבקתה ושולחת את הדייג להשיג לה טירה, ובפעם השלישית היא כבר רוצה להיות מלך:
"לך אל הפוט," [היא אומרת לבעלה] "אנחנו נהיה מלכים." – "אח, אשה," אמר האיש, "למה לנו להיות מלכים? אני לא רוצה להיות מלך." – "נו," אמרה האשה, "אם אתה לא רוצה להיות מלך, אז אל תהיה. אני רוצה להיות מלך. לך לפוט, אני אהיה מלך."
"אח, אשה," אמר האיש, "למה את רוצה להיות מלך? אני לא רוצה להגיד לו את זה." – "למה לא?" אמרה האשה, "לך אליו מיד, עלי להיות למלך."
האיש היה אומלל מאד משום שאשתו רצתה להיות למלך."זה לא בסדר, זה לא בסדר,"הוא חשב.(הדייג ואשתו, תרגם שמעון לוי)
האשה לא רוצה להיות מלכה, היא רוצה להיות מלך, קיסר, אפיפיור, אלוהים, או – אם לנסח זאת בקיצור – היא רוצה להיות גבר. (ושימו לב שבסיבוב האחרון, כשבעלה מסרב ללכת לדג, היא משתוללת וקורעת באופן סמלי ביותר דווקא את מחוכה – כמו פמיניסטית ששורפת חזייה). אשת הדייג היא יותר שאפתנית מבעלה, וזה לא בסדר. פעמיים לא בסדר. גם היום זה עדיין לא בסדר. ההגחכה והתיעוב הם בין השאר, עונש על החריגה מן המשבצת הביתית. שתחזור לסיר לילה שלה, הכלבה. וכל מה שעדיין אומרים על נשים כאלה.
*
נסיך החלומות
אבל זו רק הקליפה של הסיפור שמערבב חומרי מציאות בתת מודע ובחלום. אפילו הסיר לילה שבו הם מתגוררים נשמע כמו המצאה חלומית, ולא פחות ממנו הים שמשתנה מבקשה לבקשה: מצלול לצהבהב-עכור, לסגול-אפור סמיך, לשחור מסריח מריקבון מצולות, לשחור מבעבע ורותח, לסערה משתוללת תחת שמיים אדומים עם טלאי קטן כחול, ולרעש אדמה עם משברים גבוהים כמגדלי כנסיה וכהרים מוכתרים בקצף.
גם לשיבוש הדקדוקי, לטבעיות שבה האשה משתוקקת להיות מלך (בלשון זכר) יש מרקם חלומי.
ובל נשכח את הנסיך המכושף; הפוט טוען שהוא נסיך מכושף, וזה קצת מוזר. כי נסיכים מכושפים הם חסרי אונים (אחרת לא היו מצליחים לכשף אותם). והפוט לעומת זאת, הוא קוסם רב עוצמה, כל-יכול כאלוהים. ונדמה לי ש"הנסיך" הזה הוא פליטת קולמוס מהתת מודע של האשה. הדג הוא נסיך החלומות שלה, התיקון המושלם למפסידן שלו נישאה, זה שיגשים את חלומותיה.
*
היא נראתה קשוחה כמו קרש
אשת הדייג אינה נערה צעירה וחולמנית אלא אשה "שכל תקוותיה הושלכו כמו סנוניות פצועות לתוך הבוץ" (הים), כמו שאמר פלובר על מאדאם בובארי. מתנותיו של הדג רק מדגישות את הדיכאון המשתק שלה. בתור מלך, קיסר, אפיפיור – היא לא עושה שום דבר, היא לא שולטת באיש, היא בסך הכל אביזר בתפאורה, חלק מתמונה חיה:
"וכשנכנס ראה את אשתו יושבת על כס, כולו גוש זהב אחד, שני מילין גובהו, כתר זהב גדול לראשה שלוש אמות גובהו, ובו יהלומים ואבני חן; בידה האחת היה שרביט ובשנייה כדור מלכות, ומשני צדיה שתי שורות אנשי משמר, כל אחד ואחד מהם נמוך מקודמו, מהענק בגובה שני מילין ועד הגמד הקטן ביותר שלא היה גדול מאצבע." (אשת הדייג כקיסר. מזכיר לי את תמונת הקיסרית תיאודורה המוקפת בגבירות חצרה, כשכל אחת דורכת על רגל חברתה הפחותה ממנה.)
בפאזת האפיפיור שלה הקיפאון עוד יותר מוחצן: "היא נראתה קשוחה כקרש, ולא נעה ולא זעה."
מים מסמלים רגש. דם (אותו שובל דם שהותיר דג הפוט אחרי שהדייג שיחרר אותו) מסמל כאב. אבל עד הרגע האחרון כמעט, האשה אינה מסגירה כל רגש. היא שולחת את בעלה אל הדג שוב ושוב, בנחישות קרה וסהרורית. בכל פעם שבעלה מציע לה להסתפק במשאלה שקיבלה, היא מגיבה ב"נחשוב על זה," הלא מתחייב.
