לפני מספר דמיוני של שנים נתקלתי בספרו של ריינר בנהם ארכיטקטורה בעידן המכונה הראשון, הלכה ועיצוב ומיד נמשכתי לצירוף הזה "עידן המכונה הראשון", שכמו נלקח מספר היסטוריה מד"בי. תמיד אהבתי מכונות; לסבי היה בית חרושת למשאבות מים ולפעמים היו מניחים לי לשחק בחלקי משאבות בחצר בית החרושת. אני עדיין זוכרת את הצורות המסתוריות של החלקים ואת משקלם הבלתי צפוי, כובד הברזל היצוק לעומת הקלות המשעממת של הצעצועים.
כשהתחלתי לקרוא את הספר לא ידעתי הרבה על ארכיטקטורה ולא היה לי כמעט נסיון בקריאת ספרים עיוניים. ומצד שני הייתי צעירה, במרחק נגיעה מהילדות שבה הייתי תולעת ספרים במובן המחמיר והטרמיטי של המילה; כלומר מישהי שקוראת כל ספר שנקלע לידיה מכריכה לכריכה בלי קשר למידת העניין שלה בכתוב או ליכולת ההבנה. וכך פחות או יותר, צלחתי גם את הספר הזה עד שהגעתי לפוטוריסטים.
כשבנהם התחיל לצטט את מניפסט היסוד (1909) של הפוטוריזם שחובר על ידי פיליפו תומאסו מרינטי הרגשתי כמו אמו של אלאדין בזמן שהשד הגיח מן המנורה הצנועה שמירקה ("נדבק לשונה לחִכּה" כותב ריבלין בתרגומו המלבב). יש לי כמה תרגומים עדכניים יותר של המניפסט, אבל כמחווה לרגע ההוא אני מעתיקה דווקא את תרגומו של מ. וורמברגר מספרו של בנהם. שלוש נקודות מציינות את הקיצורים של בנהם וגם משפטי הקישור הם שלו:
הפרולוג [של המניפסט הפוטוריסטי] פותח בציור מעין תפאורה בימתית ברוח 'סוף המאה':
עלי ועל ידידי עבר ליל שימורים, ישבנו תחת מנורות מסגד, אשר דגמי הפיליגראן של גביעי הנחושת שלהן דמו לנפשותנו… רמסנו ברגלינו, על שטיחים תורכיים יקרים, את מורשת השעמום שלנו, התווכחנו עד קצה גבול החשיבה והשחרנו גליונות נייר אין ספור בשירבוטים מטורפים…
באמצע הפיסקה הבאה מתחיל שינוי נימה:
עמדנו לבדנו מול הכוכבים העוינים… לבדנו עם המסיקים המזיעים מול פתחי הכבשנים השטניים של האוניות הגדולות, לבדנו עם השדים השחורים, המחטטים בבטניהם הלוהטות של קטרים הדוהרים במהירות מטורפת…
שינוי הנימה מודגש בשתי תמונות פיוטיות, מנוגדות זו לזו ניגוד חריף:
כולנו התחלחלנו פתאום, בשומענו את קולה של חשמלית-קומותיים שעברה מוארת באורות ססגוניים, בדומה לכפר לובש חג, שהנהר פּוֹ סחף אותו משפתו וגורף אותו דרך ערוצים ואשדות הימה. אחרי כן נעשתה הדממה עמוקה יותר, ושמענו רק את איוושת מי התעלה הישנה, שדמתה למלמול תפילה, ואת חריקת הארמונות העתיקים, הארתריטיים [מוכי השיגרון] המכוסים קיסוס. עד שהגיע פתאום לאוזנינו קולן של מכוניות רעבות שעברו תחת חלונותינו.
[ואני מדלגת לסוף הפרולוג:]
… סובבתי את המכונית אחורה כמו כלב שוטה המנסה לנשוך את זנבו, והנה ישר מולי דהרו שני אופנוענים. הם בלבלו אותי כשני טיעונים משכנעים במידה שווה. עצרתי באופן כה פתאומי, שהמכונית התהפכה, לרוע מזלי, בתעלה ונעמדה שם עם גלגליה באוויר.
הו, תעלה אימהית, מלאה מים דלוחים – הו ביב של בית חרושת! בלעתי את הרפש המזין שלך ונזכרתי בשדיה השחורים של מינקתי הסודאנית, ואף על פי כן, כשיצאתי בבגדים קרועים ורטובים מתחת למכונית המהופכת, חשתי בלבי, ככוויית ברזל לוהט, רגש של עליזות ערבה.
[בנהם רואה בסצנה הזאת עדכון של הטבילה הנוצרית וממשיך:]
וכך, כשפנינו מכוסים רפש תעשייתי טוב, כשאנו משוחים נשופת, פסולת, זיעה ופיח – שבורים וחבושים בקישושות, אך עשויים לבלי חת, הננו מכריזים על רצוננו היסודי קבל כל בעלי רוח חיה בעולם.
ואז הוא מוסיף ומצטט כמה מאחת עשרה הצהרות היסוד:
4. אנו מצהירים כי יופי חדש העשיר את הדרתו של העולם – יפי המהירות, מכונית-מירוץ עם צינורות הפליטה שלה, הדומים לנחשים הנושמים אש – מכונית-מירוץ רועמת ומטרטרת כמו מכונת-ירייה אינה נופלת ביופיה מפסל אלת-הניצחון המכונפת מסאמותרקי.
5. אנו נשיר את תהילתו של האדם היושב ליד גלגל-ההגה, גלגל אשר צירו האידאלי עובר במרכז כדור הארץ המסתובב ונע במסלולו.
10. נשמיד את כל המוזיאונים, את כל הספריות ואת האקדמיות למיניהן, נילחם נגד המורליזם, הפמיניזם, האופורטוניזם השפל והתועלתיות.
