לאודי רז, ששלח לי את היופי הזה
.
אז ככה: החל מהמאה השש עשרה לפחות, היפנים מתקנים כלים יקרים של טקס תה באופן שלא מסתיר את הסדקים והשברים, אלא להפך, מבליט אותם. לפעמים הם מערבבים אבקת כסף או זהב בדבק המחבר. היפנים כדרכם ליטשו את הצדדים המעשיים, הרגשיים והפילוסופיים של המסורת הזאת וקישרו אותה לשורה שלמה של מושגים. (המוכר ביותר במחוזותינו הוא הוואבי סאבי) אבל אני, מערבית שכמוני, רוצה לכתוב על המפגש הישיר עם הכלים השבורים והמתוקנים. לא משנה סדורה אלא שברי מחשבות שהתפזרו לכל הכיוונים.
*
*
חירות
היחס בין תכנון (יצירת הכלי) למקריות (שבירתו), היכולת לשחרר, להכיר בתקלות הוא נושא חם מאד אצלי בחיים ובאמנות. הזיקה בין חירות לוויתור על שליטה.
לסעודת הפיות שנערכה להשקת חפץ לב הוזמנו שתים עשרה פיות, כלומר שנים עשר אמני בובות מהארץ ומחו"ל שהסבו לשולחן ארוך של ליל סדר; כל אחד מהם הציג מופע קצר באזור הצלחת שלו. הפיה האחרונה היה הדס עפרת. נער שליח הביא לו צידנית שממנה בקעו פעימות לב, ואמנם היה בה לב אנטומי ענקי יצוק משוקולד (כלומר "חפץ-לב"' פשוטו כמשמעו). הדס ניסה לבתר את הלב בעזרת מערכת נוצצת של סכיני חדר ניתוח. בחזרות זה הלך בקלות, אבל מיזוג האוויר של התיאטרון הקפיא את השוקולד, והדס נאבק והזיע וחצב ממנו רסיסים בעמל רב. רגעי אמת כאלו שבהם האמן מתמודד עם תקלה לא צפויה יקרים ללבי מאד. הם הופכים את העבודה ליותר חיה וחד-פעמית ולא פעם חושפים אמת חבויה או מודחקת.
*
*
טולסטוי
הכותרת בעקבות הטולסטוי הזה כמובן: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה".
*
הגרסא החסידית
אין דבר שלם יותר מלב שבור.
*
זמן, זיכרון
הסדק, כמו קמטים וצלקות אצל בני אדם, מוסיף תחושה של זמן. לפני ואחרי. ראָיות של סיפור.
*
הפכים
גם במערב האמנות ניזונה משברים וקמטים, אבל מחוץ לה עדיין שורר קסם/שקר האשליה וההסוואה והניתוחים הפלסטיים.
*
יופיו של הפצע (1)
חשבתי על מקבילות מערביות. למשל בבגדים: טלאים שהופכים לפעמים לאלמנטים עיצוביים, או ג'ינסים שסועים. כל סדרת "שמלות של כאב" שפרסמתי כאן מוקדשת ליופיו של הפצע.
התמונה מפה
*
יופיו של הפצע (2)
זו גם ההסתייגות המסוימת שאני מרגישה, בייחוד כלפי הכסף והזהב. יש הבדל בין לא להסב את המבט מהפצע, לבין לייפייף אותו, לשים אותו על כַּן. (כאן התרעמתי על הרומנטיקה של הסבל והקורבנות.)
*
*
מוסיקת המקרה
הכרה ביופי הלא מכוון, לעומת היהירות והסטריליות של הכלי השלם.
זה הזכיר לי את הרצפה הבלתי מטואטאת. אותו כיוון מחשבה רק הרבה יותר יומיומי ופופ ארטי.
*
אנטוניו גאודי
וחשבתי על פארק גוּאל בברצלונה, על שברי הכלים של גאודי. איך אצלו המודל הוא לא פצע או צלקת אלא קלידוסקופ. (הקלידוסקופ שקבלתי בילדותי, שבקצה המנהרה שלו נפרשו כוכבים שבורים, מניפות וצדפים כפולים ומכופלים, היה המקבילה ל"אושר" בעולם החפצים, וגם לעושר אם חושבים על זה. פתאום ראיתי את הקשר בין המילים.)
