אל תתאמץ כל כך לשחק קמצן," העיר פעם סטניסלבסקי לשחקן שגילם את הקמצן. "נסה לשחק אדם שבאמת משתוקק להיטיב עם הזולת. כשמישהו מגיע לביתך … חפש משהו לתת לו. לא בכאילו, נסה למצוא משהו יפה באמת. רק שלא תמצא שום דבר שראוי לו ובסוף לא תתן לו כלום."
תורגם על ידי בחופשיות, מן הספר Lee Strasberg at the Actors Studio
במקום אחר – אולי באוטוביוגרפיה של סטניסלבסקי "חיי באמנות" – קראתי איך הבין שכדי לשחק דמות של רשע, אין צורך להפגין רשעות. להפך. הדמות ממילא מרושעת, המחזאי כבר דאג לכך, והשחקן חופשי לפיכך לשחק את ההפך הגמור. כך מושגת מורכבות.
.
חשבתי על הדברים היפים האלה כשצפיתי ב"לא עלינו" המופע שיצרו נעה מרק-עפר ודנה רוטנברג, בעקבות סיפורה האמיתי של מרק-עפר, רקדנית, אמנית יוצרת ואישה שבנה התינוק חולה במחלה קשה.
נעה מרק-עפר אינה מתאמצת לגלם "אמא לילד חולה". החיים כבר דאגו לזה, הם כתבו לה את התפקיד, ועכשיו היא פנויה להקסים, להשתעשע, לפלרטט.
היא לא עוטה ארשת מיוסרת כדי לקושש את רחמינו, וגם לא בורחת מן הקושי כמו שסינדרלה ברחה אל הנשף של הנסיך. היא חולקת תלאות וכאבים בדרכים שונות ומשונות, בהומור, בקלילות, באירוניה, באומץ אגבי שמסנן את הרגשנות מן הרגש. היושרה והנוכחות הכובשת שלה טוענות גם את הרגעים הפחות חזקים של המופע (ויש גם כאלה).
בסצנה מכוננת היא יורדת לאולם, מתיישבת מול אחת הצופות ומבקשת ממנה להחליף אותה לכמה דקות, לגלם את דמותה במפגש עם רופא מומחה. מרק-עפר עצמה מגלמת את המומחה, והמומחיות שצברה במהלך האיבחונים והטיפולים ניכרת כשהיא הוגה שמות תסמינים שוברי שיניים בקלילות שבה מרי פופינס אומרת סופר-קלי-פרג'יליסטיק-אקספיאלי-דושס. כשהמחליפה מתגמגמת לרגע (היא קוראת את תפקידה מתוך דף שקבלה) מרק-עפר נחלצת לעזרתה בחביבות ובחן, מתקנת, משבחת ומעודדת את בת דמותה.
בשיחה שהתקיימה אחרי המופע הודו היוצרות שהן מתקילות את הקהל; כמו שהחיים מתקילים אותנו ומאלצים אותנו להתמודד, כך גם הקהל נדרש להתגייס ללא כל הכנה.
ואני חשבתי דווקא על המיתולוגיה היוונית, על אטלס הטיטן שנושא את השמיים על כתפיו. פעם הוא ביקש מהרקולס להחליף אותו קצת. וכשהרקולס נעתר (היו לו סיבות משלו), אטלס כמעט הסתלק משם לתמיד ורק הסכים בתמימותו להחזיק את השמיים לרגע, עד שהרקולס יסדר את גלימתו…
וגם מרק-עפר כמו מבקשת מן האישה להחליף אותה לאיזה זמן. אני לא בטוחה שהייתי מסכימה. הייתי חוששת שתסתלק לתמיד, כמו איש המעבורת ב"שלוש שערות הזהב של השטן" (עוד מעשייה מאוסף האחים גרים). "מדוע אסור לי לעזוב את המעבורת?" הוא קובל באוזני הגיבור, "מדוע אני חייב לחצות את הנהר ושוב ושוב ואיש לא בא להחליף אותי?" (תרגם אברהם קנטור). כל מה שהוא צריך לעשות, כפי שמתברר עד מהרה, זה להניח את המשוט שלו בידיו של מישהו אחר… ואז ייאלץ אותו אדם לחצות את הנהר במקומו עד עולם.
