(התראת עירום וקצה? כנראה).
בתום המופע עמדתי בתור לשירותים בין כמה גברות מבוגרות. "אז מה המסר?" קראה אחר מהן פתאום, ספק שואלת, ספק קובלת על היעדרו. ואחרת, גבוהה וסמכותית, שמחה שסוף סוף מישהו אומר את זה, והוסיפה בזלזול, "הרי זה [מה שראינו על הבמה] מה שרואים בכל מלתחת נשים…" ושלישית התפרצה בהתלהבות כבושה, "אני דווקא חשבתי על זה: המסר הוא שצריך לקבל את הגוף כמות שהוא." והגבוהה (באינטונציה שיש בה יותר, 'מה הרבותא?' מאנחה) סיכמה: "נו, את זה אני עושה כבר שבעים שנה…"
הכוריאוגרפית האוסטרית דוריס אוליך, כך נכתב בתוכנייה של פסטיבל ישראל:
מפצירה בנו 'לחגוג את הגוף שלנו' כשהוא חשוף ונקי מכל עכבות חברתיות… [המופע הוא] מגרש משחקים שבו הגוף העירום נבחן ללא דעות קדומות, באופן משעשע ומשוחרר. במרחב האוטופי… מתמוססת המבוכה, ובמקומה נחשף… הגוף היפה ביותר – הגוף הלא מושלם.
"נראה מלבב ושווה במיוחד," כתבתי לפני המופע. אני עדיין חושבת שהוא שווה. אבל מלבב? גם הקליפ הטעה אותי. הוא עדיין מטעה. [עדכון: הסרטונים שהתלוו לפוסט הזה נמחקו. זה קליפ שמצאתי במקום]
<p><a href="https://vimeo.com/180018708">Doris Uhlich „more than naked“ Trailer</a> from <a href="https://vimeo.com/tanzhausnrw">tanzhaus nrw</a> on <a href="https://vimeo.com">Vimeo</a>.</p>
.
זה לא רק נשמע, זה גם נראה אופטימי. כמעט פוסט היפי; התשובה האולטימטיבית להקצנות ולהדרות, למשטור המחשבה, היופי והגוף. אלא ש…
איך אני אגיד את זה? לפני שנים טופלתי על ידי מכשפה. הגעתי אליה אחרי כישלון בזק בפסיכואנליזה (שלוש פגישות בלבד), וכמעט באימה שאלתי, "מה, עכשיו אני שוב אצטרך לספר הכל מהתחלה?" לא היתה לי סבלנות לחזור וללעוס את הסיפור. והיא ענתה, "מה פתאום. מה שאני רואה, אני ממילא רואה, ומה שאני לא רואה – לא יעזור גם אם תגידי…"
בלי להתווכח עם התוכנייה ועם הקליפ, אני, מה לעשות, ראיתי דברים אחרים ב"יותר מעירום", רבים כל כך שאני לא יודעת ממה להתחיל. אשתדל לקצר כדי לא לגלוש מהסיר. וראשית, לטובת מי שלא ראה – תקציר נייטרלי ככל האפשר של ההתרחשות:
שנים עשר רקדנים עירומים כביום היוולדם. שש נשים, ששה גברים. מגוון (יחסי) של צורות, אברים וגופים. אחד הרקדנים שחור בעל גוף קצת נשי, אחת הרקדניות מזכירה את ונוס של רובנס. הכוריאוגרפית בפינת הבמה, בעמדת די ג'יי, לבושה בחולצה ומגפיים קצרים בלבד. הרקדנים מתנועעים קלות בקצב המוסיקה, ועד מהרה הם מתחילים להרטיט ולטלטל כל שריר רפוי בגופם: יריכיים, תחת, בטן, שדיים, זרועות, לחיַיִם… קודם כל אחד מרטיט את אבריו שלו ואחר כך את של האחרים. בהמשך הם בודקים צלילים, בעיקר הטחות של הגוף בבמה, והקשות של אברים שונים זה בזה. גם כאן הם חובטים בעצמם ואחר כך זה בזה בהרכבים ושילובים שהולכים ומשתכללים. להרף עין נותנים ידיים במעגל. ופתאום הם נוטשים את הבמה, יושבים על מדרגות האולם, שותים מים ונועלים נעליים בזמן שהכוריאוגרפית יוצאת מעמדתה, מתפשטת, מנופפת בחולצתה. הרקדנים חוזרים בינתיים. הם קופצים על הבמה (בשלב מסוים המוסיקה משתתקת ורק צליל הנעליים נשמע). לבסוף הם חולצים את נעליהם וחוזרים לחבטות שנהיות יותר מורכבות ופנטסטיות וגם להרטטות. הכוריאוגרפית חוזרת ומתלבשת, אוספת את שערה. המופע חוזר בהדרגה ומתקרב לנקודת ההתחלה. הרקדנים מתנועעים קלות לצלילי המוסיקה.
