לשועי
סיפורו של אִיבָר
תרגמה מרית בן ישראל
אדם ושמו אִיבָר שהה בחצרו של המלך אייסטיין. אִיבָר היה איסלנדי בן טובים, אדם נבון ומשורר מחונן. המלך הוקיר אותו מאד, כפי שיתברר עוד מעט.
לאִיבָר היה אח בשם ת'ורפין שאף הוא נסע לנורווגיה והגיע לחצרו של המלך אייסטיין. ת'ורפין נהנה מן הפופולריות של אחיו, אבל עד מהרה התעייף מלהיות אחיו של, ומן התלות במעמדו של אִיבָר. בסופו של דבר מאס בחיי החצר והחליט לשוב לאיסלנד.
לפני שנפרדו ביקש אִיבָר מאחיו למסור לאישה בשם אוֹדְני בת-יון שתחכה לו ולא תינשא לאיש, כי רק אותה הוא אוהב מכל הנשים.
ת'ורפין הפליג לאיסלנד והגיע בשלום. הוא החליט לחזר אחרי אוֹדְני ונשא אותה לאישה בעצמו. כעבור זמן לא רב הגיע גם אִיבָר לאיסלנד. כששמע את החדשות הרגיש שאחיו עולל לו כאן תעלול אכזרי. מדוכדך מאד הוא חזר לנורווגיה שבה נהנה מחסדו של המלך כמו תמיד.
עם הזמן החריפה מצוקתו של אִיבָר עד שגם המלך הבחין בה וזימן את אִיבָר לברר את מקורה.
"כששהית עמנו בעבר נהגת לשעשע אותנו בדבריך השנונים. איננו מציגים את השאלה בגלל החשש שפגענו בך, ואתה נבון מכדי להיפגע מעלבון דימיוני. האם אתה מוכן לספר לנו מה מעיק עליך?"
"את מה שמעיק עלי, אדוני, איני יכול לספר," אמר אִיבָר.
"אם כן, ננחש," אמר המלך. "האם יש כאן מישהו שנוכחותו פוגעת בך?"
"לא, אדוני, לא זה הדבר," אמר אִיבָר.
"האם אתה חש שאנחנו מכבדים אותך פחות ממה שהיית רוצה?" שאל המלך.
"לא, אדוני, לא זה הדבר," אמר אִיבָר.
"האם יש משהו שראית בארץ זו ושבו אתה חושק?" שאל המלך.
אִיבָר אמר שלא.
"הניחוש נעשה קשה יותר," אמר המלך. "האם ישנה פה אחוזה שהיית רוצה לקבל?"
אִיבָר אמר שלא.
"האם יש אישה בארצך שלך שאליה אתה עורג?"
"כן," אמר אִיבָר.
"אם כן הסר דאגה מלבך," אמר המלך. "כשהאביב יחזור תסע לאיסלנד. אנחנו נצייד אותך בכסף, ונשלח מכתבים חתומים בחותמת מלכותית לאפוטרופסיה. איננו מכירים איש שלא ירצה להענות למילותינו הידידותיות או לאיומינו המלכותיים, ולהשיא לך את האישה."
"זה בלתי אפשרי, אדוני," אמר אִיבָר.
"לא," אמר המלך, "זה לא בלתי אפשרי, אנחנו נלך אפילו יותר רחוק, וגם אם היא כבר נשואה אנחנו נשיג אותה בשבילך, אם זה מה שאתה רוצה."
"זה יותר מסובך מזה, אדוני," אמר אִיבָר. "האישה כבר נשואה לאחי."
"עלינו לחשוב על משהו אחר, אם כן," אמר המלך. "אחרי חג המולד אנחנו נצא למסע מלכותי ואתה תצטרף אלינו. אתה תפגוש המון נשים מקסימות, ולמעט אלו שבגופן זורם דם מלכותי – נשיג לך כל אחת."
אִיבָר אמר, "אדוני, אני עצוב מדי בשביל הפתרון הזה. בכל פעם שאני רואה אישה יפה אני נזכר בזאת שאני אוהב ויגוני מוכפל."
המלך אמר, "אם כן ניתן לך את הכבוד ואת האחוזה שאותם הצענו קודם, תוכל להקדיש את עצמך לניהולה."
"אני יותר מדי מדוכא," אמר אִיבָר.
"אם כך ניתן לך כסף," אמר המלך, "כדי שתוכל להפליג לאן שתרצה."
אִיבָר סירב גם לזה.
