כבר כתבתי כאן פעם איך התחלתי לפקפק בקיומו של "סיפור הנסיך המשותק" וכבר חשבתי שחלמתי אותו, ופתאום גיליתי את הסיפור ממש בתחילת הגרסה המלאה של "אלף לילה ולילה" (בכרך הראשון מתוך 30). והוא היה בדיוק כמו שזכרתי: צבעוני ומסתורי וחנוק ומלא חיים ואושר, ממיר את הפחדים הכי גדולים שלי בדימויים עוצרי נשימה. אני זוכרת שקראתי לאט כדי לא לבזבז, ואז בעיצומו של הלילה התשיעי כשמסתיים "סיפור הנסיך המשותק", שהרזד מצהירה:
ואולם אין זה נפלא יותר ממה שאירע לסַבָּל.
אני זוכרת שצחקתי כשקראתי את ההבטחה הזאת. צחוק של אי אמון ושמחה. ובעודי צוחקת התחלתי לקרוא את "סיפור הסבל ושלוש העלמות".
הוא נפתח בסבל רווק (כך כתוב במפורש) שנשען על הארגז שלו בשוק של בגדד וממתין ללקוחות. אישה יפהפייה והדורה ניגשת אליו ומורה לו ללכת אחריה והסבל המאושר מברך את מזלו. כמה עמודים דחוסים מוקדשים לשופינג של פירות ופרחים, דברי מתיקה, בשרים, בשמים והשד יודע מה עוד. כשהארגז עולה על גדותיו הם מגיעים לארמון. האישה המסתורית נוקשת בדלת שנפתחת על ידי יפהפייה רמת קומה המתוארת לפרטי פרטים, עד לטבורה "שיכול להכיל אוקיה של משחת לובן-יבה" (!). הסבל לא יודע את נפשו, וכבר צצה יפהפייה שלישית, וכל השלוש (המכוּנות, עקרת הבית, העלמה והשוערת) פורקות את משאו ומשלמות לו בנדיבות. ואחרי משא ומתן הן מסכימות שיישאר, בתנאי שיציית ולא ישאל שאלות (זה חרוט גם על השער במי זהב: "אל תשיח במה שלא מעניינך, שלא תשמע מה שלא יהיה לרצונך").
במרכז הארמון יש אולם עם בריכה, וכל הארבעה עורכים משתה על שפתה.

"סיפור הסבל ושלוש העלמות", מתוך "אלף לילה ולילה" של פאזוליני (1974). אצל פאזוליני יש בסצנה משהו אגבי, עדין וכמעט מלנכולי על אף הצחוקים (ואולי אני טועה, עברו שנים מאז שראיתי את הסרט, אבל ככה זה נחרט).
אני מצטטת מתרגומו המלבב של יוסף יואל ריבלין (אביו של נשיאנו):
"…לֹא פָסְקוּ לִשְׁתּוֹת וְהַסַּבָּל בֵּינֵיהֶן. הָיוּ מְרַקְדוֹת וּמְשַׂחֲקוֹת וּמְזַמְּרוֹת זְמִירוֹת וְשִׁירִים וְשִׁירֵי לַעַג. הִתְחִיל הַסַּבָּל מִתְעַסֵּק אִתָּן, נוֹשֵׁק וְנוֹשֵׁךְ, מְלַטֵּף וּמְגַפֵּף וּמְלַפֵּף אוֹתָן וְעוֹשֶׂה כָּל מִינֵי תַעְתּוּעִים. הָיְתָה הָאַחַת תּוֹחֶבֶת תּוּפִינִים לְתוֹךְ פִּיו, וְהַשְּׁנִיָּה מְלַטְּפָתוֹ; זוֹ מְטַפַּחַת לוֹ עַל גַּבֵּי לְחָיָיו וְזוֹ מַטִּילָה פֶּרַח כְּלַפָּיו, וְהָיָה מִתְמוֹגֵג בְּתוֹכָן מִתַּעֲנוּג, מִתְמוֹגֵג, כְּאִלּוּ הָיָה שׁוֹכֵן בְּגַן-עֵדֶן עִם הַבְּתוּלוֹת שְׁחוֹרוֹת-הָעָיִן.
