זה החלק השני של הרצאתי ביום עיון על הורים רעים בספרות ילדים (לחלק הראשון).
האחים גרים טענו שאוסף המעשיות הוא "עדות ללבבנו".
"הנערה ללא הידיים" היא ללא ספק עדות ללבבי. עדות כה מופלאה ונוראה שבמשך שנים לא הצלחתי לדבר אותה.
וראשית התקציר (המעט ארוך) של הסיפור. החלק הראשון ברוטלי במיוחד, אז תחזיקו חזק. ובכן:
*
טוחן ירד מנכסיו ולא נשאר לו כלום מלבד הטחנה שלו ועץ תפוחים שצומח בחצר האחורית. יום אחד, הוא יוצא ליער לחטוב עצים ופוגש זקן שמבטיח להעשיר אותו תמורת מה שעומד מאחורי הטחנה. הטוחן משער שהוא מתכוון לעץ, ומסכים לעסקה, והזקן אומר שבעוד שלוש שנים יבוא לקחת את שלו. כשהטוחן חוזר הביתה יוצאת אשתו לקראתו ושואלת מה פשר העושר שממלא את הבית. כשהיא שומעת על העסקה עם הזקן היא מבינה מיד שמדובר בשטן, והוא לא התכוון לעץ אלא לבתם שטאטאה באותה שעה את החצר האחורית. כעבור שלוש שנים השטן אמנם מגיע לקחת את חלקו. הנערה מתרחצת ומיטהרת, היא מציירת מעגל גיר סביבה והשטן לא מצליח לפרוץ לתוכו. הוא דורש מאביה להרחיק ממנה כל מים. האב מציית, ולמחרת בבוקר כשהשטן חוזר הוא מגלה שהיא בכתה כל כך שידיה נרחצו בדמעות. ושוב אין לו שליטה עליה. בזעמו הוא אומר לאביה (את המשפט המדהים), "קצץ את ידיה אחרת לא אוכל לפגוע בה." הטוחן מתחלחל, אבל אחרי שהשטן מאיים לקחת אותו תחתיה, הוא פונה אל בתו ומבקש ממנה להבין אותו ולמחול לו. היא מושיטה לו את ידיה ואומרת, "אבא יקר, עשה בי כרצונך, אני ילדה שלך." אחרי שהמעשה נעשה היא שופכת דמעות כה רבות שגם הגדמים מיטהרים. השטן נאלץ לסגת בפעם השלישית והאחרונה ומאבד את כוחו עליה.
האב מציע לפצות את בתו בעושרו החדש אבל היא מסרבת, היא מעדיפה לסמוך על חסדם של זרים (כך היא אומרת בפירוש). לפי בקשתה קושרים את זרועותיה הכרותות על גבה וכך היא צועדת יום שלם, ועם רדת הלילה היא מגיעה לגן מלכותי מוקף מים. עצי הפרי הזורחים לאור הירח מזכירים לה שלא אכלה כל היום. היא כורעת על ברכיה ומתפללת ומיד מופיע מלאך שמייבש את המים. הם חוצים את התעלה ביחד והנערה אוכלת אגס בפיה, ישר מן העץ. הגנן צופה מרחוק ואינו מעז להתערב. למחרת בבוקר כשהמלך מגיע לגן הוא מבחין מיד בחסרונו של האגס. הגנן אומר שרוח רפאים אכלה אותו. סקרנותו של המלך מתעוררת, ובליל המחרת הוא מצטרף לגנן ומביא איתו גם כומר ליתר ביטחון. כל השלושה צופים בנערה שחוצה את התעלה בחברת המלאך ואוכלת אגס נוסף. המלך מתאהב בפולשת. הוא נותן לה ידיים מכסף ונושא אותה לאישה.
אחרי הנישואין יוצא המלך למלחמה. המלכה יולדת בן בהעדרו ואמו ממהרת לשלוח לו את הבשורה המשמחת. אלא שהשליח נרדם ליד נחל והשטן מחליף את מכתבה וכותב שהמלכה ילדה מפלצת. המלך נבהל ומתעצב אל לבו אבל מורה לנהוג בה יפה עד שיחזור, והשליח שוב נרדם ליד הנחל והשטן שוב מחליף את מכתבו במכתב חדש שבו מורה המלך להרוג את אשתו ואת בנו. האם הזקנה לא מאמינה לכתוב. היא שולחת מכתב בירור והכל חוזר על עצמו ואפילו מחמיר. השטן דורש לשמור לו את לשונה ואת עיניה של המלכה.
אמו של המלך לא מוכנה לרצוח את כלתה ואת נכדה, ומצד שני היא חוששת שלא תוכל לספק להם הגנה. היא קושרת את התינוק לגבה של הנערה שנפרדת ממנה בדמעות. ואז מגיע החלק השלישי והמופלא של הסיפור: המלכה ובנה מגיעים ליער פרא ומלאך מוביל אותם לבית קטן שעליו כתוב: "כאן גר חופשי כל אחד". שבע שנים היא שוהה ביער. ושם, בחופש, בטיפולה המסור של בתולה לבנה כשלג, ידיה צומחות מחדש.
כשהמלך חוזר ומגלה מה עולל השטן הוא יוצא לחפש את אשתו ואת בנו. שבע שנים הוא נודד בלי לאכול ובלי לשתות. הוא שורד בדרך נס ומגיע לבית הקטן ביער, ושם הם חוזרים ומתאחדים וחיים באושר עד יומם האחרון.
*
ובכן, בהמשך להצהרתו של פלובר, "מאדאם בובארי זה אני", הנערה ללא הידיים היא אני. זה לא רק טעון בשבילי אלא גם מציף. שלושה ימים לא יספיקו לכל מה שיש לי להגיד. אני אצטמצם ברשותכם, לכמה הערות על הורות ומגדר.
ילדים אינם רכוש. הם אינם שייכים להוריהם. לא כמו שרכוש שייך. הורה אינו יכול למכור את בנו לשטן. הוא לא יכול לעקוד אותו. ותסלחו לי שאני שוב חוזרת לאברהם – לעניות דעתי החילונית והילדית והאימהית, אם מישהו מבקש ממך לרצוח את בנך זה חייב להיות השטן.
המערכה הראשונה של "הנערה ללא הידיים" היא תיאור מצמרר של העוצמה ההורית. כי את השטן לפחות אפשר לחסום בעזרת טוהר. אבל אין שום תרופה נגד אבא. רק להורים יש גישה חופשית וכוח אינסופי להזיק.
כריתת הידיים היא חבלה אדירה בעצמאות, ביכולת העשייה והיצירה וגם ביכולת התנגדות. זה סוג של סירוס שמתחיל בעריסה ונמצא ופועל בפנים גם כשגדלים. בסיבוב השני אגב, השטן אינו מסתפק בידיים, הוא דורש גם את אברי ההבעה, את הלשון והעיניים של קורבנו.
אומרים שאין מוקדם ומאוחר בתנ"ך ועל אחת כמה וכמה בנפש. גילים לא מתחלפים אלא מצטברים וקיימים בו זמנית. חוסר האונים של גיבורת הסיפור (העשה בי כרצונך), התמימות המוחלטת, הפסיביות, הבכי האינסופי, הטוהר, ואפילו העיגול הרחמי הזה, שייכים לינקות.