הגרועה מכל נדמה לי, היא ההצהרה התשיעית. בנהם מדלג עליה אבל אני מביאה אותה (בתרגום דוד ויינפלד) לשם הגילוי הנאות:
9. אנחנו רוצים להעלות על נס את המלחמה – ההיגיינה היחידה של העולם – את הצבאיות, את אהבת המולדת, את הז'סטה ההרסנית של האנרכיסטים, את האידאות היפות שלמענן מתים, ואת הבוז לנשים.
על הבוז לנשים הוא התחרט מרינטי. מאוחר יותר הוא תמך בסופרז'יסטיות ובאידאל חדש ובלתי-רומנטי של נשיות. המיליטריזם נותר בעינו. בנהם מתאמץ לרכך אותו באמצעות הקשרים היסטוריים. אני לא טרחתי לחפש נסיבות מקלות, כי מעולם לא לקחתי את הפוטוריסטים ברצינות. אולי הייתי אמורה ל, כי אחרי 1922 הצטרפו רבים מהם לתנועה הפאשיסטית, אבל זו היתה ונותרה מבחינתי, עובדה מסיפור אחר.
"הפאשיזם היה עניין מאד רציני," נוזף בי א', "תשאלי את פרימו לוי…" והוא צודק כמובן, אבל הנטייה האינטואיטיבית שלי מקבלת גיבוי ממקור לא צפוי: אנטוניו גראמשי המרכסיסט האיטלקי שלחם בפאשיזם הכיר בתפקיד המהפכני של הפוטוריזם וגם ציין במכתב לטרוצקי, את הפופלריות של הפוטוריסטים בקרב הפועלים לפני מלחמת העולם. ומאוחר יותר, ב"מחברות בית הכלא" שלו, הוא מסכם את עניינם, בזלזול נטול כובד ראש:
הפוטוריסטים: חבורת תלמידים שברחו ממוסד חינוך של היֵשוּעים, הקימו קצת רעש בחורשה הקרובה והוחזרו הביתה תחת שבטו של שומר השדות.
מצוטט במבוא של אריאל רטהאוז לפוטוריסטים וחדשנים אחרים 1910-1925
ועוד איך הוחזרו. אותו מרינטי שקרא להשמיד את האקדמיות, הצטרף למרבה בושתו, לאקדמיה האיטלקית ב-1029. ככה זה. הממסד מדבק. אבל גם זאת עובדה חיצונית, ממעגל אחר, ביוגרפי. הססמאות הפוליטיות של המניפסטים קשורות לסגנון יותר מאשר לתוכן, לחיוניות ולדחף להפוך ולהקפיץ; עם הדחף הזה הזדהיתי. במשך שנים הכי פחדתי להיות תקועה, לא מתה ולא חיה. ובסופו של דבר, הפוטוריזם אינו עוסק בלאומנות וכד', אלא במהירות, תנועה, קיטוע ומהומה.
*
דמיון אלחוטי
ב"מניפסט הטכני של הספרות הפוטוריסטית" שנכתב ב-1912, שלוש שנים אחרי מניפסט היסוד, קורא מרינטי להרוס את התחביר, לבטל את סימני הפיסוק לטובת סימנים מתמטיים ומוסיקליים וכן הלאה, ואז הוא מגיע למטפורות (תרגם ראובן קריץ):
הסופרים זנחו עד כה את ההקבלה הבלתי-אמצעית … הם השוו, למשל, פוֹקס-טֶריֶר לכלב גזעי קטן אחר. אחרים, מתקדמים יותר, היו עשויים להשוות אותו פוֹקס-טֶריֶר עצמו, הנפחד, למכשיר-מורס קטן. אני משווה אותו במקום זאת למים רותחים…
האנלוגיה אינה אלא האהבה העמוקה אשר מקשרת את העצמים המרוחקים השונים למראית העין זה מזה והעוינים למראית העין זה את זה.
אחר כך הוא דן בצורך להפתיע, בחשיבות הבלגן, וקורא לחסל את ה"אני" ואת הפסיכולוגיה (בספרות) ולהחדיר לתוכה שלושה יסודות שהוזנחו: את הרעש המגלם לטעמו את הדינמיות של הדברים, את הכובד המגלם את כושר המעוף, ואת הריח המגלם את כושר ההתפזרות. הוא דורש להקשיב לשיחות המנועים, למסור את נוף הריח של כלב ולהמציא "דמיון אלחוטי".
"אל תשכחו שהחידקים נחוצים לבריאות הקיבה והמעיים," הוא מסביר, "סוג של חידקים דרוש גם לחיוניותה של האמנות, זו הארכת היער של עורקינו, הנשפך מתוך גופנו אל תוך אינסוף החלל והזמן."
ולבסוף הוא קורא למגר את השנאה המפרידה בין הבשר האנושי למתכת המנועים, לקראת יצירת האדם המכני שיש לו חלקי חילוף ולכן הוא משוחרר מהמוות.
כל הציוויים האלה ובראשם תנופת המטפורות המפותלות והחושניות נוסח אלף לילה ולילה, על אפו ועל חמתו של מְחֲבְּרָן הפרו-רובוטי, מהדהדים כבר במניפסט הראשון של הפוטוריזם ומקנים לו נופך בדיוני. הניסוח המצלצל גונב את ההצגה. ובזכותו הצטייר לי מרינטי כמין הברון מינכהאוזן של האוונגרד (אפילו השפמים שלהם דומים). בתמונה הקבוצתית הוא גבוה כמעט בראש מרוב חבריו הטרזנים וחובשי המגבעת ונראה כאילו הוא עלול לחבוט בראשם, אבל בלי לגרום נזק בלתי הפיך, רק חבטות של סרט מצויר או סרטון סלפסטיק בשחור לבן, מאלה שהיו מקרינים בילדותי ב16 מ"מ.
