3 סיפורים אמיתיים
*
1.
גרנו באמצע יער ליד סנטה קרוז. מהבית שלנו ראו רק עצים. בלילה היה חושך מוחלט ושקט מוחלט חוץ מרשרוש אקראי של צבי או רקון. כשלושה שבועות אחרי שעברנו לשם מישהו דפק בדלת. פתחתי. שתי הגברות שעמדו שם נרתעו בבהלה: "חשבנו שיש לך כלב". הן באו לדבר על אלוהים. "שיחת נשים," הן הסבירו, "כמו שאנחנו מחליפות (share) מתכונים".
*
2.
פעם, בטיול למונטריי, הייתי כל כך רעבה שהתפתיתי להכנס לאחת מאותן מסעדות המוניות לתיירים. מלצר גבוה ונאה כמו בובה של חלון ראווה הגיש לי את המנה שבחרתי. היה לה ברק מוזר של קיא ומין ריח מעוקר של מיקרוגל. כעבור איזה זמן חזר המלצר. הוא התעלם מן הצלחת המלאה שלי ושאל במאור פנים איך האוכל. אמרתי לו את האמת: זה הדבר הנורא ביותר שהוגש לי אי פעם. הוא לא היסס: Thank you for your honesty הוא אמר במאור פנים.
*
3.
כשנכנסתי לחנות הבדים בסקוטסדייל היתה שם רק לקוחה אחת, אישה צעירה כבת שלושים, אולי קצת יותר, שנרשמה לחוג הקווילטינג של החנות; שמנמנה, לבושה במכנסי ברמודה וטי שירט ורוד, שערה החום והחלק מכוסה במטפחת ראש קטנה משולשת. היא התרגשה כמו ילדה מפתיחת החוג וביררה שוב ושוב את הימים והשעות. לרגע השתתקה, ופתאום אמרה: "יש לי את התינוק המקסים ביותר בעולם. הוא כל הזמן שמח."
המוכרת הצביעה עלי: "לה יש ילד מקסים," אמרה (נ' נלווה אלי בפעם הקודמת).
האישה שאלה בן כמה הוא. שלוש עשרה. "גם לי יש בן שלוש עשרה ובן חמש עשרה," אמרה האישה, "נתתי להם לבחור את השם של התינוק, והם קראו לו ז'ורל, על שם אבא של סופרמן מכוכב קריפטון. גם הם היו ילדים מקסימים אבל הוא כל הזמן שמח. גם הם היו שמחים אבל הוא כל הזמן שמח. יש לי את התינוק הכי מקסים בעולם."
*
ובשולי הדברים: מה שמשותף לסיפורים ולתרבות האמריקאית שחוויתי, הוא סוג של השטחה וערבוב; מתכונים ושיחות תיאולוגיות – הכל נמצא פחות או יותר על אותו מישור. הילדים נתנו שם לתינוק לא בגלל ליברליות ושיתוף, אלא מין חוסר אבחנה בין ילדים להורים. וגם קשה להעביר את האופן שבו היא אמרה אבא של סופרמן מכוכב קריפטון, כאילו היה כזה באמת. והשמחה, הו השמחה.
עוד זכרונות מאמריקה (כולם איכשהו בעניין תרבות גבוהה ונמוכה)
מלחמה ושלום (טולסטוי) בחמש דקות
תמונות אקסטרווגנטיות-קסומות-דקדנטיות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס
איזה שם מצוין.
אולי זה הואיל ואני יודע על עיסוקך במיצג
אבל האסוציאציה הראשונה שעלתה בראשי למקרא שלשת הסיפורים הוא לורי אנדרסון מבצעת את 'הו סופרמן' שלה עם הקול המתכתי של הווקאלייזר בחיק הטבע כאשר כל מיני חיות מקפצות ברקע, ילדים ודביבונים, חלקם אמיתיים וחלקם מונפשים באנימציה
השיר מתחלף בהמשך ל-honesty של בילי ג'ואל
שהיא הריי מילה בודדה מאוד
על הרקע הפטריה של הירושימה ונפילת בניין התאומים
כי נותרנו כנים לבדינו, ללא סופרמנים.
וגם- תודה על הסיפורים
ומקווה שיש עוד בדרך
משום שלטעמי הם אינם נופלים במאום מן הקצרים של סופי קאל
ואשמח מאוד לקרוא כאן עוד כדוגמתם
סיפורים קטנים ונחמדים.
תגידי, לא מפחיד הלילה ביער בחושך בדממה?
בתור אחת שרק מכירה את דממת הלילה בשממת הבטון של גוש דן, לילה אמיתי בטבע נראה לי מאיים משהו.
כן, ואני יודעת שהחיות הכי מסוכנות על הפלנטה זה אנחנו, ובכל זאת.
תודה, שועי.
במידה מסוימת כל יצירתה של לורי אנדרסון היא מחווה מתוחכמת להשטחה הזאת. זה קשור גם לטכנולוגִיוּת שלה. טכנולוגיה היא סוג של מכנה משותף שלא מבדיל בין חדשות לפרסומת.
באשר לסופי קאל – הסיפורים שלה הם אוטוביוגרפיים. אני לא הגיבורה של הסיפורים האלה. פשוט הייתי שם כמו תייר עם מצלמה.
תודה יודית (זו היתה מחמאה, אני מקווה). פחד זה לא צד מפותח שלי, אחרת לא הייתי גרה שם. הבית היה כולו חלונות (גם בגלל האפלולית של היער), ולדלת הראשית לא היה מפתח אפילו, היא ננעלה בלחיצה כמו דלת של שירותים.
ומצד שני אני גרועה מאד בשינה. קשה לי להרדם וכל דבר קטנטן מעיר אותי. החושך והשקט היו לברכה.
מרית, איזה יופי וכמה מדוייק.
מי אמר שאת לא הגיבורה של הסיפורים שלך? ומה עם העין המתיירת? היא לא גיבורה?
אני חושבת שהייתי מפחדת לישון בבית כזה, אני כבר מורעלת מהפחד של החיים בעיר, של דלתות נעולות וחלונות מסוגרים.
הצילום של היער האפל הקסים אותי לחלוטין והוא בדיוק כנראה שמה שחסר לי בחיים.
ובטח שהתכוונתי להחמיא, סיפורים קטנים שתופסים הרבה זה הכי טוב שיש.
תודה, רֹני – העין המתיירת היא המספרת, הגיבורה היא אמריקה, לא?
ושוב תודה, יודית.
כבר ציטטתי את סבתא שלי יותר מפעם אחת – היה לה פתגם כזה ביידיש שאם הגורל שלך לנשק את התחת, התחת כבר יגיע אליך לפרצוף. זה מאד מרגיע. מנטרל אחריות וחרדה.
כן, אבל אני מעדיפה לנשק דברים אחרים. אחלה ביטוי.
השאלה היא שאלה בהרגל, שהרי הרגל הופך לטבע
יש שימצאו את שנת הלילה בכרך האורבני למפחידה יותר משנת לילה בלב יער
שמצליחים להעביר את ניחוח הפלסטיק האמריקאי, למרות וליד ניחוחות היער.
אשרייך, מרית, על כך שפחד זה לא צד מפותח אצלך… (-:
תודה טלי, מהיער אכן נדף ריחם הנהדר של עצי ה"רדווד"
[…] תקופה גרנו בתוך יער בחוף המערבי של ארצות הברית והייתי במצב לא טוב. בימים […]
[…] תקופה גרנו בתוך יער בחוף המערבי של ארצות הברית והייתי במצב לא טוב. בימים […]