השלבים הרבים, המפורטים והמסודרים של עלייתה, החזירו אותי לרגע, לבית הספר היסודי; כדי למלא את הבור השחור של השיעמום היינו מבלים את השיעורים בפריטת כתובתינו עד אינסוף: מרית בן ישראל, רח ברק 9, באר שבע, הנגב, ישראל, המזרח התיכון, אסיה, כדור הארץ, מערכת השמש, וכן הלאה.
וגם האשה אגב, מתרצת את רצונה להפוך לקיסר בשעמום: "משעמם לי, אני כבר לא יכולה לסבול." היא אומרת. השעמום הזה משקף את הדיכאון שאין לו תחתית, שום גדוּלה שבעולם לא תרפא אותו, לא תמלא את הריק.
רק בסצנה האחרונה האשה מאבדת סוף סוף את עשתונותיה ומשתוללת כמו הים: שערותיה מתעופפות פרא על ראשה, היא צורחת, בועטת וקורעת את מחוכה. וזו גם הפעם היחידה שבה מעיד המספר על הרוע שבו נתקפה. אבל אם נתקפה, סימן שלא היה בה מלכתחילה. וברור שבסצנה הזאת היא יוצאת מדעתה, באופן זמני לפחות.
*
הדייג ואשתו (האחים גרים) לעומת הדייג ודג הזהב (פושקין)
מעבר למיזוגניות המצויה, נדמה לי שפושקין בגרסתו "החינוכית" אחראי במידה רבה לשם הרע שיצא לאשת הדייג. הסיפור היפהפה של האחים גרים (באמת יפהפה, רק בגלל אורכו לא הבאתי את כולו) הוא חינוכי כמו חנוך לוין בערך (גם אצלו הם יכלו לגור בסירלילה) כלומר בכלל לא. הפיוט המסתורי שלו, עם טיפת הומור של הפרשות, הכאב, הרגישות הפסיכולוגית, הריאליזם; האשה אינה מרשעת והאיש אינו דוד חביב. הכל הרבה יותר מסובך ומציאותי.
איני יכולה לשפוט את היכולת הלשונית של פושקין, את החריזה והמצלול וכן הלאה, אבל בכל מישור אחר פושקין השטיח את הסיפור וסתם את הפערים בשנאת נשים. דג הפוט הגדול המסתורי והפצוע הפך לדג זהב קטן שמדגיש את החמדנות. התקיפות הסהרוריות של האשה הוחלפה בנרגנות מרושעת וסטריאוטיפית. הצארינה (צורת הנקבה המקהה את העוקץ המגדרי) של פושקין רודה במשרתיה באכזריות וכמעט עורפת את ראשו של בעלה. הים אמנם עובר מתכלת לסערה, אבל ללא המסתורין והעוצמה הרגשית של המקור. פושקין פשוט מזדהה עם הדייג, וכל העיבודים שהתבססו עליו אמנם הציגו את האשה כמפלצת.
הדייג ודג הזהב של פושקין, תרגום מאיר זאב זינגער 1897
*
התעוררתי והנה חלום
בעיבוד של פושקין לסיפור משאלתה האחרונה של האשה היא לשלוט על הים ועל הדג שבתוכו. זה מאד הגיוני בסיפור שעוסק בחמדנות, זו המדרגה העליונה. אבל אצל האחים גרים האשה מבקשת לשלוט דווקא על השמש והירח; ונדמה לי שאני מבינה מה עומד מאחורי המשאלה. הרצון לשלוט בגרמי השמים אינו מעיד רק על גאווה מטורפת ואבדן קשר עם המציאות. הרצון לשלוט על היום והלילה הוא הרצון להמשיך ולחלום.
קשה להפריד בין חלום למציאות בסיפור הזה, האגדה מערבבת אותם ביעילות, אבל אם נחזור לאופציית החלום – הלילה מתקרב מן הסתם לסופו. אור השחר חודר מבעד לעפעפיה העצומים של האשה. והיא היתה רוצה להאריך עוד קצת את החושך ואת החלום המתוק. אבל זמנו של נסיך החלומות נגמר, הגיעה השעה להתעורר, ולחזור לסיר הלילה, כלומר למציאות.
*
מעין נספח:
ובגירסא הציונית אין בכלל אישה – "יגאל ואניית הזהב" של רפאל ספורטה הוא עיבוד מחורז שבו ילד אילתי קטן ושמו יגאל, לוכד דג זהב, ומסכים להחזיר אותו למים תמורת ספינת זהב, שבה הוא מפליג עם דגל ישראל, מציל ילדי עולים שספינתם נשברה וכולם חוגגים יחד את יום העצמאות.