*
טיפוגרפיה, או למה בכלל נזכרתי בפוטוריסטים
אני נושק את צעיפי הזהב, שהם קורטוב גופך הגדול.
(מתוך שירו של ארדנגו סופיצ'י "טיפוגרפיה". הנמענת היא השירה וצעיפי הזהב שלה הם הטיפוגרפיה)
הטיפוגרפיה תופסת נתח גדול מהמרחב הפוטוריסטי: השאיפה להרוס את ההרמוניה של הדף, ערבוב הגדלים והפונטים. השירה הפוטוריסטית שנראית לפחות בחלקה, כאוסף מילים שהושלכו אל הדף. "מילים בחופש" הם קראו לשירים האלה החותרים לקליטה מיידית כמו של פרסומת. השטחים הריקים בדף אינם היעדר, לטענתם, אלא עדות למהירות הכתיבה (כלומר, מישהו כתב במהירות כזו שלא הספקנו לקלוט את הצורות? הו, דרישת שלום מויטו אקונצ'י).
הפוטוריזם התיישן למרבה האירוניה, רק המורשת הטיפוגרפית העשירה עדיין חיה ובועטת. (יובל סער כתב על זה, תקראו.) אבל לא בגלל זה הזכרתי אותה, ואפילו לא בגלל הפֶטיש שלי לאותיות. לא מזמן הסתכלתי על כריכת Futurismo & Futurismi (ה"כל מה שרצית לדעת על הפוטוריזם" הכבד והכסוף, שסחבתי פעם בתרמיל גב על פני כל איטליה, זה היה כדור השלג שהתחיל ריינר בנהם). הכריכה היא מחווה לטיפוגרפיה הפוטוריסטית, ופתאום הבנתי מאיפה היא מוכרת לי.
זה נראה כמו מכתב איום אנונימי; פעם, כשהיו רוצים לאיים על מישהו בעילום שם, היו כותבים לו מכתב באותיות שנגזרו מעיתונים, אותיות בגדלים ובצבעים שונים שמודבקות קצת עקום. הפוטוריסטים חיפשו כל דרך אפשרית לשיבוש ההרמוניה של הדף, אבל מכתב האיום האנונימי ביופיו המוזר העילג והמאיים, היה שם עוד לפניהם. כמודל לא-מודע, תמצית וקיצור הדרך. זה מחזיר אותי לשאלת האלימות. אני עדיין חושבת על זה.
*
בעקבות השיחה בתגובות: דיון על המעבר מאמנות לפוליטיקה יתקיים ביום חמישי הקרוב, החל מ-5, באולם רקנאטי במוזיאון תל-אביב, כחלק מחגיגות חמש שנים להיווסדה של קבוצת הפרפורמנס תנועה ציבורית (ראו תגובה של אבי פיטשון בהמשך).
*
עוד באותם עניינים
על אפרת מישורי כמשוררת פוטוריסטית שהתכווצה
הטרקטור שבלב – על בית חרושת לשירים של קובי מידן
עוד קצת טיפוגרפיה אקסטרימית כשהמילה תהפוך לגוף
געגועים לגופה של העברית
*
מרית מאמר מרהיב, חכם ומלא תנועה אנושית מרהיבה מעל
לשלהבות הזמן הדועכות. מעולם לא נפגשנו אבל
במילים האלה תיארת אותי מילה במילה: "הייתי תולעת
ספרים במובן המחמיר והטרמיטי של המילה; כלומר
מישהי שקוראת כל ספר שנקלע לידיה מכריכה לכריכה
בלי קשר למידת העניין שלה בכתוב או ליכולת ההבנה".
איך ידעת?
יש משהו ב"הרס ההרמוניה על הדף" כפי שתארת אותו, שממש נקרא לי כתכניות אדריכליות.
משהו בנראות המידית, איך שהעין תופסת את מה שזרוק על הנייר, ואולי זו רק האלימות והכוחנות שקופצת, שנקראים בעיני כתכניות של בניין.
דודו, תודה. זה לא אני, זה הפוטוריסטים. הכי לא מאובקים שיש, אולי בגלל שהם זזים כל הזמן. לפעמים אני יודעת דברים, אבל לנחֵש שהיית טרמיט, זה למתחילים. 🙂
אמיר, הערה מעניינת, בהתחשב בכך שהפוטוריזם זה קודם כל על רעש ותנועה, שני דברים שבניינים לא עושים 🙂
הווו, שנתווכח על זה?:))
מרית קרובתי,
בספר התרגומים של רטהואז יש כמה וכמה שכיות חמדה.
את מרינטי אנ'לא אוהב ולא מצליח לחבב, אבל אין ספק שמשהו בהלכי הרוח הפוטוריסטים
חלחל לדאדא בשווייץ (במיוחד לפיסול ולכרזות) ובגרמניה וגם לסוריאליזם הצרפתי.
וגם קצת אל גיום אפולינייר ואל פרננדו פסואה (אצל אלורו די קאמפוש, ההטרונים מהנדס האניות, שלו).
הבעיה גם אצל מרינטי וגם אצל אנדרה ברטון (שאין ספק שהמניפסטים שלו הושפעו מקול תרועת המנועים והחצוצרות של מרינטי במניפסטים שלו) היה סוג של שגעון גדלות אידיאולוגי, שלטעמי תרם את תרומתו לכך שהראשון מצא את עצמו מצטרף לפאשיזם ואילו האחרון הפך קומוניסט נלהב– ושניהם לעתים הדירו אמנים מתנועותיהם כאשר לא הסכימו לאמץ קו פוליטי "נכון".