בתמונה המופלאה שבה הנערה ניצבת בתוך הגן הלילי המוצף באור ירח, ואוכלת אגס ללא ידיים, ישר מהעץ, האגס הוא שד והנערה היא תינוק יונק. וגם התיאור מסגיר את זה לא בכוונה: "בחצות הלילה יצאה הנערה וזחלה מן השיחים, ניגשה לעץ ואכלה שוב בפיה אגס אחד." גם זוחלת וגם יונקת. תינוקת.
ומצד שני היא גם עץ. זה סיפור שכולו עצים, וגם בגלל זה הוא הסיפור שלי; כי אין דבר בעולם, מלבד כמה אנשים, שאהוב עלי יותר מעצים). בראשית הסיפור יוצא אביה של הנערה לחטוב עצים. הוא מתבלבל בינה לבין העץ שצומח בחצר האחורית, ולכן הוא ממשיך וחוטב גם את זרועותיה.
בעקבות העוול היא מתנתקת מהוריה האנושיים, ובמין התרסה פיוטית מאמצת לה אם חדשה צמחית. היא יונקת משד אגסי.
הדימוי הזה של הנערה כעץ, לא מפסיק להחליף צבעים:
מצד האב חוטב-הזרועות זאת החפצה.
מצד הנערה שמאמצת אם צמחית, זה נתק והתרסה ותקווה כמוסה, שכמו שעץ יכול להצמיח ענפים במקום אלה שקוצצו, כך יצמיח גם גופה ידיים חדשות (בני הקטן אמר לי פעם, אם את תמותי את תצמחי מחדש).
וכמה דברים על מגדר:
יש שני גני עדן בסיפור: בגן עדן המוזנח של החצר האחורית צומחים עץ תפוח ונערה. את תפקיד הנחש ממלא השטן, ליהוק מתבקש. אבל במין היפוך מגדרי הסיפור מלהק את האבא לתפקיד חווה החוטאת. והמערכה מסתיימת בסוף מפתיע, כשהנערה, בתפקיד העץ הפצוע, הולכת לחפש לה גן עדן חדש. גן עדן מטופח, שבו כל אגס נחשב, ושיש בו מלאך שומר במקום שטן.
וזה לא המיתוס היחיד שמהדהד בסיפור: הנערה דוחה את סיר הבשר שמציע לה אביה ויוצאת מעבדות לחירות. היא אפילו חוצה ים סוף קטן בדרך. מלאך מייבש לה מעבר.
הסיפור מגייס שני מיתוסים מז'וריים, גן עדן ויציאת מצריים, לשירות גיבורה צעירה.
זאת ועוד: זה סיפור על גיבורה פגועה מאד שמוצאת אהבה ומשפחה כמקובל במעשיות, ואף על פי כן הוא שומר על סימטריה; פעמיים עוזבת הנערה את ביתה ויוצאת לדרך: פעם היא יוצאת אל אהובה (בלי דעת) ופעם היא חייבת להתרחק ממנו. וגם אהובה נודד פעמיים, רק בסדר הפוך: פעם הוא מתרחק ממנה (כשהוא יוצא למלחמה) ופעם הוא מחפש אותה. כדי שהאיחוד בין בני זוג יהיה מושלם, אומר הסיפור, הוא צריך להיות סימטרי. בשלב מסוים כל אחד מהם צריך לנדוד ולחפש את האחר.
נדודים כמרפא, זאת הדת הפרטית שלי. אבל קשה לתאר מה הרגשתי כשהגעתי לבית הקטן ביער וקראתי את השלט, "כאן גר בחופש כל אחד". חשבתי שאני חולמת. לא בצחוק. כי זה כל כך פרטי ואישי מצד אחד, וכל כך רדיקלי ועתידני מצד שני.
כדי להסביר עד כמה, נשווה אותו לרגע ל"אשת השלד". הסיפור היפהפה (שמופיע ב"רצות עם זאבים") נפתח באב זועם שגורר את בתו לצוק ומשליך אותה לים. הדגים אוכלים את בשרה ומכרסמים את עיניה עד שנותר רק השלד. דייג אחד דג אותה בטעות. היא נגררת אחריו מעורבבת כולה, ושם באיגלו נכמרים רחמיו; הוא מתיר את הסבך ומסדר את עצמותיה, ואחרי שהיא שותה את דמעתו ומתופפת על לבו – בשרה צומח מחדש.
"אשת השלד" משליך את יהבו על האהבה הרומנטית, זאת התרופה שלו לפצעי הילדות. "הנערה ללא הידיים" מקדים אותו בשנות אור. לא שהוא מזלזל בנישואין. זוגיות טובה, הוא אומר, יכולה לטפח ולהזין ולאחות את פצעי הדיכוי, היא יכולה לספק לך בית מתוקן, שבה גם אהובך וגם אמו (אמך החדשה) מסרבים לפגוע בך על אף המניפולציות של השטן. אהבה רומנטית, על פי הסיפור, יכולה לספק לך ידיים נהדרות מכסף, אבל רק חופש אמיתי יכול להצמיח את מה שנכרת.
עץ כף היד, נאוה פרנקל
*
הנערה ללא הידיים היא השישית והאחרונה בסדרת גיבורות הילדות שלי
מרית יקרה. קודם כול מנצלת את ההזדמנות להגיד לך כמה אני אוהבת את מה שאת כותבת. לגלות שכתבת פוסט חדש הוא שמחת השמחות בשבילי (וגם מערת עלי בבא וגם נשיקה על הפצעים וגם עוד כל כך הרבה…) ולענייננו… אני מכירה עוד אגדה מופלאה על נערה בלי ידיים – אני לא זוכרת את השם המדויק אבל זה באוסף של האגדות האיטלקיות של קלווינו (אולי מעשיות? אני לא מתמצאת בניואנסים האלה). האגדה ההיא כל כך מרגשת בעיניי – מדובר על נערה כרותת ידיים שהוכנו עבורה גדמים משעווה. יום אחד היא מטיילת עם תינוקה ליד נחל והתינוק נופל לנחל. היא נזעקת להרימו ובתוך כך צומחות ידיה מחדש… כמה מופלא – הכוח שנותנת לנו (ואולי – מגלה לנו?) הדאגה לאהובינו…
וואו, מצמרר ומציף. נורא הזדעק לעיניי המשפט: כרות את ידיה, אחרת לא אוכל לפגוע בה. ברור שזה לא תמיד ככה, אבל לפעמים יש דברים רעים מסוימים שקורים בחוץ אבל איזשהו מצע בבית הוא שמאפשר להם לקרות… (סליחה על הניסוח הכל כך כללי. אני פשוט חושבת על סיפור של חברה).
והמחשבות על ינקות ויניקה מרתקות… תודה…
נגע לליבי מאוד מה שכתבת
מאד אוהבת את האגדה הזאת. והווידוי…אנחה.
(נכתב בין הנקות לתינוק קטון).
את פשוט נפלאה.
ניתוח יפהפה. תודה מעומק הלב.
מיכל, גם עליבבא וגם נשיקה, מה אפשר עוד לבקש? שמחה גדולה.
רשמית צריך לקרוא להן מעשיות. אגדה, על פי ההגדרה המדעית, היא סיפור עם המתרחש בזמן היסטורי ידוע ובמקום גֵאוגרפי מוגדר, ששומעיו וקוראיו מאמינים באמיתותו. סיפורי המקרא למשל. אני משתמשת בשני המונחים לסירוגין, עם העדפה מסוימת לאגדה; ה"מעשיוּת" של המעשייה כמו מנקזת את השירה ואת הקסם, ואילו המילה "אגדה" לעומת זאת התברכה בשובל הנכון; בתוך ה"היגד" משובץ לו גם "גד" (מזל) כמו אבן יקרה… הגירסה של קלווינו נשמעת נפלאה, מוזר ששכחתי אותה, אבל באשר לי אני יודעת שבלי השלט הקטן ביער לא היו צומחות לי הידיים.