ונוס של פטר רובנס (פרט). סביבות 1614
אני אוהבת כוריאוגרפיות שנגזרות ממשימות קונקרטיות (כמו טלטול והרטטת שרירים רפויים). זה מחסן אותן מהכללות ודרכים סלולות. ב"יותר מעירום" המשימות קשורות בטבורן לרעיונות על שחרור מעכבות ומדעות קדומות, אבל התוצאה, כמו במקרים רבים, חורגת מן הרעיונות הגלויים שהולידו אותה, מגלה בהם שכבות נסתרות ולרגעים הופכת אותם על ראשם.
דוריס אוליך הטילה על הרקדנים לטלטל כל שריר רפוי בבשרם. זה לא חסר תקדים; אני זוכרת רגע כזה ב"שתיים שעשוע ורוד" של יסמין גודר למשל, אבל הטוטליות והיצירתיות שבה אוליך ורקדניה מתמסרים למשימה הופכת את הצפייה לחוויה של גילוי; אסתטי, רגשי ורעיוני.
אסתטי כי לשרירים המטולטלים יש אותו חן חדש-ישן שמייחס היינריך פון קלייסט למריונטות, במסה המכוננת שלו "על תיאטרון המריונטות". לכל תנועה של המריונטה, אומר קלייסט, יש מרכז כובד משלה. "הגפיים שאינן אלא מטוטלות, נעים בעקבות מרכז הכובד שלהן באופן מכני, מאליהן, בלי סיוע נוסף." המריונטות "נשלטות אך ורק על ידי חוק הכבידה," ולפיכך "פטורות מן המוּדעוּת העצמית, האויבת הגדולה ביותר של החן הטבעי." (תרגום ג' שריג).
מרתק לעקוב אחרי המתרחש מתחת לעורם של הרקדנים, כמו לצפות בשמיים מעוננים המשתנים בהילוך מהיר. זה מרתק במיוחד אצל הרקדנית הרובנסית וסותר באופן מרענן את אידאל הרקדנית השדופה, שלא לדבר על רכותו הסודית המפתיעה של הבשר הגברי.
עד כאן אני פחות או יותר מסונכרת עם התוכנייה, אבל מהר מאד צפו דברים נוספים והסיטו את חוויית הצפייה. שמתי לב שכל רקדן מנסה בבדידותו להרטיט את עצמו, וכשזה לא מספיק הוא חובר לרקדן אחר. הם מנסים להרטיט זה את זה, ומהר מאד גם זה לא מספיק. הם מחליפים הרכבים, מנסים שלישיות, רביעיות… בחיפוש אחרי הריגוש הבא, האולטימטיבי. על אף התנוחות היצירתיות עד אבסורדיות הם לא מצליחים לחרוג מן הצד המכני של ההרטטה וליצור קשר ממשי. "הרטיטי את לבי" כך קרא חנוך לוין לאחד ממחזות הזוגיות הסיזיפיים שלו. מתחת לחזות המשוחררת המסיבתית, "יותר מעירום" הוא סדרת נסיונות הרטטה חסרי תוחלת, עצובים כמו רבים מסרטיו של צ'רלי צ'פלין כשמפשילים את המוסיקה העליזה.
זה בולט במיוחד בגלל התחביר הלא אורגני והקטוע של המופע, שבו כל מהלך ננטש בשלב מסוים לטובת הדבר הבא.
חצר בית המשוגעים, פרנסיסקו גויה, 1794
וזה אפילו מחריף כשמגיעים למטלה השנייה שממנה נגזרת הכוריאוגרפיה – הפקת צלילים מהגוף, בעיקר על ידי הטחתו ברצפה, ועל ידי הטחת איברים וגופים שלמים זה בזה. גם כאן זה מתחיל בכל אחד לעצמו ומגיע לשילובים הזויים ומצחיקים (כמו שרק דברים עצובים יכולים להצחיק). רוח המשחק והמוסיקה מטשטשים אמנם את ההלקאה העצמית וההדדית. רק לעתים רחוקות מבליח כאב, כשהרקדנים השוכבים שבים ונחבטים ברצפה למשל, בנסיון כושל להמריא. ובינתיים הם כבר קצת מיוזעים. צלילי הגוף נהיים חלקלקים. פה ושם מאדימה חלקת עור.