*
הפוסט הזה הוא טיוטה של פרק בספרי סיפורים יכולים להציל
*
עוד על סיפורי האחים גרים
טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק
מה עושות הנסיכות בלילות? (על הנעליים השחוקות ממחולות)
ועוד
בקשר לדייג המיתמם (זה לא אני – זאת אשתי)
האם רק באזני מהדהדת ההיתממות הראשונה של אדם (זאת חווה שהשיאתני) ושל חווה (זה הנחש שהשיאני) מספר בראשית?
יב וַיֹּאמֶר, הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל. יג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה, מַה-זֹּאת עָשִׂית; וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל.
ב-'או או' לסורן קירקגור (הוגה שלמגינת לבי בכה וכה, לא הצליח להתחבב עליי אי פעם) השעמום הוא המניע את האדם ליצור, מגדל בבל מתואר כיצירה שנוצרה מתוך שעמוּם.
אני חושב כי כל האגדה הזו היא סוג של כתב אשמה כלפי האחריות שהטילו על האדם הנישואין והמשפחה. אדם רוצה לצאת לדוג אצל הנחל ולהחזיר את הדגים הנצודים למים בלא נזק, אדם רוצה סתם לטייל ולבטל לו זמן, אבל צריך הוא לפרנס, והאשה דוחקת.
וכך הגיע הנה ארכיטיפ האישה כחמדנית ושתלטנית, שעה שכל רצונה הוא שבעלהּ הדייג, או בעל המלאכה, יפרנס כפי הצורך.
וכמובן, יש לזכור כי בעת יצירת האגדה נשים נותרו בביתם וגדלו משפחה, ומעוטן בלבד יצאו לעבוד, נהלו קריירה, או יכולות היו לפנות לחיי יצירה בעצמן.
תענוג צרוף לקרוא…
הניתוח, הניסוח, ההיבטים הפילוסופים,
העברית המשובחת.
ופתאום נזכרתי בדמותו של האופנוען עיוור הצבעים ב'ראסטי ג'יימס' של קופולה
המתאווה להגיע לאוקיינוס
ובינתיים להחזיר את הדגים (מחנות החיות) לנהר
איזה פוסט מושקע! ואיזה ניתוח מעמיק וחומל. תודה.
לא הכרתי את הגרסא של האחים גרים והיא אכן נראית הרבה יותר אנושית ומעוררת הזדהות מזאת של פושקין, או שאולי זה רק נדמה לי, אחרי שגרים עברו דרך הפילטר שלך…(-:
פעם כתבתי על התרגום הדי חדש לגרסא של פושקין
http://www.notes.co.il/tali/57610.asp ומסתבר שאולי אולי אפילו אז נזרע אצלך נבט קט של חשק לכתוב על הדייג ודג הזהב…לכבוד גדול הוא לי, וגם כיף גדול.
אני הולכת שבי אחרי הפרשנות שלך לגבי השליטה בשמש ובירח כשליטה בחלום ובערות. זה רלבנטי גם לענייני שמש בגבעון דום?
ורק קושיה אחת נשארת לי לאור הפרשנות הבאמת מקסימה שלך – למה בעצם היא תלויה בבעלה כדי שיגשים את המשאלות שלה? למה היא רודה בו/מכבידה עליו ושולחת אותו לתווך בינה ובין הדג ולא יוצאת לדבר עם הדג בעצמה ולסגור איתו עניינים פנים אל זימים? הרי למרות שהפרשנות של שועי סבירה מאוד, אין להם ילדים לגדל וגם לא זכור לי שהיא מוצגת כמי שעסוקה בעבודות הבית(סביר להניח שזה כך, אבל לא מוזכר במפורש). מההרעיון של לממש את עצמה ואת כוחה באמצעות הפיכת הבעל לסוג של…מריונטה?…
חם ויפת, איזו הערה יפה! לא חשבתי על זה אבל כן, בטח.
שועי, כתבתי על זה בפוסט על פצפונת, איך היצירתיות שלה היא נוגדן לשעמום היומיומי, שמאחוריו אורב השעמום הנורא יותר של הניתוק הרגשי.
http://www.notes.co.il/marit/60094.asp
ובאשר להמשך – אני משתאה כל פעם מחדש איך כל אחד רואה בסיפור את בבואתו. נדמה לי שהייתי שמחה לקרוא את הגירסא שלך לסיפור, שלא היתה אפלה כמו של האחים גרים ולא מסיתה כמו של פושקין, אלא מחויכת עם אנחה.
ובאמת הזכרתי את זה רק בעקיפין, אבל ודאי שהפרשנות מתייחסת לנורמות של התקופה שבה נוצר הסיפור.
ותמי, תודה!!!