לי, ברור שיש דברים רעים שקורים בחוץ, אבל הם אף פעם לא פוגעים עמוק כמו אלה של הבית. וגם להפך – שום הגנה חיצונית לא חזקה כמו הגנה של בית.
וגם בשבילי המשפט ההוא הוא התמצית של התמצית.
מירי, תודה על הקשב.
אנונימית, גם אני 🙂 שינה מתוקה לתינוק ולאם.
אנונימי, תודה רבה 🙂
ליאורה, גם לך, מלב ללב.
פוסט מרגש במיוחד. הדהימה אותי השורה שלך שאומרת שאם מישהו מבקש ממך להקריב את ילדך- זה השטן… חומר למחשבה עמוקה.
הורים רעים זה דבר שנוגד את הטבע והיקום, בעיניי.
הסיפור המקראי שמהדהד לי הוא סיפור העקדה הנשי, של בת יפתח. הוא מבטיח להקריב לאל את מי שיצא ראשון מפתח ביתו והנה זו ביתו היחידה שיוצאת לקראתו בתופים ובמחולות. גם שם האמא נעדרת מהסיפור, וגם בת יפתח אומרת לאביה לעשות לה את שאמר, וגם היא בוכה. הסוף של הסיפור שלה רע, כי אף מלאך לא עוצר את המעשה, ואין מלך או אהוב. אחרי חודשיים היא חוזרת ואביה מקיים את נדרו והיא 'לא ידעה איש'. והריטואל החוזר של נשים שהולכות מדי שנה לפי הסיפור לתנות לבת יפתח על ההרים 4 ימים מעיד אולי על ניסיון לתת משמעות לקרבן שלה.
מרית קרובתי, בעצם "כאן גר חופשי כל אחד" הוא הטרנספורמציה (פקיחת העין/הפתח החוצה) של מאורת הקיקלופ פוליפמוס ממנה מצליח אודיסיאוס להיחלץ בקושי בחיים (אחרי שרוב חבריו נאכלים חיים) תחת השם "שום-איש": http://wp.me/pJa8q-hzV. בעצם, אודיסאוס שם נאלץ להקריב את חבריו הנאכלים זוגות-זוגות ומגיע בעצמו רק בקושי רב לקו החוף ממנו הוא יכול להמשיך להפליג. מה שהעלה בזכרוני את דברי הסופרת אסתר אורנר בספר נהדר, "אוטוביוגרפיה של שום-אדם": "הייתי צעירה וכבר הרוסה. ואז היה צריך ללמוד מחדש לחיות בין האנשים החיים. דיברתי אליהם. הם לא הקשיבו. הם לא יכלו להקשיב. אני יכולתי רק להמשיך."
[[אסתר אורנר, אוטוביוגרפיה של שום אדם, תרגמה מצרפתית: אירית עקרבי, הוצאת הספריה החדשה, תל אביב 2003, עמוד 44]. לפעמים היכולת להמשיך אל המקום האמיתי או המדומיין שבו "גר חופשי כל אחד", הרחק ממאורות קיקלופ או מבתי הורים, תלוי יכולת של אדם להמשיך, להמשיך גם אם אף אחד לא מקשיב לו. פשוט כי אינם יכולים.
לוסי, תודה רבה. שימי לב שאת שינית את הניסוח שלי, אני אמרתי "לרצוח" את בנו ואת אמרת להקריב. להקריב מתייחס לסבל של אברהם, המסכן שמוותר על בנו ואני עם יצחק. פעם כשבני הגדול היה קטן ראינו ביחד את "חלומות" של קוראסווה. ובחלום הראשון "קרני שמש בגשם" הילד יוצא ליער למרות האיסור ורואה חתונה של שועלים. כשהוא חוזר הביתה אמו לא מניחה לו להיכנס. היא נותנת לו סכין שבו הוא אמור להרוג את עצמו. ואני זוכרת שבני סינן מבין שיניו: "איזה אמא, לא הייתי רוצה אמא כזאת…" ככה אני מרגישה כלפי אברהם. מאד מדכא ומקומם אותי שזה המודל, האב הגדול של האומה.
כמו מניפה, זה לגמרי בת יפתח אבל גם גס וגרוע יותר. בגלל הכסף, בגלל שהשטן מציע לאב להחליף אותה. האם יפתח היה מתחלף? זה לא היה עולה בדעתו מן הסתם, אבל אני (בתמימותי, באווילותי, באופטימיות הכרונית שלי) עדיין מקווה שכן. בשעתו כתבתי סדרת פוסטים על "הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת". גם הנערה ההיא עשתה את זה למען אביה (זה הפוסט הראשון שמציג את הסיפור – http://wp.me/pSKif-i3o ) והמשך התעורר ויכוח על "בת יפתח" של ביירון, פנטזיה גברית אירוטית למחצה על קורבנות נשית ובנותית (יש מילה כזאת?). ביירון מדובב את בת יפתח ושם בפיה משפטים כמו: הֵא לְךָ אֶת לִבִּי, חִישׁ אָנָּא בַתְּקֵנִי. ומסיים ב- וּבְעֵת יִדַּם קוֹלִי עֲצָמַי יִרְקָבוּ,/ זָכְרֵנִי גַּם אָז, אָבִי, כִּי כָבוֹד לָךְ תַּתִּי/ וּבְלֵב שָׂמֵחַ אַל תִּשְׁכַּח כִּי מַתְתִּי.
שועיקי, הבית ההוא ביער עוד מחכה לך.
מרית…….
בעברית, בזכות השורשים המשולשים שלה ובזכות הגלגולים והליטושים שעברה בעל כורחה כמעט- בדומה לאגדות 🙂 – נפגשים לפעמים צירופים מפליאים. כך למשל בזוג מילים שקרבתן מפליאה אותי בכל פעם – "להפקיד" ו"להפקיר". מותר הדל"ת על הרי"ש הוא בזנבה המצודד, שאפשר גם לראות בו פיטמה (אגב, לפרי יש לעתים פיטמה, כלומר הבליטה הקטנה שחיברה בעבר בינו לעץ) – ובקיצור, חוט השערה. ילד מופקד אצל הוריו, אבל לפעמים מופקר אצלם. וההבדל דקיק מאוד. (יש פעמים, אגב, שההפקר טוב מן ההפקד 🙂 )
(אבל אני גיליתי ש"בית החופש" יכול להיות גם אדם, זה שאומר לך לראשונה שמוּתר, ושדווקא האהבה מחליפה ידי כסף בידיים אמיתיות.)
[….אגב, לצמידות של שתי האותיות האלה יש הסטוריה ארוכה: במסכת שבת נכתב שמי שטעה בכתיבת ספר התורה וקיצץ את הגג של הדל"ת והחליפה ברי"ש, מתחייב בנפשו 🙂 בפירושיםן יותר מאוחרים חילוף הדל"ת ברי"ש מתקשר בהמרה של ה"אחד" ב"אחר". והרי כל עניינה של האהבה הוא להפוך את האחר ל"אחד". כלומר, גם של האהבה וגם של "מטריקס" 🙂 ושל כל המיסטיקה האיומה שעוסקת ב"אחד" הגורלי, המשיחי, שחיפשה רומנטיקה הרבה יותר גדולה ממימדי אנוש.]