וכמה שמרק-עפר רחוקה מן הוודו של האחים גרים, בכל זאת מובלעת במשחק התפקידים גם איזו משאלה להעביר את הקושי למישהו אחר. החביבות (האמיתית) שלה לא מנטרלת את הסכנה. להפך.
ובמחשבה שלישית (וזה מה שנפלא כל כך בחילוף הזה, שהוא ממשיך לגדל שכבות), מרק-עפר מממשת בסצנה הזאת את פרוייקט "הפקדת הפצעים" של אהרון קליינפלד, מספר הדקדוק הפנימי של דויד גרוסמן.
תאר לך, הוא אומר לגדעון חברו, "שהיו בעולם אנשים כאלה, שהיה אפשר, נניח למכור להם פצעים למשך כמה זמן? … נניח שהיה אפשר להעביר לאנשים כאלה לשמירה את הפצעים ואת הכאבים, אפילו רק לשבוע. אפילו אם אתה צריך לצאת לטיול שנתי, ויש לך, למשל, יד שבורה, אתה בא אל איש כזה, מעביר לו את היד שלך לשבוע…"
בשעתו ראיתי ב"הפקדת הפצעים" מיצג עתידני שמתייחס לחיפצון הגוף בהקשר כלכלי, משהו כמו רכישת כליות בעולם השלישי. אבל אולי העיקר כאן אינו בתשלום, אלא באפשרות ואפילו בהזדמנות להפקיד את הפצעים. והמחליפה של מרק-עפר היא אישה כזאת. מרק-עפר מפקידה את האימהות לילד חולה אצלה, לפחות לכמה דקות.
.
.
מי שנקלע לכאן לראשונה עלול לחשוב אותי לחסידה של סטניסלבסקי, בטעות גמורה. כי ק. ס. סטניסלבסקי (1863-1938) איש תיאטרון רוסי שתפיסת המשחק שלו עדיין שולטת על הבמה הישראלית והעולמית, מייצג בדרך כלל את כל מה שמרתיע אותי בתיאטרון.
למשל את השאיפה להתמוסס ולהעלם בתוך דמות. סטניסלבסקי עצמו זכה להתגלות כששיחק את הדוד בהצגה "הכפר סטיפנצ'נקו ותושביו": "אני והתפקיד התמזגנו מזיגה שלמה," הוא כתב. "אותם הרעיונות, הדעות, התשוקות… מצב כזה הוא עֵדֶן לשחקן … ובהכירי את ההרגשה לא יכולתי עוד להשלים עם שום דבר אחר באמנות."
ואילו אני מה לעשות, מצטרפת לברכט שראה בהתמזגות המושלמת את קץ האמנות. השחקן שנבלע בדמות שהוא משחק "אינו זקוק ליותר אמנות משאנשים אלה – פקיד בנק, רופא או גנרל – זקוקים לה בחייהם האמיתיים," הוא כתב (וכאן הרחבתי ופירטתי).
ולא רק השחקן, גם הקהל על פי סטניסלבסקי, אמור לשכוח את עצמו מרוב הזדהות עם הדמות. וברכט שוב מתנגד. הוא לא רוצה באולם מלא באדיפוסים קטנים כשהוא מציג את אדיפוס שלו. ברכט רוצה בהזדהות רק בתנאי שיקבל גם את שִברה.
וגם אני. וזה בדיוק מה שקרה לי בסצנת החילוף של "לא עלינו".
"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו," אמר הלל הזקן. נעה מרק-עפר מממשת את הרעיון הזה. כשהיא מושיבה מישהי בכסאה ושמה את הטקסט שלה בפיה, היא יוצרת מין קיצור דרך, קו ישיר להזדהות. ומצד שני אי אפשר להתעלם מן המלאכותיות, מן הפתאומיות שבה המחליפה מוצנחת לתפקיד: רגע היא אחת מהקהל, וברגע הבא היא אמא מחליפה. זה ניכר בין השאר בגמגום שלה. היא עדיין טירונית. ובעצם נוצרת פה דמות קולאז'ית, שמורכבת ממרק-עפר עצמה ומן החלקים שהאישה מחזיקה. כי לא את הכול אפשר להפקיד. המציאות לא מאפשרת למסור את המשוט ולהסתלק.