ואני שקוללתי (ושמא בורכתי, לפעמים קשה להבדיל) בזיהוי אוטומטי של תבניות, גם כשהן מעוותות ומעומעמות, שכל צורה שאני רואה מתחלפת בקלות בצורה מקבילה – אני רואה שורה של תבניות רפאים מעבר לשיחרור ולשמחה, קליפות של תבניות מרוקנות ממטענן ובכל זאת אוצרות את זכרו: בתי המשוגעים של פרנסיסקו גויה, פירמידות משונות של קרקס, נקישות של צעצועים מכניים שחוזרים שוב ושוב על אותה תנועה. יש משהו מחפצן בשימוש בגוף כאילו היה כלי נגינה, שלא לדבר על הרפטיטביות של טלטולי הבשר ושל התיפופים והחבטות, שמזמנים בסופו של דבר גם פורנו, מעוקר מכל כוונה לעורר מינית, שבכל זאת נדבק לתנוחות המשונות וניזון מן ההרטטות והחבטות העקשניות.
ואז, כשאני רואה דבוקה של רקדנים עירומים בנעלי ספורט, אני ישר חושבת על האחים צ'פמן.
מימין, האחים צ'פמן, 1995. משמאל, "יותר מעירום".
למטה, "קינת הקיסרית" של פינה באוש, רק שאצלה הרגש חשוף. לא הצלחתי לבודד את הקטע, אבל זה בסרטון החמישי ברשימה, בדקה 0:31-1:04
ואני עוצרת בפינה באוש (אף שהדמיון שלי כבר לא יכול לעצור ומחליק עד ליהודי הנצחי של שמואל הירשנברג המתרוצץ בין גופות עירומות).
יכול להיות שגם אני כמו קאי, גיבור "מלכת השלג" של אנדרסן נפגעתי מרסיס מראָה של שדון מרושע. יכול להיות שהרסיס ננעץ בעיני ובלבי והחשיך את כל החיוביות של דוריס אוליך ושל "יותר מעירום". ואולי אני פשוט חסינה יותר לכוח הסוחף של המוסיקה מאשר לצורות ותבניות. יותר רגישה לפער בין כוונות גלויות של יוצרים לבין זרמים ומניעים סמויים. כתבתי על זה לא מעט, למשל בסדרת הפוסטים על הכאב הגדול (גם אצל מרינה אברמוביץ ואפילו יותר אצל אנבל צ'ונג ואצל בוב פלנגן).
זה לא גורע מן העבודה, להפך.
בין הקריאות המקבילות נפתח מרחב רגשי ורעיוני. המורכבות והיכולת לעורר מחשבה מעידים על איכותה.
חשבתי על זה גם כשהסתכלתי על דוריס אוליך בעמדת הדי ג'יי; לבושה וייצוגית מעל לשולחן ועירומה לגמרי מתחתיו, למעט המגפיים הקצרים שכמו מבליטים את העירום. זה מצא חן בעיני; זה הפקיע את העירום מן האוטומטיות והפך אותו לבחירה. וגם העמימות ריתקה אותהי. המצב מתחת לשולחן לא לגמרי ברור בהתחלה; האפלולית מטשטשת את הערווה החשופה. אהבתי את הכפילות, את הסימליות ההיברידית, כשכל מה שלמטה שייך איכשהו לתת מודע. (וחשבתי גם על הסיפור של ר' נחמן על בן המלך שהשתגע וחשב שהוא הינדיק כלומר תרנגול הודו, ולפיכך התפשט מבגדיו וישב מתחת לשולחן וניזון משאריות שזרקו לו הסועדים. עד שהגיע הרופא החכם שהתפשט וישב איתו מתחת לשולחן וטען שגם הוא הינדיק, ושכנע אותו בהדרגה שאפשר להיות הינדיק גם כשמתלבשים ויושבים אל השולחן. אני מרגישה שהסיפור הזה קשור למופע בשלל קורים, אבל כיוון שהארכתי דיי, אעצור כאן).
*
עוד באותם עניינים
יצא מניפסט – למה אני כותבת על מחול
על שעה עם אוכלי כל (עירום גמור, ואחר לגמרי)
לא עירומה ולא לבושה (סינדי שרמן המוקדמת)
על קרקס התלושים של חליל בלבין ומרב קמל
ועוד המון
*
ובלי שום קשר, שלוש הודעות:
ראשית, כיוון שהחמצתי את המועד להמליץ על ההדסטארט של גילי בר הלל, אמליץ לפחות על גובולינו חתול המכשפות המלא חן כובש ונוגע ללב.