התמונה מול תמונה של מרינטי ושל הברון מינכהואזן של דורה היא מבריקה ממש. הייתי מוסיף גם את קצה שפמו של סלבדור דאלי (שכאמור קרא לאוטוביוגרפיה שלו "יומנו של גאון").
(אני מרגיש הרבה יותר בנוח עם לורקה, לסקר-שילר, ומאנגער)
אני אגב חושב כי אם נכונה הגרסא לפיה צארה קרא לתנועה Dada על שם גסה נדנדה,
יש בתנועה הרפיטטיבית ובחריקה סוג של חיוך צ'שיירי כלפיי רעשי המכונות ועשן הארובות שהגיעו לשווייץ מארץ המגף.
צ"ל כסא נדנדה לא גסה נדנדה.
אמיר, חלילה, אתה פשוט הולך בדרך האהבה העמוקה של מארינטי "אשר מקשרת את העצמים המרוחקים השונים למראית העין זה מזה והעוינים למראית העין זה את זה" 🙂
שועיקי, זו שטות להתייחס למארינטי ברצינות. גראמשי צדק, מדובר בתלמיד שברח מבית הספר היישועי. ברטון לעומת זאת הוא אדם מאד רציני ומחמיר. ורוח השטות של הדאדאיסטים (כסא נדנדה או סוס נדנדה? נדמה לי שסוס) נטועה בעצב ובייאוש, היא לגמרי שונה מהפזיזות המארינטית.
ואין צורך לבחור בין מאנגר למארינטי. ברור שמאנגר נכנס ללב, אבל מארינטי יותר מהיר ומרעיש. ומשורר מהיר ומרעיש זה כבר מצחיק. לפחות אותי.
שכחתי את קיומו של סוס הנדנדה (-: טוב כנראה שהיתה פה קריצה של צארה לקנדינסקי ולאנשי "הפרש הכחול"..אבל מה אעשה בשעה שמרינטי וחבריו היו ודאי מתפעמים מן הרובוט החותך את השווארמה בימינו (נסי בשוארמיה על יד קולנוע גת), אני הייתי חולף על פניהם על גבי החד-אופן (אני גם צמחוני, אז גם הרובוט וגם השווארמה לא עושים עליי רושם) בדרכי אל ערבות הנגב והמכתשים. בין הגמלים שם החד-אופן שלי הוא כמו בעל עין אחת בארץ העיוורים.
מרית יקרה, הפוסט הזה הוא הארספואטיקה שלך. חייכתי לאורך כל הדרך ובעיקר במניפסט הפוטוריסטי. לא רק הברון מיכאוזן עומד באלחוטיות הזו אלא גם מרי דה מורגן האהובה. העיניין הזה של פירוק וסידור מחדש או הדגשה של מה שמגרשים (חנוכה זה זמן נהדר להרעיש עולמות)
ציור הפנס הרס אותי. נסחפתי. אבל הריקודים הפוטוריסטים לוקחים את הקופה. הם ממש ריצודי נרות החנוכה שיתחילו היום:) חג שמח!
"אני נושק את צעיפי הזהב, שהם קורטוב גופך הגדול.
(מתוך שירו של ארדנגו סופיצ'י "טיפוגרפיה". הנמנעת היא השירה וצעיפי הזהב שלה הם הטיפוגרפיה)". מרית נדמה לי שזה צריך להיות "נמענת".
מרתק. כתיבה מרתקת על תנועה מרתקת, יוצאת דופן, מוזרה, פרובוקטיבית. הרישומים של סאנטאליה תמיד נותרו מהמרשימים בעולם הארכיטקטורה מאז ומעולם. המכונה, העוצמה, התנועה, הרעש, הדינמיות, ועניין המלחמה- בהחלט אג'נדה יוצאת דופן. החלק של הטיפוגרפיה מרתק גם. תודה.
איריסיה, תודה, גם אני חייכתי בזמן שכתבתי. והריקודים הפוטוריסטיים כריצודי שלהבות, זה גם מקסים ומדויק ולא צפוי וגם מחזיר את השקט ומאזן את הרעש של הפנס.
דודו, אופס, תודה. כבר מתקנת.
שרון, תודה. חשבתי עליך בזמן הכתיבה, איך העין הלירית שלך אף פעם לא גולשת לסנטימנטליות. מסובך להסביר אבל זה קשור.
תודה מרית! אני מסמנת לי לחזור ולקרוא שוב בהעמקה. גם לי תמיד היתה פינה חמה לפוטוריסטים (כמו גם לדאדא, להבדיל, שהיו הרבה פחות מוטי תנועה ובעלי חוש הומור מפותח יותר). וגם לי התחוור מאוחר יותר שבעייתי מאוד לאמץ את *כל* מה שהם חשבו ואמרו. למרות שמארינטי הטיף "לעודד בכל דרך את סגנון הליצנים" הרי שהוא התכוון יותר לסגנון של פורעי רחוב.
יש בידי אוסף מצוין, "פוטוריסטים וחדשנים אחרים" שמביא שירה פוטוריסטית, מקור מול תרגום (כולל תרגום "הדיוקן העצמי" של קוראדו גובוני, רישום הפנים המקסים שהבאת), של כל הכותבים המובילים בזרם הזה. כאן אפשר לראות שהשירה שלהם מצוינת. שיר של סופיצ'י ששמו "טיפוגרפיה" אומר בין היתר על אותיות:
"שירה, פסגת תבל זוהרת,
גם מלבושך בן התמותה מה נהדר הוא.
דברים עתיקים קרומי עור וגידים,
בריות חיות שגורלן ארצי,
צללים עכשיו, הננעצים בסימן חד ויציב;
דפוסים, מטמורפוזות של סודות אין קץ.