כפי שהתברר בשיחה (והורגש גם בזמן ההצגה) היו בקהל של "לא עלינו" כמה וכמה וכמה אמהות לילדים חולים. ואולי זה מה שמשך אותן להצגה, ההזדמנות להיות בתפקיד "הקהל" לערב אחד לפחות. להיות אלה שמתבוננות מבחוץ, כשנעה מרק-עפר מחזיקה את הכאב שלהן, לפחות את חלקו.
ומכיוון שכל ה[א]נשים וכל הכאבים הם אחים ואחיות – זאת בסופו של דבר, ההצעה של ההצגה (ושל האמנות בכלל) – התנועה בין שיתוף להפרדה. הזדמנות להכיל את הכאב מבלי להיות שבוי בתוכו. סוג של פלא.
*
"לא עלינו" – מאת דנה רוטנברג ונעה מרק-עפר, בביצוע נעה מרק-עפר, עיצוב תאורה אמיר קסטרו
*
עוד באותם עניינים
עקרת בית נואשת ("לא עלינו" כוללת מחווה לעבודה המכוננת של מרתה רוסלר)
סטרפטיזים משונים (אפרופו "מופע חשפנות אוטוביוגרפי", כך הוגדר "לא עלינו" בין השאר)
על אקס חמותי החורגת, או איך מצאתי את עצמי להפתעתי, לצדו של מיכאל הנדלזלץ
יש לי משהו עם הסטיגמטה, ולא רק בגלל שהיא קרתה ביום הולדתי
*
ובלי שום קשר ואולי עם – פסטיבל ישראל בפתח!
בשנה שעברה הכי נהניתי מיותר מעירום אף שהיה שונה לגמרי ממה שציפיתי. והנה כמה מן הדברים שצדו את עיני השנה (בלי אחריות, אני רק מציצה בחלון הראווה):
רוברט וילסון אגדת תיאטרון במופע אינטימי (פלא בפני עצמו).
לוסינדה צ'יילדס הכוריאוגרפית בה"א הידיעה של פיליפ גלאס (וגם של רוברט וילסון, אם כבר מדברים על זה, מאז האופרה שאין כמוה "איינשטיין על החוף").
פינדורמה כוריאוגרפיה של ליה רודריגס הברזילאית (מישהו שמבין טען שאני חייבת והחלטתי להאמין לו).
שריד קדוש כי אין על הקסם האנרכיסטי.
טרנספיגורציה כי אני תמיד מסתקרנת כשאמנים פלסטיים עולים לבמה.
The Ferryman פרוייקט קולנועי–כוריאוגרפי-שמאניסטי שמקריינת המלכה האם.
ועוד ועוד. תכנסו לאתר ותראו. ושימו לב, 50% הנחה לחיילים וסטודנטים. מופעים ללא תשלום מסומנים בעיגול אדום.
תודה, מרתק ומעורר מחשבות. למשל – עוגיות הפצעים, האם הייתי טועמת מהן? דימוי מתאים מאוד לתיאור הבקשה ממישהי בקהל לשחק את הדמות הדואבת על הבמה.
וגם אני בצד של ברכט…
תודה ורד. באשר לעוגיות הפצעים – אני עם החשיבה המאגית שלי, לא העליתי בדעתי לטעום. אבל היא היתה אופה מצטיינת והם פשוט העלימו עין ובלעו. ויכול להיות (לא זוכרת) שהיה לה רקע קתולי, ואז הקטע של המיסה, לאכול את הבשר של ישו ולשתות את דמו בגלגולים אכילים, שינה את האיזון בין ארצי ודוחה לשמיימי.
נכון, כל כך מתבקש הקישור ללחם והיין, לא חשבתי על זה…
מתי אתה מבין את הדמות המוצגת באופן הקרוב ביותר? ההבלעות של האחר בזולתו איננה הזדהות שלמה. תמיד יהיה משהו ממני שאיננו זהה לו. אילו ניתן היה להמיר את התוצאה לצבעים היינו רואים את הזהה ומופתעים לראות כמה רב השוני.
