אני שונאת את התמונה שצילמה אבישג שאר ישוב ל"הארץ", אבל בסתר ליבי אני יודעת שכך בדיוק הרגשתי כשבנות הדרקון יצאו לאור: מותשת, מקולפת, עצובה וחרֵדה. השבוע טיפסתי על גג של מחסן באור הראשון של הבוקר כדי לנטרל את הקללה.
![](https://maritbenisrael.wordpress.com/wp-content/uploads/2023/06/lva.jpg?w=1066)
אומרים שהעולם השתנה, שבני האדם השתנו: האינטרנט מוחק את הדמיון והקשב, וטיקטוק ונטפליקס והתמכרות לפורנו. אומרים שהקריאה נכחדת, אבל (אחרי שגמרתי להתאבל) אני לא באמת מאמינה. כי הבדידות, העמידה מול הגורל, הניסיון להבין, התשוקות, המעצורים, הצורך בחופש, בבית, בהכרה, לא באמת השתנו כבר אלפי שנים. אחרת לא היינו נזקקים למטמורפוזות, לסאגות האיסלנדיות לאלף לילה ולילה, לספר הכרית של סאי שונגון ועוד אלף טקסטים נושנים.
לא מזמן ראיינתי את השחקן דורון תבורי. אחרי שניתח וביכה את מצבו העגום של התיאטרון הישראלי, הוא זיהה פתאום סדק של תקווה, והוסיף: "דברים הרי לא נעצרים במקום, הם לא חוזרים לאחור. הם הולכים הלאה, ובתוך ההלאה הזה יש פתאום תקופות של פריחה. אז איך הגענו לפריחה? בדרך לפריחה עוברים דרך כל מיני זוועות".
הספרות עדיין עמוק בזוועות, אבל אני נזכרת שבני הצעיר היה פורץ בבכי בכל פעם ששמע מישהו בוכה. הגננת בפעוטון היתה אומרת: זה הכאב שלו, לא שלך. וזה לא מצא חן בעיני, כי חמלה היא צמח מוגן או לפחות צריכה להיות. אז אמרתי, במקום לבכות תנחם אותו, וגם זו היתה טעות, זה היה גדול עליו, ההזדהות עם הצער מחצה אותו. ולבסוף למדתי להגיד: בוא נסתכל ונראה מי בא לנחם אותו. וזה עזר. זה העביר את מרכז הכובד מהצער לתקווה. אז עכשיו חדלתי לבכות את קץ הספרות, אני מרימה את הראש ומחפשת סימן לפריחה.
*
וכיוון שסיפורים עדיין יכולים להציל – כמה המלצות לכבוד שבוע הספר:
הספר הנפלא ביותר שקראתי בשנה האחרונה הוא אף אחד מאיתנו לא יחזור של שרלוט דלבו.
מעבר ללשון היפהפייה, הצלולה ופולחת הלב – זו פעם ראשונה שאני קוראת ספר שואה שמתאר את הדברים מתוך הטירוף הכאוטי שבו נחוו, בלי הסדר והשליטה המסוימת שהיידע והפרספקטיבה מקנים.
דלבו אינה יהודיה, וכתיבתה משוחררת לפיכך מן ההיסטוריה האנטישמית והקורבנית הכרוכה בכל טקסט יהודי באופן גלוי וסמוי. "אף אחד מאיתנו לא יחזור" הוא פשוט ספר שובר לב ופוקח עיניים על מה שבני אדם מעוללים לאחיהם בני האדם.
וגם: בזכות דלבו הבנתי פתאום איך ייתכן שפרימו לוי התאבד דווקא אחרי ששרד. הספר חושף את ההשלכות המחרידות של הטראומה, וגם מאיר, במשורה אמנם, ובאופן מרגש מאד, את כוחות הריפוי של הקֶשֶב והאהבה.
![](https://maritbenisrael.wordpress.com/wp-content/uploads/2023/06/d7a9d7a8d79cd795d798d795d7a9d7a8d794.jpg?w=598)
ביוון העתיקה היה "פריתניאון", בית משפט מיוחד לחפצים. סנגורים מיוחדים יצגו את הנאשמים הדוממים, דובבו אותם ודיברו בשמם (מידע נוסף בספר הזה). נזכרתי בהם כשקראתי את ספרה הנהדר של שרה שילה, משפט אהבה שם נחשף שבר משפחתי בהדרגה, דרך התודעה המשותפת של זוג ההורים, ודרך התודעות של חפצי הבית, שמתכוננים למין טקס משפטי הקרוי "יום שיבת הקיומים". בתור דוברת "חֲפָצית" ברמה של שפת אם, נפעמתי מן היכולת של שרה שילה לדובב אותם, להבין את הדקויות הנפשיות והפילוסופיות של תודעתם, ולגייס אותן כדי לשקף באופן ייחודי את עולמם הפנימי של בני הבית, וכדי לפצח את התעלומה שוברת הלב שהם עצמם מתקשים להבין. זה ספר יחיד ומיוחד, שדורש תשומת לב ומתגמל עליה. (וגילוי נאות, לא התפעלתי מ"שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה. זה ספר שונה בתכלית).