אלפביתין, אותיות: תחרות, אריגי-בוץ, לולאות,
קישוטים לרעיון העירום;…"
וכולי וכולי. זה נהדר אבל ארוך מכדי לצטט בשלמותו.
אביבה מצחיקה שכמוך (כשתקראי בהעמקה תגלי שיש לינק לספר ואפילו בדל מהשיר של סופיצ'י 🙂 ). הפוטוריסטים התכוונו להלהיב ולהפליא. אני לא חושבת שהם התכוונו להצחיק, חלק מהצחוק שלי קשור להפתעה, שאינה מתיישנת כמסתבר, כמו שמארינטי חשש.
ובעצם, מעבר לטיפוגרפיה (ולפרט זה או אחר, כמו תמונת הערב הפוטריסטי של בוצ'יוני, או פסל הליצנית של דפרו שמופיע פה https://maritbenisrael.wordpress.com/2010/03/23/רשימת-הליצנים/ ) אני אוהבת אותם בזכות המניפסטים. אף אחד לא ידע לכתוב מניפסטים כמו מארינטי. אולי בגלל שמניפסט אמור להיות מסמך אחראי ואחריות אינה מתיישבת עם צבעונין בדרך כלל, מניפסטים נוטים להכליל, ולמארינטי יש דרך סיבובית להגיש את ההכללות ולהבריק את הסתירות, למניפסטים שלו יש קסם ומסתורין של הבטחות. כל מימוש נדון במידה מסוימת לכישלון.
הקרבה לדאדא היא מתעתעת, השוני הרבה יותר גדול. בפוטוריזם העיקר הוא פני השטח, מתחת לשטות של הדאדא יש עומק וספקנות וייאוש. ההומור הוא חלק מזה. הפוטוריסטים מדגדגים אותי, הדאדאיסטים הרבה יותר נוגעים ללבי כבני אדם וכמשוררים. שיר האהבה של קורט שוויטרס לאנא בלומה הוא אחד השירים האהובים עלי בעולם כולו. לא סתם הקדשתי לו ארבעה (4) פוסטים. וגם ההבנה שלהם בליצנים (בהמשך להערתך) היא הרבה יותר עמוקה.
אז באמת לא קראתי מספיק לעומק 🙂 יותר מתוך היפעמות ככל הנראה.
איזה יופי! במיוחד הרקדנים הפוטוריסטים. אבל גם בכלל.
אבל למה התיישנה? השאיפה להפוך למכונה עדיין לגמרי נוכחת, במיוחד בעידן האינטרנט.
מיטל, כן, אבל. נדמה לי שזוהר העתיד הועם וגם סימני הקריאה התקמטו, לא?
זוהר העתיד עוד קיים, אני חושבת, עם כל מיני אנשים שמחכים שממש נהיה חלק מהמכניזם/אורגניזם המאוחד תחת האינטרנט. סימני הקריאה קצת פחות תקפים, כן 🙂
איכשהו יש לי תחושה שמארינטי היה מתעלף אם הוא היה מבין שנהג המירוצים הווירילי שלו הוחלף בגיק כשהפנה את גבו.
על פני השטחיות החלקה כשמן של המאה ה- 19, ניעורה פתאום איזו קדחת והצמיחה כנפיים. איש לא ידע בדיוק מה עומד להתרחש, איש לא יכול היה לומר אם תהיה זו אמנות חדשה, מוסר חדש או, אולי, שידוד- מערכות חברתי. לכן, כל אדם אמר מה שהיה נוח לו לומר. ואולם, בכל מקום ומקום קמו בני אדם וביקשו להיאבק בישן. ובכל מקרה נמצא האיש המתאים לאותו עניין. והחשוב מכל: גברים ונשים בעלי חדוות יוזמה מעשית נועדו ועשו יד אחת עם בעלי חדוות יוזמה רוחנית. נתפתחו כישרונות, שעד אז הוחנקו או שלא השתתפו בחיים הציבוריים. שונים היו זה מזה בתכלית ויעדיהם מנוגדים ניגוד גמור. מהם שאהבו את העל- אדם ומהם שאהבו את התת- אדם. עסקו בפולחן הבריאות ובפולחן השמש, והעלו לדרגת פולחן את עדינותן של עלמות חולות ריאה. התפעלו מאמונה בגיבור ומן האמונה הסוציאלית בכל אדם ואדם. בעת ובעונה אחת היו מאמינים ומפקפקים, טבעיים ומצועצעים, חסונים וחולניים, חולמים היו על שדרות של ארמונות, על גנים סתוויים, על ברכות זכוכית, על אבני חן, חשיש, מחלה, דמונים. אך גם על מרחבי ערבה ואופקים עצומים. על כורי ברזל ומפעלי מתכת. על מתאבקים עירומים, מרידות של עבדים, זוגות קמאיים ועל – ניפוץ סדרי החברה. כמובן, אלה היו סתירות וקריאות קרב שונות ומשונות, אך בנשמת אפן היה מן המשותף. אם תנתח את הזמן ההוא תגיע לתוצאה חסרת שחר כגון עיגול מרובע, העשוי כביכול מברזל עצי- אך לאמתו של דבר הותך ונתמזג הכל לידי משמעות מהבהבת.
אשליה זו, כפי שנתגלתה בתאריך המאגי של מפנה המאות, הייתה כה עזה, שחלק מן האנשים התנפלו בהתלהבות על המאה החדשה, הלא משומשת עדיין, וחלקם בקשו עוד לחטוף וליהנות מן הישן, כאנשים העומדים לעבור לבית חדש- ובין שני אופני ההתנהגות לא הורגש הבדל ניכר.
