כמה הערות על "הבוהמה הביתית, פואמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ספרון של שיר אחד שכתבה אפרת מישורי "ברגע של שבר בחיי הנישואים".
*
השם, הדש
1. אוקסימרון: ביתיות ובוהמה הם עניינים סותרים. הבוהמה היא צוענית והביתיות בורגנית.
2. במרחק אות: הבוהמה נמצאת במרחק אות מן הבהמה. בהמות מבויתות דווקא יש למכביר.
3. מבטא: "הבוהמה הביתית" קרוב ל"פואמה הביתית" במבטא ערבי. על הדש כתוב שהספר נרקח מ"תערובת משפחתית מרוסקת, מתובלת ב'ביטים' מערביים דאדאיסטיים ובקולות בטן אותנטיים מן המזרח." בדף הפנימי מתורגם שם הספר לאנגלית (כמקובל) וגם לערבית (הרבה פחות מקובל). וגם שמו של מתרגם השם לערבית נזכר: אלטייב ע'אנאים.
4. אהרון שבתאי: "הבוהמה הביתית" היא מחווה משונה (פסיב-אגרסיב שכזאת) ל"פואמה הביתית" של שבתאי. יש ריבוא הבדלים אבל די בציטוט המתבקש של הבית ה14:
אנחנו גרים כאן
שנינו גבר ואישה
בלתי מתגרשיםאנחנו גרים כאן
שנינו גבר ואישה
בלתי מתגרשים(מתוך "הפואמה הביתית", אהרון שבתאי. גם הם התגרשו בסוף)
*
התכווצות
לפני "הפואמה הביתית" קראתי רק את "שירים 1990-1994" הקובץ הראשון שפרסמה אפרת מישורי.
"שירים 1990-1994" היה ספר גבוה ורחב בכריכה חומה מחוספסת של נייר אריזה, ששמה של המחברת הודפס עליו באותיות ענק בעברית ובאנגלית (אבל לא בערבית, עוד לא).
"הבוהמה הביתית" הוא ספר קט ועדין. שמה של המחברת צף על תכלתו באותיות קטנות ולבנות כמו ענני קיץ.
ההתכווצות גרמה לי לחשוב על עליסה בארץ הפלאות. גם תמונת העטיפה תרמה את שלה; השולחן המצויר על הכריכה עגול כמו השולחן שעליו מצאה עליסה מפתח זעיר ובקבוקון עם פתק "שתי אותי". למשקה היה "מין טעם מעורב של עוגת דובדבן, פודינג, אננס, תרנגול הודו צלוי, טופי וטוסט חם בחמאה". כשעליסה סיימה ללגום היא התכווצה "כמו טלסקופ".
בדרך כלל אני לא נמשכת לספרונים. חמידוּת עושה לי כאב שיניים. אבל הקוטן התכול של "הבוהמה הביתית" משך אותי כמו העין הכחולה הקטנה שצמחה על גבעול מורכן-רקפתי בסיפור על עץ השיער. כשהגיבור שלח יד לקטוף אותה היא פרצה בבכי. אולי זה הוואקום שבתוך הספר ששאב אותי. אולי זה קסם ההתכווצות. כי באמת באמת – מישורי היא לא משוררת קטנה וענוגה אלא משוררת פוטוריסטית שכושפה לתוך ספרון (וכמה צער נדרש כדי לחולל את הכיווץ הזה)
*
פוטוריזם או סוגריים גדולים:
מישורי היתה מאז ומתמיד משוררת פוטוריסטית (ולא איכפת לי שהיא אומרת "דאדא" על עצמה). זה קשור למודעות הטיפוגרפית לצורת המילים ולמיקומן בדף, וגם לווליום, לעתידנות רובוטית ולאנרגיה אגרסיבית (ואני אומרת את כל זה באופן לגמרי תיאורי ולא שיפוטי, לבי עם הפוטוריסטים).