… כְּשֶׁגָּבְרָה עֲלֵיהֶן הַשִּׁכְרוּת, קָמָה הַשּׁוֹעֶרֶת וּפָשְׁטָה שִׂמְלוֹתֶיהָ, עַד שֶׁעָמְדָה עֲרֻמָה וְעֶרְיָה. פָּרְעָה שַׂעֲרָהּ וְנָפַל עַל גֵּוָהּ כְּמָסָךְ, וְהֵטִילָה עָצְמָה לְתוֹךְ הַבְּרֵכָה. שָׂחֲקָה בַמָּיִם וְצָלְלָה כְּבַר-וָז וְזוֹרְרָה. נָטְלָה מִן הַמַּיִם לְתוֹךְ פִּיהָ וְזָרְקָה אוֹתָם עַל הַסַּבָּל, אַחַר-כָּךְ רָחֲצָה אֶת אֲבָרֶיהָ וּבֵין יְרֵכוֹתֶיהָ. קָפְצָה וְעָלְתָה מִן הַמַּיִם, וְהֵטִילָה עָצְמָה בְּחֵיק הַסַּבָּל, וְאָמְרָה כְּשֶׁהִיא מַרְאָה עַל חֵיקָהּ: "אֲדוֹנִי, מַה שֵׁם זֶה?" אָמַר: "רַחְמֵךְ". אָמְרָה: "כֵּיצַד? כְּלוּם אִי אַתָּה מִתְבַּיֵּשׁ?" תָּפְשָׂה בְצַוָּארוֹ וְטָפְחָה לוֹ עָלָיו.
והסבל ממשיך ומנחש: פַרְג' שלך, כּוּס שלך, זֻנבּוּר, וכן הלאה, ובכל פעם שהוא טועה מכות אותו כל השלוש, "עד שצבה צווארו מן הטפיחות, ושמו אותו בזה מטרה לצחוקן. אמר להן: "ומה כינוי אתן מכנות אותו?" אמרה העלמה: "דינדנה של אמיץ הלב." אמר הסבל: "תודה לאל שניצלתי. דינדנה של אמיץ הלב."
הם חוזרים לשתות, ועד מהרה מתפשטת גם השנייה וקופצת למים ויוצאת ונשכבת בחיק הסבל, ורומזת "על בית סתרים שלה" ושואלת, "אור עיני, מה שם זה?" והוא שוב מנחש וטועה. בצר לו הוא מנסה שוב ושוב את ה"דינדנה של אמיץ הלב", אבל זאת לא התשובה הנכונה, והן ממשיכות להתגלגל מצחוק ולהכות עד שהוא אומר: "אחיותי, ומה שמו?" "השׂוּמְשָׂם הקלוף," הן עונות, וארבעתם חוזרים לשתות עד שקמה השלישית והיפה מכולן, והסבל משפשף את עורפו המסכן ואומר: "עורפי וכתפותי, בידך אלוהים אפקיר אותם." וגם היא מתרחצת ומתיישבת בחיקו "ורמזה על אותו מקום ואמרה: "אדונדוני, מה הוא זה?" והסבל כמובן מנחש וטועה וסופג עד שלבסוף הוא נכנע ושואל, ונענה: "מלונו של אבו מנצור".
ואז קם הסבל עצמו ומתפשט ומתרחץ בדיוק כמותן, ונשכב בחיקן המשולש ומצביע על אברו ושואל מה שמו. והן מתפקעות מצחוק ומנחשות וטועות וחוטפות נשיכות וחיבוקים. באמצע הסצנה הזאת שהרזד משתתקת, כי נגמר הלילה, וכמובן ששהריאר לא מוציא אותה להורג. ולמחרת, כשהסיפור מתחדש, מתברר שהזין של הסבל הוא הפֶּרֶד שפולש לדינדנה (אחו) של אמיץ הלב, "השומשם הקלוף מאכלו, ובמלון אבו מנצור יבלה לילו." וכולם צוחקים עד שהם נופלים על גבם.