(רוברט מוסיל- האיש בלא תכונות הוצאת שוקן)
כמה הערות (כי אין זמן עכשו – אגב, גם כי אני מכין הרצאה על גראמשי ופולקלור שתערך בעירכם) למאמר מעניין שעוסק בדברים חשובים…
הקשר עם דאדא וסוריאליזם – ברטון – שהובא כאן אינו מוטל בספק. החל מ"מצעדו של טור צועד ולא חשוב לשם מה הוא צועד" הפשיסטו-סוריאליסטי ועד "המעשה הסוריאליסטי האולטימטיבי הוא לקחת אקדח ולירות בקהל" הפשיסטו-או-אנרכיסטו-סוריאליסטי אף הוא. אלבר קאמי מטפל בקשר הזה, בסתירותיו והקשריו, בפרקים מצוינים של "האדם המורד"
ההשפעה של פוטוריסטים על משוררי יידיש היתה עצומה (אצ"ג המוקדם, מלך ראוויטש המוקדם, אפילו פרץ מרקיש המוקדם) ובטח אשלח איזה עמוד ראשון של אלבאטראס כדי להראות עד כמה הטיפוגריה משבשת ההרמוניה היתה דומה (טיפוגרפיה כמבשרת המודרנה עוד לא נחקר מספיק)
"הייתי תולעת ספרים במובן המחמיר והטרמיטי של המילה" – אני, לעומת זאת, הייתי תולעת ספרים במובן המכמיר וההרמיטי של המילה… (משום מה המשפט הזה שלך מזכיר לי את "הייתי יוצא-ונכנס בבית מלאכתו של עושה סלים", שאלן-פורנייה לקח מרובינזון קרוזו אל אחד הספרים היפים ביותר שנכתבו, מון-הגדול)
עמוס,
אני הייתי תולעת ספרים במובן המצחיק והקרמיטי של המילה (ואז הופיעה מיס פּיגי)…
למשל, כאשר הסוכנות המקסיקאית (של בני האצטקה) העלו אותי לארץ שרנו כל הדרך
בנמל התעופה:
הבה טקילה הבה!
(על שם תולעת הספרים שבתחתית)
אפילו היתה לי סבתא זפאטה!
אבל לא נשאר מזה הרבה. היום אני תולעת ספרים במובן המחיק והסירקולארי של המלה
(כבנם של בוני פירמידות אצטקיות שעבר לרכוב על חד אופן הדירו אותי מן הירושה, אבל
לא שכחתי את ירושלים, את גמליה ואת גללי-גמליה, המתחילים כבר להיערם בשער הגיא).
שועי ולי היה את סבא זאפה
עמוס, כמובן שיש קשר לדאדא ולסוריאליזם, אבל בחסדי האלכימיה של הרוח יצאו שלוש מרקחות שונות. מחמיר וטרמיטי ומכמיר והרמיטי לעומת זאת, זה אותו דבר, רק מזווית אחרת.
כבר פעם שלישית שאתה עושה לי געגוע למון הגדול.
ובבקשה לשלוח אלבטרוס ומידע על ההרצאה!
שועי 🙂
דודו, סבא זאפה?
פרנק זאפה
דודו, מממ… כזה סבא.
אני זוכר שעוד בגלות היו לו אמהות המצאה (Mothers of Invention)
שהתלוננו שהוא יוצא בּצינה ללא סוּדר ובלא צעיף לרפואה
ושאם לא יחזור עד חצות ממסיבות התה, דינן– אפּוֹפּלֵקְצִיאַה
ושבכל אלבום שהקליט יש לפחות רצועה אחת שהיא מציאה! (-:
למשל כאן
http://www.google.com/imgres?um=1&hl=iw&sa=N&rlz=1B3GGLL_iw___IL400&tbm=isch&tbnid=NL-T77WW8HHjtM:&imgrefurl=http://kedem-auctions.com/Items/%25D7%259B%25EF%25AC%25AE%25D7%259C%25D7%2599%25EF%25AC%25AE%25D7%25A1%25D7%2598%25D7%25A8%25D7%25A2-%25E2%2580%2593-%25D7%2595%25D7%25A8%25D7%25A9%25D7%2594-%25D7%25A4%25D7%25A8%25D7%2599%25D7%2596-1922-1924&docid=A8WSEvPRatUJ0M&itg=1&imgurl=http://kedem-auctions.com/sites/default/files/366a_0.jpg&w=396&h=530&ei=k6f0ToiHNMW28QPGitWuAQ&zoom=1&iact=hc&vpx=780&vpy=111&dur=6440&hovh=260&hovw=194&tx=161&ty=284&sig=103136512337613246005&page=1&tbnh=124&tbnw=93&start=0&ndsp=26&ved=1t:429,r:1,s:0&biw=1280&bih=587
מקסים! תודה.
כששועי פגש במיס פיגי
הוא ביקש: כאבי לב דווי נא הפיגי
הוא ענתה: ח…זירה?
הוא שמע "נזירה"…
…ומאז הם שומעים רק רספיגי*
* בעיקר את "הציפורים", הנה כאן
ע', האלבטרוס באמת יפה-יפה ואיכשהו הזכיר לי עבודות מאוחרות של חברי הצייר אלמרחום, נדב בלוך, וזה גרם לי לגשת לדברים פתאום עם העין הנזילה ולא עם העין הבוחקת.