*
מושגי יסוד
ארכאולוגיה – רַפָּאוּת – המונח הארכאולוגי ל"תיקון" כלי חרס עתיקים. מתקן כלי החרס נקרא רַפּאי.
קבלה – שבירת כלים, תיקון – אין לי די ידע כדי להמשיך. אבל המילים קפצו לראש.
פסיכולוגיה – במין צירוף מקרים מדויק קבלתי אמש מייל על מאמרו של ביון – סזורה. מה זה סזורה? גם אני שאלתי, והפסיכואנליטיקאית היקרה חגית אהרוני הסבירה:
"סזורה או כמו שקוראים לזה גם צזורה זה חתך או שסע שאחריו יש המשכיות. זה מושג בתורת הספרות וגם במוסיקה. הפרדיגמה הפסיכואנליטית של סזורה היא הלידה. פרויד כתב שבין החיים מחוץ לרחם לחיים בתוך הרחם יש המשכיות רבה מכפי שהסזורה המרשימה של הלידה מאפשרת לנו להאמין."
*
נ. ב.
יום אחד אכתוב גם על "הכד" האפיזודה הנפלאה, המצחיקה, המאגית, הפוליטית, מתוך כאוס של האחים טביאני. הבטחה.
*
כאן אפשר לקרוא על הצד היפני
*
עוד באותו עניין – שמלות של כאב:
*
מחשבות על פינה באוש – אמת או כאילו
*
"אני אוהב כל צלקת על הגוף הלבן
כשאת מתרחצת מבהיקות ביופיין
לא נותנות לי לשכוח את חוכמת היוצר
מרפא ופוצע, מאחה ושובר"
נעם רותם. מתוך "אל סוף היום", שיר אהבה לאשתו, שהחלימה מסרטן
מרית קרובתי, לא בטוח שמתחשק לי עכשיו להיכנס להסברים על מיתוס שבירת הכלים ואופנים שונים שהוא הובן אחר כך על ידי מקובלים (לרווחת הקוראים); מה שכן, טקס התה כריטואל זן בודהיסטי, הפך כזה רק במאה השבע עשרה, על ידי אמן התה ריקיו (ברור שהיפנים היו שותים תה גם לפני-כן. על ריקיו עצמו מסופר שכאשר התאבד בספוקו הוא שבר את ספלו כך שאיש לא יוכל להשתמש בו, שכן הספל הזה שימש איש שמזלו רע במיוחד).
הדבר היותר מהותי שרציתי לומר הוא שאני רואה את הזיקה בין הרשימה הזאת ובין "סיפורים יכולים להציל" שלך. סיפורים הם בדיוק הדרך שבה מדביקים מחדש שברים
במיוחד בטיפול בטראומה (PTSD), היכולת לספר את שאירע באופן תימטי הוא שלב הכרחי בדרך לריפוי, כי פגועי-טראומה נוטים לשכוח דברים או לעתים לזכור אותם מעט אחרת, ולוקח לעתים זמן (גם במובן זמן שבנפש) כדי להצליח ולספר את הסיפור מהורתו. אשר לי, אני קצת ספקן (כדרכי), לעתים נדמה לי שהסיפורים הם סוג של שעשוע, נחמה, מציאת עניין-מחודש יותר מאשר תהליך שבאמת מסוגל להציל, אולי רק לדחות את רוע הגזירה, שהריי גם לאחר נישואי המלך ושהרזאד בתום אלף לילות, אין שום דבר שמבטיח את אושרה של המלכה החיה לצידו של מלך חמום מוח שכזה.
מרית אולי כדאי סופסוף להשלים עם העובדה שמי שהקפיא להדס עפרת את לב השוקולד היה לא מיזוג האוויר אלא הפיה שלא הוזמנה למסיבה (ואלה נוטות תמיד לשבש כאשר אינן מוזמנות)
תרומה קטנה לעניין שבירת הכלים ביהדות (שועי מן הסתם עוד ישלים):
על פי ההלכה, כלי חרס אינם ניתנים לטיהור, ואם הם נטמאו יש לשוברם: "וּכְלִי-חֶרֶשׂ אֲשֶׁר-יִגַּע-בּוֹ הַזָּב יִשָּׁבֵר; וְכָל-כְּלִי-עֵץ–יִשָּׁטֵף בַּמָּיִם" (ויקרא טו יב).