ההבלעות משאירה אותי בתוך הדרמה הפנימית שלי, ובאותו רגע אני מאבד את היכולת להביט על. ומעניין מה קורה לנעה בזמן של חילופי התפקידים. האם היא חווה הקלה לזמן מסויים? האם בכלל ניתן להשאיל את פצעיך למישהו אחר? כנראה שכן באופן מסויים וחלקי. מעניין מה היה קורה אילו במציאות היו אלפים של אנשים מחכים בהתכוונות מלאה להחליף את נועה לכמה ימים. האם יש איזו מסה קריטית בה היתה משתנה נקודת המבט שלה כאם?
מרתק ומעורר לכיווני מחשבה חדשים. תודה על הקסם מרית.
כרגיל, רשימה מרתקת ומעוררת מחשבות. תודה!
עמוס, תודה. וכמובן שאתה צודק. ההיבלעות היא אשליה, אבל מסוג חזק ביותר.
ואני בטוחה שזה היה משפיע לו אלפי אנשים היו מחכים להחליף אותה. ועד אז, בעצם התיאטרון יש משהו מרפא ומאלחש. כל מי שעמד על במה פעם מכיר את התופעה. מחלות וכאבים נעלמים באורח פלא וחוזרים אמנם בסוף ההצגה. ואולי זה נובע מאותו מקור, זו שעומדת על הבמה היא דמות, שאינה חופפת במלואה את זו שבחיי היומיום. ועצם העובדה שקהל שלם קשוב לה גם היא משפיעה.
תרצה, תודה רבה!
מרית, העברת הפצעים לאחר מזכירה את האגדה החלמאית על מִשְׂרת 'דאגן העיר' שבידו מפקידים התושבים את כל דאגותיהם (דא עקא, שעקב המשכורת היפה שלו והקביעות שהוא מקבל הוא כבר לא מסוגל לדאוג, ובוגד בשליחותו – משל נאמן לדמות שליטינו הנוכחיים); על דרך ההיפוך ישנן שרת האושר ושרת הסובלנות שבאיחוד האמירויות; יהודה עמיחי כתב כידוע על "אל מלא רחמים" –
"אלמלא האל מלא רחמים
היו הרחמים בעולם ולא רק בו".
לולא היה האושר בידי שרת האושר, אולי היה הוא בידי אזרחיו של האיחוד. זאת הסיבה שבגינה אני דואג לרגע שבו יושלם בניינו של מוזיאון הסובלנות בירושלים 🙂
אגב היבלעות, אני דווקא חושב שזו חוויה מרתקת, כל עוד שומרים על נקודות יציאה (כמו, נאמר, מילות הקוד המוסכמות בבדס"מ) מה היה קורה לבסטיאן ומה היה עולה בגורלה של פנטזיה לולא קפץ בסטיאן לתוכה….?
…טוב, אני חייב להשלים סריה (על 3 תגובות ברצף מקבלים נקודה, נכון? 🙂 ) אתמול סיימתי לקרוא (שוב….) את "גוג ומגוג" של מרטין בובר, ספר שעל אף שהוא פורש את היריבות העזה שבין החוזה מלובלין ליהודי הקדוש בתחילת המאה ה-18, הוא עדיין רלוונטי לימינו באופן מטריד ומכאיב.
בין השאר הם דנים שם בטבילה והאופן שבו יש לטבול את כל גוף במים, עד אחרון שערות הראש. אולי תראי בזה משל על הדת שתובעת ממאמיניה התמסרות גמורה, אבל בתור אחד שאוהב נורא לשחות, מצאתי את עצמי מזדהה: הרגע שבו משקיעים במים את כל הגוף וחשים כיצד המים נסגרים מעל הראש, הוא רגע מופלא.
אף אל פי, לא זכרתי שהיה בחלם דאגן כזה. זכרתי את שיר לדואג האדומי של נתן זך. עוד לא החלטתי מה אני חושבת עליו (מעבר לשם שזך משפשף אותו כמו אלדין את המנורה).
אם יש דואג
הוא יכול גם להיות מזרע אדום:
הוא ידאג לחתולים האדומים שלא יידרסו ברחוב.
העיקר שידאג טוב.
אם יש דואג
אסור שלבו שלו ידאב.
הוא יכול לעלות בלילה יחידי על הר
אבל אסור שלבו שלו יהיה מר.
הוא חייב לדאוג במידה שווה
למה שמעורר ולמה שאינו מעורר בלבו דאבה.
הוא יכול להיו חוור מבושה, או מתאווה אדום.
אבל אל לו לדאוג לעצמו היום.