אני לא זוכרת איפה מצאתי את האיור הזה. אבל משהו מן הגוזמה והרוח המשחקית של הסקס באלף לילה ולילה, מתקיימים באורגיה הזאת (המכונפים הם מן הסתם שדים, שפעילים מאד גם באלף לילה ולילה).
אני אעצור פה, אף שזו רק פתיחת הסיפור. תיכף יתדפקו על הדלת שלושה קבצנים פרסים שזקניהם ושער ראשם וגבותיהם מגולחים ושלושתם עוורים בעינם השמאלית, ואחריהם יגיעו גם הכליף והמשנה שלו מחופשים לסוחרים מטבריה (כן, טבריה!), והסיפור יסתעף ויתרחק משמחת הפתיחה.
יש משהו שמח בסקס של "אלף לילה ולילה", לא מתחסד ולא פוריטני ולא רציני עד מוות (מכה בפני עצמה). זה לא כל כך פשוט כמובן; לפניו ומאחוריו ומשני צדדיו של הסקס השמח הזה יש תועפות של כעס ועצב וכאב; התשוקה הפרועה של שלוש נשים אחרות (שתי מלכות בוגדות וחטופה אחת עם אובססיית נקם) היא שמניעה את סיפור המסגרת ומספקת לו דלק עלילתי ורגשי לאלף לילות. ובמחשבה נוספת – אפילו החטופה מסיפור המסגרת שאונסת את שני המלכים ומסובבת על אצבעה מחרוזת של חמש מאות ושבעים טבעות, כמספר הגברים שאיתם הצמיחה קרניים לשד, נשמעת לי פתאום כמו אנבל צ'ונג על כל מה שמשתמע מזה.
גם לשלוש המתרחצות יש סודות כבדים שייחשפו בהמשך. אבל זה לא פוגע בחיות, בחושניות ובתשוקת המשחק המשותפת לכולם: לעלמות, לסבל ולמספרת. ותשוקת המשחק מחזירה אותי לצורה, שאינה מכזיבה (אותי, לפחות) אף פעם.

מתוך אלף לילה ולילה של פזוליני, הסקס, הכאב, ורוח המשחק
ועוד משהו על מבנים: בחממה של תיאטרון הקרון אנחנו עוסקים עכשיו במבנים סיפוריים, ביחוד במבנים הסדרתיים הנפוצים בספרי ילדים, בזכות האיזון המענג בין הצפוי (האלמנט החזרתי בסדרה) והמפתיע. לפנטזיה האירוטית של הסבל ושלוש העלמות יש מבנה סדרתי מושלם עם סוף פיוטי ומצחיק, מבריק כמו פתרון חידה; כל מה ש"תלוי על הקיר" במערכה הראשונה, מתחבר במערכה האחרונה לתמונה מפתיעה וצפויה (בדיעבד) כאחד.
אני אוהבת צורות, תמיד אהבתי. וזה מרגש אותי, הסובלנות והגמישות והעוצמה והניטרליות של הצורה שלא מפלה בין מזרח למערב, שיכולה להכיל פנטזיה אירוטית ושיר ילדים באותו חן. כי מבחינת המבנה, סיפור הסבל ושלוש העלמות כמעט זהה לשיר הילדים הידוע מ"אמא אווזה":
אילו כל הימים היו ים אחד
איזה ים גדול זה היה!
אילו כל העצים היו עץ אחד
איזה עץ גדול זה היה!
אילו כל הגרזנים היו גרזן אחד
איזה גרזן גדול זה היה!
אילו כל האנשים היו לאיש אחד
איזה איש גדול זה היה!ואילו לקח האיש הגדול
את הגרזן הגדול
וכרת את העץ הגדול
אל תוך הים הגדול –איזה בום גדול זה היה!