נדמה לי שביהדות לא ידעו לחבר יחד כלים שבורים או שזה היה אסור. כתבתי פעם על משהו שמתקשר לזה – מדוכה שבורה שמנסים לתפור אותה יחד – בתחתית העמוד הזה: http://www.safa-ivrit.org/expressions/medoha.php
בכל אופן, גם הזהב וגם הכסף הן מתכות אצילות, שאינן מזדהמות. אולי זאת הסיבה שמתקנים בהן את הכלים השבורים – זה מחדש את האמון בניקיון שלהם ומאפשר להשתמש בהם שוב.
הקבלה משתמשת בדימוי הטהור של החרס באופן סמלי: בהתחלה, בעולם שברא אלוהים, היו כלים שהעבירו את הטוב מהעולמות העליונים אל העולם שלנו. חטא גן העדן גרם לשבירת הכלים, ומאז האדם צריך להתאמץ כדי לזכות בפרי על עמלו.
ואם מדברים על כלים שבורים, צריך להזכיר גם את הביטוי המוכר בלשון הילדים: "שוברים את הכלים ולא משחקים!" – גם הוא נוצר בעקבות הדימוי הקבלי הזה.
דוד, מצמרר.
שועי, חלילה, תיבת התגובה תישבר, על אף גמישותה. זה גדול עליה. ובקשר לאלף לילה ולילה – מה שמעניין, זה שהלינק היפני שנתתי מתחיל בסיפור אמיתי על נער חצר ששבר כלי אהוב של שליט קוראני חם מזג. וכולם ציפו לרע מכל, ואז אחד האורחים אילתר חרוזים מצחיקים שפוגגו את הכעס. הקערה תוקנה (שוב ושוב במשך השנים) ושרדה עד היום, בין השאר כסמל לכוח של מילים לשנות את המציאות ולקבוע גורלות…
דודו 🙂 (איך איך לא חשבתי על זה?)
רוני, רבים מהכלים הללו תוקנו בלי כסף וזהב, בלכות אדומות ואפורות. משום מה לא מצאתי באינטרנט תמונות שאני יכולה לשמור. אבל אתה יכול לראות גם בקצה הלינק. וזה באמת מוזר הקשר בין משחקי ילדים לקבלה, לא רק שברו את הכלים, גם יש לנו גולם במעגל.
איזה פוסט נהדר! מיד חשבתי בהקשר לכלים שלא מדובר פה רק בעניין של המושלמות של הלא שלם, ולא רק בערך של דבר שאותות הזמן ניכרים בו, אלא גם בחשיבות של האומן המתקן. אם האומן יתקן את הכלי כך שלא ידעו שהכלי תוקן, הרי שידו של אותו אדם תלך לאיבוד, ועצם הצגת האומנות והמיומנות שלו חשובים. למשל, בתיאטרון הבובות היפני, מפעילי הבובות נמצאים על הבמה יחד עם הבובות. הם אומנם לובשים בגדים שחורים, אך הם שם. אין צורך ליצר אשליה שהבובות נעות מעצמן. גם חילופי התלבושת של שחקני תיאטרון קבוקי מתרחשים על הבמה עצמה ולא מחוצה לה, כדי שהקהל יוכל להתרש מהאומנות של החילוף. כך מי שמחזיק בכלים המתוקנים יכול להתפעל לא רק מיופיו של הכלי המקורי, אלא גם מעבודת האומן של המתקן.
רוני, תודה. אני באמת לא הולך להיכנס לפרטים לוריאניים כאן. החולשה הרבה לטעמי במיתוס הזה היא נהיית התיקון והתפישה המשיחית לפיה יום יבוא והכל ייתקן.
אני מאמין שהעולם שבור מיסודו וגם לא עתיד להעלות ארוכה, ובכל זאת אפשר בו
גם להשתעשע, לאהוב וגם לחייך, אבל לא לצפות להרבה יותר מזה. כלומר אין גאולה וגם לא משיח באסכולה שלי (כל דבר עקום לפעמים מתיישר; כל דבר שבור לפעמים מתאחה; אבל תמיד שב להתעקם ולהישבר, וגם מי ששיברו יתאחה, יזכור את השבר תמיד).