מעניין שאת משתמשת במילה חומל. כי בראש שלי יש מרק תמידי של אגדות וחלקי פרשנויות שכאילו מבשילות בתוכו, ובכל פעם אגדה אחרת מתרוממת ומכריזה שעכשיו תורה. וזה מה שקרה גם עם אשת הדייג, אבל החלק הפחות צפוי היה העוצמות הרגשיות; נהיה לי ממש דחוף לצאת להגנתה. זה נראה לי כל כך לא צודק, לא רק שהיתה צריכה לסבול את האפס הזה בסירלילה, כולם עוד משחירים את שמה.
קודם כל נכון, באמת מגיע לך קרדיט של זורעת, זו את שהפניית את תשומת לבי לאגדה! אז תודה כפולה.
ובאשר לשאלה למה הבעל צריך לתווך בינה לבין הדג – כתבתי את זה בטיוטה ומחקתי בנסיון לקצר. יש תשובות חיצוניות: הים הוא הטריטוריה של הבעל והאשה היא עקרת בית. הדג חייב לבעל את חייו, מה לו ולה.
אבל התשובה האמיתית היא שהדג הוא המשך של הבעל ותיקונו, הם יישות אחת של "לפני ואחרי", להוציא את הבעל מהמשחק זה כמו להתגרש וזה לא בא בחשבון.
ובכלל – כמו שכתבתי קצת מעל – זו לא תקופה שבה אשה יכולה להיות דייגת כמו היום.
פוסט מעולה הראוי לדיון מעמיק בכל אמריה שבו (עניין החלום והשליטה הוא ממש מרתק, מזכיר את דברי ר' שמלאי יוצאי הדופן במסכת נידה על העובר הרואה את כל העולם כמו בחלום…). האיזכור של הספר המעצבן "יגאל ואוניית הזהב" הצחיק מאוד, על העטיפה היה מין אירו של ילד על ספינה עפ דגל ענק של המדינה. אז ברור שלא צריך אשה (בתפקיד הרע?)
עוד תשמעו ממני, בע"ה
בגרסה של פושקין, הדייג ואשתו גרים בשוקת ולא בסיר לילה. זה אגב מקור הביטוי "לעמוד בפני שוקת שבורה": בסוף הסיפור הדייג ואשתו עומדים בפני שוקת שבורה. http://www.safa-ivrit.org/milon/shoket.php
ואם כבר הגעתי לזה, הסיפור מעלה תמיהה: איך אפשר לגור בשוקת (או בסיר לילה, לפי הגרסה השניה)? אולי יש כאן איזו סימליות שהשוקת היא מין ים קטן שהאישה רוצה לפרוץ מתוכו?
וממריא וממריא…
הניתוח שלך אני מתכוונת.
והשיא בעיני, שממש תפס אותי בגרון,
זה שהכל חלומה של האישה.
פתאום זה נהיה לי כל כך ברור וכל כך אישי.
הכל. ריגשת אותי נורא.
תודה מרית ממריאה…
הקישור שלך לתרגומו של זינגער לפושקין לא עובד, אולי זה יעבוד
http://docs.google.com/fileview?id=0BxURcvNXwA1vNjNjNDc4ZWQtOTA0ZS00ZjdhLTkzMmQtNzk1ZGYyYjQ5NzQ0&hl=en
וכאן, א את רוצה לראות את האשה הרעה של הדייג הפושקינאי, הסיפור מתחיל ב 3:30
ומהדורה אנגלית
עם איורים יפים (מאוד הושפעו שם מירמי פינקוס)
אם מדובר כאן בפנטזיה של האישה, מובן מאוד הרעב שלא ידע שובע. ברור למה בסוף הם חוזרים למשבצת בה התחילו. אני חושב על האשה שמבשלת את הדג בביתה מביטה בו ואומרת בלבה לדג: למה הגעת לכאן מת במקום להציל אותי מהדרעק הזה שתקע אותי בתוך סיר לילה.
ע, תודה וברוך שובך! אני מחכה ומחכה לשמוע ממך.
תיקנתי את הקישור לזינגער, מקווה שזה עובד, זה מקפיץ ישר לתחילת הסיפור. לעומת זאת הקישור שלך לאיורים האנגליים מחזיר אותנו לסרט הרוסי ההוא…
רוני ה. איזה יופי, באמת שוקת שבורה בא מזה? (ולא סתם משוקת שבורה שאי אפשר להשקות ממנה את הבהמות?). גירסת הים הקטן והמבוית תקפה אולי לשוקת, אבל לגבי סיר לילה אני לא בטוחה. ועל השאלה איך אפשר לגור בסירלילה יש לי שתי תשובות מידיות:
אם אשה אחת גרה בתוך נעל (אמא אווזה) או בתוך אבטיח (נורית זרחי) אז למה לא בסיר לילה?