(תרגם אורי סלע)
*
עוד בסביבה
היה היה לי בעל זעיר כאגודל, או כשאמא אווזה פגשה את ויטו אקונצ'י
הפוסט השלישי של הכאב הגדול – על אנבל צ'ונג (חלק ראשון) לחלק השני
בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן
איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים
"זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני" על נוטות החסד של ג'ונתן ליטל
לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה בלב פראי לדיוויד לינץ'
*
כן, איזה בום גדול זה היה 🙂
והשיטה הזאת של להרביץ עד שתיאמר התשובה הנכונה מזכירה לי להבדיל את הסרט ויפלאש, שבו מורה למוזיקה מלמד מתופף דיוק בקצב באמצעות… סטירות. ושם זה בדיוק ההפך, עיסוק במוזיקה (שזה כמעט כמו סקס :)) בלי שום חדווה…
התגעגעתי
אין חוק שמרית צריכה לעתוב פוסט כזה פעם בשבוע???
מרית, אחד הדברים המצחיקים בסיפור הזה הוא הסיסמא בשער : "אל תשיח במה שלא מעניינך", כי הדבר שמסעיר יותר אפילו מסקס – בסיפור הזה ובאלף לילה ולילה בכלל – הוא הסקרנות האינסופית לשמוע סיפור טוב 🙂
סליחה שאני מכביר הודעות, אבל פתאום הסיסמא הזאת נראית לי כמו הדבר הכי ערמומי בסיפור, כמו הרגע ב"קברט" שבו משתקף קהל הצופים על הבמה והוא רואה את עצמו.
(והסקס באלף לילה ןלילה, והיחס אליו,באמת מופלאים..)
נראה לי גם, פתאום, לא רק ערמומי אלא גם קשור מאוד לעניין של ה'טעות' בקריאה בשם ועונשה… מעניין…
אולי זה בכלל מתחבר לחרדה הראשית בסיפור המסגרת, על ידיעה וחוסר ידיעה, שאפשר להיות בארץ לא נודעת עם האדם כביכול הכי קרוב.
דודו, גם אני.
אנונימי, אני שומרת אותם לימים שבהם אני הכי עצובה (מה שמחזיר אותי לדודו. דודו, הרופא צריך לרשום לך קלות דעת ומשחק),
האיכר, אתה צודק כמובן. להגיד אל תשאל שאלות זה להזמין אותן…
לי, מסכימה לגמרי. וגם המכות, אגב, שטעונות פה בסקס ושעשועים, יופיעו בהמשך בגרסתן האפלה.
באיזה סיפור, מרית? זה מה שנקרא rings a bell, אבל אני לא מצליחה להיזכר ממש.
קצת אחרי שמצטרפים כל האורחים, אחת העלמות אומרת לאחותה למלא את חובתה ואז מביאים שתי כלבות שחורות והיא מצליפה בהן בכל כוחה, ובהמשך מתעלפת עלמה אחרת ופתאום נגלים סימני שוט על גופה, וכן הלאה. ובסופו של דבר הן גם מספרות את סיפוריהן הקשים (זה לא ממש הסבר, יותר תזכורת).
והנה נזכרתי! תודה 🙂
מרית קרובתי, זה מה שיפה באלף לילה ולילה, סיגר הוא אף פעם לא רק סיגר, סבּל הוא אף פעם לא רק סבּל, סקס הוא לא רק סקס, טקסט הוא לא רק טקסט. תמיד יש משהו שמשחק עם כל התפישות. לכן ז'ורז' בטאיי הצליח רבה פחות ב"סיפור העין". כי אצלו המין תפקידו מתקשר עם חתרנות וזעזוע. כאן רוצים רק עוד ועוד (בתום לב) לשחק.
כל כך יפה כתבת, שועי. גם המקצב של זה יפה. "כאן רוצים רק עוד ועוד/בתומלב/ לשחק." 🙂
מסכימה לגמרי שועיקי, עם כל הכבוד (ויש כבוד) לבטאיי. ובגלל זה גם הבאתי את אורגיית הסוס שלמעלה. יש משהו כל כך משחק באופן שבו כפות הרגליים מעצבות את אוזני הסוס והרווח בין היד לפנים – את פיו.
מצד אחד, תודה למי שהמציא את הביצה-עין!
מצד שני, ב"העין" ה'אני' מתרחב ומשליט את תשוקותיו על העולם עד שהוא קורס לתוך עצמו (כמו כוכב.)