*
ושנית, נפתחה ההרשמה לחממת האמנים הששית של תיאטרון הקרון!
*
ושלישית, הודעה משמחת מספריית גן לוינסקי:
ה-CEC Collection הינו קואופרטיב אופנה שפועל במסגרת המרכז הקהילתי-חינוכי של ספריית גן לוינסקי בחצי השנה האחרונה. חברות הקואופרטיב הן מהגרות מהפיליפינים שמעצבות ומייצרות יחד מוצרים מחומרים ממוחזרים, בעבודת יד ובאיכות גבוהה.
הקמנו את הקואופרטיב על מנת לייצר הזדמנות כלכלית ויצירתית לחברות הקואופרטיב והוא שייך למשתתפות בו באופן מוחלט, כאשר ההכנסות מהמכירות מתחלקות בין כולן שווה בשווה.
ההשקה תתקיים במסגרת שוקולינרי, יריד אוכל מוזיקה ואמנות של האגודה לזכויות האזרח. ביום שבת, 4.6.16, 18:00-22:00, רחוב ר׳ נחמן 6 שוק הפשפשים, יפו. מידע נוסף בעמוד הפייסבוק של הקואופרטיב.
עיר-האושר 
מרטיט, מרית.
מרית, תביאי מהיר את הטלפון של המכשפה. אני חייב גם. sos.
״יותר מעירום״ מזכיר לי את בגדי המלך החדשים. לפעמים פחות, זה דווקא יותר. יש מעט עירום מלא שלא מביך אותי. והרגשת המבוכה מגיעה אלי בגלל שאני דווקא מרגישה שאונסים
אותי לראות, אונס בעיניים. אני גרה במקום שבמשך שנים נדמה היה שיש חוק שכל הצגת תיאטרון חייבת גם להציג עירום מלא, ואני פשוט הדרתי את רגלי משם שנים רבות.
אני גם משתדלת גם לא להיות במלתחות נשים, ולא. האישה עם ההערה הזאת טועה, שם אפשר לראות התנהגות אחרת לגמרי, מביכה לעיתים אף היא מאוד. לא רק שרוב האנשים לא יודעים איך הם נראים מאחור, אז גם נוסף על זה גם העירום. אבל שוב ההערות רק מראה ששפות האומנות, במקרה זה ריקוד, הן לא לאנשים שרצו להשתעשע ולהתלהב, אלא שיש צורך במאמץ להבין, להכיל, להיפגש עם עצמך, להיפתח לשידור המודע והלא מודע… זמן מקום ואמירה פוליטית כזו או אחרת.
עירום, הוא דבר עצוב מאוד, אם הוא לא בא באינטימיות אוהבת. כן, גם בסוף של בגדי המלך החדשים הרי רוצים לבכות. יש איזו גאולה רגעית לטפשות בדברי הילד, אבל יש גם חרפה של החומות שהיו אמורות לפול ולא נפלו.
יש מקודשת, יש קדשה, והחבל ביניהן רוטט וצר…
עירום הוא בכלל לא דבר עצוב. הוא פשוט ישנו.
כשקראתי את הפוסט חשבתי יותר בכיוון של מה זה מינימליזם, ואיך מבטאים אותו. מצחיק שבתרבות המתחסדת שלנו המינימליזם של העירום הוא כל כך מקסימלי (בתגובות. בטון. באנרגיה שמושקעת בהסתרה ובהסוואה). משום מה האסוציאציה שלי לפוסט הייתה נורא מוזרה, אסוציאציה מהופכת – סרט הונגרי (אבל אין לעובדה הזו משמעות כי הסרט נטול דיבורים) שנקרא שביל החלב. רצף מתחלף של סצנות קצרות, שצולמו בשוט סטטי אחד. זה מדיטטיבי לחלוטין. לא רואים פנים, לא רואים הבעות, רואים רק את המפגש בין תנועה לבין קיפאון. לא יודעת למה דווקא זה, אבל אולי יעניין אותך. הסרט המלא: https://www.youtube.com/watch?v=M3rLBfaeasg
(ואל תתביישי ללחוץ על כפתור הפאסט פורוורד כשיימאס)
(המחשבה על מינימליזם כנראה הגיעה משם היצירה – 'יותר מעירום'. ושכחתי לכתוב שבצילומים הרחוקים בסרטון שהבאת הבמה נראית כמו תרגיל בקליגרפיה)
צבי היקר 🙂 תודה רבה!
