על "יותר מעירום" של דוריס אוליך

(התראת עירום וקצה? כנראה).

בתום המופע עמדתי בתור לשירותים בין כמה גברות מבוגרות. "אז מה המסר?" קראה אחר מהן פתאום, ספק שואלת, ספק קובלת על היעדרו. ואחרת, גבוהה וסמכותית, שמחה שסוף סוף מישהו אומר את זה, והוסיפה בזלזול, "הרי זה [מה שראינו על הבמה] מה שרואים בכל מלתחת נשים…" ושלישית התפרצה בהתלהבות כבושה, "אני דווקא חשבתי על זה: המסר הוא שצריך לקבל את הגוף כמות שהוא." והגבוהה (באינטונציה שיש בה יותר, 'מה הרבותא?' מאנחה) סיכמה: "נו, את זה אני עושה כבר שבעים שנה…"

הכוריאוגרפית האוסטרית דוריס אוליך, כך נכתב בתוכנייה של פסטיבל ישראל:

מפצירה בנו 'לחגוג את הגוף שלנו' כשהוא חשוף ונקי מכל עכבות חברתיות… [המופע הוא] מגרש משחקים שבו הגוף העירום נבחן ללא דעות קדומות, באופן משעשע ומשוחרר. במרחב האוטופי… מתמוססת המבוכה, ובמקומה נחשף… הגוף היפה ביותר – הגוף הלא מושלם.

"נראה מלבב ושווה במיוחד," כתבתי לפני המופע. אני עדיין חושבת שהוא שווה. אבל מלבב? גם הקליפ הטעה אותי. הוא עדיין מטעה:

זה לא רק נשמע, זה גם נראה אופטימי. כמעט פוסט היפי; התשובה האולטימטיבית להקצנות ולהדרות, למשטור המחשבה, היופי והגוף. אלא ש…

איך אני אגיד את זה? לפני שנים טופלתי על ידי מכשפה. הגעתי אליה אחרי כישלון בזק בפסיכואנליזה (שלוש פגישות בלבד), וכמעט באימה שאלתי, "מה, עכשיו אני שוב אצטרך לספר הכל מהתחלה?" לא היתה לי סבלנות לחזור וללעוס את הסיפור. והיא ענתה, "מה פתאום. מה שאני רואה, אני ממילא רואה, ומה שאני לא רואה – לא יעזור גם אם תגידי…"

בלי להתווכח עם התוכנייה ועם הקליפ, אני, מה לעשות, ראיתי דברים אחרים ב"יותר מעירום", רבים כל כך שאני לא יודעת ממה להתחיל. אשתדל לקצר כדי לא לגלוש מהסיר. וראשית, לטובת מי שלא ראה – תקציר נייטרלי ככל האפשר של ההתרחשות:

שנים עשר רקדנים עירומים כביום היוולדם. שש נשים, ששה גברים. מגוון (יחסי) של צורות, אברים וגופים. אחד הרקדנים שחור בעל גוף קצת נשי, אחת הרקדניות מזכירה את ונוס של רובנס. הכוריאוגרפית בפינת הבמה, בעמדת די ג'יי, לבושה בחולצה ומגפיים קצרים בלבד. הרקדנים מתנועעים קלות בקצב המוסיקה, ועד מהרה הם מתחילים להרטיט ולטלטל כל שריר רפוי בגופם: יריכיים, תחת, בטן, שדיים, זרועות, לחיַיִם… קודם כל אחד מרטיט את אבריו שלו ואחר כך את של האחרים. בהמשך הם בודקים צלילים, בעיקר הטחות של הגוף בבמה, והקשות של אברים שונים זה בזה. גם כאן הם חובטים בעצמם ואחר כך זה בזה בהרכבים ושילובים שהולכים ומשתכללים. להרף עין נותנים ידיים במעגל. ופתאום הם נוטשים את הבמה, יושבים על מדרגות האולם, שותים מים ונועלים נעליים בזמן שהכוריאוגרפית יוצאת מעמדתה, מתפשטת, מנופפת בחולצתה. הרקדנים חוזרים בינתיים. הם קופצים על הבמה (בשלב מסוים המוסיקה משתתקת ורק צליל הנעליים נשמע). לבסוף הם חולצים את נעליהם וחוזרים לחבטות שנהיות יותר מורכבות ופנטסטיות וגם להרטטות. הכוריאוגרפית חוזרת ומתלבשת, אוספת את שערה. המופע חוזר בהדרגה ומתקרב לנקודת ההתחלה. הרקדנים מתנועעים קלות לצלילי המוסיקה.

ונוס של פטר רובנס (פרט). סביבות 1614

אני אוהבת כוריאוגרפיות שנגזרות ממשימות קונקרטיות (כמו טלטול והרטטת שרירים רפויים). זה מחסן אותן מהכללות ודרכים סלולות. ב"יותר מעירום" המשימות קשורות בטבורן לרעיונות על שחרור מעכבות ומדעות קדומות, אבל התוצאה, כמו במקרים רבים, חורגת מן הרעיונות הגלויים שהולידו אותה, מגלה בהם שכבות נסתרות ולרגעים הופכת אותם על ראשם.