באלף לילה ולילה – להלן "האוזן" – העונג העיקרי , קודם כל של הגיבורים עצמם, הוא בהקשבה לסיפור. בשמיעת סיפור ה'אני' הולך ומצטמצם בעוד העולם (הנפשי) הולך ומתרחב.
טוב, זה כבר משעמם שאני כל הזמן הולכת אחריך ומתפעלת ממה שאתה אומר, אבל וואו, כל כך יפה המשפט האחרון. אולי באמת אני אלך לקרוא משהו 🙂 (שאלתי כבר אם אתה כותב בעוד איזה מקום ואיך קוראים לך בתור 'אני' לא מצומצם? בטח טאבו (טוו) השאלה הזאת וכל הזהב יהפוך בחזרה לקש…
לי, תודה! (ואיך זה בכלל יכול לשעמם..? 🙂 ) אבל אני קורא את מה שאת כותבת באותה צורה!.. חשבתי הרבה, למשל, על מה שכתבת בעניין הבגידה של אנשים שאמורים להיות הכי קרובים זה לזה, וזה באמת מוטיב שחוזר בסיפור הזה ובעצם, באופן הזה בדיוק סיפור המסגרת מתחיל..
בכלל, לולא שועי ומה שכתב, לא הייתי חושב על הקשר שבין "העין" ל"אוזן".. ולולא מה שמרית כתבה, לא הייתי חוזר לסיפור והמשפט הערמומי שחרוט בשער לא היה קופץ מולי. חוץ מהפוסטים המופלאים, מה שנהדר פה הוא גם השיחה שבזכותה אני ממשיך לדבר בראשי עם כולם….
ומה שקורה פה יכול להדגים את הכלל שסכין לא מתחדדת אלא בירך של חברתה – משפט שכאילו יצא מאלף לילה ולילה (לצד המחטים בזוויות העין.. והוא גם ארוטי להפליא!) כך שאפילו מוחי הקהה מצליח להתחדד פה ושם. אני קורא בהשתאות את כל מי שנכנס לפה, ומתגעגע למי שנעלם בפתאומיות (!) אני לא כותב באף מקום חוץ מאשר לעצמי, כרגע, ולא בטוח אם זה יצא אי פעם, כי המלאכה הזאת, לבעלי מוח של דחליל* – אם כבר מדברים על קש- קשה מנשוא.. 🙂
* כשראש קש של דחליל מתחיל לבעור בשמש הצהריים, הוא מרגיש כמו אלכימאי 🙂
האיכר שבכיכר, בסוף תלמד את כולנו לטוות קש לזהב. חוץ מזה, טוב נו, ברור שאני מעדיף את האוזן על העין. כל פעם שאני שומע על "סיפור העין" נתפסת לי הגבה השמאלית. פעם ביקרתי בגדה השמאלית ונתפסה לי הגבה השמאלית, על אחד הגשרים עמד, לא ברור לי עד היום אם פאול צלאן או בנימין זאב הרצל ומלמל לעצמו: אם תרצו אין זו הגדה השמאלית. אני לא הצלחתי לשמוע טוב כי כאמור הייתי תפוס גבה (זה לא דבר אגבי), לא הצלחתי לשמוע מה הוא עוד אמר לפני שקפץ לסיין (קש וגבבה!).
דבר אחר, תמיד רציתי לייסד התנחלות בשם מעלה חרס בידו. אבל זה כבר עניין לתגובה אחרת.
שועי, מהיום אמור: עשֵה טווה, לילה טוו, מה טוו אהליך יעקב, בלי טוות, טווים השניים מן האחד , וטווה שעה אחת קודם..!
(ובל נשכח את טווויה החולב שהיה חולב וטווה חליפות)
האיכר התפל, נכון לגמרי ומאיר עיניים.
שועי וטווע ((( 🙂 )))
איכר, פעם חשבתי לתומי (כשעוד לא ידעתי כל כך טוב עברית) שכל הפסוק הזה הוא הוא פרסומת סמויה לטופו. אחר כך קצת הכרתי את העברית ואת האמור בה, והבנתי שהכותב מרוב שרחרח בשמי הבדלה במוצ"ש (שאצלו בקלויז היו זכר לקטורת הסמים), נתבלבלה דעתו ונתחלפו לו ט' בת' ו-ב' ב- ה' וצריך היה להיכתב: מה תוהו אהלייך יעקב, שכן אלו שחושבים שהעולם באמת יצא מתוהו, משלים את עצמם ובגדול. העולם עדיין חולם את עצמו, ואנו כולנו יצירי חלומותיו.