ב2003 יצרו אפרת מישורי והרקדנית-כוריאוגרפית ענת שמגר את "יסודות התחביר", ארבעה "שירי-תנועה". כתבתי עליהם בשעתו בקולה של המילה. אני מצטטת מן "התסריט" בהשמטות ניכרות:
1. 'נפטש'
מבוסס על השילוש נפש-נפץ-נפל ומגיע לשיבוש המכוון: נפטש (כמו קטשופ). הגוף של מישורי מתפקד כמטרונום שיורה לסירוגין את המילים האלה. הגוף של ענת מגיב אליהן ויוצא ל'ריקוד' משלו…2. קדימה לכי על זה
משפט שלם (קדימה לכי על זה) שנפרש בהדרגה ותוך פירוק להברות (ק-ק-ק… די-די-די) המשפט נהגה במגומגם ובמאמץ מתוך מצב של כמו עצירות, וכמו מקיא-מחרבן את עצמו החוצה…3. לבי איתך
טקסט מושר, מפורק להברות, שנפרש אף הוא לאטו, תוך חזרות והכפלות…לי-לי-לי-לי-לי
בי-בי-בי-בי-בי
אי-אי-אי-אי-אי
תי-טי-די-טי-תילי-לי-לי-לי-לי
בי-בי-בי-בי-בי
אי-אי-אי-אי-אי
תך-טח-טח-טח-טח X3וכן הלאה.
ממרח ה"נפטש" של השיר הראשון הושג על ידי פיצוץ ומעיכה. גופה של מישורי "ירה" מילים ל"ריקוד" של שמגר. ה"קדימה לכי על זה" התפרק-השתכפל-התגמגם-הקיא וחירבן את עצמו (כולל ק-ק-ק מפורש). וה"לבי איתך" מסתיים במטח של דידיטי וטח טח טח של תופים או יריות.
זה הזכיר לי את זַנְג-טוּמְבּ-טוּמְבּ שיר המלחמה שכתב ודקלם מָרִינֵטִי מראשי הפוטוריזם האיטלקי. אצל מרינטי אמנם, אין משמעות למילים, אלה סתם צלילי קרב כמו ה"פִּיוּ פִּיוּ" של ילדים. ואפילו יותר מזה נזכרתי ב"מחול מכונת היריה" שלו; אני מצטטת מן ההוראות שכתב מרינטי לרקדנית:
תנועה ראשונה – הרקדנית תחקה ברגליה (כשידיה מתוחות קדימה) את הנקישות המכניות של הטק-טק-טק-טק-טק-טק של מכונת היריה. בתנועה מהירה תציג הרקדנית שלט ובו כתובת מודפסת באדום: "האויב 700 מטר לפניך."
תנועה שניה – כשידיה מעוגלות בצורת גביע (האחת עמוסת ורדים לבנים, השנייה עמוסת ורדים אדומים) היא תחקה את "פריחת" האש בצאתה מקנה מכונת הירייה. הרקדנית תחזיק בין שפתיה פרח סחלב לבן ותציג שלט ובו כתובת מודפסת באדום: "האיויב 500 מטר לפניך."
וכן הלאה. סך הכל שש "תנועות".
ההבדל הגדול בין מרינטי למישורי, הוא שמרינטי באמת מתעניין במכונת הירייה ומתענג על יופיה האלים. הוא "משחק במלחמה" בהתלהבות של ילד קטן. גם מישורי ילדותית פה, אבל משחקי המלחמה שלה הם תחליפי כאב ודרך הישרדות, ככתוב במוטו לספר השירים הראשון שלה:
"הצלקת על חיי היא מחרבה של אמי בהגינה על חייה" (ציטוט עצמי)
*
בּוֹעֶטיק
גם ל"בוהמה הביתית" יש מוטו:
כל העולם הוא הוא והשירה
היא גשר צר מאד
I want you
to be boetic, not bolitic
לְמה התכוונה המשוררת, שכל העולם הוא מה שהוא, והשירה היא רק גשר צר? או שכל העולם הוא הוא (כלומר הבעל משֶׁבֶר הנישואים) ביחד עם השירה, ואילו היא (האישה) היא רק גשר צר מאד על שניהם?
ומי זה שדורש ממנה להיות פואטית ולא פוליטית, באנגלית במבטא ערבי ("ביטים מערביים + קולות בטן אותנטיים מהמזרח")? ושמא זו בכלל עברית מאונגלזת (ראו אהרון קליינפלד): בּוֹעֶטיק כלומר בעטנית (ולא בוליטיק, כלומר בולטת?). בפרטים הביוגרפיים אגב, כתוב שמישורי "חוקרת את חיי הנפש של המילים."