אהה, אני שומע שאת תוהה מה לעצים ולאותיות? ובכן, מלבד רוברט גרייבס ב"אלה הלבנה" שלו שבה הוא מתאר ומפרש את הידע שהועבר בין הכהנים הקלטים לבין עצמם וכיצד העצים בישירם העתיקים היוו בעצם צופן לאותיות, הנה פדריקו גרסיה לורקה שכותב גם הוא באחד השירים היפים לעניות דעתי, "היהלום":
"יהלום של כוכב נוגֵהַ
קו שָרַט בעִמקֵי השחק.
עפה לה ציפור זוהרת
להימלט מן הרקיע
ונסה מקִּנָּהּ – עצוּם הוא –
שם כלואה היתה בשבי
בבלי דעת שרתוקה היא
לשמים בשלשלת.
צַיָּדִים מיְקוּם לא לנו
צדים את כוכבי הערב:
ברבורים מוּקְשִים של כֶּסֶף
שטים על מֵימֵי השקט.
עצים-פעוטים ישירו
אלף-בית, והמנצחת
זקנה-צפצפה המנענעת
זרועות עתיקות בנחת.
צפרדע, הנעימי בקולך!
צרצר, צא מן הסדק!
כל החורשה תתמלא לה
בצליל חלילים. אלך לי,
אשוב לביתי באי שקט.
מתחבטות בי ללא מרגוע
שתי יונים אשר זכרתי
ובמרחקים, באופק,
שוקע היום, דלי-על-חבל.
גלגל הימים היָגֵעַ!
(בתרגומה של רנה ליטוין)
ואם השיר ארוך מדי, העצים מצטמחים להם בערוגה ה-13 🙂
פדריקו גרסיה לורקה ידע, אם לא על ידיים כרותות אזי על אימים אחרים – אמנם פוליטיים ולא משפחתיים- כי בשיר "הבלדה על חיל המשמר הספרדי", למשל, הוא מפרט את מעללי המשטרה הספרדית וכותב :
"…אֲבָל מִשטרת ספרד
צועדת ואש זורעת,
שם רכה וללא בגד,
ילדת הדמיון גוועת.
רוֹסָה לבית קַמְבּוֹרְיוֹ,
בפתח ביתה נאנקת,
שָדֶיהָ כְּרוּתֵי מַאֲכֶלֶת
על הַמַגָש לְפָנֶיהָ….."
זה סיפור של מים. בנוסף לעצים. גם בשתי הפנים, מים מטהרים ומים שצריך לייבש כדי לעבור. אבל השליח שנרדם ליד הנחל, כל ארבע הפעמים – לא יודעת איך להבין את המים האלה, הנחל.
מים בשבילי זה רגש.
סיפור מצמרר ונפלא ומבין ללב הכי שמביא דמעות מרוב שהוא כזה.
סנדל מכונף ומעיל כנפות, באמת יש מן הפטוטרת והפיטם בבליטה הקטנה של הד'. והלהפקיד שלך לא מקורב רק לפיקדון, זה מחזיר אותי ל"תפקיד" שעליו דיברתי בפוסט הקודם. (להפקיר לעומת זאת לא נראה לי כל כך נורא. זה היה החלום שלי כילדה, שיפקירו אותי קצת. הפקר זה הצל של חופש.) אבל לעומת זאת התחיל לגרד לי הקשר בין עוללים ועוללות להתעללות (כמעט כתבתי הקשר השטני). ואתה צודק, כשהאהבה והחופש מתמזגים זה בכלל…
ואני כלל לא תוהה על הקשר בין אותיות לעצים, זה נשמע לי מובן מאליו. הדף הוא גם גן והשורות נחרשו. גם פול קליי חקר את זה קצת. והשיר של לורקה נפלא. תודה.
אחותי היקרה, את צודקת בהכול. וזה הזכיר לי חיזיון שהיה לי פעם בדמיון מודרך. הסתובבתי עם קערת כסף יפהפיה מלאה במים נפלאים, והמטפלת רצתה שאפטר ממנה. התקוממתי ובסוף שוכנעתי איכשהו. ואחרי הטיפול שאלתי אותה מה היה כל כך דחוף לה שאפטר מהקערה היפה. והיא תיכף ענתה: את רוצה כל החיים להסתובב עם קערת הדמעות שלך? המים שצריכים להתייבש כנראה הם גם הדמעות הישנות…
"הדף הוא גם גן" הזכיר לי את השיר היפה של אבן גבירול:
כָּתַב סְתָיו בִּדְיוֹ מְטָרָיו וּבִרְבִיבָיו \ וּבְעֵט בְּרָקָיו הַמְּאִירִים וְכַף עָבָיו
מִכְתָּב עֲלֵי גַן מִתְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן \ לֹא נִתְכְּנוּ כָהֵם לְחֹשֵב בְּמַחְשָׁבָיו
לָכֵן בְּעֵת חָמְדָה אֲדָמָה פְּנֵי שַׁחַק \ רָקְמָה עֲלֵי בַדֵּי עֲרוּגוֹת כְּכוֹכָבָיו
הו איזה יופי!
לי, אלה שורות יפהפיות. במיוחד רקימת הכוכבים עלי אדמות…..
וישנו כמובן השיר של אוקטאביו פאס, שיר שכבר צוטט פה לא אחת אך עד זרא עדיין לא הגיע (אני מקוה. בכלל, בתקנות עיר האושר נכתב במפורש: "קנס יושת על המצטטים מן הפעם הרביעית ומעלה", בעוד שאני מצטט אותו רק בפעם השלישית….!):
"הדיו הירוקה יוצרת גנים, יערות, שדות,
עלוה שאותיות שרות בה,
מילים שהן עצים,
משפטים שהם גלקסיות ירוקות.
תני למילותי לעלות ולכסותך
כגשם עלים על שדה מושלג,
כקיסוס על הפסל,
כדיו על הדף הזה"……
מרית, אם 'עילה' היא הסיבה, 'עוללים' ו'עוללות' הן התוצאות, כלומר נספחים, יצורים משניים, תולדות. ומתבקש מכאן שהם יהיו נתונים בידי המעוללים…… ומעניין שגם 'עול' ו"עוול" קשורים לזה. עברית היא שפה מאוד משפחתית (אני נאנח עמוקות)
אני אוהבת את "עת חמדה אדמה פני שחק"…עוד לפני שהיא התקשטה לכבודו בלהיות דומה לו. 🙂
השיר של פאס כל כך יפה, והירוק הזה כל כך מרווה, ואם הקנס יושת, איך הצמאים ישתו?
(ובינתיים קפצו לעיני התמהות הקשר בין עוללות ותולדות במובן של תוצאות ונספחים, לבינם במובן של התרחשויות והיסטוריה. לא שאני יודעת מה לומר על זה, רק קפץ…)
סנדל מכונף, מעיל כנפות (אתה תאומים?), משונה, בתקנות שלי כתוב שאין דבר כזה חזרות כי אין אדם יורד פעמיים לאותו נהר (וגם אין קנסות על התנצלויות כדי ששום דבר לא יפריע לאנשים לצטט כאוות נפשם). והעברית היא אכן שפה משפחתית, גם במובן האחים-גרימי של המילה.
