ארנון סגל תרם כליה ליהודים בלבד.
לתרום כליה זה מעשה נאצל.
ובאשר לתנאי, אולי הוא לא שם לב לצד מי הוא נעמד.
ד"ר אדלייד אובאל, פסיכיאטרית צרפתייה, עבדה בבלוק 10 במחנה אושוויץ 1 שבוצעו בו "ניסויים רפואיים" בעיקור נשים יהודיות. לאחר שהוכרחה לסייע בניתוח עיקור של אישה צעירה מיוון, הודיעה לד"ר ויתרס שלא תחזור על המעשה לעולם ובשום מחיר. בעדות שמסרה ביד ושם בשנת 1966, שנה לאחר שקיבלה את אות חסידי אומות העולם, אמרה:
נזכרתי שבזמן שדיברתי עם ויתרס הוא שאל אותי: "אינך רואה שהנשים היהודיות שונות ממך?" על כך עניתי שבמחנה זה הרבה אנשים שונים ממני, והראשון שביניהם זה הוא עצמו. בשיחה נכחו כמה אנשי אס-אס, אך איש מהם לא הגיב. אחרי הסירוב שלי לעסוק בניסויים נשארתי בבלוק 10 וטיפלתי בחולות שהיו אחרי ניסויים.
מתוך אחרית דבר של נעמה שיק לאף אחד מאיתנו לא יחזור של שרלוט דלבו, הספר הנפלא ביותר שקראתי בשנה שעברה. (כאן כתבתי עליו המלצה יותר מפורטת).
*
עוד באותו עניין – המטפורה, המטונימיה והחמלה
תודה, מרית יקרה. חיכיתי לך, שתשלפי משהו מהארכיב הבלתי נדלה שלך ❤️
חבל שהוא לא קולט לצד מי הוא עומד.
ואני עפר לרגלי הארכיב הבלתי נדלה שלך.
אני לא אדם דתי, אבל צריך לציין שהעמדה הזו עומדת גם בניגוד להלכה. ההלכה בהחלט מבחינה בין יהודי לגוי, אבל מבינה גם את חשיבות האמפתיה האנושית הבסיסית, כפי שנכתב במסכת גיטין: במסכת גיטין: "אין ממחין ביד עניי נכרים בלקט בשכחה ובפאה, מפני דרכי שלום. ת"ר: מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל, ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל, וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל, מפני דרכי שלום." (דף ס"א.)
הייתי רוצה לחשוב כמוך. אבל כבר מזמן שמתי לב שביהדות יש הכל. מבחינה מסוימת היא כמו אמנות (או כמו כל דבר אחר בעולם), לכל אחד היא משקפת את עצמו. כל מי שמחפש מוצא בה הצדקות למאיר ולהומניסטי וגם לחשוך ולגזעני. וזה עדיין מטריד אותי שחלק הארי של הדתיים פה – נוטה אל הגזעני (גם בתוך היהדות עצמה – המוסדות האשכנזים מתנשאים על מזרחים) בואכה הכהניסטי. אולי אני מוחתמת על ידי ל"ג בעומר אחד באמצע שנות ה-90 שבו נסעתי למרון. זו היתה שנת בחירות ואני זוכרת את האווירה הקשה ואת רוח הדברים שבהם ניסו המפלגות לגייס את המצביעים הדתיים.