"בעייתנו מחמירה," אמר המלך. "ניסינו כבר כל מה שאנחנו מכירים. נותרה רק הצעה אחת, פחותה בהרבה בהשוואה להצעותינו הקודמות, אבל קשה לנחש מה יועיל. בוא אלי כל יום אחרי שמפנים את השולחנות, כשאיני עסוק בענייני המדינה, ואני אדבר איתך. אנחנו נשוחח על האישה הזאת עד שלבך יירגע, כמה שתרצה, אני אקדיש את זמני לכך. לפעמים סִבלו של אדם פוחת כשהוא יכול לדבר על כאבו. ואני גם מבטיח לך שלעולם לא תיפרד ממני בלי מתנה."
"כן, אדוני, זה מה שהייתי רוצה לעשות," אמר אִיבָר, "ואני מודה לך על ההתחשבות."
ומאז, בכל פעם שהמלך התפנה מענייני המדינה, הוא היה מדבר עם אִיבָר על האישה. התוכנית עלתה יפה. פצעו של אִיבָר החלים מוקדם מכפי שקיווה; שמחת החיים והעליזות הישנה שבו אליו.
והוא נשאר עם המלך אייסטיין.
*
לסיפורו של אודון – עוד סיפור איסלנדי שתרגמתי מאותו מקור
*
יפה,
ובלתי צפוי
במשך שנים רבות הייתי פעילה במרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית. חלק מהזמן כמתנדבת וחלק כעובדת. השיטה שבה מרכז הסיוע תומך בנשים, היא פשוט הקשבה.
יש מי שחושב שהקשבה היא דבר פשוט וקל או לא אפקטיבי, אבל מתברר שהקשבה פשוטה היא המזור האמיתי לטראומה. הקשבה שאין עימה שיפוט בכלל ושאינה קופצת מיד להצעת פתרונות ועזרה.
הקשבה נטו זה הדבר שירפא פצעים רגשיים יותר מכל דבר אחר.
איך מקשיבים? זה בכלל לא פשוט, בכלל לא, זה לימוד אינסופי. למלך בסיפור שלך יש את הגדולה לבקש ללמוד הקשבה והוא נותן לאיבר את ההקשבה שלו שהיא יותר יקרה מכל המתנות והנשים שהציע לו. הסיפור הזה נפלא.
תודה מרית.
תודה לכולכם! דרך אגב – זה כנראה סיפור אמיתי. המלך אייסטיין הוא דמות היסטורית והיה לו משורר חצר בשם איבר שכמה משיריו שרדו…
תמי – מפתיע ובעצם גם מובן מאליו, כי כמו שמיכל אמרה הקשבה זה הכי.
מיכל – המלך הוא אמנם מקשיב רגיש ומצטיין, זה ברור כבר מהשיחה המקדימה. ויש עוד כמה דברים נפלאים בסיפור. כמו הרגע שבו הוא עובר מגוף ראשון רבים המלכותי, לגוף ראשון יחיד האישי. ולא פחות מוצא חן בעיני שהוא מוסיף מתנות להקשבה. זה מאד אופייני לעולם של הסאגות – לא להתבלבל מעושר אבל לא למחוק את החומר בשם הרגש והרוח. אלה שני כוחות משלימים.
(מבחינה מסוימת המלך מזכיר לי את מר פוגה אבא של פצפונת. אחרי שברטה השמנה התגברה על הגנב הוא שיבח אותה והושיט לה את ידו ושטר של 10 מרק. ולקסטנר יש הרהור שלם על זה שיכול היה לעשות רק אחד מהשניים, וגם הסדר יפה בעיניו, קודם היד ואחר כך השטר 🙂
כמה צעירה הפסיכולוגיה, איזו תרופה עתיקה וטובה היא הסיפור
בתחילתו שקלתי לחשוב שהוא מחפיץ את האישה ולא בודק מה היא חושבת או רוצה או מרגישה, אבל אז פתאום הסיפור עשה תפנית חדה ומהירה ונכונה כל כך, עד שזה כבר בכלל לא רלבנטי.
זאת התרופה הכי נכונה וטובה לכל משבר, כל כך כל כך נכון.
מקשיבה גם.
(-: (ואייקון החיוך פתאום נראה לי כמו סוג של אוזן…)
איבר בהחלט יכול להינחם על ידי שיח קרובים ואוהבים: מכתו אינה אנושה, הכאב והיגון שבאהבתו שנלקחה, ובבגידת אחיו-שלוחו
הלא הופכים אט-אט לידיעה שתמיד יכול האדם לאהוב מחדש,וכי היאוש רחוק ממנו מאוד כל זמן שהוא נאהב על ידי סובביו.