אז זהו, שלא מצאתי אלבאטראס אז הבאתי כאליאסטרע, עליהם אפשר לקורא מעט באנגלוית – עם כמה חומרים חזותיים מקוריים – כאן
http://www.yivoencyclopedia.org/article.aspx/Khalyastre
ובינתיים גם מצאתי אלבאטראס, מעט
http://www.google.com/imgres?um=1&hl=iw&sa=N&rlz=1B3GGLL_iw___IL400&tbm=isch&tbnid=hUbl4yUMxTOBmM:&imgrefurl=http://yiddish.haifa.ac.il/tmr/tmr09/tmr09006.htm&docid=eQdwiSqz5InGtM&imgurl=http://yiddish.haifa.ac.il/tmr/tmr09/tmr09006_files/image014.jpg&w=391&h=620&ei=Jf32TqXPCJO38gPkj4GkAQ&zoom=1&iact=hc&vpx=700&vpy=109&dur=549&hovh=127&hovw=80&tx=99&ty=134&sig=103136512337613246005&page=1&tbnh=127&tbnw=80&start=0&ndsp=26&ved=1t:429,r:2,s:0&biw=1280&bih=587
ובכלל תעיפו מבט פה
https://www.google.com/search?hl=iw&q=Khalyastre&rlz=1B3GGLL_iw___IL400&um=1&ie=UTF-8&tbm=isch&source=og&sa=N&tab=wi&ei=AP32TsuBCsel8QO6tOSyAQ&biw=1280&bih=587&sei=JP32TpOyGcWj8QO14oC5AQ
מה זה כאליאסטרע? (המילה והדבר)
ע', אתה איש מלא הפתעות, אין לך מושג כמה זמן אני מחפש את הכליאסטרע… תודה מקרב לב (ולחשוב שכל הזמן הזה פשוט יכולתי לשאול אותך…)
מרית, מדובר בחבורת אמנים צעירה ואוונגרדית שכללה את פרץ מארקיש (הרוח החיה), מלך ראוויטש (אבא של יוסל ברגנר), ואורי צבי גרינברג. הגליון היחיד ראה אור בורשה ב-1922.
את המאניפסט של הכנופיה חיבר ביידיש פרץ מארקיש ובו כתב כי לחבורה אין דרך ארץ בפני המלה הכתובה, וכי מטרתם לתור יבשות חדשות בעולמותיו הפנימיים של האדם (בעניין האחרון הם קצת מזכירים את האינזיך הניו-יורקי).
הם אמורים להיות משהו שבין דאדא, סוריאליזם ופוטוריזם… אבל לא קראתי מעולם.
עכשיו אעבור לקישורים שהביא בטובו ע'
תמיד עניין אותי מה תפקיד מלא בחבורה אצ"ג הצעיר שבתקופה ההיא טרם עתה את גלימת
נביא החורבן והתקומה, וסתם ניסה להיות משורר אוונגרדי, כלומר נביא מסית ומדיח, כמו שצריך.
עכשיו נזכרתי מאיפה הם מוכרים לי. כאליסטרע זו כנופיה מופקרת, והמניפסט הוא דווקא אקספרסיוניסטי…
הנה ההתחלה (בתרגום בנימין הרושובסקי אני חושבת):
בחומת האבן של הנצח מטיח ומתבוסס בדמו הראש הברזלי והממותח בחוטים, ראש החשמל של המאה המפורזלת באש, העשרים.
הייתי מצטטת יותר אבל הוא קצת יציקתי, קצת חסר חיים ואנרגיה.
שועי – היה גם גיליון שני, בפריז. השער היפה שלו מופיע באחד הקישור
כן, ע', שמעתי עליו אבל אף פעם לא הבנתי אם הוא היה גיליון שני ממש או הוצאה מחודשת של אותו גיליון בפריז בשינוי אחד מן העורכים; על כל פנים, הבנתי כי המניפסט של מראקיש נמצא בשניהם.
זה דבר מרתק. האם ידוע לך על מחקרים או קטעים נוספים שהתפרסמו היכנשהו?
מרית, בספר 'מניפסטים של מודרניזם' שההדיר הרשב, נמצא המניפסט של מראקיש? לא זכור לי. מתאים לי לזכור פרט כזה. זוכרת היכן זה פורסם? (קראתי את הספר של הרשב מזמן, כמה שנים לפחות).
אכן אצל הרשב. והוא לא כל כך מלהיב…
בספר "לנגה נקודת הפלא: הפואטיקה של אצ"ג" מאת תמר וולף-מונזון יש פרק שמוקדש לתקופה של אלבטרוס והסצנה של לפני עלייתו לישראל, שמפרט את הפרסומים ותוכנם.
הפוטוריזם ממשיך להתקיים, לא תמיד היכן שרגילים לחפש. אם למשל היינו שולחים למרינטי את הסרט 'רובוטריקים' אחורה בזמן נראה לי שהוא היה ממש מתלהב. לא חסר עיסוק פוטוריסטי במכונות במדע הבדיוני, כולל בסרטים פחות מטופשים מזה שהזכרתי. וכמובן, יש לציין את תחיית הארכיטקטורה הפוטוריסטית ביצירת מופת כדוגמת "בלייד ראנר"
קולקטיב האמנים הסלובני אירווין (IRWIN) עוסק באותו רגע טראומטי במאה ה-20 בו חלומות האמנים המודרניסטיים הפכו לסיוטים פוליטיים טוטאליטריים. הפוטוריסטים אינם "אשמים" בכך יותר מהסופרמטיסטים והקונסטרוקטיביסטים. וגם האגף הקומוניסטי של הסוריאליזם איננו "חף מפשע". השאלה אם מי מתנועות המורניזם היו בעייתיות איננה רלוונטית, כפי שאי אפשר לבקר חלום על בסיס מוסרי. הבעייה החלה עם המעבר מאמנות לפוליטיקה, וזהו דיון מרתק וחשוב בפני עצמו. דיון כזה בדיוק יתקיים ביום חמישי הקרוב, החל מ-5, באולם רקנאטי במוזיאון תל-אביב, כחלק מחגיגות חמש שנים להיווסדה של קבוצת הפרפורמנס תנועה ציבורית
ע', רק מציור הכריכה של הכליאסטרע 2 בפריז ראוי שתיכתב רשימה
זה נראה כמו כרזה של "האחים מארקס בפריז" או "מלך בניו יורק" של צ'פלין
היהודי בראש השפיץ של האייפל קצת מזכיר את קינג קונג על פסגת האמפייר סטייט בילדינג
אבי, ברוך הבא לכאן! אני לא מכירה מספיק סרטי מכונות אבל אני מניחה שאתה צודק (אם כי בלייד ראנר – הוא יותר פוסט-פוטוריסטי ושואב לא מעט מהרומנטיקה הגרמנית במין זיג זג). לבקר חלומות על בסיס מוסרי זו דרך יותר יפה משלי להגיד שזה מסיפור אחר. ובאשר ל"מעבר מאמנות לפוליטיקה" (רק מהמילים כבר נהייה לי רע) – תודה על המידע. אני מעלה אותו גם לגוף הפוסט.