רג'ולי, נדבר בפרטי.
רות, "כולל קטעי עירום" זו כמעט המנטרה של פסטיבל ישראל, וההתראה הזאת מיועדת לך ולכל מי שרוצה להתרחק. היתה לי הסתייגות מסוימת מאינפלציית העירום במחול ובתיאטרון כשחשבתי שזאת מניירה ואוטומט, אבל זה התגלה כדעה קדומה. ועכשיו אני פשוט מרותקת להבדלים בין הכוריאוגרפים העירומים. עירום זה לא דבר עצוב ולא מביך בשבילי. זה דבר אנושי, וגם המקום שבו קורית הנפש, שתי סיבות טובות להתעניין בו. ובאשר לבגדי המלך – זה סיפור הרבה יותר מורכב ועמוק ממה שחושבים, כפי שגיליתי בהדרגה עליו http://wp.me/pSKif-gFY
מירי, עירום זאת פשוט "מציאות רבה מדי" בשביל חלק מהאנשים. כששחקנים רוצחים על הבמה זה "לא באמת", כמו שאומרים הילדים. זה מרגיע כי הגבולות נשמרים בעוד שעירום מוחק אותם. דיאן ארבוס כתבה פעם רשמים ממחנה נודיסטים שהיתה בו. כשתהייה לי דקה אבדוק אותם (וגם את ההונגרי האילם), אני זוכרת שזה היה מרתק. ותבורכי על הערת הקליגרפיה 🙂
פסלים של רקדנים עירומים גם בבלוג הצילום של 'הארץ', מהיום – http://www.haaretz.co.il/blogs/photoblog/.premium-1.2955591
לא משתגעת על זה.
הלאה הייפיוף!
אם כבר מפשילים את המוסיקה, אז באמת מה קורה כשמפשילים את העירום? ומה קורה כשמפשילים את הבגדים? אפשר להפסיק להתרגש כבר מעירום? בעבודות של ניר וליאת עירום היה פשוט שם, כמו שגם לא היה. לא העירום עשה את זה, והוא גם לא הזיק לזה. אי אפשר לדבר בעירום לא על העירום? כלא זכור, כנראה, ב"מניה וביה" חזי לקח סנטימטר ומדד לעצמו את הזין, ופלירטט איתו בשיר אהבה. העירום מהמם ומטלטל (לא רק כשהוא מיטלטל), משום שהוא לא מספיק נגיש, כמו שהנפש אינה נגישה מספיק, עטויה התנהגויות ומוסכמות, שאחרת אי אפשר לקיים קהילה שפרטיה כ"כ יצריים. צריך להתחיל להתרגל אליו, ובאמת כל אחד צריך לעמוד מול החברים שלו בעירום ולטלטל את עצמו ככה קצת או הרבה.
מלמול מלמול מלמול מלמולים מלמולים מלמולים שמנסים לעטות כבגדי המלך החדשים את גופותיהם של תריסר הברברים שעל הבמה
פחע
רג'ולי, אני מרגישה כמוך. זה באמת מפליא הרגישות העצומה לעירום, וגם ההשוואה לנפש יפה. אני לא זוכרת עבודה כזאת של חזי, אולי לא ראיתי, אבל ישר חשבתי על ויטו אקונצ'י ועל Trappings מיצג מ-1971 שבו "הפך את הזין שלו לדמות נבדלת". המיצג שארך כשעה התרחש בתוך מחסן מבולגן מלא צעצועים, פיסות בד, ספוג ועץ: אקונצ'י העירום ישב בתוך ארון בקצה המחסן. הוא הלביש את אבר המין שלו בבגדי בובות ודיבר אליו. כתבתי על זה כאן http://wp.me/pSKif-e1l בפוסט על "המצאת הבדידות".
זה היה בעבודה שלי, מניה וביה, נדמה לי שראית אותה בחזותי.
לא זוכרת זין. זוכרת קסם ועצב. (מצד שני כשראיתי את קפה מילר של פינה באוש בפעם השנייה הופתעתי מנוכחות הגברים. מהפעם הראשונה זכרתי רק שלוש נשים…)
אוי וועי. אני מספר את זה לחזי – הוא מאוד יעלב. ככה התחיל הדקלום: "זין, פיפי, בולבול, תגיד לי למה."