*
אישה-חפץ
אז ככה
אני ישנה כל לילה:
הוא חובט אותי על המזרון בניעור השמיכה מעלי
ורוכן לתת לי נשיקה(מתוך הבית הראשון של "הבוהמה הביתית")
סקס אלים בין המזרון הנחבט והשמיכה המנוערת של הפואמה הביתית. מישורי של הספר הזה ממוזערת וחרישית, אישה מוכה שמפצירה בעצמה להיות בּוֹעֶטיק, או אולי פואטית, או שניהם בבת אחת. שמדברת בפרדוכסים במשפטים מעגליים "מפוספסים": "אני אשקר אם אומר/ שרע לי.// רע לי." או: "אני רוצה להחטף מחיי.// הם מפריעים לי לחיות." או "אני אדונית קטנונית/ שכבולה בידי משחרר גדול." וכן הלאה והלאה.
בהתחלה נדמה היה לי שגם הספר-כחפץ הוא לגמרי מעגלי, שהדלת הקדמית זהה לדלת האחורית, ולא היא; הכיתוב כולל שם המחברת נותר זהה (בעימוד ראי) אבל השולחן הקטן של הכריכה הקדמית תפח על הכריכה האחורית כאילו לגם מהבקבוקון שכתוב עליו "שתי אותי". זה טוב או רע שהשולחן גדל? אתם מוזמנים להגיד.
*
עוד באותם עניינים
אהרונינג, חולמינג, טהורינג, נעלמינג, האם שמתם לב שבעברית אין הווה?
*
ובלי שום קשר – כולכם מוזמנים לתערוכת צילום:
Free to See
פליטים ומהגרי/ות עבודה בתערוכת צילומים
ספריית גן לוינסקי בשיתוף גלריית חנינא שמחים להזמין לתערוכת גמר קורס צילום CEC (Communitiy Education Center). הצילומים בתערוכה מהווים סיכום של תהליך עבודה מחצי השנה האחרונה של קבוצת סטודנטים/יות מקהילות מהגרי העבודה ומבקשי המקלט. הצילומים מתעדים רגעים משמעותיים מחיי היומיום של הסטודנטים/יות בישראל. הצגת הצילומים מאפשרת לצופים/ות לחוות מציאות זו כפי שבחרו להציג אותה הצלמים, כמו שהם רואים אותה דרך עיניהם.
פתיחה: יום חמישי, 6 במרץ, בשעה 20:00 * גלריה חנינא, י.ל. פרץ 31, תל אביב
אוצרות: יעל פינקוס וליאת שחר * האירוע בפייסבוק
רשימה יפה. ובלשונו של מונק
אני חושב שמה שמיוחד בשירת מישורי הוא האלמנט של המשחק בצלילים, שיוצר התגוונויות צליליות. כמו נניח (אלתור שלי): משחת שיניים, איש חד שיניים, ומשחק שיניים בשורה אחת.
זה כמו להקפיץ אבנים על שלולית גדולה או אגם.
מי שלא מבין את ייתרונותיו של משחק ללא תכלית (ויש הרבה מבוגרים כאלה) ייתקשה להבין על מה המהומה.
ומי שנהנה– נהנה.
צבי, תודה על הסקסופון (צ'רלי ראוז?). אני חושב כי למונק היתה חדווה בלתי מסותרה לשחק עד אין סוף עם הקלאסיקה הזו שיצר.
. אני לא מבין בנשים
אני לא מבין בגברים
אני לא מבין בנישואים
אני לא מבין בגירושים
2. מה שיש על השולחן מזכיר לי את זה:
"דברים שיש צורך בהם:
קולר-חנק בהשחלה.
קולר-חנק בהשחלה הוא קולר המורכב מחוליות מתכת קטנות המרותכות סמוך מאוד זו לזו. קולרים מסוג זה הם החזקים ביותר.
המילה 'חנק' מוטעה, למעשה. קולר זה א י נ ו חונק את הכלב. הוא "מתקן" את התנהגותו על יד התהדקות סביב צווארו בעת משיכת רצועת ההולכה".
(מתוך "אלף את כלבך במו ידיך" מאת מרדכי סיגל/מתיו מרגוליס)
3. רבנו גרשום שהיה מתחתן ומתגרש חליפות היה אומר: אל"ף, צריך הרבה חליפות בשביל להתחתן ולהתגרש חליפות, בי"ת, חיי נישואין הם גְרָשוּמוֹן. אבל מה אני יודע (ר' סעיף 1)
4. לא חייבים להיות בהמות בית. אפשר להיות גם חתול וגם בהמות 🙂
היה לי מעניין בגלל אפרת מישורי (שאני מכירה את הספר הגדול ההוא, הקודם, שלה) ובגללך ובגלל הסתכלותך.