ואם אתן כבר בדוכן של הקיבוץ המאוחד תוכלו למצוא גם את הנובלה שלי טבע דומם במחיר מצחיק. וגם את הספר שלי על דויד גרוסמן ועל ויטו אקונצ'י שתמיד עושה לי חשק לחיות.
![](https://maritbenisrael.wordpress.com/wp-content/uploads/2023/06/d798d791d7a2-d795d799d798d795.jpg?w=680)
*
מאז שנפטרתי מהטלוויזיה אני קוראת בשיטה משולבת – ספרים תובעניים יותר, בצד ספרות בלשית. אז שתי המלצות מהבצד:
קר עד העצם, מאת דניאל וורדל: באתר ההוצאה כתוב שוודרל "הגדיר את סוגת ה'הילבילי נואר' – מותחנים על דמויות שוליים בערבות ארצות הברית הנחשלות". שהוא "טווה בשפתו הלירית סיפור חטא וגאולה, מסתורין בלשי ומסע התבגרות בטרם עת". הכל נכון. בגב הספר מצוטטת ביקורת מהניו יורק טיימס: "עוצמתי כהכשת נחש", שמכוונת מן הסתם לפיוט הקשוח היפהפה.
וספר מתח הפוך לגמרי. חף מפיוט, אבל חכם ומתוחכם. רצח לפי הספר של אנתוני הורוביץ, אפיגון של אגתה כריסטי כביכול, שהפך אותה לנקודת משען לטוויסט המבריק שזמם.
![](https://maritbenisrael.wordpress.com/wp-content/uploads/2023/06/d79ed7aad797.jpg?w=536)
*
השנה המלצתי על ספרים גם בראיון מהנה במיוחד לפודקסט של ענת שרון בלייס. לפחות שניים מתוך חמשת המופלאים אפשר (וכדאי!) לקנות בשבוע הספר. למה ועד כמה – בהסכת.
![](https://maritbenisrael.wordpress.com/wp-content/uploads/2023/06/d795d7a8d799d7a7d795d793d791d79ed797d795d796d795d7aa.jpg?w=600)
ובאשר ליריד הספרים העצמאי:
![](https://maritbenisrael.wordpress.com/wp-content/uploads/2023/06/d7a9d799d7a8d799d793.jpg?w=927)
עדיין לא המלצתי על ספר ילדים, וכבר מזמן רציתי לכתוב על הארנבות של חודש אפריל המצחיק, החידתי, הפיוטי, הפורמליסטי, העל-גילי, הפשוט והשופע, ספר על דמיון בצורת ספר חשבון למתחילים או להפך! מאת דיוויד קליבלנד, איירה נורית קרלין.
![](https://maritbenisrael.wordpress.com/wp-content/uploads/2023/06/d794d790d7a8d7a0d791d795d7aa-d7a9d79c-d797d795d793d7a9-d790d7a4d7a8d799d79c_ztv.jpg?w=460)
וכמובן "ספר תום" על המאיירת הנפלאה מכל! שזכה לאחרונה בפרס לספר מופת!
![](https://maritbenisrael.wordpress.com/wp-content/uploads/2023/06/image12.jpg?w=500)
*
יכול להיות שהתעודדתי, כי עברה כמעט שנה מאז ש"בנות הדרקון" יצאו לאור, והן עדיין מראות סימני חיים. קודם נכנסו לרשימת 75 הספרים שכל ישראלי צריך להכיר ואז:
![](https://maritbenisrael.wordpress.com/wp-content/uploads/2023/06/hm-1.jpg?w=708)
יחצנית-על הסבירה לי פעם שצריך להיתקל בשמו של ספר לפחות חמש פעמים עד שקולטים שהוא קיים. ברעש הנוכחי נדמה לי שצריך לפחות עשרים. אז תודה מעומק הלב לכל אלה שהכירו בבנות הדרקון, שראו אותן וחזרו לספּר.
ביום חמישי 15/06/23, בשעה 19:00-21:00
אהיה בדוכן עם עובד בפארק שרונה, תל אביב
עם בנות הדרקון ועם סיפורים יכולים להציל.
כולכן מוזמנות וכולכם מוזמנים!
![](https://maritbenisrael.wordpress.com/wp-content/uploads/2023/06/d7a2d7a2.jpg?w=795)
גם אני התעודדתי
עכשיו אלך לרכוש ספרים.
תודה מרית
(דניאל כהן לוי)
מרית, בנות הדרקון הוא אחד הספרים הטובים שקראתי, לא רק בעברית אלא בכלל. אני ממש משתוקקת להראות אותו לחברי דוברי האנגלית אבל זה נראה לי ספר כל כך קשה לתרגום! את חושבת לנסות לתרגם אותו? זה באמת ספר שכל העולם צריך להכיר.
היי.