מרית, ברשותך הייתי מצרף מעט מוסיקה יוונית והולך לשבור צלחות בתום ארוחת הערב (-:
שלום מרית,
בעיני אמנות תיקון הכלים היפנית, כמו המסורת של אי השלמת השלמות בכנסיות ובבתי כנסת מסוימים, כמו העבודות של ג'וד היל (http://spiritcloth.typepad.com/) הם שיאה של האמנות, משום שהסדקים הם בראש ובראשונה אנושיים, ובשניה מאפשרים לאלוהי, לנומינוזי, לבלתי ידוע – להכנס.
תודה על הרשומה והתמונות.
מיכל
למה אין שלם יותר וכולי…? כי הכלי השבור מפוגג את החרדה מפני שבירתו, שהיא החיסרון הכי גדול. ככה האלוהי נכנס [רעיון נפלא] והפחד יוצא 🙂
לבנגלי, תודה על התגובה הזו שהותירה אותי פעורת עיניים. הכלי השבור מפוגג את החרדה מפני שבירתו… מעורר מחשבה רבה רבה.
אירית, זאת הערה מקסימה. המתַקנים אפילו מוסיפים את שמם על אריזת הכלי בצד חתימת היוצר.
ואני הייתי צריכה לחשוב על הבורנקו 🙂
לטובת מי שלא מכיר – ככה זה נראה: http://www.pref.osaka.jp/en/attraction/culture/bunraku/index.html
שועי, זהו, תשבור צלחות ואחר כך נעשה מזה גאודי.
מיכל, תודה על התגובה והלינק. אני ואלהים לא ביחסים מי יודע מה לאחרונה, כפי שגיליתי כשהוזמנתי לכתוב טקסט על אלוהים לגיליון "מקף" הבא שייקרא "אלוהים?". האיזכור של אי ההשלמה (מסורת מרגשת מסתורית, מעבר לרציונל המוצהר שלה) הזכיר לי פתאום את שבירת הכוס בחתונה, עוד הדהוד קטן של שבר גדול.
בנגלי, מזכיר לי את מה שדיאן ארבוס אמרה על פריקים: "מרבית בני האדם מבלים את חייהם בחשש מטראומה אפשרית, פריקים כבר נולדו עם הטראומה שלהם… הם אריסטוקרטים."
מרית, מה שאני כן אזכיר פה, שבדת האורפאית (אזור איטליה במאות שלפני הספירה) האל פאנס-זאגורוס (פאנס-המאיר) בוקע את הביצה הקוסמית וממנה יוצאים אורות
הממלאים את ההוייה. מה שמעניין הוא שיש מיתוס סיני מאוד דומה על בקיעת הביצה הקוסמית (בעצם בריאת העולם), אבל עוד יותר מעניין הוא שכאשר שוברים ביצה טריה אל תוך כוס שלימה אפשר לטגן מזה חביתה טעימה.
אהה, ועוד נ.ב. קטן. אחר-צהרים אחד התעוררתי מחלום שבו היה לי ברור שאני צריכה קעקוע על החלק הפנימי של הזרוע השמאלית, ובו כתוב: "There is a crack in everything, that's how the light gets in" של לאונרד כהן כמובן. עוד לא עשיתי אותו….
מצאה חן בעיני נקודת המבט שקושרת את השלם והשבירה לשליטה וויתור על שליטה (וכפי שכתבת: הזיקה בין חופש לבין ויתור על שליטה), מעורר מחשבה.
מיכל, מזכיר לי את המיצגן יאן מקלוש שדקר את עצמו במחטים "כדי להניח לקרני השמש לחדור".
לי, זה הנושא שלי בחיים עכשיו. יותר מהכל.
הנושא שלי די קרוב לזה. אני צריכה עוד לנסח אותו. בינתיים אפשר בשיר:
בגן המשחקים
"אמא, אני רוצֶה לברוח," הוא אומר.
הוא בן ארבע, מתולתל ודבשי.
כבר התנדנד וטיפס וגלש במגלשה.
"תברח עד השַׁער ואז תחזור."
אולי יש יופי בפשרה
אבל היא שוברת את לבי
גם את לבי. איזה שיר פולח (אבל שליטה על אחרים תמיד היה לי קל לשחרר…)
גם לי, יחסית. לא עם האמא הזדהיתי :). ותודה!!