אותי מלחיץ שהשולחן גדל…
מחסה לשפנים – רוחשת לך חיבה רבה בגלל סעיף 1. גם אני לא.
מלאך השפנים, א. אני פשוט לא מבין. בחיי, אני רואה חדשות, קורא באינטרנט ולא מבין שום דבר. נראה לי שיותר מכל דרוש לי מתורגמן, כי יש משהו גדול שאינני מבין.
ב. המלה 'חנק' מזכירה לי את סשה חנק, הצרכנית שלא שרה, הצמחונית שלא חסה.
ג. רבי גרשם היה גם מחליף מהלומות (היה פעם מקצוע כזה): למשל סנוקרת תמורת שני ווים, היה שיעור חליפין פופולרי במגנצא.
ד. בהמות לבי אני מגרגר כחתול (ותודה לבולגאקוב) ופוזל כדחליל. אני גם יודע להיות שד בבקבוק. מעדיף ברנדי, נתקע בד"כ בקוקה קולה.
הי, שועי
קראתי את רשימתה היפה כרגיל של מרית, וקפצה לה מין אסוציאציה 🙂
צבי! לונגטיים… חיוך שלוח ותודה.
שועי, בהקפצות האלה אתה ומחסה לשפנים אלופים, מישורי משחקת תמיד על סף איזו תהום עם סכנת החלקה.
מחסה, איזה ציטוט מקפיא נפש. מזל שהנחת את בהמות בקצה.
לי, גם אותי מלחיץ שהוא גדל. וגם – מקרוב כבר לא הייתי בטוחה אם אלה גלעינים במעגל או גוויות של ציפורים.
לי, גם אני רוחש לך חיבה, בלי מדוע ובלי כיצד, בלי היכן ובלי איך ולמה…. (-:
שועי – – –
מרית, אני מקסימום אלוף שום. (ועכשיו אני תוהה אם יש הבדל אם זו עליסה מתכווצת – או זה השולחן שגדל..?)
🙂
בסקירה ראשונה ומידית, הכתם החום הגדול שהונח בתלישות על פני התכלת, נראה בעיני כבאג. חיפושית זבל ורכיב מחשב.
במופע הימני, המוגדל שלו, טבעות-הנישואין(ם) מקבלות נוכחות של כתר הקוצים שליווה את ישו בעוד השולחן החיפושיתי מתגמד למרות הקלוז-אפ.
אפשרות נוספת: הטבעות הללו משמשות כאישון לעין גדולה גדולה, מרחפת, דומעת
מחסה, לא ידעתי שרבינו גרשום היה אלוף בצלות (שמתפשט מעוד חליפות ועוד חליפה ועוד וכולי). אבל מה אני יודעת
מרית, מעניין מה שכתבת פה. תודה
דורית, איזה תוספות מעולות, תודה! במיוחד החיפושית זבל וגם טבעות הנישואין (שהוסרו או התרחבו עד שנשרו מהאצבעות) ואחת מהן כבר דוהה ונמוגה. וגם אני תמיד מתלבטת מול ה-ם/ן 🙂
אלי דג'יברי בפרוייקט שירי רחל
מצחיק, גם אני ראיתי חיה, אבל התלבטתי בין חרק ארבע-רגלי לפרה , מה שלא כ"כ מופרך שהרי הם מזווגים נהדר בפרת משה רבנו.
מרית, ברוב הספרים השער האחורי (שם כ"כ מבטיח ופחות מקיים…) הוא מן אונה ימנית – סיכומים וציונים. ופה יש חידה שמתעצמת, וזה מאד יפה בעיני. ארץ פלאות בזעיר אנפין.
דורית, שועי סתם השמיץ כשאמר שרבנו גרשום היה מחליף מהלומות, למעשה הוא היה מחליף חי"תים בקו"פים. כך יתכן שהיה חליף וחלפן, או אולי כליף וקלפן (של תפוזים, כמובן.) כך חליפות הופכות להיות קליפות של בצל, ובמקום כפתורים רוכסים הכל בדמעות. לא פלא שזה מטפטף אחר כך על השולחן….