כרגיל מחכים ומאיר זוויות שבות- אבל הקטע על המכשפה חזק יותר מכל השאר. -תודה
תודה לך (ולמכשפה)
מרית ק', יש לי הרבה מה לומר על " "מה פתאום. מה שאני רואה, אני ממילא רואה, ומה שאני לא רואה – לא יעזור גם אם תגידי…" אבל מרוב שיש לי מה לומר אני לא יודע מהיכן להתחיל. רק בקיצור, אני חושב שהאינטואיציה של רוב האמנים (אני מדבר על Authors) היא מאוד מאוד דומה.
מה שמשעשע אותי כקורא ביקורתי של אחרים (גם של עצמי לפעמים) הוא לגלות שלפעמים אדם אינו יכול להציע אלא את המבע הייחודי שלו, שמגלם את המבט הייחודי שלו, ואם האדם גם ניחן קצת בחוש בריא של ביקורת הוא נוכח לאחר-זמן כמה הוא לא ראה/כמה הוא לא רואה (אלא אם הוא מטיפוס המשוררים-הנביאים המשוכנעים שכל דבר הם חזו שלושים שנה מראש, והצהרה כזאת יותר מכל בעיניי, היא הצהרה על עיוורון הדעת). וזה גם נכון הרבה פעמים לשיח התגובות האינטרנטי והניסיון הלא-ממש-מוצלח-אף-פעם לגרום לבן/בת השיח לשנות נקודת מבט.
שועיקי, בגלל זה אני כל כך אוהבת את ויטו אקונצ'י, כי אצלו יש תמיד פתח לעוד אפשרות ועוד אפשרות. ואני יודעת מעצמי כמה רגעים כאלה שבהם את רואה את עצמך מבחוץ, מחוץ לסיפור שבו את נמצאת, הם שחרור ומקפצה.
מרית, לאחרונה שאלה אותי מישהי איך זה שבתור אדם שמפגין לכאורה רציונליזם-אינטלקטואלי אני לא מסוגל להחליט שום דבר אלא על בסיס רגשי טהור. היא צודקת. זה המקום לקפיציוּת שלי. אני הרבה מאוד בפנים, אבל רק לעתים מאוד רחוקות נמצא פעמיים באותו המקום.
מרית, בספר "אי האושר" (רק בעברית שמו הוא דו משמעי באופן ההולם מאוד את הסיפור….) של מוריץ יוקאי (סופר הונגרי) מסופר על חנון, רב החובל של אניית סוחר שיצא מעירו, קרתגו, וחזר אליה אחרי שנים אחדות ועל סיפונו אוצרות מופלאים שאותם מצא, לדבריו בארץ "נושבת, רחבת ידיים, החורף לא ידע שם קור, הדשא שולח את פארותיו, האויר שם תרופה לכל חולי… הזהב ירבה שם כחול, בראשי ההרים אבני חן מתנוססות, על חוף ימים יתגלגלו פניני הוד ובגני הירק משיי-ארגמן יאדימו…."
אבל זקני העיר פוחדים שאם יוודע לתושבים דבר קיומה של ארץ מאושרת כזאת הם יעזבו בהמוניהם את עירם, וארצם שלהם תהפוך שממה. לכן הם מעלים בחזרה את רב החובל על ספינתו ומשלחים אותה לדרכה, ובלב הים ממטירות עליה אניות המלחמה של קרתגו אש וגופרית עד שכעבור שעה קלה הספינה על מלחיה, "עפרות הזהב שהביאה, פרי הלחם, נטעי הדבש,חלב-העצים עם ציפורי התבונה גם יחד" – שוקעת במצולות.
אי האושר – הוא הגוף…..
אוי, האמירה שלך בסוף כל כך מרגשת… 🙂
ש', זה מאד עצוב.
העושים כל מיני דברים, גם שלך מאד עצוב. אני לא בטוחה שהבנתי את המשל עד הסוף, אולי בגלל שאני לא באמת מבדילה בין נפש לגוף. בשבילי הם תאומים סיאמיים שמחוברים באברים חיוניים (וגם הזיקה הלא ברורה בין עיר האושר לאי האושר מבלבלת). אני עדיין חושבת על זה.
במחשבה נוספת אתה צודק. וזה לא סותר, זה אפילו יותר נורא, דווקא בגלל שהם מחוברים באברים חיוניים. ואני מסכימה גם עם לי, אף שאי האושר נראה כל כך בלתי מושג, מעבר לים, התדעו ילדים את הדרך לשם?