וזה לגמרי טבעי בחלום, אתה בטח מכיר את זה. אתה יכול אפילו לגור בבית בחלום ו"לדעת" שזה בעצם סיר לילה.
מיכל, תודה, איזו תגובה משמחת!
אהרון. תודה, לבשל דג משאלות, איזו זוועה!
האיורים היפים "שהושפעו מפינקוס" כאן
http://home.freeuk.net/russica4/books/goldfish/gfish.html
לפי הגרסה המצוירת של פושקין שע' הביא, הדייג ואשתו גרו בבקתה וה"שוקת" היא לעשה מין גיגית שבורה שהאישה רצתה להחליף (וכך כנראה כתב פושקין במקור).
הגרסה שלפיה השניים גרו ממש בשוקת היא כנראה גרסת התרגום העברית המוקדמת לאגדה של האחים גרים, ששילבה בין הנוסח הגרמני (שבו מדובר על מגורים בסיר לילה) לבין השוקת או הגיגית הרוסית.
הייחוס של השוקת השבורה לאגדה הוא בעיקר על פי אבן שושן, אבל אני חושב שזה דבר ידוע.
ע, אפרופו דגלים ללא נשים – נזכרתי שפעם, באחד מאירועי תל חי הראשונים הזמינו רק אמנים זכרים להשתתף. אמנית נרגזת שגם אז לא ידעתי את שמה, החליפה את דגלי ישראל בכניסה לקרית שמונה בדגלים זהים, רק שהכחול של הפסים והמגן דוד הוחלף בוורוד. זה היה מוזר, מוכר ומשונה כמו בחלום, וגם חשף פתאום את הכחול הציוני ככחול של בנים.
והשוקת השבורה היא במקור הרוסי עריבה (כלומר פיילה) שהאשה המסכנה כיבסה בה כנראה
(מספרייה אוניברסיטאית)
אילזביל נשמע כמו שיבוש של איזבל
איזבל התנכי"ת היא אשת אחאב
קפטן אחאב אצל הרמן מלוויל יוצא לצוד את מובי דיק וסופו שאובד יחד עם הדג (הלוויתן הלבן).
סתם מחשבה שכזו.
בדקתי את המקור הרוסי – השוקת היא שוקח, כלומר כלי להאבסת בעלי חיים (ולא לכביסה. אמנם שוקת במשמעות המקורית, המקראית, היתה לשתיה…). והיא שבורה (התרגום האנכרוניסטי "עריבה" יפה ומדויק). הנה עם תמונה למי שלא מאמין
http://ru.wikipedia.org/wiki/%D0%9A%D0%BE%D1%80%D1%8B%D1%82%D0%BE
שם גם כתוב שהביטוי "שוקת שבורה" נכנס לשפה הרוסית מהאגדה הזו של ]ושקין. הניחוש שלי הוא שדוברי רוסית תירגם את הביטוי לעברית וכך החדירו אותו – בדרך עקיפה, ולא ישירות מאחד התרגומים הרבים מאוד שנעשו ליצירה (ובתרגום היפה מכולם – של חנניה רייכמן כמובן – יושבת בסוף הזקנה "חרש" "מול שוקת מסודקת")
שועי, אתה יכול להוציא מדריך טיולי תודעה וקפיצות דרך משרית חדד למובי דיק דרך דג הפוט (סתם לשם דוגמא) ומומלץ להזמין את חולי (כן, חולי שהלך לאיבוד בברלין) לצייר את המפות.
הו עמוס, מה היינו עושים בלעדיך? כל פעם אחרי תגובה כזאת אני מרגישה כאילו החליפו לי את המשקפיים וכל מיני כתמים אפורים (כמו הזבובים האלה שצפים לפעמים בזווית העין) הופכים לתמונות חדות ומדויקות כמו איורים במילון.
באמת – כל החיים החליפו לי משקפיים והכתמים האפורים האפירו יותר
בסך הכל רציתי לעזור באיזה פרט שולי
מחקתי אותך. מניסיון – אתה כמו אשת הדייג של פושקין, אם נותנים לך משהו אתה מיד רוצה עוד.
וואללה אחלה לוגיקה…
כמו שמפציצים את הצוערים כי אולי בעתיד הם יהיו אנשים רעים… ככה את "מענישה" אותי על משהו שאולי אני אעשה מתי שהו…
אחלה לוגיקה…
חבל,
דווקא השקעתי בתגובה ואין לי העתק שלה…
יכול להיות שנחפזתי (גם אני לא שמרתי, בניגוד לזהירותי הרגילה). התגובה היתה אכן מושקעת אבל מבזה, בראש ובראשונה כלפי אשת הדייג, אשר מעוררת בי מסיבות שלא מובנות לי עד הסוף – תועפות של חמלה.
ובפעם הקודמת כשהתמהמהתי מפלס השתן גאה.