וורדפרס בירך אותי זה עתה לרגל מלאת שש שנים לבואי לוורדפרס. הוא חושב שהבלוג מצוין ומבקש עוד 🙂
מרית יקרה, נזכרתי בפוסט הזה: https://wordpress.com/post/hologramit.wordpress.com/1383
*
מסכימה איתך עם הדחייה שלך מהכתרת אברהם כאבי האבות
לי, זה כל כך נהדר…. גם ההסבר (כן! אמנם לא חשבתי על תכשוט אלא על הרצון להגיע לכוכבים בכל דרך אפשרית :-)) וגם הקנס שיושת והצמאים שישתו 🙂 ומי אני שאחסום שור בדישו ואילה תערוג על אפיקי מים…..? הנה ההמשך:
…זרועות, מתניִם, צַוָאר, שָדַיִם,
מצח טהור כַּיָם,
עֹרֶף כְּיַעָר בסתיו,
שִינַּיִם נושכות גבעול עשב.
גופך משתבץ סימנים ירוקים
כִּנְצָרִים בגוף העץ.
אל תתני דעתך לכל הצלקות הקטנות הזוהרות:
הביטי בשמים ובקעקוע כוכביהם הירוק."
וזה מזכיר לי כמובן את הקוסמולוגיה הפרטית של חביבה פדיה ב"דיו אדם", כשכתבה על כוכבי השחר כעל מכוות סיגריה בגוף הרך והוורוד של הבוקר.
מרית, אם כבר חביבה פדיה, הנה משפט המתאים להפליא לדיון על ההפקד וההפקר:
"ברגעים של כאב עליך לזכור
שבדידות גם היא טִיפּוּס של אושר"
סליחה אם זה נשמע ניו-אייג'י, ההקשר של השיר רחב וגדול מזה. אני לא יודע אם הבדידות היא טיפוס של אושר מלשון טוֹפֶס, כלומר דגם, או של טִיפּוּס (כמו במעלה סולם.) – אני מעדיף את הראשון, כלומר את הדגם. וגם אני חשבתי (וכתבתי) שלפעמים ההפקר עדיף. בילדותי הייתי מופקר למדי ולמרות הכל אני שמח על כך. אם ההפקר הוא צל החופש, הבדידות היא התנאי לו.
ומזל טוב! וורדפרס צודק בשני הדברים 🙂
איריסיה, הלינק שלך מוביל למבוי סתום.
מכונף הכנפות, לא הבנתי תנאי למה, לחופש? להפקר? (ותודה 🙂 )
הצילו! גם אחרי ששמעתי את ההרצאה שלך, האימה שהסיפור מעורר לא פחתה. והניתוח שלך מדויק להפליא. שימי לב כמה האבא והשטן באגדה הזאת דומים לאב הרוצח בסידרה "טווין פיקס" ולפרסונה הרצחנית שלו, "בוב". בדיוק כמו שהשטן באגדה חוזר שוב ושוב כדי לעשות "וידוא הריגה" בבת, גם בסידרה השטן/האב חוזרים ומכים. את לורה פלמר כבר אי אפשר לרצוח – היא מתה – אז רוצחים נערה נוספת ומתעללים כמעט עד מוות בעוד אחת. הנערות האלה הן שיכפולים של לורה גם מבחינת הגיל וגם מצד ההתעללות שספגו בלי שמישהו יבוא לעזרתן.
והנמשל המזוויע: כשההתעללות מתרחשת בבית, היא אף פעם לא חד פעמית. אין שום דבר שמציל מפניה. הסידרה לוקחת את הזוועה צעד נוסף קדימה, וממחישה באופן פואטי שגם המוות הוא לא גלגל הצלה. לורה כבר מתה (נפשה, נפש של ילדה שעברה אונס והתעללות, כבר נרצחה) – אבל הפושע לא נלכד ולכן היא נידונה להירצח שוב ושוב.
כמה מעט הבנתי כשצפיתי בסידרה הזאת לפני המון שנים! טוב, אז עוד לא התחלתי להצמיח מחדש את הידיים…
מירית, את צודקת טעות שלי. למרות שמבחינתי זה חטא גדול גם להקריב את ילדך למען רעיון שלך.
גליה, הידעת שריי וייס שגילם את אביה של לורה פלמר בסרט גילם אחר כך את השטן בסדרת טלוויזיה פופולרית? 🙂
אני חושבת שבאופן עמוק אני יותר אופטימית ממך. אם לנקוט בניסוח המלבב של הרופא ב"נסיכה הקסומה" …There's a big difference between mostly dead and all dead
ואני תמיד אמרתי לעצמי "הם לא יחליטו עלי" (עלינו!) והמנטרה הילדותית הזאת עדיין שומרת עלי. ולכן גם הפרשנות שלי לתקיפות החוזרות של השטן (דרך המכתבים) היא יותר מתונה וחיובית. זה לא נאמר בהרצאה (הרבה לא נאמר) אבל כמו בחיים, עד שהפצע לא נרפא באמת הפגיעות נשארת. ועדיין, גם הריפוי החלקי מספק לה איזו הגנה. השטן צריך לפעול דרך מכתב, קרינתו נחלשת, הוא צריך להתאמץ כדי שיאמינו לו, ובסופו של דבר הוא לא מצליח לגייס את משפחתה השנייה נגדה כמו שגייס את הראשונה. ולכן הוא גם לא מצליח לפגוע פיסית בתינוק, רק להרחיק אותו. זה בכל זאת משהו, לא?
כבר מגיל צעיר האמנתי שאברהם נכשל במבחן שהציב לו אלוהיו, ולא עבר אותו בהצלחה, בכך שהסכים לרצוח את בנו. כמה שנים מאוחר יותר גיליתי שאכן קיים פירוש כזה. תמיד הטרידה אותי המחשבה מה היה קורה אם לא היה מופיע פתאום מלאך אקס מכינה שכזה, ואפילו לא הייתי בטוחה אם הוא אכן הגיע או שזה סתם סוף טוב מאולץ ושקרי שהדביקו לסיפור אחרי שיצחק כבר מת.
ולגבי אברהם עצמו, הוא מככב בעוד אחד מסיפורי התורה המזעזעים ביותר בעיני, שגם בו יש פגיעה חמורה בילד רק כי "ככה אמרו לי", – גירוש הגר וישמעאל.
אברהם הוא בעיני אחד מגדולי החוטאים (למוסר ולילדיו) בכל הדורות.
שלום תמר, דברייך והדיון על העקדה בכלל הזכירו לי שיר של יהודה עמיחי, מתוך "פתוח סגור פתוח":
.http://www.kibbutz.org.il/mifne/articles/020113_keshet.htm
(לא הצלחתי להעתיק אך השיר עצמו מופיע במרכז הדף)
מעניין. אני, בתור פולניה מדופלמת, תמיד נזכרת דווקא בחנוך לוין http://www.hanochlevin.com/sketches1-03/p89
לי 🙂 , השיר של יהודה עמיחי נהדר ומבריק, במיוחד משום שכאשר הוא מספר שמי שהוקרב הוא 'הבן השלישי', הוא בעצם טוען שגם האיל הוא ילדו של אברהם,ובכך יוצר שויון נפלא בין בעלי החיים ובני האדם. ההורות של אברהם היתה אמורה להתרחב גם לעולם החי – לפני כמה שנים ראיתי בסרט תיעודי נשים בדרום אמריקה שהיניקו קופיפים יתומים – אבל גם כאן הוא נכשל……
(הסניגוריה שלו, כמו במקרה של הפיכת סדום, היתה אמורה לכלול גם את האיל)
ומה לעשות שהניסיון להמיר קורבן אחד באחר מבלי לעורר את חמת האל מזכיר לי את זה:
הי מרית..הנערה ללא הידיים ואת. חיבורים מרתקים עשית. מוכר לי הדיון מרצות עם זאבים ופעם כשקראתי שם חשבתי שזה עצוב בלי ידיים ושצריך להצמיח ידיים.. לפעמים בחיים ניקשרות הידיים ואין לך מיומנויות מתאימות למאבקים מסוימים. וזה לגמרי בסדר.. אז האפשרות היחידה היא לא לתת את קולך. בענין ההורות כהורה אתה שם גבולות אבל אתה גם מניח שיפרצו אותם.. ואתה גם לא יכול להפיל תיק כבד מידי על הילדים דברים שאין אתה והם מסוגילים להתמודד איתם וגם החשש שיאבדו את הילדות שלהם וגם ההבנה שהאמת ממילא מיתגלה להם בדרך שהיא הדרך שלהם ובהדרגה מיתקבלת על הדעת.אז דרך האגדות כמו שעשית ודרך הספרים הסרטים והמראות שבחושים. אכן צריך להצמיח ידיים לנשים במיוחד וגם רגליים.ובמיוחד היום..אתר מדהים לך וברכות ותודה רבה .