אהבתי מאוד את אי האושר. אי-אין ואי בים, ולמרות שהאושר רחוק ומתרחק, הרי עצם קריאת המילה אושר מקרבת ומנכיחה אותו. הרחקת הגוף לים הרי גם שוברת את הנשמה.
רות, אמנם הסיפור אירוני מאוד לגבי קיומו של אי האושר, אבל אני, אהמ, לא 🙂
לגבי הנקיבה בשם, זה מזכיר לי את הפסוק "אלוהים קראתי ויענני" – בימים שעוד הייתי דתי הבנתי אותו בדיוק כך – הקריאה היא המענה. היום אני לא חושב כך, כשם שאני לחלוטין לא מסכים עם האמירה "מרעיבו-שבע, משביעו-רעב", לגבי ה"יצר". רעב מודחק איננו שובע, הוא מצוקה…..
ותוכלי להסביר את המשפט האחרון….?
ליושב בחיבוק, אני הבנתי ממה שכתבת שאתה רואה בעפרות הזהב, פרי הלחם וכו׳ את כל מה שהטבע הניב ושהספינה אספה כגוף שטובע. וכשהוא טובע הרי השאלה אם אז הנשמה טובעת איתו, או נשארת, ונשברת בים הדמעות של הים… בכך הסיפור עצמו הוא נשמת העלילה, כי הוא זה שמותיר אותנו בוכים על טפשותו של האדם (הזקנים שהיו אמורים להיות חכמים יותר). אבל אולי לא הבנתי נכון.
בקשר לקריאה שהיא עצמה גם מענה, זה נראה לי דווקא עדין ויפה. ובקשר למרעיבו – שבע, נדמה לי שמדובר במקרים של התמכרות, ואז לפעמים עדיף לעבור תקופה של מצוקה והתנזרות כדי להתנתק מההתמכרות. בתקווה שהאדם ילמד להשתחרר מן האובססיה שלו. ואחרי כן, כמובן, מצוקה היא לא פתרון. יש גם אפשרות להתקה למחוזות יותר פוריים בנפש, או פיצול השקעת המאמצים למאגרים שונים נותני סיפוק. בכל מקרה זה שמכור הוא במצוקה קשה.
ולגבי הסיפור, זה גם קצת מזכיר לי את עניין הקנביס הרפואי, שהוכיח את עצמו להיות תרופה טובה לפעמים יחידה לסכלה גדולה של מחלות, אבל אף חברת תרופות לא יכולה לרשום עליו פטנט כי הוא מהטבע… ולכן כל כך מתנגדים לשימושו.
רות, התכוונתי שהגוף עצמו הוא אי של אושר, אי במובן של ארץ, של ממלכה. ומובן שהרבה אנשים -כמו שליטיה של קרתגו בסיפור – יחושו להעלים את העובדה הזאת, שלא משרתת כלל את מטרתם.
לגבי "משביעו – רעב", עד כמה שאני מבין הדבר לאו דווקא נאמר לגבי אובססיה כלשהי, אלא לאופן הנכון והבסיסי לדעת חז"ל של ניהולו של יצר המין.
הבנתי. תודה. כן, זה יפה.
מרית, ואם איזה ילד יגיד לך את הדרך לשם – את רצה?
לא, מה פתאום. אני יותר אוהבת מפות מטיולים.
או לגלוש באינטרנט… נראה לי גם שחלה איזושהי התבלבלות קלה בין א' ל-ע'. "ארץ מאושרת כזאת", בעיניהם של זקני קרתגו אינה כל עיקר מאושרת. יכול להיות שהיא מעושרת. זקני קרתגו כנראה לא מעוניינים להשפיע על קרתגו את כל האושר החומרי הזה. הם חוזים כנראה סכנת דקדנס. יכול להיות שבגלל זה הם מכסחים את האוניה ואת מבשר האושר התמוה בעיניהם.
ואז אי האושר נהפך מניה וביה לעי (אם "עיי" זה רבים ו-"עי" יכול להיות יחיד) אושר.
