עוד סיפור איסלנדי נפלא מן המאה השלוש עשרה

לשועי

סיפורו של אִיבָר

מאנגלית, מרית בן ישראל

איש ושמו אִיבָר שהה בחצרו של המלך אייסטיין. אִיבָר היה איסלנדי בן טובים, אדם נבון ומשורר מחונן. המלך הוקיר אותו מאד, כפי שיתברר עוד מעט.
לאִיבָר היה אח בשם ת'ורפין שאף הוא נסע לנורווגיה והגיע לחצרו של המלך אייסטיין. ת'ורפין נהנה מן הפופולריות של אחיו, אבל עד מהרה עייף מלהיות אחיו של, ומן התלות במעמדו של אִיבָר. בסופו של דבר מאס בחיי החצר והחליט לשוב לאיסלנד.
לפני שנפרדו ביקש אִיבָר מאחיו למסור לאישה בשם אוֹדְני בת-יון שתחכה לו ולא תינשא לאיש, כי רק אותה הוא אוהב מכל הנשים.
ת'ורפין הפליג לאיסלנד והגיע בשלום. הוא החליט לחזר אחרי אוֹדְני ונשא אותה לאישה בעצמו. כעבור זמן לא רב הגיע גם אִיבָר לאיסלנד. כששמע את החדשות הרגיש שאחיו עולל לו כאן תעלול אכזרי. מדוכדך מאד הוא חזר לנורווגיה, שם נהנה מחסדו של המלך כמו תמיד.
עם הזמן החריפה מצוקתו של אִיבָר עד שגם המלך הבחין בה וזימן את אִיבָר לברר את מקורה.
"כששהית עמנו בעבר נהגת לשעשע אותנו בדבריך השנונים. איננו מציגים את השאלה בגלל החשש שפגענו בך, ואתה נבון מכדי להיפגע מעלבון דימיוני. האם אתה מוכן לספר לנו מה מעיק עליך?"
"את מה שמעיק עלי, אדוני, איני יכול לספר," אמר אִיבָר.
"אם כך, ננחש," אמר המלך. "האם יש כאן מישהו שנוכחותו פוגעת בך?"
"לא, אדוני, לא זה הדבר," אמר אִיבָר.
"האם אתה חש שאנחנו מכבדים אותך פחות ממה שהיית רוצה?" שאל המלך.
"לא, אדוני, לא זה הדבר," אמר אִיבָר.
"האם יש משהו שראית בארץ זו ושבו אתה חושק?" שאל המלך.
אִיבָר אמר שלא.
"הניחוש נעשה קשה יותר," אמר המלך. "האם ישנה פה אחוזה שהיית רוצה לקבל?"
אִיבָר אמר שלא.
"האם יש אישה בארצך שלך שאליה אתה עורג?"
"כן," אמר אִיבָר.
"אם כך הסר דאגה מלבך," אמר המלך. "כשהאביב יחזור תסע לאיסלנד. אנחנו נצייד אותך בכסף, ונשלח מכתבים חתומים בחותמת מלכותית לאפוטרופסיה. איננו מכירים איש שלא ירצה להענות למילותינו הידידותיות או לאיומינו המלכותיים, ולהשיא לך את האישה."
"זה בלתי אפשרי, אדוני," אמר אִיבָר.
"לא," אמר המלך, "זה לא בלתי אפשרי, אנחנו נלך אפילו יותר רחוק, וגם אם היא כבר נשואה אנחנו נשיג אותה בשבילך, אם זה מה שאתה רוצה."
"זה יותר מסובך מזה, אדוני," אמר אִיבָר. "האישה נשואה לאחי."
"עלינו לחשוב על משהו אחר, אם כן," אמר המלך. "אחרי חג המולד אנחנו נצא למסע מלכותי ואתה תצטרף אלינו. אתה תפגוש המון נשים מקסימות, ולמעט אלו שבגופן זורם דם מלכותי – נשיג לך כל אחת."
אִיבָר אמר, "אדוני, אני עצוב מדי בשביל הפתרון הזה. בכל פעם שאני רואה אישה יפה אני נזכר בזאת שאני אוהב ויגוני מוכפל."
המלך אמר, "אם כן ניתן לך את הכבוד ואת האחוזה שאותם הצענו קודם, תוכל להקדיש את עצמך לניהולה."
"אני יותר מדי מדוכא," אמר אִיבָר.
"אם כך ניתן לך כסף," אמר המלך, "כדי שתוכל להפליג לאן שתרצה."
אִיבָר סירב גם לזה.
"בעייתנו מחמירה," אמר המלך. "ניסינו כבר כל מה שאנחנו מכירים. נותרה רק הצעה אחת, פחותה בהרבה בהשוואה להצעותינו הקודמות, אבל קשה לנחש מה יועיל. בוא אלי כל יום אחרי שמפנים את השולחנות, כשאיני עסוק בענייני המדינה, ואני אדבר איתך. אנחנו נשוחח על האישה הזאת עד שלבך ישקוט, כמה שתרצה, אני אקדיש את זמני לכך. לפעמים סִבלו של אדם פוחת כשהוא יכול לדבר על כאבו. ואני גם מבטיח לך שלעולם לא תיפרד ממני בלי מתנה."
"כן, אדוני, זה מה שהייתי רוצה לעשות," אמר אִיבָר, "ואני מודה לך על ההתחשבות."
ומאז, בכל פעם שהמלך התפנה מענייני המדינה, הוא היה מדבר עם אִיבָר על האישה. התוכנית עלתה יפה. פצעו של אִיבָר החלים מוקדם מכפי שקיווה; שמחת החיים והעליזות הישנה שבו אליו.
והוא נשאר עם המלך אייסטיין.

*

לסיפורו של אודון – עוד סיפור איסלנדי שתרגמתי מאותו מקור

*