(אונה שמאלית, כמובן..)
(-;
מחסה, פרת משה רבינו עם שתי נקודות גדולות 🙂 (אם אני לא טועה ממיינים אותן לפי מס' הנקודות). ומעניין על השער האחורי המפריח הבטחות, זאת בדרך כלל מין שלוחת שידול שלא שייכת לספר (גם בספרים שלי). וכאן אפילו הברקוד נדחף לדש האחורי.
מרית, מכיוון שאנחנו מתכווצים וגדלים עם עליסה – או המספרת-משוררת של אפרת מישורי – נכנסים איתה אל הגן או שוכבים לצידה על המיטה, מתנדנדים על חיוכו של החתול או נחבטים במזרון – אפשר לומר שהספר הוא הוא השיקוי עם הפתק. "קרא אותי", הוא אומר בקולו התמים, ומיד אחר כך עובר עלינו מכבש שינוי הצורה שלו…
מקוה לשפנים, ר' מנחם עזריה מפאנו, היה מזיגה של מקובל, איש הלכה וקלפן בין לאומי; הוא כנראה עשה הון לא קטן מקלפים. אני רק מקווה עבורו שהוא לא בנה מגדל מהקלפים. הם נוטים ליפול. לפחות כמו הסמוראים הנוטים ליפול על חרבם.
ר' גרשם אגב היה מסתובב ברחובות מגנצא על גבי חד אופן מעץ. אתה יכול לתאר לעצמך. מכאן החלו כל מהלומותיו. הואיל והוא היה נסיין חסר תקנה הוא ניסה פעם לרכוב על גבי מערוך העץ הגדול של אשתו. כמובן שזה נגמר בזה שנשבר לו האף.
פעם הביאו גמל לרגנסבורג ור' גרשם בירך "משנה הבריות" על גבי חד-האופן. וזה מקור ראשי התיבות רגמ"ה, לא רבינו גרשם מאור הגולה, כי אם רבינו גרשם משנה הבריות, ויש אומרים: רואה גמל משנה הבריות, אבל מאז לא ראו ברגנסבורג גמל, ורק בהמבורג בנו נמל.
הו שועי, אני מפחד מתקוות. ובכלל הגעתי למסקנה שהנני מזרע דואג האדומי. יש האומרים שזו שושלת שנוסדה על ברכי מוסה דאג, ההר-הדואג-תמיד. מעל הראי בתת מודע שלי (טוב, לא בדיוק ראי אלא ראש של גורגונה*, מגבס. הווה סמוך ובטוח שגם אם אעבור בעוד 100 שנה מול ראי שכזה, אוכל לומר בסיפוק: לא השתניתי כהוא זה!) יש מוטו מעופרת-יצוקה: דָאג מאין באת. כלומר, מאין באת? מדאג.
(שועי, החיפוש אחר מתורגמן שעליו דיברת כמה קומות מעלינו, אני חושש שיביא רק לרגימה במיני תרגימא. כל הנחשב, הנאמר והנכתב- הוא תרגום של דבר מה, ורק הדברמה עומד וצוחק. (לפעמים נדמה לי שאני צוחק איתו, אבל יתכן מאוד שהצחוק הוא עלי :))
* ולא ג'ורג'ונה, לצערי:
המוטו שלקחתי איתי מעופרת יצוקה הוא שורה משל נושאי המגבעת,"דברים זולים עולים פחות", כי זה שחיי אדם וכבוד האדם שייך בעיקר לספרים כבר הבנתי, אבל לא פיללתי שחיי אזרחים פלסטינים אינם שווים דבר בעיניי קברניטיה של מדינת ישראל ורוב אזרחיה.
אחרי ששמעתי פעם רב חטיבתי (שגדל בישיבות ההסדר) מצהיר על כך שהוא עצמו הטיף לגולנצ'יקים בערב שבת לפני כניסתם לתוך עזה כי אין לחוס ואין לחמול, גם לא על נשים וילדים, כי מדובר במלחמת קודש. הבנתי, אלו לא "פרחי הרע "אלא "פרחי הרב". אם הרב שאול ישראלי (הפוסק של ישיבת מרכז הרב) יכול היה להכשיר את פעולת קיבייה (1953) כמגדלור מוסרי, ענבי הגפן בערוגות הבשם, תלמידי-תלמידיו יכולים להכשיר הכל [אפילו קראתי פעם אחד מהם המכשיר מוסרית את "עופרת יצוקה" בטענה שלהלכה מותר לרצוח עד שישית מאוכלוסיית עיר בזמן מלחמה].