מי שסולד מעושר מוזמן להעביר אותו אליי 🙂
דברי עם זקני קרתגו. הם לא היו בטוחים שהעם בקרתגו , כפי שאת אולי יודעת, לביית את אש העושר ולא לאפשר לה לשרוף את קרתגו. ואם כבר, אז קווינטין כריספ אמר, כזכור (ככה אומרים), בתוך אמירה שעניינה דווקא בכלל לא חומרי (אבל אני מעיז לאמץ רק את חלקה ולרלוונט אותה לענייננו:
Look inward and ask
Not if there is anything outside that you want,
But whether there is anything inside that you have not yet unpacked
תיקונים:
דברי עם זקני קרתגו. הם לא היו בטוחים שהעם בקרתגו ידע, כפי שאת אולי יודעת, לביית את אש העושר ולא לאפשר לה לשרוף את קרתגו. ואם כבר, אז קווינטין כריספ אמר, כזכור (ככה אומרים), בתוך אמירה שעניינה דווקא בכלל לא חומרי (אבל אני מעיז לאמץ רק את חלקה ולרלוונט אותה לענייננו) ככה:
Look inward and ask
Not if there is anything outside that you want,
But whether there is anything inside that you have not yet unpacked
רג'ול, קודם כל, אתה מדבר איתי……?
שנית, זה מאוד אופייני לשליטים למיניהם, לחשוב שהם יודעים טוב יותר מכולם מה טוב ל"עם"…… לגבי האמירה של קוונטין קריספ הנלבב, אני דווקא התיחסתי לעושר בסיפור באופן סמלי, אבל אני לא מניח את ידי גם מדברים שקיימים בעולם….. (ואני אוהב גם מפות וגם טיולים 🙂 )
ואם קוונטין קריספ, ראית אולי את "יומנו של פקיד מדינה עירום"….?
אני לא חושב שראיתי. אז אני רץ לראות. היום בערב. אלף. בית – על מה "אתה מדבר איתי…. ?"? על הגלישה באינטרנט? אני מכיר מישהי שמסוגלת להגיד לי באושר רב "היום טיילתי במדבר יוטה".
אופייני לא רק לשליטים. גם לאבאים ואמאים, ואחיות. זקני העם זה בהכרח שליטים?
ומתחתית המעמד של קווינטין ושלי כ-nude models, אני מנכס לעצמי את החוצפה להעיד גם בשבילו שאנחנו יודעים משהו על הדיבור של העירום בגוף ראשון. ו- אני חושב שיש באמת המון unpack במופע המחול מושא השיח הזה.
הו, זו לא היתה אני! אני לא נכנסת למדבריות באינטרנט (דווקא הייתי ביוטה האמיתי, היה נהדר). אני אוהבת מפות כי הן מודלים, יש בהן משהו מופשט, ניסיון לתרגם את העולם, לא סתם להעתיק אותו באופן מכני.
אבל בלי קשר לנופים אני באמת אוהבת את האינטרנט, כי הוא מהיר כמעט כמו המחשבה ולא ממיין ומבטל זמן ומרחק.
מפות זה באמת נפלא. כמו תכניות בתים, מטוסים, מכוניות, כמו תוים. אני רואה שאני חייב לרוץ גם לתקן את המחשב שלי, או להאיט קצת את המחשבה שלי. הציורים של תמיר שפר נראים לי כמו תכניות ערים. כתבתי לו את זה פעם. לא הגיב. אני מקווה שהוא לא נעלב. צריך לבקש ממשרד השיכון לבנות עיר עפ"י ציור שלו.
"תחתית המעמד" הצחיקה אותי 🙂 וברשת כולם קצת דוגמני עירום……,
אגב מהירות המחשבה, את לוס איריגארי האשימו שטענה שהמשוואה של איינשטיין e=mc2 היא סקסיסטית, בגלל שהיא מפלה לטובה את מהירות האור (על פני מהירויות אחרות) , מה שאומר שאפשר לראות עירום בכל דבר 🙂 ולאיזה מין, אני תוהה, שייכת מהירות המחשבה….?
אוי אני מצטער היושב בחישוק, בסלולר שלי הישן השמות מופיעים בג'יבריש, אז חשבתי שמרית אומרת את כל מה שאתה אמרת לאחרונה. אז חזרתי למחשב האיטי.
אתה רואה הכל בהכל. אז אם כבר באיריגארי עסקינן, אז אני קטגורית אומר בריש גליא: מהירות המחשבה שייכת למין הגברי. עכשיו יש לי עסק איתה. ועם מי לא? אוי וועי. השפה יכולה לתאר את השמש זורחת גם בלילה (בצד החשוך). אז אם רוצים להתכרבל בנפלאות השפה, אפשר לדון במיניות המושגים.
מרית, מה עם עיר האושר?
היושב בשיהוק, ראיתי את הסרט כשהייתי נורא קטן. אז תודה, זה ממש טוב מאוד לראות את זה עכשיו שובפם.
[…] אני תמיד אאמין למה שאני רואה. (בפעם הקודמת זה קרה לי עם יותר מעירום של דוריס […]