אבל בודאי. הכי קשה (אני מוצאת) זה לזהות את האחיזה/השליטה הפנימית בתוכי. מתחת לפני השטח וממש קרוב אליו, ממש מעבר לפינה, מתרחשת (לפעמים, פחות ופחות – תודה לאלה) הדיקטטורה הכי אכזרית. רק עם זה יש (לי) עבודה לעשות. כל השאר יקרה מאליו.
לי, החופש הזה, הכל כך מדיד, שמתקיים בדיוק עד השער, חבט גם בליבי [ותודה רבה על מה שכתבת למעלה]
[ועוד משו, זו הסיבה שאני כל כך אוהב את אידיוט של דוסטויבסקי, שלא יכול שלא לשבור כל מה שהוא נוגע בו, במיוחד את מה שהאחרים מתאמצים כל כך להשאיר שלם. אם כבר מדברים על פגימה, קראתי פעם שדוסטוייבסקי עבר התקפי אפילפסיה, ושהוא תיאר זאת כסבל גדול שלאחריו מופיע אור גדול מסמא עיניים, ושבשבילו היה שווה הכל]
האפילפסיה על פי התיאור הזה נשמעת ממכרת…
תודה רבה… וכמה חכם הניסוח מחדש לשיר, החופש המדיד החובט בלב (כמו ששער נחבט).
יש לך בלוג?
אהמ, לא…. רוב הזמן אין לי מה לומר, וכשאני משוטט בדרכים רגליי מוליכות אותי על פי רוב לעיר האושר 🙂
מקום טוב עם שערים פתוחים…
בנגלי, מה שמתאר דוסטוייבסקי נקרא בלשון רפואית: אאורה. ושותפים לו אפילפטים
ומיגרניסטים-קשים. עד כמה שאני מכיר את דוסטוייבסקי הוא בטח זיהה את האאורות האלה עם הארה דתית (שוך הסבל והייסורים, הויה דלורוזה של האפלפטיקנים), אבל למען האמת איני יודע האם לא מדובר בחוויה של דעיכתו של כאב קיצוני, ורשמיה של הקלה גדולה (לגבי אור גדול מסמא עיניים, אולי כדאי לשאול יולדות, נראה לי שלידה היא גם חוויה של כאב קיצוני שהקלה וגם שימחה גדולה באה אחריה, על אף שמוקד הכאב שם אינו הראש והאישונים).
אבל ,חוויה גדולה מבחינת החווה יכולה להתרחש גם בעקבות הדבר הטריוויאלי ביותר, זה הרי לא חייב להיות לידה ואפילו לא כאב, סתם.. אגרטל שנשבר:
"…קול רעם, צווחה, רסיסים יקרי ערך מתפזרים עלך השטיח, אימה, תדהמה – ומה שעבר על הנסיך יקשה מאוד, גם אין כמעט צורך לתאר! אבל לא נוכל שלא להזכיר תחושה מוזרה אחת, שהפליאה אותו בעצם אותו הרגע והתבהרה לו פתאום מתוך המון גדול של תחושות אחרות, סתומות ועמומות: לא הבושה, לא הקלון, לא האימה, לא הפתאומיות הפליאו אותו ככה, אלא הנבואה שהתגשמה! למה נעצרה כך נשימתו למחשבה הזאת, אף נבצר ממנו להסביר לעצמו; הוא רק הרגיש שנדהם עד עומק נפשו, ועמד תחתיו מוכה אימה, אימה מיסטית כמעט. עוד רגע והכל כמו נפתח לפניו, תחת האימה – חדווה ואור, התעלות; נשימתו כבדה, ו… אבל הרגע חלף, השבח לאל"
[מתוך "אדיוט". הפרשנות הרי תלוית אישיות, תלוית מקום ומושגי הזמן]
[אבל 2, אני חושב [מה שלא אופיני לי], שכאב הוא מצב שהגוף מגייס הכל כדי לדחות אותו מעליו. צריך כוח רצון עילאי כדי להסכים לעמוד בתוך הכאב הזה בלי לברוח ממנו , כמו גם מפחד, השפלה ושאר תחושות בלתי נעימות בעליל. הרווח עשוי להיות גדול]
"היכל הכלים השבורים"/דוד שחר
As touching as always,
Here's a little present…
http://www.designboom.com/weblog/cat/10/view/19245/crashing-porcelain-action-figures-by-martin-klimas.html
All statues are generic, until the break occurs, and only than they become unique and pose for the millisecond of the photo.