וצר לי מראש, אם כלל לא התכוונת לכך, אך הסמיכות בין ארבעים הימים של מוסה דאג ובין המוטו מעופרת יצוקה, בלבלה קצת את עשתונותיי, לפעמים קופץ לי הפקק. "אני כמו בקבוק שמפניה פופ-פופ-פופ, כמו הציפורים הרוחשות גבוה בעצים" (ציטוט מטום וייטס; עוד נושא מגבעת).
שועי, גלגל חוזר הוא בעולם שהנרדפים יהיו לרודפים…. ודתות מעולם לא תקעו מקל בגלגלים, או לפחות לא בהוויה הממוסדת שלהן. הן פשוט חיכו לתורן לעלות למעלה.
עם מה שכתבת אני מסכים מ א ד.
הנה גלגל מסתובב מענג במיוחד:
….ובעצם, זה מזכיר לי גם את השיר היפהפה הזה של פיטר, פול ומרי:
….take your place on the great mandala
מזכיר לי את הטיעון של יוסף אבן כספי (פילוסוף מפרובנס בראשית המאה הארבע עשרה), שהואיל וכל המלכויות דינן לקרוס (כפי שממלכת ישראל וממלכת יהודה קרסו), כך אין זה מן הנמנע שלעתיד יבוא יקימו היהודים מחדש גוף מדיני מחדש, כתוצאה מתנודות שונות במצב
המלכויות, שייצרו הזדמנות כזאת. יש שהתנפלו על המקור הזה כמוצאי שלל רב, אבל יש לזכור כי מדובר פה רק על אפשרות רחוקה-ספקולטיבית, הנובעת מן ההגיון הישר, ולא על פרוטו-ציונות. לכל מי שקורא את הדברים שם בעין ציונית, אני מזכיר כי על פי אותו אבן כספי, אותה מלכות-מחודשת, עתידה אף היא עם הזמן ליפול/לקרוס, כדרכן של מלכויות.
תוספת מאוחרת אבל, לראות עיני, שווה הצצה:
דורית, מכירה אותם. הם מהממים. לגמרי אגדתיים.
הם באמת חלומיים (וגורמים להרגיש שהכל קסום ואפשרי בעת ובעונה אחת) והם מזכירים נורא את היצורים העדינים והחכמים הקרויים מוּלֶפָה מתוך "משקפת הענבר" (החלק השלישי בטרילוגיית "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן שאהובה עלי מאד ("המצפן הזהוב"):
"…מה שראתה גרם לה סחרחורת. בתחילה היה נדמה לה שזאת כנופיית אופנוענים. אחר כך היה נדמה לה שזה עדר של חיות על גלגלים. אבל הרי זה בלתי אפשרי… הם דמו בגודלם ליצורים הרועים, אך היו רזים ואפורים יותר, ואת ראשיהם עיטרו קרניים וחדקים קצרים, כחדקי פילים. רגליהם היו מסודרות במבנה יהלום… אבל על רגליהם הקדמיות והאחוריות הבודדות התפתח איכשהו גלגל.
…אך כשנעצרו במרחק פחות מחמישים מטרים ממנה והאבק שקע, הבינה פתאום את הקשר, ולא הצליחה לכבוש את צחוקה הרם ואת כחכוח ההתפעלות הקטן. הגלגלים היו תרמילי זרעים…."
מעניין מאוד החיבור לפוטוריסטים ולדאדא. האזורים האלה בתולדות האמנות מסקרנים אותי מאוד (כולל הסוריאליסטים) והעשייה של אפרת מישורי מרתקת.
לוסי, תודה. אין על המודרניזם, זה מגרש המשחקים האולטימטיבי.
דאדא ופוטוריזה זה מדוייק להפליא. תודה שהפנת אותי לאוצר שנקרא אפשרת מישורי. היא נהדרת, מעוררת השראה ואני בטוחה שיש לי עוד הרבה מה לקבל ממנה
שושי, תודה ובבקשה, עיר האושר היא בין השאר אתר הכרויות 🙂