דוריס אוליך הטילה על הרקדנים לטלטל כל שריר רפוי בבשרם. זה לא חסר תקדים; אני זוכרת רגע כזה ב"שתיים שעשוע ורוד" של יסמין גודר למשל, אבל הטוטליות והיצירתיות שבה אוליך ורקדניה מתמסרים למשימה הופכת את הצפייה לחוויה של גילוי; אסתטי, רגשי ורעיוני.

אסתטי כי לשרירים המטולטלים יש אותו חן חדש-ישן שמייחס היינריך פון קלייסט למריונטות, במסה המכוננת שלו "על תיאטרון המריונטות". לכל תנועה של המריונטה, אומר קלייסט, יש מרכז כובד משלה. "הגפיים שאינן אלא מטוטלות, נעים בעקבות מרכז הכובד שלהן באופן מכני, מאליהן, בלי סיוע נוסף." המריונטות "נשלטות אך ורק על ידי חוק הכבידה," ולפיכך "פטורות מן המוּדעוּת העצמית, האויבת הגדולה ביותר של החן הטבעי." (תרגום ג' שריג).

מרתק לעקוב אחרי המתרחש מתחת לעורם של הרקדנים, כמו לצפות בשמיים מעוננים המשתנים בהילוך מהיר. זה מרתק במיוחד אצל הרקדנית הרובנסית וסותר באופן מרענן את אידאל הרקדנית השדופה, שלא לדבר על רכותו הסודית המפתיעה של הבשר הגברי.

עד כאן אני פחות או יותר מסונכרת עם התוכנייה, אבל מהר מאד צפו דברים נוספים והסיטו את חוויית הצפייה. שמתי לב שכל רקדן מנסה בבדידותו להרטיט את עצמו, וכשזה לא מספיק הוא חובר לרקדן אחר. הם מנסים להרטיט זה את זה, ומהר מאד גם זה לא מספיק. הם מחליפים הרכבים, מנסים שלישיות, רביעיות… בחיפוש אחרי הריגוש הבא, האולטימטיבי. על אף התנוחות היצירתיות עד אבסורדיות הם לא מצליחים לחרוג מן הצד המכני של ההרטטה וליצור קשר ממשי. "הרטיטי את לבי" כך קרא חנוך לוין לאחד ממחזות הזוגיות הסיזיפיים שלו. מתחת לחזות המשוחררת המסיבתית, "יותר מעירום" הוא סדרת נסיונות הרטטה חסרי תוחלת, עצובים כמו רבים מסרטיו של צ'רלי צ'פלין כשמפשילים את המוסיקה העליזה.

זה בולט במיוחד בגלל התחביר הלא אורגני והקטוע של המופע, שבו כל מהלך ננטש בשלב מסוים לטובת הדבר הבא.

חצר בית המשוגעים, פרנסיסקו גויה, 1794

וזה אפילו מחריף כשמגיעים למטלה השנייה שממנה נגזרת הכוריאוגרפיה – הפקת צלילים מהגוף, בעיקר על ידי הטחתו ברצפה, ועל ידי הטחת איברים וגופים שלמים זה בזה. גם כאן זה מתחיל בכל אחד לעצמו ומגיע לשילובים הזויים ומצחיקים (כמו שרק דברים עצובים יכולים להצחיק). רוח המשחק והמוסיקה מטשטשים אמנם את ההלקאה העצמית וההדדית. רק לעתים רחוקות מבליח כאב, כשהרקדנים השוכבים שבים ונחבטים ברצפה למשל, בנסיון כושל להמריא. ובינתיים הם כבר קצת מיוזעים. צלילי הגוף נהיים חלקלקים. פה ושם מאדימה חלקת עור.

ואני שקוללתי (ושמא בורכתי, לפעמים קשה להבדיל) בזיהוי אוטומטי של תבניות, גם כשהן מעוותות ומעומעמות, שכל צורה שאני רואה מתחלפת בקלות בצורה מקבילה – אני רואה שורה של תבניות רפאים מעבר לשיחרור ולשמחה, קליפות של תבניות מרוקנות ממטענן ובכל זאת אוצרות את זכרו: בתי המשוגעים של פרנסיסקו גויה, פירמידות משונות של קרקס, נקישות של צעצועים מכניים שחוזרים שוב ושוב על אותה תנועה. יש משהו מחפצן בשימוש בגוף כאילו היה כלי נגינה, שלא לדבר על הרפטיטביות של טלטולי הבשר ושל התיפופים והחבטות, שמזמנים בסופו של דבר גם פורנו, מעוקר מכל כוונה לעורר מינית, שבכל זאת נדבק לתנוחות המשונות וניזון מן ההרטטות והחבטות העקשניות.