עיקר הסיפור לדידי- אינה הנחמה כי אם הקשב החברי של המלך והידיעה כי ישנם לדברים נטיה להסתדר לבסוף, איכשהו, גם אם לא באופן לא תוכננו לכתחילה.
עם זאת, ישנם דברים מהם ניתן להינחם
וישנם דברים להם לא ניתן להביא רפואה או נחמה
אבל אפשר להמשיך,כן
כי, ישנו אדם שהמים סובבים את ראשו עד שהוא מרוב בהלה טובע
וישנו אדם שהמים סובבים את ראשו והוא מחייך
מגדל זימים וסנפירים (כביכול או שלא כביכול), ומתחיל לשחות כלוויתן…
מה שמזכיר לי את הסיפור על באצ'אצ'ין חרטום-ספינה, האיש הירוק, שהבאתי ברשימה 'שער הדרקון' משום אגדות עם איטלקיות של איטאלו קאלוינו.
אבל יש אומרים, כך שמעתי, כי אדם-לוויתן משעה שהתרגל למי-האוקיאנוס לא במהרה חוזר לקרקע בטוחה.
(-:
איזה יופי שאפשר להגיע לפנינה כזו באמצעותך. איזה כף לך שאת יכולה לדלות אוצרות כאלה. האם יצא בדפוס? אני אעביר ברשותך לחברי, פסיכולוגים. הם יאהבו את זה.,
כרמית, תודה (וגם שמח 🙂
טלי – וזה אותו מלך שהציע זה עתה להתנקש בחיי הבעל (כי למי שפספס – כשהוא אומר "אנחנו נלך אפילו יותר רחוק, וגם אם היא כבר נשואה אנחנו נשיג אותה בשבילך" הוא מתכוון בדיוק לזה). זה מה שמופלא בעולם של הסאגות, אתה לא חייב לבחור בין בריון לרגיש אתה יכול גם וגם…
ו 🙂 על האוזן
אדם לוויתן יקר – המשך במייל
ועלמה – באמת כיף לי, תודה ובשמחה! תעבירי למי שאת רוצה.
זה קיים באנגלית, תרגמתי את זה מתוך Hrafnkel`s Saga and Other Stories, Penguin Classics,1971
בעברית זה קיים רק מהבוקר…
זה באמת סיפור נפלא.
ומה שעוד נפלא זה שהסיפור היה מפסיק להיות נפלא והופך להיות די סתמי, נדמה לי, אילו רק המלך לא היה מדבר על עצמו ב Royal We.
את מקשיבה רגישה 🙂
הרבה מהקסם אכן טמון בתנועה בין המרחק לקרבה, בין העוצמה לאינטימיות…
הו, זה מהמם!
במיוחד, הרגע שבו הוא מסיר סוף סוף את הכתר. ממש אובאמה מצידו.
לא קלטתי שהוא מתכוון לרצוח את הבעל/האח…בריונים באמת יכולים להיות רגישים לפעמים, למרות שמאוד קשה לי עם זה, כידוע (אני לא חושבת שהקשב מוחק את הבריונות).
אבל זה סיפור נהדר, כך או כך.
(-:
שירו הקצר של אבו חזם אלאנדלוסי (994-1064) בן דורם המבוגר של שמואל הנגיד ושל שלמה אבן גבירול:
צוחק הגן ובוכים העבים, כאהוב שרואהו אוהב מיוסר
ולמה הביא אותי זכרון השיר? לכך, שגם המלך
רוצה להשאיר את איבר במקומו משום אהבתו החברית אותו. הקשב אותו הוא מציע לבסוף, הרבה יותר מן ההצעות הבריוניות שהוא מעלה תחילה, מבטא את הרגע בו אהבתו החברית גוברת על יהרת המלך המסוגל לכל
וגם נזכרתי בנזיר הזן איקקיו (המאה ה-17), שהיה ידוע בחיבתו היתירה לטיפה המרה, שתלמידיו שאלוהו מה מביא לידי ההארה
ותשובתו היתה: קשב ושוב קשב.
אולי לכך התכוון מחבר ההגאקורה באמרו כי כאשר עורפים את ראשו של סמוראי, מסוגל הוא לעוד פעולה אחת ויחידה:
קשב.
כמה יפה הסיפור ואדוותיו.
לומר ביתר דיוק
כמה יפה הסיפור
כמה יפות אדוותיו
מיטל, האם אני שומעת אירוניה?
שועי – קשב או ידידות? (לא שזה סותר, אבל אני תמיד חשבתי שזה קודם כל סיפור על ידידות.)