והכליאסטרע הפריזאי באמת מלבב (ע, שועי)
על אלבאטראס ואצ"ג כתב גם דן מירון בחדשות מאיזור הקוטב
על כאליאסטרע יש ממש קצת . גם אצל מירון ועכשו. שווה לחפש ספרים נשכחים של ישראל בילצקי על ספרות יידיש בין שתי מלחמות (וגם על מאנגר)
כאליאסטרע ראויים לפרוייקט מחווה גדול
שווה להזכיר כאן בגלל פרץ מארקיש את "אל מול ערימת הגוויות – יאבדו שמיים וארץ, שירת האפוקליפסה היידית", מיידיש: עידו בסוק. לערימה של מארקיש יש עטיפה מאותו סוג(ה)
ארחיב אחר-כך אולי
שועי – התיאור שלך של העטיפה הפריזאית מצויין. גם הסצינה הספרותית העברית והיידית בפריז שבין המלחמות עוד לא זכתה לכבוד הספרותי שלה (די לראות את התמונות עם שניאור ההולל המרוצה מעצמו ועם פוגל בשולי התמונה מנסה להיכנס למסגרת כדי להבין דבר או שניים)
עמוס, הגרפיקה והטיפוגרפיה נהדרות וכל מפגש עם משוררי הידיש גורם לי שוב להצטער שאני לא יודעת את השפה. אתה צריך לכתוב על כאליאסטרע או ליזום את פרוייקט המחווה.
אכן, הטיפוגרפיה מדהימה
אני מנסה לשכנע בינתיים מישהו מבצלאל לעשות עליה עבודה
עד שנרים את הפרוייקט הגדול
אגב, גם חנא שמרוק כתב על כאליאסטרע למרות שלא מאוד חיבב אותם (ככה אני מרגיש)
מעמיק ומעניין, כל הכבוד לך על הפוסט הזה!
עמוס, אני עוד תקוע במאמר של שמרוק על סיפורי ילדות של יעקב פרנק.
הלאה מזה לא המשכתי.
[פתאום חשבתי שעשוי להיווצר קשר בין התגובה שלי ובין קודמי המשיחי, אבל אין קשר, חוץ מזה שפרנק היה סוג של יהודי משיחי אחר]
אני קורא כעת את רב המכר הרנסאנסי Physiologus משנת 1587 על בעלי חיים אמתיים
ועל בעלי חיים אגדתיים.
אם אתקל שם באלבטרוס אגיד לו לפנות לעמוס (אגב, פרק 21 הוא על עמוס, אבל הנביא)
.
שועי – תבדוק בספרך כמה שקמים כבר אפשר לבלוס?
עמוס, בצבא שירת איתי מישהו שהיה בולס שק"מיות שלימות,
אני אומר לך עמוס, אובליקס (של אסטריקס) היה בעל תיאבון חלש על ידו.
הצבא היה צועד על-פי קיבתו, כלומר אני מאמין שביום שחרורו מן הצבא,
יכולים היו להוסיף עוד איזה סעיף לתקציב הביטחון, מבלי שיהיה גירעון בחשבון ההוצאות
של השנה הבאה.
מה שכן, היה חסר שם איזה אשפיקס שירקח לנו שיקויי פלא.
להעביר ככה ימים אפורים ולילות לבנים, תקופה שלימה לריק, הקפצות משמרות ושוב הקפצות.
מעט שינה, הרבה כתות כוננות לכלום. סליחה, לעוד הקפצה.
אפילו לא היה לנו איזה לגיון רומי שיקיף אותנו.
רק המון שיגעון בתוך המחנה (מפקד הבסיס כמעט מינה את הGMC שלו לקונסול)
נאלצנו להתייחס לכל זה כשילוב בין מלכוד 22 ובין גבעת חלפון (מזל שהיו קודם הספר והסרט, אחרת אין לי מושג איך הייתי מקבל את הדברים).
כך שרק מטורף רצה להישאר שם, ולכן כדי להשיג העברה היה צריך להיות מאוד-מאוד יצירתי.
פעם עוד יצטרכו לכתוב על זה משהו.
[…] היא לא עוברת בגלל הכשל של הפוטוריזם. הכשל, שלטענתי, "הוגו" עוסק בו. מהמניפסט הפוטוריסטי: " אנו מצהירים כי יופי חדש העשיר את הדרתו של העולם – יפי המהירות, מכונית-מירוץ עם צינורות הפליטה שלה, הדומים לנחשים הנושמים אש – מכונית-מירוץ רועמת ומטרטרת כמו מכונת-ירייה אינה נופלת ביופיה מפסל אלת-הניצחון המכונפת מסאמותרקי." (מצוטט בבלוג "עיר האושר") […]
מרתק
תודה. פוסט יקר ללבי במיוחד.