האמת, לא זכור לי שהשתנתי פה…
אבל לפעמים כשיורד גשם (מפרה) יש כאלו שחושבים שזה שתן…
נכנסתי עצובה ופיוטית (אחר שקראתי את המאמר המקסים על שלוש אחיות) ומצב רוחי השתנה פלאים תוך כדי קריאת המאמר המדליק הזה. מלא הומור ורוח לחימה – באמת אשת הדיג מושמצת בלי סוף וה"להסתפק במועט" זכור לי היטב ממוסר ההשכל של הסיפור. מחזיר אותי למקום שאני חיה בו, שהגברים כאן מתלוננים בלי סוף שהם עבדים לנשים שלהם…ושלא אתחיל למנות את כל סיפורי האגדות על הנשים המפחידות, המתוסכלות והנקמניות כאן.
איפה זה התחיל ואיך יוצאים מזה?!?…אהבתי את הסיפור על האמנית (האלמונית) ש"צבעה" את דגל ישראל בוורוד, רעיון גאוני וגאה…:))
קרן, כל החלונות נטרקים כשאת נכנסת כמו רוח פרצים, תודה!
ובאשר לגברים המתלוננים – בכל זאת מצבה של אשת הדייג השתנה מאז האחים גרים, היא יכולה לצאת לדייג בעצמה (אם כי להיות אפיפיור היא עדיין לא יכולה).
תודה על המאמר המעניין! והנה עוד גרסה, מתוך הספר "דג הפוט", מאת גינטר גראס, בתרגום חיים איזק
האמת האחרת […] מגלה דייג שאין שיעור לתאוותו: הוא רוצה שלא יוכל שום אדם לנצחו במלחמה. הוא רוצה לבנות גשרים על פני הרחב בנהרות, בתים ומגדלים שראשם יגיע אל העננים, מרכבות מהירות, ספינות השטות מתחת למים, כל אלה הוא רוצה לבנות, להלך בהם, לדור בהם, להסיע אלך מטרתם. רוצה הוא לשלוט על העולם, להדביר את הטבע תחתיו ולהתרומם מן האדמה. "ועכשיו אני רוצה לדעת גם לעוף", כך נאמר במעשייה השנייה. ובסוף, כשהבעל רוצה להתנשא אל הכוכבים במרום – "ועכשיו אני רוצה לעוף לשמים" – אף על פי שאשתו אילזביל מייעצת לו להסתפק במה שיש לו – "ועכשיו לא נבקש עוד כלום אלא נשמח בחלקנו" – אותה שעה כל ההוד והתפארת נופלים תחתיהם, המגדלים, הגשרים ומכונות המעוף מתמוטטים, הסכרים נפרצים, בצורת יורדת על הארץ, סופות חול זורעות חורבן, הרים יורקים אש, האדמה הזקנה מנערת מעליה ברעדה את שלטון האדם.
כשכתבתי את המאמר הזה רציתי לכתוב משהו על ספרו של גינתר גראס, זכרתי במעומעם שהוא מתכתב עם הסיפור. פתחתי את כרך א' המצהיב (ב' הלך לאיבוד) וסגרתי אותו בלי להכנס. אז תודה כפולה ומכופלת שעשית את זה בשבילי.
[…] על הספר: על אגדת העם אצל פושקין ואצל האחים גרים בבלוג של מרית בן …. טור על אודות הספר מאת סבינה מסג, עיתון "הארץ", […]
מסתבר שבעולם הצף יש לאשת הדייג עוד כמה תשוקות, לא כולן מתווכות על ידי הדייג:
טוב, זאת הכלאה בין סיפור לדה והברבור (לפחות לפי ז'ירודו, שטוען שזאוס בא לכל אישה בדמות הפנטסיה המינית שלה) לשיר מוזר של רבקה זוהר (שהיה במקור של ברברה סטרייסנד?) על האיש בשם ליפשיץ שהגיע ממארס עם אחת עשרה ידיים מכל צד. זה מושר בגוף ראשון על ידי אישה שהולכת איתו לחללית יד, ביד, ביד, ביד… וכן הלאה.
מרית! לא זאוס!?! אם כבר תמנונים אנושיים, אז האלה קאלי:
(האם קאלי לא מנצנצת מתוך המחרוזת של פיורימונדה….?)
מממ… תלוי איך ממיינים. מצד הפנטזיה מינית בצורת חיה – זה לגמרי זאוס-דרך-ז'ירודו (הנפלא והמלא חן וחסד). מצד כמות הידיים זה לגמרי קאלי, והיא אמנם מופיעה בפוסט על פיורימונדה באדיבות איריסיה קובליו…
אוי, את צודקת לגבי קאלי ופיורימונדה ואיריסיה!…. לא זכרתי את זה. אגב, חשבתי משום מה שה -fury בשמה נובע מהזעם.