עדיה 🙂
או
(:
(:
קשב מתוך אהבה חברית היא ידידות די עילאית, לא? ועוד סיפור אחרון ממסכת שקלים בתלמוד הירושלמי על עוור עני שבא לעיר ואיש לא בא לקדם פניו ולסייע לו, ראה זאת הרב המקומי והתיישב לשוחח עם העיוור, אבל הקפיד לשבת נמוך ממנו באופן שייראה כאילו הוא החכם והנכבד על אנשי העיר נאות לדברי העיוור ומקשיב לו בהנאה מרובה וכך עושה גם בפעמים הבאות שהוא רואה אותו. למותר לציין, כי הדבר משנה מייד את האופן שבו תושבי העיר מתייחסים לעיוור והוא מוצא בהּ את מקומו. לא הבאתי את המקור משום שהוא בארמית ארץ ישראלית. אבל איכשהו, הוא די מזכיר לי את הסיפור למעלה.
יש בו כמובן צד שונה, מפני שאיבר הוא בן טובים ומשורר מוכשר ואיש החצר, אבל יש בו גם צד דומה על מעלת הקשב והידידות, וביטולן של היררכיות חברתיות, שאין בהן ממש.
זה נשמע דווקא הסיפור המתקן (או המקור המסולף) לפרשת השגריר הטורקי 🙂
ובאשר לביטול ההררכיות – כן, ברור, ובעצם זה לא ביטול אלא שוב אותה תנועה חופשית בין קצוות והפכים (שהיא כאמור חלק גדול מהקסם של הסיפור ושל הסאגות האיסלנדיות עלי).
אכן, כן. פרשת השגריר מזכירה קצת משהו פיאודלי, ימי ביניימי, בואכה מסעות הצלב
או מסעי המגן דוד, אם לדייק, במקרה הלאומ(נ)י הזה. כנראה סגן השר איילון מכיר את תורכיה של הקלאב הוטלים, ואינו מודע למורשת התרבותית המפוארת של תורכיה: ארכיטקטורה, ספריות, עיטורים וגם כתיבה.
פתאום קפץ לי המשפט הזה ישן לקומט שבאישון:
אִיבָר אמר, "אדוני, אני עצוב מדי בשביל הפתרון הזה. בכל פעם שאני רואה אישה יפה אני נזכר בזאת שאני אוהב ויגוני מוכפל." איזה משפט עצוב, משמע: איבר מבקש את פניה של אותה אהובה בפניה של כל אישה הנקרית בדרכו, שמא תהיה זו היא.
בקשר להחלמתו של איבר, אני מניח שהיא היתה חלקית בלבד, וזה לא מעט, כלל וכלל.
בקשר לעיוור ולרב, אז זה היה בפסח, והרב נתן לעיוור מצה לאכול.
העיוור מישש את המצה בידיו ופרץ מיד בבכי: מדהים, שיר כזה רגיש מעולם לא קראתי….
(לא שלי, קראתי את זה באינטרנט…)
באמת מהמם.
פלוני – http://www.notes.co.il/marit/user/sus.jpg
זה קטע מהחלום שבו נגלה ללואי ברייל "כתב ברייל". (אוייר על ידי בתיה קולטון לספר חפץ לב – יסודות תאטרון הבובות האמנותי.)
מיטל, נכון 🙂
לתומי חשבתי כי כתב הברייל הומצא כאשר לואי ברייל טייל לאיטו במשובה אצל הגדה השמאלית של הסיין בואכה הרובע הלטיני, ולפתע מצה שנשמטה מצמרת עץ המצוֹת אשר בגני לוקסנבורג (מרחק הליכה) פגשה את פדחתו. לרגע אחד חשכו עיניו
ואז שוב האירו כרמזור.
איך אמרה מארי אנטואנט כביכול: אם אין לחם שיאכלו מצות…
מאז עצי המצות נפוצים המה ברחבי פריס הבירה אלא שרק חדי עיין יכולים להבחין בהם, סתם כך, בחולפם.
ובתור מדריכה בשיטת גרינברג, הייתי שמחה להציע לאיבר גם עבודת גוף טובה…:))
כדי שישתחרר הכאב גם פיזית, מהגוף ולא רק מהראש…
סיפור בהחלט חמוד ומפתיע (ללא שפיכות דמים מיותרת. רק הייתי אומר שיש לך בעיה עם הניקוד וזה קצת מקשה על הקריאה)
קרן 🙂
חן חן בועז
(בעיה עם הניקוד?
אצלי במחשב לא רואים שום בעיה.
אצל עוד מישהו רואים?)
תודה רבה איזה יופי
איזה יופי שהגעת לכאן, ברוך הבא!