דב, איזו מתנה נהדרת (בייחוד הראשון) וגם מה שכתבת. בדיוק. תודה.
Did I make your avatar smile for a second, or was I just imagining?
In any case
I Think You'll like this as well:
http://www.otherfocus.com/2012/03/explosive-photography-of-martin-klimas/
לא הרבה מכירים את אילנה שפיר- אומנית מרגשת ואישה מעניינת שמפסלת בחומר, שוברת את הכלים ויוצרת מהם פסיפס. ממש כאן- באשקלון.
http://www.shafirart.com/mosaics.html
דב, יש מצב 🙂
והוואזות קצת פחות מדברות אלי. בקודמות יש צד מפתיע של תיאטרון בובות – שיטת הנפשה חדשה וחד פעמית, באמצעות שבירה.
עדי, ידעתי שזה מוכר לי, ופתאום נזכרתי: גם בשעתו כשכתבתי על הרצפה הבלתי מטואטאת קישרת אליה 🙂
I knew it would talk less to you, but thought you'd appreciate the thicker contexts, oh well, can't win em all, I guess…
And if we are already talking, just wanted you to know I am fascinated by the thick web you weave in this blog (would do me honor if you checkout mine, tell me what you think… that's take5and2.blogspot.com)
מרית, הפוסט שלך תופס אותי בלב ליבו של הסדק. ועמוק בסדק אין מילים
דב, תודה מעומק הלב. אשמח מאד לקרוא (ו"להגיד" רק אם יהיה לי מה באופן טבעי!) אבל הלינק לא פועל. ולמה בעצם לא הכנסת את הפרטים לתגובה ביחד עם השם שלך, שכל מי שמסתקרן יוכל ללחוץ?
איריסיה, הן חוזרות. ובינתיים חיבוק.
I am lost with the english keyboard and hebrew layout…
But – here it is
http://take5and2.blogspot.fr
And of course saying only if you find a voice there…
I really admire the richness of your blog, the thematic views, mine is just chronologic – so there is a lot to learn.
Not much to read there, though – mainly my drawings adventure
Reblogged this on Take5and2 and commented:
A heartwrenching blog, by a skinless soul, that will make you sorry you don't understand hebrew.
דב, אהבתי את הרישומים, תודה.
הכלים השבורים הללו. כמה הם יפים וכמה מעוררי מחשבה. מרית, חבל שלא כתבת את הפוסט שלך לפני שנים. הייתי שומרת את הכלים השבורים לחתיכות של הורי ומדביקה מחדש. וכך נוצרת את זיכרונם. (מה שכמובן לא אומר שאינו נצור) על כל פנים שני דברים: הראשון שאני מתגעגעת לימים שתקנו דברים. המכשירים היו חזקים ועבדו שנים. ותיקנו בגדים, ונעליים, ואי לכך הייתה פחות אשפה וממילא מחזרנו הכל. ואם החפץ לא צלח למה שהיה, הסבנו אותו למשהו אחר.
ודבר שני משהו על היפנים. וידוי קטן: ערוץ 113 בערוץ Yesשינה את חיי. זה הערוץ היפני באנגלית. ושם אני רואה וליבי מתמלא ערגה, ליחס לטבע, ולתרבות. (זה לא שאין תרבות צריכה, אולם יש לי הרושם שהם מייצרים הכל בשביל הפריירים כמו העולם המערבי) ויש אנשים, כן אומנים-אמנים, מפני שבעניין הזה אין הם כל כך מפרידים, שהם "אוצרות- לאומיים- חיים" כן, כמו אתרים חשובים. ויש אוצר- חי כזה בציור הרים, בקדרות, ויוצר חרבות ומצייר קימונו ועושה ניירות. וכשהם פותחים את הסטודיו שלהם, בצד הדברים החדשים שהם עושים בשלווה יפנית, מצויות יצירות של אבותיהם, או מוריהם. אחרי צפייה בתוכנית כזו לא משנה כמה אחזה בי התזזית קודם לכך, אני לוקחת את מכשירי העבודה ליד בעדינות וסבלנות רבה יותר.
מירי, מי שבר את הכלים של הורייך?