האישה מהיער.
תמר, זאת פרשנות מאד מנחמת, שהוא נכשל. אבל מה זה אומר על אלוהים שבוחן אותו באכזריות כזאת, על חשבון יצחק. איך שלא מסתכלים על זה הסיפור הזה לא משתפר. ואת צודקת לגבי ישמעאל. ובאיציק מאנגר נתנחם http://wp.me/pSKif-eQ1
האישה מהיער, תודה רבה לך! אני לא זוכרת מה הפרשנות של קלאריסה פינקולה אסטס (לא מפספסת הזדמנות להגיד את השם-שיר שלה) ברצות עם זאבים, רק שהיתה לגמרי זרה לי. ופגשה אותי רק בעוצמה ובחשיבות שהיא מייחסת לסיפור. היא מלמדת אותו במשך שבעה ימים. יש פרשנות שיותר מדברת אלי של מארי לואיז פון פרנץ, ועדיין, כל אחת מאיתנו ראתה משהו אחר לגמרי בראי של הסיפור. (והכי החרידה אותי אגב, רוית ראופמן שטוענת שהנערה התחתנה עם השטן, שהוא "ביקש את ידה". נזכרתי באחותי שקשקשה על פיסקה שעצבנה אותה, בילדות…)
מרית, כל כך רגשת אותי בשני חלקי הרצאתך, ובמיוחד באחרון!! לגבי אברהם, שמעתי בזמן האחרון פרשנות הפוכה שמופיעה בספר פנטזיה (לא עברי) שלצערי שכחתי את שמו. על כל פנים, שם אברהם הוא זה שמנסה את אלוהיו ובודק האם הוא ככל האלים הקדמונים התובעים קורבן אדם, או שהוא מסוגל להתעלות עליהם ולמנוע זאת. וכך האל עומד בניסיון של אברהם, מוותר על קורבן אדם ומסתפק בקורבן מן החי. ובכל זאת, גם לדעתי, זה בקושי גורע קמצוץ מאכזריותו של אברהם אם חושבים על מכירת שרה ועל סילוקם של הגר וישמעאל למותם.
תמר, נו, דיפלומה זה חשוב מאוד 😉
מכונף נפלא, נורא מעניין מה שכתבת על בעלי החיים, ולגבי סדום – וואו, ההצלבה בין שני הסיפורים מרתקת, ומובילה לפסיכולוגיה אבהית שלצערי היא מוכרת לי, של סנגור על זרים גמורים לעומת נכונות יתרה להקריב את הקרובים אליך (הי, הנה עוד קישור יפה של העברית…)
(ויכול להיות כיף לראות את הסרט הזה :))
לי בדיוק חשבתי גם אני על זה, סנגור על זרים לעומת "מרירות פתנים כלפי קרובים שבקרובים", כפי שזלדה מכנה את זה – כלומר, אולי זו לא תמיד מרירות פתנים דווקא, אלא פשוט החמרה בדרישות 🙂
( 🙂 )
בהחלט החמרה בדרישות, וגם הרחבה של העצמי – כמו שאברהם היה מוכן לחתוך פיסה מגופו, כך גם בנו פיסה מגופו כביכול; כמו שאדם מסוים (אהמ. לצערי גיליתי שאני דומה לו מעט) מוכן לוותר על עצמו כדי לא להפריע לשכנים/זולת כלשהו, כך הוא ישתיק את ילדו שלא יפריע לשכנים במקום לשים אותו במקום הראשון… (וזה אולי בווריאציה יומיומית קטנה על הסיפור באגדה שבפוסט).
(אני מזדהה עמוקות)
עפרה, תודה רבה! כל הנסיונות לתקן את הסיפור (כמו חלום רע שחולמים ואחר כך מנסים כל הלילה לחלום גרסה מתוקנת) לוקים במחלה הרעה של המקור. הם שוכחים את יצחק. הוא ממשיך להיות כלי במשחקים של אברהם ואלוהים.
לי והגרדרובה המעופפת, תענוג להקשיב לכם.
לי, השיר של עמיחי יפהפה. מרוב שמתרגלים לשם הזה יצחק, הלב שוכח כמה הוא אירוני עד שבא יבכה. אני אפילו לא יודעת אם זה האיל (פרשנות חומלת ונפלאה) או שזה החלק שנרצח ביצחק, כי כמו שגליה אמרה, אי אפשר לשרוד אירוע כזה. פעם בני שאל אותי אם אפשר להרוג חלק מאלוהים. לא ידעתי מה לענות, אבל חלק מאדם אפשר.
וואו, השאלה של בנך מדהימה (אחרי שאלה כזאת צריך בכלל תשובה?).
והפרשנות של גליה האירה לי באור אחר את הסדרה המבעיתה ההיא…
והכינוי "הגרדרובה המעופפת" הצחיק אותי נורא 🙂
(ולגבי הניסיון לתקן חלומות תוך כדי חלימה, היה מפתיע לראות את זה כתוב ככה שחור על גבי אפרפר. לא באמת חשבתי שרק אני עושה את זה, ובכל זאת…)
זאת נשמעת שאלה מאד פילוסופית ופיוטית אבל אחרי בירור נוסף התברר שהיא מאד קונקרטית וארצית. זה היה בשיא תקופת השיקויים, והוא חיפש את המרכיבים האולטימטיביים. עוצמת השיקוי הלא תלויה בעוצמת מרכיביו, וחתיכת אלוהים זה חומר עוצמתי מאד.
פילוסופיה ופיוט מאד מחשיבים את עצמם אבל הם כלום בלי חומר ומציאות.
זה קורה לי הרבה עם הדר, אחרי שאני גומרת להתעלף ממשהו שהיא אמרה לפעמים אני מגלה שהיה לזה הקשר מאוד קונקרטי. פעם היא אמרה משהו פיוטי נורא על האריה שהוא בלי קול, ובסוף התברר שהיא הסבירה כללים של "טאקי חיות".
(שיקויים?!)
היי מרית . לא הבנתי את תגובתך. לדעתי לא מדובר בבעל שטן בנושא הנערה ללא הידיים. בעל שטן אגב זה בכחול הזקן. הנערה ללא הידיים זה כמו שציינת פמיניזם במובן של מעין היצירה של האישה. הידיים.לעיתים האישה נאלצת לוותר על היצירה מסיבות תרבותיות שמעבירים האבות ואח"כ בביתה מרוב ריבוי תפקידיה ניזנחות הידיים והיצירה הנשית ויש קושי אוביקטיבי הישרדות כלכלית וכד' לכן בא הסיפור האגדה ומייחס חשיבות עצומה למקום הזה בחיי האישה.הביטוי הנשי ויש לו הרבה מבעים.