שועי 🙂 הצחקת אותי נורא, ואני כ"כ מסכים בעניין התוהו והעולם הנחלם…..
אצלי היה בלבול אחר: בכל פעם שהייתי שומע את השיר "גילו בה כל אוהביה" הייתי בטוח שמדובר ב"גילו בָּקולנוע וְהָ…", ומעולם לא עלה בידי לגלות מה הדבר המסתורי שבא אחרי הקולנוע.
מרית, כ-ז-ה חיבוק בחזרה 🙂
"כשראש של דחליל מתחיל לבעור וכו'" – זה נהדר! אבל העיקר זה לב של איש פח 🙂
ואכן, אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה, ומה שמרית כותבת פה הוא כל כך עשיר שלא פלא שאנחנו במיטבנו 🙂
הכול בזכות זה שלא היה ההמשך של בנות הדרקון, ואני כבר התמכרתי, אז באתי לפה. אז אולי ויניקוט צודק, וטוב שהמציאות מגבילה? (לאאאאא!!!)
זהו, בדיוק! והרי את יודעת שהמיטב הוא הכזב, והכזב הוא המיטב וחוזר חלילה….. ואיזה מזל שבאת 🙂 (המציאות נבנתה רק בתור מסלול המראה לדמיון, טען פעם אלכימדס האלכימאי)
האמת היא שאני לא יודעת, אני תוהה (ובוהה). אולי כי זה כל כך חוזר חלילה אני מתבלבלת. אולי באמת כדאי לאחוז בנקודה האלכימדית.
(פתאום, בגוגל, גיליתי שלא רק אלכימדס טען ככה. לפחות הוא בחברה טובה..)
אה, כן. כל עוד לא עברו שם קווי שמש הכול בסדר.
(לי, מה זאת אומרת קווי שמש….?)
כי חשבתי שביאליק אמר "מיטב השיר כזבו" אבל מתברר שזה בכלל מיוחס לאריסטו ו/או לעמנואל הרומי. ואצל ביאליק היה עניין עם קו שמש שנגמר לא טוב 🙂
עמנואל הרומני– היתה לו מסעדת קבב יוצאת דופן בדרך יפו, ואריסטוטלס היה נוהג לנגן שם בימים שבהם טריפונאס לא היה פנוי (את אריס סאן אי אפשר היה להשיג). היתה שם בירה קרה כקרח. עד כדי כך קרה, שבהימזגה היו יוצאים פינגווינים וגם כמה דובי קוטב שנחבאו בין צללי המוסכים, במבואות פלורנטין ונמזגים אל תוך חשכת הליל הדרום תל אביבי הפושר.
(מיטב השיר כזבו, זה משה אבן עזרא מתוך "ספר העיונים והדיונים").
נראה לי שאצלך, שועי, זה מהראש ולא מגוגל :). תודה על התיקון.
ואיזה תיאור אלטרנטיבי נהדר לסצנה במסעדה של נלו ב"זיכרון דברים" של שבתאי 😉
הלוואי עליו שמחת חיים כזאת. כל הסיפור היה נגמר אחרת.
🙂
אגב פוריטניות ומיניות וסימני הצלפות (ביאליק מוכיח שאפשר להצליף גם באמצעות קו שמש), נזכרתי פתאום ב"שירה" של עגנון, שמספרת לו על ביקור המהנדס שמצליף בה בשוט, ושכל פרט ופרט בספר מצייר אותה באור נתעב אבל עקיף, כמו רכילות מרושעת, במקום העליצות הישירה של אלף לילה ולילה,
נו, אז אם לא משעמם, גם זה נורא יפה: "באור נתעב אבל עקיף, כמו רכילות מרושעת, במקום העליצות הישירה של אלף לילה ולילה,"
והצלפות זה מזכיר לי את הסיפור המדהים שמרית תרגמה כאן, עם הנמרה שצריך להצליף בה… זה עץ השיער, או שאני מערבבת סיפורים?