ממליצה לראות את הגירסה הקולנועית של קר עד העצם. לא קראתי את הספר, הסרט מעולה בעיני, וראיתיו מספר פעמים. סרט משנת 2010 בבימויה של דברה גרניק. משחק מעולה, נוגע ללב.
גם אני מאמינה שהספרות לא תמות (אע"פ שאני, לצערי, כמעט הפסקתי לקרוא). הרבה שנים מתנגן לי בראש משפט משיר של טשרניחובסקי: "לא תמות בת השיר, לא תמות לעולמי עד". המשפט הזה נשמע תמים כל כך, אבל אני מרגישה בו אמת עמוקה ונוקבת. ממש יש לי בראש דימוי, כמו סרט אנימציה מיושן, של אנשים במסע, שנושאים איתם גחלת יקרה ומסוככים עליה, לפעמים היא בוערת בלהבת אור עזה, ולפעמים מהבהבת עמומה, אבל לא כבה לעולם.
דניאל 🙂 אני משתדלת… זה היה נורא להיות אבקת חושך מפרו.
יעל, תבואי על הברכה! ברור שאפשר לתרגם, וקוראים זה חיוני, אחרת ספר זה מים עומדים. אבל אף שחזרתי לקרוא ולכתוב, שלב הסוכנים והמתרגמים נמצא עדיין הרבה מעבר לכוחותי.
קלי, זכרתי שהיה סרט, ואפילו זכרתי שג'ניפר לורנס שיחקה, אבל אולי בלבלתי עם סרט אחר – כי הגיבורה שזכרתי בשלג היתה בת 14 ועם צמות, וזה לא נראה ככה בסטילס. ובכל מקרה, חלק עצום משמחת הקריאה (בספר הזה) היתה הלשון, כלומר האופן שבו העלילה מתורגמת למילים, וקולנוע זו שפה אחרת.
אנונימית, זה יפה הטשרניחובסקי. אני תמיד זוכרת את הקביעה של השטן (במוסקבה) שכתבי יד אינם נשרפים, אבל קל יותר לבטל אויב חיצוני. בשנה שעברה קראתי מעט בגלל שכל היום וכל הלילה כתבתי את הטרילוגיה או את ספר תום, ולא נשאר לי מקום למילים חדשות, התעלפתי מול הטלוויזיה. ורק אחרי שהעפתי אותה וחזרתי לקרוא מצבי התחיל להשתפר.
אני דווקא מחבב את התמונה. תודה על ההמלצות, מרית, אולי מחר אבקר בדוכנים, אף שמאז שהם עברו מכיכר רבין כל העניין פחות קורץ לי. מעניין מאוד מה שכתבת על הפריתניאון. ניסיתי להבין יותר לעומק את העניין במאמר [הלא מאוד מעניין] הזה: https://www.jstor.org/stable/pdf/289426.pdf
ונזכרתי גם בעקרון החוק האלוהי במקרא, שבו, בניגוד לחוק הנוהג במזרח הקדום, יש לבעלי חיים אחריות פלילית. למשל: "וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת, סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר!" (ויקרא כא). הנחת היסוד היא שהחוק הוא אלוהי, ניתן בידי אל, וכל העובר עליו, יהיה מה שיהיה, חייב בדין. גם אובייקטים דוממים ('דוממים' זו בעצם שאלה של השקפה) יכולים להיות אובייקט למשפט פלילי, כמו החיוב בספר דברים: "וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת-מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן!". ואולי יותר מעניין מזה – אובייקטים דוממים יכולים לשמש צד בהליך משפטי, כמו בספר יהושע: "וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ ה' וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כׇּל הָעָם הִנֵּה הָאֶבֶן הַזֹּאת תִּהְיֶה בָּנוּ לְעֵדָה!".
חפרתי.
לגמרי. כיוון שמאז ומתמיד הזדהיתי עם חפצים, ועל אחת כמה וכמה בילדות שבה הרגשתי אחת מהם, אני זוכרת בעוצמה שני סיפורים שהמקראות של בית ספר יסודי – "משפט האלמנה עם הרוח", של י"ל פרץ, שבו תובעת אלמנה ענייה את הרוח שחטף לה כיכר לחם למשפט אצל שלמה המלך. https://benyehuda.org/read/1383 והסיפור הקודר בהרבה, "החולדה והבור" שמופיע גם בספר האגדה, שבו החולדה והבור הם עדים להתחייבות וכשהיא מופרת, הם הופכים לתליינים. https://agadastories.org.il/node/683
אני גם חוששת שטבעונים (שלפחות אחד מהם יקר לי כנפשי) יגיעו למבוי סתום יום אחד, כשיתברר שגם לפירות יש נפש.
וכבר שנים שלא הייתי בשבוע הספר הרשמי. אבל השנה אגיע, קצת כמו שנהייתי בעד מעשנים כשגרתי באמריקה והתברר לי שהם מיעוט נרדף. בשנה שעברה הייתי ביריד העצמאי ומאד אהבתי.
[…] שרלוט דלבו, הספר הנפלא ביותר שקראתי בשנה שעברה. (כאן כתבתי עליו המלצה יותר […]