בכל אופן תענוג לקרוא פה גם את התגובות ולאן זה לקח אותם.
האישה מהיער, חלילה, לא את אמרת מתחתנת עם השטן אלא רוית ראופמן בפרשנות שממש הקפיצה אותי. יש המון פרשנויות לסיפור הזה, כל אחת רואה בו משהו אחר. לפעמים יש קרבת משפחה בין הפרשנויות ולפעמים הן לגמרי זרות. גם בעושר הזה יש משהו יפהפה. הפרשנות שלך יפה ומשכנעת. תודה.
(ואגב, גם לכחול זקן יש פרשנויות שונות ומשונות. אצל ברונו בטלהיים למשל הוא בעל רגיל שאשתו בגדה בו ופחדה שיגלה את בגידתה. הנשים הנרצחות הן בסך הכול דמיונות החרדה והאשמה שלה.)
לי, (הוא לא מרשה יותר שרשור) – בין גיל שלוש לחמש, אולי קצת יותר, בהשראת הארי פוטר אבל לא רק, הכישוף פלש לחיינו. בני וחבריו היו רוקחים שיקויים בתשוקה וביצירתיות מכל מרכיב שתעלי בדעתך, מעשבים ועפר ועד מוצרי קוסמטיקה ואוכל ותרופות והשד יודע (זה גיל שבו גועל זו מילה נרדפת לחן). ואחר כך היינו צריכים לאכסן אותם במקרר עד שפג תוקפם…
הממ, מקסים 🙂
"גרדרובה מעופפת….!? עכשיו הרגזתם אותי!"
(מתוך "העכבר ששאג")
תקופת השיקויים מעלה בי אנחות געגוע ("הה! הההה!….") אני זוכר במיוחד את היום שבו בני וחברתו מילאו מזרקים בחומר הגועלי והודיעו לי בכובד ראש (מתחתיה הצטלצלה עליצות חסרת בושה) שהם עומדים לחסן אותי!……
(חוסנתי. ברור.)
יפה הכנפיים, תיאור העליצות המצטלצלת תחת כובד הראש הוא נפלא, ו… לא לעולם חוסן? 🙂
אריה מכונף ((( 🙂 )))
לי, חוסן חוסן לעולם, ברוגז ברוגז אף פעם….. 🙂
מרית,
1. הו!
2. זה יפה זה?? בין כל התסמונות שלי אני לוקה באחת שהמצאתי בעצמי, כחחח כחחח (אני משתעל ברוב צניעות) והיא נקראת על שם מָאיֵלָה יוּאֵל, אחת הדמויות ב"אל תיגע בזמיר" – במשפט האונס לכאורה שבו משמש אטיקוס פינץ' כעורך דין היא המאשימה והעדה המרכזית. כאשר אטיקוס פונה אליה בנועם הליכותיו הרגיל כ"גבירתי", היא מתקוממת. אטיקוס מנסה שוב ושוב לפנות אליה בכינויי כבוד אבל חשה שבכך הוא סונט בה, מעליב אותה, עושה אותה לצחוק…..!
🙂
אני לא אטיקוס, אני ראי מדבר ומהמקום שבו אני עומדת אתה נראה כמו אריה.
בשם ויטורה קארפצ'ו והאריה שלו, תודה 🙂
הפוסט הזכיר לי את הגברים שמשליכים חומצה על הפנים של הנשים שלא רוצות אותן (אם לא תהיי שלי לא תהיי של אף אחד).
נזכרתי גם בלוט שמארח את המלאכים וכשאנשי סדום באים לבקש לאנוס אותם הוא מציע להם את בנותיו במקום.
אני אוהבת את הכתיבה שלך והיא תמיד מעוררת בי תחושת אי נוחות. אולי זו הסיבה שאני אוהבת אותה. אני חושבת שבנות לאבות טובים כמוני מתקשות לראות את השטן. אבא שלי היה מכסח לו את הצורה..
עדי, יש כל כך הרבה אושר ומרחב בצירוף "בנות לאבות טובים כמוני". ומעכשיו זה יישאר פה אם מישהו ישכח. ועוד בגוף ראשון רבים… טוב שלא כולן בנות הדרקון. תודה.
אני מבין מראש שזה חסר טעם לנסות אפילו להסביר לך את ניסיון העקידה של אברהם אבינו ובנו יצחק אבינו אבל צפיתי ממך לעשות מחקר בסיסי לפני שאת מפרסמת דברי שטנה על אלוקים שאת כלל לא מאמינה בקיומו , אני יכול להבין כיצד התנ"ך נראה מנקודת מבט חילונית כספר היסטוריה וציוויים דתיים בלבד אבל אני מצפה ממך להתחשב גם בנקודת מבטו של האדם המאמין שכן אי אפשר ללמוד או לחקור דת או תורה בלי ללמוד אותה על בורייה מפי מומחה שיודע ומכיר אותה כראוי כל שכן הדת והתורה היהודית שניתנה לפני אלפי שנים שוודאי לא שייך לפרש אותה על דעת עצמך , היהודי המאמין באלוקים יודע כי הוא כל יכול והוא זה שיצר את העולם ואת התורה אם כך זה בלתי אפשרי לנסות להבין את הפשט של הכתובים (התנ"ך) בלי פירוש נכון ומתאים , ישנו פירוש המדרש שעוסק גם כן בביאור הסיפורים המופיעים בתנ"ך וישנה תורה שבעל פה (המשנה והתלמוד) וכולם ניתנו למשה בסיני והם הפירוש הבלעדי לתורה שבכתב , ראשית כל את צריכה לדעת שאלוקים לא חוזר מציווי שנתן (קל וחומר ממלך אנושי שאין זה כבוד למלכות כפי המוזכר במגילת אסתר) אם כן איך יתכן שאלוקים חוזר בו [לכאורה] מהציווי להעלות את יצחק עולה ? אלא מבאר המדרש שה' יתברך מלכתחילה לא צווה לאברהם לשחוט את בנו (כפי שניתן לראות מהעונש שנענש יפתח הגלעדי שהרג את ביתו) אלא רק להעלותו על גבי המזבח בבחינת מעלה ולא קורבן עולה ממש ואברהם פירש עולה כפשוטו וה' ידע זאת כמובן ורק רצה לנסות את אברהם ואת יצחק כדי לראות אם הוא ויצחק יהיו מוכנים למסור נפש עבור ה' יתברך (בהמשך אבאר לך את הסיבה לניסיונות אלו ע"פ הקבלה) , את צריכה להבין שאברהם אבינו הינו סמל ודוגמא למידת החסד והרחמנות הוא היה מוכן להתפלל על פושעי סדום ועמורה למרות מעשיהם הנפשעים ולא גירש את ישמעאל למרות שיצא לתרבות רעה וגם ניסה להשפיע לרעה על יצחק (עד ששרה דרשה זאת ממנו) כך שאין מקום לשער את הצער שבהקרבת בנו מחד ואילו את השמחה שבעשיית רצון ה' מאידך (כפי הנאמר בפיוט של ראש השנה "עוקד והנעקד והמזבח" : "עין במר בוכה ולב שמח") ויצחק אבינו גם כן התנסה בניסיון העקידה יחד עם אביו שכן בשעת העקידה היה צעיר ואילו אברהם זקן ויכל להתנגד בקלות אם רצה , עכשיו יש מקום לשאול מדוע ה' ניסה את אברהם בניסיונות קשים כל כך ? וגם את יצחק ויעקב שכל