בטח, זה עץ השיער!
גם באלף לילה ולילה יש כל מיני טיפוסים מפוקפקים, אבל התיאור שלהם כל כך מלבב, למשל האישה הזקנה שמרמה את העלמה השנייה, אחרי כל התיאורים הפיזיים המתבקשים מדמותה המכשפתית-למחצה מסופר שהיא מנצחת אפילו את השטן עצמו בעורמתה ולא עוד אלא ש-
מובילה היא עדר של אלף פרדות
בקור עכביש מעשה ריקמה…
קפצתי רק לרגע, אני לא פה היום. תודה לכם על השיחה הזאת. בסיפור הסבל בניגוד לעגנון גם העלמות מצליפות, הן היוזמות. ולי, את צודקת, זה לגמרי סיפורה של טרווינה מתוך עץ השיער. זה קשור בהרבה עבותות. http://wp.me/pSKif-iF5 (ואני כבר באמצע החלק השלישי של בנות הדרקון, שבועה שומרית כמו שאהוב ליבי היה אומר).
תודה על העבותות, מרית 🙂
(טרילוגיה זה כמו צמה.
אף מילה על צמא.)
מרית, ברור, באלף לילה ולילה זה גם אירוטי ומצחיק ומופרך (300 הצלפות כל יום!), כי שם ברור שלפעמים החיים כואבים נורא, בדיוק כפי שהם מענגים ומשמחים. אני מעדיף לחיות במקום שבו אפשר לפתוח דלת נסתרת אל מעבה האדמה מאשר בעולמו של עגנון.
לי, אני שונא תקנים-נוקדנים, כך שאני מקווה שלא כך מצטיירת דמותי בעינייך. פעם היה אצל מרית איזו רשימה ארוכה ומישהי נורא התקיפה אותה על כך שלא ציטטה נכון את שם המשורר האנדלוסי המקורי, ותהיתי בקול מה זה משנה. והאמת היא שאלמלא מדי פעם עדיין קשה לי להשתחרר מערוגות החנק האקדמיות, הייתי כבר מזמן מרעים על המתקנים בכל מקום: לא איכפת! לא איכפת!
ולגבי קבבו של רוטשילד, או מיטב השיר קבבו (איך שתרצי), זה הרבה יותר מנלו, יש בתל אביב ערים שלימות סמויות מעין. לא רק ברמת הפנטסיה. לפעמים יושבת לך מסעדת שף מול הבורקיטוס הכי טוב בעולם (הרבה יותר טעים); ובית הבירה שבו מוזגים 80 סוגים של מני שיכר שוכן לו לפלא על יד מקום שבו מוזגים רק שתיים– אבל איזו מזיגה! תל אביב בנויה לא-מעט-על-הייפ ונראוּת, אבל הדברים החבויים שווים פי אלף ולילה.
שועי, לא, בכלל לא ככה אתה מצטייר, ושמחתי בתיקון. ועשית לי חשק לתל אביב הסמויה מן העין. אני בכלל גרה בעיר צעצוע.
שועי, לנוקדנים יש קריטריונים. אכן, אם לא להם אז למי…? בכולופן, צר לי לומר שאתה לא עומד בהם. ב"קונץ פונץ'" של מיכאל אנדה יש קוסם בשם טרוף-דעת שמחזיק כל מיני יצורים בצנצנות זכוכית. אחד מהם הוא נוקדן-ספרים, תת-זן בפני עצמו, ולהלן תיאורו:
"…יש לציין כי בין היצורים האלה היה גם תפלץ אחד קטן ומתועב באפן מיוחד, המכונה בשם נוקדן-ספרים, ובפי העם נודע גם בשם חוכמולוג-יודע-כל או קוטר-קטנוני. רוחות זעירות מסוג זה מבלות בדרך כלל את קיומן בביקורות קטנוניות ובקיטורים אינסופיים על ספרים. עד כה לא נחקרה עד תומה השאלה מדוע קיימים בכלל יצורים כאלה בעולם, והקוסם החזיק בתפלץ הקטן הזה אך ורק כדי שיוכל לצפות בו לאורך זמן ולהשיב בסופו של דבר על השאלה הזאת…."