לגבי זאוס, הוא פשוט לא נמצא בתמנונה הזאת. מצטער. מצד שני, הנה מאמר מרתק על תמנונה בשם אתנה:
http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1580659
מרית, הנה שתי השפעות (או אחת לפחות) של האוקיו-או, העולם הצף, על פיקסו, בהקשר של תמנונים ואירוטיקה:
וגם:
ב"חלומה של אשת הדייג" של הוקוסאי, מה שנפלא בעיני שאין שמץ פוליטיקה או חשיבה תועלתנית מרחיקת לכת (גם אם התמונה נסמכת אולי על סיפור רחוק, שבו אשת שולה פנינים יוצאת אל הים ומתעמתת עם דרקון תת מימי כדי להשיב פנינה שנגזלה, ובדרך מתפתה על ידי יצורים ים מכל מיני סוגים….), וזאוס הוא הרי התגלמות השרדנות הפוליטית בכל האמצעים, כולל ארוס, אבל את רוח הארוס שז'ירודו מוצא בו אני לא רואה בו בכלל.
אם להקביל את זה ל"תפוח הזהב שאהב את אוכלהו", כאן יש מן שוויון ערך ותודעה בין מה שבדרך כלל הם בהיררכיה של אוכל ונאכל (משני הכיוונים) ואירוטיקה שעוקפת כל כך הרבה מוסכמות
(אגב פיקסו לוקח את זה שוב לכיוונים מוסכמים בעוד שהוקוסאי ממש נמנע מהם)
רפליקנט, אתנה מרתקת, פיקסו לא שונה בהרבה מזיאוס כפי שאתה מדמיין אותו (וכפי שהוא באמת?). אבל ז'ירודו שייך לממלכת החן והחסד. אתה צריך לקרוא את המחזות שלו, בייחוד את אמפיטריון (שבו מופיע זיאוס התמנון כן ולא), את "אפולו מבלאק" ואת המשוגעת משאיו. (וסליחה על האיחור בתגובה. הייתי מחוץ לארץ ולמייל).
התרגום המהמם של חנניה רייכמן מתחיל כך:סב זקן היה בארץ שישב עם סבתא יחד על חוף ים רחב ידים בפינה אחת נידחת.
הם ישבו בצריף רעוע מימיו של מתושלח הזקן עסק בדיג ואשתות תוטה בפלח.
מי יכול למצוא לי את הספר המקסים הזה.כנראה הוצא לאור בשנות הארבעים..
הי מרית, אהבתי מאוד את הפרשנות שלך לסיפור "על הדייג ואשתו", אם כי אני רואה אותו לגמרי אחרת 🙂 אני חושבת שכל הפנטזיות הן של הדייג. היא בעולם המעשה מממשת צעד אחר צעד את ההתקדמות שלהם. יש כמה דברים מעניינים אולי לדעת, בהולנדית (אני לא יודעת אם גם בגרמנית) הוא דג בים "בוט", המילה בוט יש לה כמה משמעויות קודם כל זאת עצם (הוא בכלל לא דג, הוא דג עצם, אבל אז הוא ממציא לה סיפור יפה שהוא שחרר אותו, כו'.) שובל הדם הארוך שנשרך מן העצם היא כמו שובל של חיים שיוצא מן העצם המתה. לשקר יש חיים משלו. והאמת שזה לא ממש שקר, הוא משחק עם מילה בעלת שתי משמעויות הדג פוט – והעצם, כשהוא מתכוון לעצם, היא מתכוונת לדג, ובתוך אי ההבנה שביניהם כל הסיפור מתרחש.
הדג פוט הוא דג א-סימטרי, דג שחי גם במים מלוחים ורדודים של הים, וגם בנהרות המתוקים. הוא דג שדייגים מתחילים ולא מיומנים יכולים לתפוס, ובדרך כלל גם כמה אחדים מהם. אבל הוא, שוגה בדמיונותיו, העלה רק עצם. חוץ מזה יש למילה בוט גם משמעות של להציע מחיר כמו למשל במכירה פומבית שבה כל המרבה זוכה, מה שקצת מזכיר הימורים. הם בעצם גרים בבקתא, אלא שהיא מואסת בה וקוראת לה סיר לילה, והוא בשיר השיכורים שלו ליד הים קורא לה אילזביל כלומר אילזטוסיק. הוא מאשים אותה שהיא זאת שמעכירה את האווירה בבית, היא מחרבנת עליו.