אחד מהם נבחר על ידו בזכות עצמו מלבד זכות אבותיו וגם הם סבלו לא מעט יסורים , בכדי לענות על שאלה זו אצטרך להקדים הקדמה קצרה : תורת הקבלה מציגה ומבארת את תורת הגלגולים וסיבתם אדם שחטא בגלגולו הראשון או שלא השלים את תיקון נשמתו (ע"י קיום מצוות) חוזר ומתגלגל שוב לעולם הזה בדצח"מ (דומם , צומח , חי , מדבר) בהתאם לחומרת הפגם כמו כן ישנן שלוש מדריגות בנפש האדם : 1. נפש (שעיקר תפקידה הוא לחבר בין הרוח לגוף החומרי ולקשרם) 2. רוח (היא במדריגה נעלה יותר והיא רוחנית לגמרי והיא מקשרת בין הנפש לנשמה) 3. נשמה (היא בדרגה הגבוהה והזכה ביותר) , רבינו האר"י מגלה שחטא אדם הראשון והפגם שנוצר כתוצאה מאותו חטא שקול לשלושת העבירות החמורות ביותר : 1. עבודה זרה 2. שפיכות דמים 3. גילוי עריות . וכל אחד מהם גרם לפגם בנר"ן של אדם הראשון (נ'פש ר'וח נ'שמה – נר"ן) כמו כן אדם הראשון פרש מאשתו חוה למשך 130 שנה ואומר המדרש שכל אותן שנים היו מזדווגות איתו שדות ונגרם בכך פגם של הוצאת זרע לבטלה , נפשו של אדה"ר באה בגלגול של אברהם אבינו כדי לתקן את פגם העבודה זרה ולכן אברהם גדל בביתו של תרח שמכר פסלים לע"ז ושבר כל הפסלים , כפר בעבודה זרה והאמין בה' ופרסם זאת ברבים ולתיקון הפגם של שפיכות דמים באה רוחו של אדה"ר בגלגול של יצחק אבינו ולכן נתנסה בניסיון עקידה ולתיקון פגם של גילוי עריות והוצאת זרע לבטלה באה נשמתו של אדם הראשון בגלגול יעקב אבינו (שנקרא בפי חז"ל "בחיר שבאבות") שסבל יותר מכולם כי הפגם של הוצאת זרע לבטלה היה קשה מאוד ולכן ג"כ התחתן רק בגיל 84 (מבלי להוציא אפילו טיפה אחת לבטלה לפני כן ואפילו בשוגג , כפי שאמר יעקב בברכות לבניו : "ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני" ) כדי לתקן את הפגם של הוצאת זרע לבטלה (המספר 84 קשור לתיקון הפגם הנ"ל כפי שמבואר בהרחבה בדברי האר"י ז"ל) , א"כ ברור שללא תורה שבעל פה לא שייך אפילו לנסות להבין את התורה שבכתב וכשם שלהבדיל במקצועות חול לא שייך להיות פרופסור בלי בחינת בגרות כך גם לא שייך להבין את תורת ה' בלי התורה שבעל פה שנמסרה איש מפי איש עד למשה רבינו שקיבלה מפי ה' .
יעקב, הגרווטאר שלך מעורר בי תהיות רבות, אבל אני מסיטה אותן הצדה.
בשבילי התנ"ך אינו ספר הסטוריה וגם לא ספר של ציוויים מוסריים. בשבילי התנ"ך הוא ספרות נפלאה ובאר עמוקה של עברית.
אתה צודק שאין טעם להסביר לי את העקידה כי אין שום דבר שבעולם שיכול לטהר את התמונה הזאת שבה אב עוקד את בנו ומניף עליו סכין. זה רצח, רק כזה שנשארים אחריו בחיים עם כל ההשלכות. אפשר לתרץ כל דבר אם מתאמצים. מי כמוני יודע, אבל לא כל התירוצים מצליחים לגעת בקרקע של איזו אמת.
באשר לאלוהים, אני אדם לא דתי במובן העמוק של המילה. סמכות עושה לי פריחה, אני מאמינה שאין שום דבר שחסין מהתבוננות וספקות, ושאדם צריך לקחת אחריות על מעשיו ולא לתלות אותם על צו זה או אחר. אבל גם בלי קשר לזה, דמותו של אלוהים כפי שהיא מצטיירת מן התנ"ך, מעוררת בי הסתייגות עמוקה. הקנאות והקנאה, הזעם והנקמנות. בצורך שלו באהבה ובהכרה יש משהו נוגע ללב אבל ההשלכות מטרידות.
ובכל מקרה, אני כותבת פה את מה שאני רואה ואת מה שאני חושבת. ומי שלא מסכים, כמוך, מוזמן לכתוב את דעתו.
הגרוואטר שלי באמת נראה מוזר ורק עכשיו שמתי לב לכך , למעשה בחרתי את השם באקראי ואני לא מרבה להשתמש בחשבון כך שאין לי מושג מי העלה את התמונות האילו .
[…] לקרוא את המעשייה בתשומת לב למוטיב היער בה, ולהיעזר בניתוח המחכים שהתפרסם בבלוג של מרית בן ישראל, מקור העשרה בלתי […]
מרית יקרה מאוד, תודה רבה על הפוסט הנפלא והמרגש. הנושא קרוב מאוד ללבי ואני כותבת לך עם דמעות בעיניים. לא הגבתי כאן הרבה מאוד זמן בגלל מליון תקלות טכניות וימים עמוסים אבל אני קוראת את הפוסטים שלך בעקביות ושולחת אלך המון אהבה מטוקיו.
קרן יקירה, זו שמחה גדולה שאת באה בסתר ועוד יותר כשאת מציצה בחלון.
יצא לזה עיבוד
https://www.imdb.com/title/tt5698496/
שירה, סליחה על העיכוב בתשובה. המון זמן לא הייתי פה, נחטפתי על ידי עומס העבודה ועדיין לא שוחררתי. זה נראה יפהפה (מודה שלקח לי רגע להסתגל, כי הראש שלי יצר סרט משלו והיה צריך להזיז אותו כדי לפנות מקום). וגם מעבר לזה – זה סיפור עלום יחסית ותמיד התקשיתי להבין איך זה יכול להיות, ובאופן מגוחך משהו אני מרגישה שמחה כאילו פתאום רואים אותי.
זה כל הרגשות שבטח היו עולים גם בי. לפנות את הסרט האחר מהראש ופתאום רואים אותי
מרית, יצא שקראתי את זה היום, הרבה שנים אחרי. ודווקא רוצה להתייחס למה שאמרת על 'אשה שלד'. אני חושבת שהתיקון הסופי בסיפור, החיבור בין הדייג לאישה, הוא תוצאה של תהליך עמוק שכל אחד ואחת מהם עברו. 'אהבה רומנטית' קטן על זה. כתבתי גרסה משלי לסיפור היפהפה הזה. אם תרצי אשלח לך אותה.
שושי, לא התכוונתי לאהבה רומנטית במובן ההוליוודי המצמצם של המילה, אלא לאהבה הזוגית, למשפחה שנייה שמוקמת מתוך בחירה, לא פעם על חורבות המשפחה שאליה נולדים, ובמיטבה מאפשרת תיקון והחלמה. ובכל מקרה אשמח מאד לקרוא את הגרסה שלך.
[…] […]
[…] […]