המנה האיכרית, יש ימים שבהם אני מתמלא רוח זרה, וכולי עוטה אז מחלצות של ביקורת, חמור כסמוראי המשרת את השוגון בנאמנות אין חקר; אבל אז אני מגלה מהר מאוד שהחרב (קטאנה) חותכת, ושביקורת היא תמיד זבת דמים; וכמה שחשבת שכיוונת את מכותיך, בכל אופן גם כמה חפים מכל פשע נותרו חבולים, וגרוע מכך, כלל לא הובנתָ, ובאותם רגעים בא לאדם לקבל על עצמו כי לשונו תלחך להבא רק עשב ופודינג (שוקולד), כי יימנע עצמו מדבר, ולהבא כאשר יישאל על ידי בודק בטחוני אם הוא הוא נושא נשק, לעולם לא ישיב: לשוני. החד, האם להציג את רשיוני?. כך, שעם הזמן, הבנתי שכל המבקרים-הנחושים גם אם הם רואים את עצמם כליברליים-פלורליסטים-עדינים, היו יכולים להיות באותה מידה, לו רק רוח אחרת מנשבת עימם בשדות-נערותם, להיות מילטריסטים המצעידים גייסות אלי קרב. "אמנם רדפנו הבלים/אך הנה את הראש הרכנו/אם כתר הוא נושא או דלי/אין שום הבדל בסוף יישן הוא/ ואיילילו ואיילולי/ ואיילי לנו לכולנו!".
חיוך גדול לך, שועי. זה טקסט שצריך להעתיק ולהדביק בעת הצורך… ועכשיו מתנגן באוזני קולו הרך של סשה ארגוב שואל: "אולי בכל זאת רבע עוף?"
מנה אחת אפיים, לאחרונה עיינתי בספר התכתובת שבין גרשם שלום ובין חנה ארנדט והתפלצתי בשם כמה מחוקרי הקבלה אצלם למדתי בשעתו על שהמתרגם או המו"ל התירו לעצמם לכתוב גרשום (עם ו'). הכרתי פעם פרופסור שאם רק היית כותב אצלו אם בעבודה אם במבחן "גרשום" ולא "גרשם" היה רודף אותך עד סוף הדורות (והוא היה נוהג להתריע רק פעם אחת) כאילו שבמו-ידיך הרסת את עולם התיקון הלוריאני והשבת את הכלים לשברונם ולחרבונם, ומנעת במו פזיזותך את בוא הגאולה.
לי, אני רוב הזמן רבע-Off. בימים נתונים אפילו חצי. שפר עליי מזלי ולא הוענק לי כפתור Off משלי, אחרת הייתי לוחץ כיבוי מזמן-מזמן.
באמת מזל, אחרת היית עלול לכבות את עצמך כל הזמן כמו מרווין מ"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". וכן, כן, הס 🙂
שיכבו את הפנס!
הו שועי, דומני כי אין הרבה שהם באמת ליברלים מלבר ומלגו (ליברלים מלֶגוֹ, להרכבה עצמית! תודה שזה רעיון לא רע.) נדמה לי שרובנו עשויים שכבות של הערים סמויות מן העין שדיברת עליהן, שנדחפות קדימה מפעם לפעם, מדברות ופועלות בשמנו. ערים קסומות, ערים מטונפות, ערי פשע ופה ושם גם ערים קטנות של יוגים שלווי דעת 🙂
(אגב ערים, אני גר בעיר שמדי פעם משנה את שמה ונקראת יְאוּשָלָיִם. אבל עוד לא אבדה תקותינו וכולי.)
ליברלים מלגו להרכבה זה נהדר, ועוד יותר הסובלנות כלפי כל השכבות, גם כלפי חוסר הסובלנות.
ומעניין, גם כשאני גרתי בה זה קרה לה מדי פעם. אבל יש מקומות שאין בהם יאוש כלל, כמו קפה יהושע.
🙂
(היית יאושלמית!..)
כן, ממש ממש.