הבקתא מתוארת בפרוטרוט, וכל דבר שם יפה ומצוחצח, ויש גינה, וחצר עם תרנגולות, עצים עם פירות וירקות גדלים בגינה. את הכל הרי היא גידלה וטיפחה במו ידיה. בערב כשהוא חוזר בלי דג, הם לא הולכים לישון על רעבים. היא בשלה לו ארוחה. הפער ביניהם הולך וגדל, כל פעם שהוא הולך לדג, (כן בטח שהדג הוא נסיך החלומות שבליבו היה רוצה להיות כלפיה),ומבקש ממנו בקשה – הדג אומר: "היא כבר…." כן, כי היא לא קופאת על שמריה, והיא משדרגת את ביתה כל הזמן. רק הוא ממשיך עם הפנטזיות. היא יודעת היטב שהוא מעולם לא מרוצה מכל מאמציה, ולעולם היא לא תקבל ממנו מחמאה, וכשהוא אומר לה כל פעם מחדש: "אנחנו צריכים להיות מרוצים, וככה זה צריך להישאר תמיד". היא רוצה הוכחה שהוא מרוצה, ומיד שוב הוא לא מרוצה. נדמה לי שהים יכול להיות במובן מסויים גם בית מרזח, שם הוא משתכר, בהתחלה הוא עוד רואה צלול, אבל אחר כך משתבשת המחשבה שלו לגמרי, הוא סוער, כועס, מתמלא קצף, מתפוצץ וכו', כל תיאורי הים. ואולי גם ממשיך להמר על חלומותיו.
שורת נערותיה, שכל אחת נמוכה מהבאה בראש, וכך הבנים שהגבוה מכולם הוא ענק והקטן הוא גמד בגודל זרת, אנשי הדת שמשולים לנרות שגם הם מן הגבוה לקטן, הם אולי גם הילדים שבינתיים נולדו להם. שגם בהם היא שולטת היטב. זה שהיא רוצה להיות מלך, קיסר, אפיפיור ו"כמו אלהים הטוב" – נכון, מצד אחד היא הגבר במשפחה, אבל מצד שני, אלו הפנטזיות הבלתי מרוסנות שלו, שהוא כבר לא יכול להסתתר מאחורי ה"אשתי רוצה".
הוא אינו רוצה ללכת לים ולבקש מן העצם/דג/הימורים, אבל היא דוחפת אותו, וגם הוא נמשך בכוחות ממכרים שחזקים ממנו. יש פה קונפליקט עם עצמו, העצל הכלומניק לעומת אשת החיל שהיא, אבל יש גם הד לכך שהיא לועגת לו, לך לך לבקש מן העצם/דג. היא עושה את עצמה שיש פה אי הבנה, אבל בעצם מי שאינו מבין זה הוא, שכל מה שהיא בקשה היא כבר השיגה בלעדיו. הוא לא רוצה לשנות כלום "כך צריך להיות לתמיד", ולה תמיד יש רעיונות, דחף, משאלות, אחריות מלאה, היא מניעה גם את חייה, גם את העלילה, את הכל חוץ מאותו. הוא הכישלון החרוץ שלה, ולכן בסוף הם שוב מכנים את ביתם סיר לילה. לא משנה אם זה ארמון. ביניהם יש אווירה שלעולם כבר לא תתרפא, כי הם לעולם לא יהיו מרוצים.
ודרך אגב, בתרגום שלי לא מדובר על מחוך, שהיא קורעת אלא ג'קט. היא קורעת והוא נפתח, כמו שמשהו קורע את בגדיו כשהוא אבל.
ושכחתי להוסיף ש"בוט" הוא גם בוטה, וגם קהה כמו סכין לא חדה. וכל המשמעויות האלו מאוד מאוד מתאימות לאישיות של הדייג.
אופס, הימורים זה לא נכון (שגיאת כתיב שלי…) ויש סיכוי שכל זה כל כך יפה בהולנדית אבל בגרמנית אין כפל משמעות כזה במילה butt שהיא שם הדג ואין לה משמעות של עצם, וכך אין שם אי-הבנה בין בני הזוג. כנראה שלפעמים התרגום יפה מן המקור…
השם אילזה הוא גם בגרמנית קיצור של אליזבת שמשמעו ״ האלהים שלי הוא שפע״.
באמת לפעמים לגמרי במקרה, התרגום מוסיף רבדים למקור. כשתרגמתי את עץ השיער (הסיפור המופלא מכל, זה החלק הראשון http://wp.me/pSKif-iEm ), התפלאתי ושמחתי ש"נשר" קשור לנשירה (של עלים ושל שיער כאחד) ועץ האשור הוא כמעט עץ האושר. באנגלית ההקשרים הנהדרים האלה לא קיימים.
יפה מאד, תודה
בבקשה 🙂
תענוג צרוף לקרוא…
הניתוח, הניסוח, ההיבטים הפילוסופים,
העברית המשובחת.
תודה רבה לך אנונימי-ת!
[…] על הספר: על אגדת העם אצל פושקין ואצל האחים גרים בבלוג של מרית בן …. טור על אודות הספר מאת סבינה מסג, עיתון "הארץ", […]