ואז, כשאני רואה דבוקה של רקדנים עירומים בנעלי ספורט, אני ישר חושבת על האחים צ'פמן.

מימין, האחים צ'פמן, 1995. משמאל, "יותר מעירום".

למטה, "קינת הקיסרית" של פינה באוש, רק שאצלה הרגש חשוף. לא הצלחתי לבודד את הקטע, אבל זה בסרטון החמישי ברשימה, בדקה 0:31-1:04

ואני עוצרת בפינה באוש (אף שהדמיון שלי כבר לא יכול לעצור ומחליק עד ליהודי הנצחי של שמואל הירשנברג המתרוצץ בין גופות עירומות).

יכול להיות שגם אני כמו קאי, גיבור "מלכת השלג" של אנדרסן נפגעתי מרסיס מראָה של שדון מרושע. יכול להיות שהרסיס ננעץ בעיני ובלבי והחשיך את כל החיוביות של דוריס אוליך ושל "יותר מעירום". ואולי אני פשוט חסינה יותר לכוח הסוחף של המוסיקה מאשר לצורות ותבניות. יותר רגישה לפער בין כוונות גלויות של יוצרים לבין זרמים ומניעים סמויים. כתבתי על זה לא מעט, למשל בסדרת הפוסטים על הכאב הגדול (גם אצל מרינה אברמוביץ ואפילו יותר אצל אנבל צ'ונג ואצל בוב פלנגן).

זה לא גורע מן העבודה, להפך.

בין הקריאות המקבילות נפתח מרחב רגשי ורעיוני. המורכבות והיכולת לעורר מחשבה מעידים על איכותה.

חשבתי על זה גם כשהסתכלתי על דוריס אוליך בעמדת הדי ג'יי; לבושה וייצוגית מעל לשולחן ועירומה לגמרי מתחתיו, למעט המגפיים הקצרים שכמו מבליטים את העירום. זה מצא חן בעיני; זה הפקיע את העירום מן האוטומטיות והפך אותו לבחירה. וגם העמימות ריתקה אותהי. המצב מתחת לשולחן לא לגמרי ברור בהתחלה; האפלולית מטשטשת את הערווה החשופה. אהבתי את הכפילות, את הסימליות ההיברידית, כשכל מה שלמטה שייך איכשהו לתת מודע. (וחשבתי גם על הסיפור של ר' נחמן על בן המלך שהשתגע וחשב שהוא הינדיק כלומר תרנגול הודו, ולפיכך התפשט מבגדיו וישב מתחת לשולחן וניזון משאריות שזרקו לו הסועדים. עד שהגיע הרופא החכם שהתפשט וישב איתו מתחת לשולחן וטען שגם הוא הינדיק, ושכנע אותו בהדרגה שאפשר להיות הינדיק גם כשמתלבשים ויושבים אל השולחן. אני מרגישה שהסיפור הזה קשור למופע בשלל קורים, אבל כיוון שהארכתי דיי, אעצור כאן).

*

עוד באותם עניינים

יצא מניפסט – למה אני כותבת על מחול

על שעה עם אוכלי כל (עירום גמור, ואחר לגמרי)

לא עירומה ולא לבושה (סינדי שרמן המוקדמת)

על קרקס התלושים של חליל בלבין ומרב קמל

על אוהבים אש של יסמין גודר

על "פינה" של וים ונדרס

ועוד המון

*

ובלי שום קשר, שלוש הודעות:

ראשית, כיוון שהחמצתי את המועד להמליץ על ההדסטארט של גילי בר הלל, אמליץ לפחות על גובולינו חתול המכשפות המלא חן כובש ונוגע ללב.

*

ושנית, נפתחה ההרשמה לחממת האמנים הששית של תיאטרון הקרון!

*

ושלישית, הודעה משמחת מספריית גן לוינסקי:

ה-CEC Collection  הינו קואופרטיב אופנה שפועל במסגרת המרכז הקהילתי-חינוכי של ספריית גן לוינסקי בחצי השנה האחרונה. חברות הקואופרטיב הן מהגרות מהפיליפינים שמעצבות ומייצרות יחד מוצרים מחומרים ממוחזרים, בעבודת יד ובאיכות גבוהה.

הקמנו את הקואופרטיב על מנת לייצר הזדמנות כלכלית ויצירתית לחברות הקואופרטיב והוא שייך למשתתפות בו באופן מוחלט, כאשר ההכנסות מהמכירות מתחלקות בין כולן שווה בשווה.

ההשקה תתקיים במסגרת שוקולינרי, יריד אוכל מוזיקה ואמנות של האגודה לזכויות האזרח. ביום שבת, 4.6.16, 18:00-22:00, רחוב ר׳ נחמן 6 שוק הפשפשים, יפו. מידע נוסף בעמוד הפייסבוק של הקואופרטיב.