הוא חייב לדאוג לרחוק ולקרוב.
העיקר שאם הוא דואג,
שידאג טוב.
ובאשר להיבלעויות וטבילות, כשאתה כותב באהבה על דברים שאני שונאת הם תמיד נראים מבריקים לרגע ומתחשק לי לנסות, אבל במציאות אני יודעת שהייתי נחנקת. ופנטזיה זו לא דוגמא. זאת המולדת.
מרית, תמיד טענתי שאני מזרע דואג האדומי…. 🙂
החברה הדתית מעוררת גם בי תחושת חנק מצמיתה, לא הייתי חוזר לשם בשום אופן; ודווקא הרלוונטיות של "גוג ומגוג" מטרידה ומרגיזה: הדילמות העתיקות האלה היו אמורות לחלוף, והנה אנחנו חיים אותן היום ביתר שאת. באותה התקופה ממש חיו גם גויה בספרד וג'יין אוסטן באנגליה, ויאן פויכטוונגר, בספר הנפלא שלו על גויה, כותב במרירות מפי גויה וחבריו שבעוד הם חיים בספרד השמרנית והמדכאת, תחת השליטה החונקת של הצבא והדת, הנה באנגליה כבר כותבת ג'יין אוסטן את הרומנים שלה….
בכל זאת אני סבור שיש דברים שאפשר לחוותם רק כשטובלים בהם גוף וראש ולו לרגע, ובאשר לפנטזיה אני מסכים מאד…..
אגב, יש הקבלה מעניינת בין היטמעות בתוך דבר מה ובין הטמעתו של דבר מה בתוכנו, כמו אכילת עוגיות-הפצעים (גם אני לא הייתי אוכל מהם!….)
וזה מזכיר לי נורא מבוך מסוים, שנקרא "עוֹקֶם ג'ורדן":
בניגוד למבוכים אחרים, למבוך הזה אין שום אפשרות להיכנס. כולו שלמות אחת שגם כשהיא מקופלת לתוכה באלפי קיפולים, היא נותרת שלמה: אפשר לראות בו פרשנות למציאות שלנו, ולכך שהחיצוני ביותר הוא גם הפנימי ביותר, וכולי. אפשר לראות בו אופטימיות אדירה- כל מקום שניכנס אליו, וכל מה שייכנס לתוכנו – עדיין ניוותר שלמים כפי שהיינו בהתחלה. בקיצור, לא אתפלא אם הוא שורטט על המגן המבהיק של אתנה כקמע מגן 🙂
נו, זהו, שמפיך הטבילה וההיבלעות נשמעות כהזדמנות ואפשרות נוספת, ולא ככניעה והימחקות 🙂 אתה מזכיר לי שאני עדיין לא חופשייה כמו שהייתי רוצה להיות, אחרת לא הייתי זהירה כל כך. (ומצד שני – "לכל יש מחיר" כמו שאמרה המכשפה לדייג. ואני לא בטוחה שמ"תפוח זהב אהב את אוכלהו", שיר ההיטמעות האולטימטיבי של דליה רביקוביץ, יש נקודות יציאה…) ומסכימה על ההתהפכות של פנים וחוץ.
לעונג שבת חילוני למהדרין לקרוא את דבריך, כמו גם את הדיאלוג עם עף אל פי…. תודה, החכמתי.
תודה רבה, נגה.
להחזיק את תפקיד האימא מול הרופא, זה בעצם אקט פסיכודרמטי, שככל שאת מזדהה איתו יותר, מאפשר לפרוטגוניסט ריפוי עמוק יותר, ולך לימוד משמעותי יותר על עצמך.
שושי (התגעגעתי!), שומעים את הסמכותיות בקול שלך, כמו אחרי שנים של ניסיון.
בעקבות הכותרת שנתת – 'להחזיק את השמיים לרגע' –
עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד
הָיִיתִי עוֹבֵר אֶת חַיַּי.
הָיִיתִי חוֹצֶה אֶת הַיָּם
בְּרַגְלַי
עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד.
אברהם חלפי
תודה 🙂
נדמה לי שקומץ שמיים ביד זה קומץ ריחוף כמעט כמו הבלון של פו.
לפני שנים, בטירונות, אחת הבנות הביאה קצת ים בשקית. שיהיה.