כשהייתי ממש קטנה הוקסמתי מסרטוני אנימציה. לאחד השכנים היתה מקרנת 16 מ"מ או פחות, והוא היה נודד בין ימי הולדת ומקרין על קירות הבתים סרטונים עתיקים, מצחיקים ומפליאים, בשחור לבן. מיקי מאוס, פופאי, ואחרים. לעומת זאת, לא התרגשתי במיוחד מעלילות הברון מינכהאוזן. הן נראו לי מובנות מאליהן. רק עכשיו, בקריאה מחודשת של ההרפתקאות המופלאות של הברון מינכהאוזן, אני פתאום מקשרת בין שני הדברים: הייחוד של סיפורי מינכהאוזן היה מוכר לי מהסרטונים. ואני מבינה גם שהסדר היה הפוך: בראשית היה הברון ורק מאתיים שנה אחריו הופיע דיסני. ולא נותר לי אלא לתהות אם דיסני והאנימטורים המוקדמים הכירו את הסיפורים, ומה היתה השפעתם (המודעת-או-לא) על השפה האמנותית שפיתחו.
בשליפה מהמותן – הפיוט המצחיק והכסחני של סרטי האנימציה המוקדמים, עומד על שלושה יסודות:
היסוד הראשון הוא האלמוות: לא משנה מאיזה גובה נפלו הגיבורים, או איזה חבטות ספגו, באיזה כוח הטיחו אותם בקיר (עד שעברו דרכו) או איזה מכבש שיטח אותם עד דק, הם היו מתנערים ושבים לקדמותם ללא שריטה או טראומה.
היסוד השני הוא התגר על כוח הכבידה, שהתבטא למשל, ברגע המפליא והמשכנע שבו הם היו עוברים את קצה הצוק וממשיכים לרוץ באוויר, אבל לא רק.
והיסוד השלישי הוא ביטול הדומם: כל החפצים מוּעדים לתחיה…
למעלה: וולט דיסני, 1929, ביטול הדומם
כל שלושת המרכיבים מתקיימים בעלילות הברון. וגם לסצנות שאינן שייכות לאף אחד מהם במובהק, יש דינמיקה של סרט מצויר. כדי שלא תצטרכו לסמוך על מילתי, הנה כמה דוגמאות. לקרוא ולדמיין את הסרט:
כשהברון יוצא למשימת ריגול, הוא תופס טרמפ על כדור של תותח שנורה אל מבצר האוייב. באמצע הדרך הוא מתחרט, וכדי לחזור הוא פשוט מדלג אל כדור תותח נגדי.
ופעם אחרת, כשהוא דוהר על סוסו, חוצה את דרכם מרכבה ובה שתי גבירות יפהפיות. הסוס אינו נעצר אלא חולף דרכה. הוא נכנס מחלון אחד של המרכבה ויוצא מהחלון שממול לפני שהברון מספיק להסיר את כובעו ולבקש את סליחתן של הגבירות על חוסר הנימוס.
הסצנה המפורסמת שבה הסוס החתוך שותה ושותה, וכל המים זורמים החוצה מחלקו הפעור – היא לגמרי סרטים מצוירים בענייניות הטכנית שלה; בלי מוות ובלי כאב ובלי הלכלוך הביולוגי של הדם.
בסצנה אחרת מאותו סוג, חבטה עזה דוחסת את ראשו של הברון לתוך בטנו, וחולפים חודשים עד שהוא חוזר ומשתחרר (הדיסנים זירזו את העסק).
ועוד דוגמא: סצנת ציד שבה נתקל מינכהאוזן בחזירה עוורת שאוחזת בפיה את קצה זנבו של בנה. כדורו של הברון חותך את הזנב ומבריח את הבן. אמו ממשיכה להחזיק בקצה הזנב. והברון, בהיגיון המכני של סרטים מצוירים, פשוט אוחז בקצה הפנוי ומוביל אותה לביתו.
וכמה דוגמאות להשעיית הכבידה:
פעם מנסה הברון מינכהאוזן לדלג מעל בִּיצה. תוך כדי דילוג הוא נוכח שהיא רחבה יותר משחשב, ולכן הוא מסתובב באוויר וחוזר לאחור. גם בזינוק השני הוא מפספס את הגדה, הוא שוקע בבוץ עד שהוא אוחז את עצמו בציצית ראשו ומושה את עצמו מן הביצה ביחד עם סוסו הלפות בין ברכיו…
בהרפתקה שבה הוא מטפס לירח יש לו רק חבל קצר כדי לרדת. בכל פעם שהוא מגיע לקצה החבל הוא חותך את החלק שכבר עבר ומחבר אותו להמשך… מתישהו נקרע החבל והוא נופל וכורה בגופו בור בעומק 7 פאת'ום. כדי לצאת הוא חופר לעצמו מדרגות בציפורניו (דמיינו את העפר מתעופף לכל העברים בזמן שהמדרגות מתפסלות במהירות מואצת).
ואפרופו בור, אי אפשר לא להזכיר את טוסברהינדי הגיבור, מינכהאוזן הישראלי של שמעון צבר. כשהאחרון מושלך לבור הוא נחלץ באופן יותר אלגנטי ו"מינכהאוזני": הוא נותן לבור אגרוף שמשכיב אותו, וזוחל לו החוצה.
בסיפורי הברון נמצא גם גרעין לכוריאוגרפיות הקבוצתיות של דיסני: באחת האפיזודות רודפת כלבת הציד ההרה של מינכהאוזן אחרי ארנבת בהיריון. שתיהן ממליטות תוך כדי מרדף, ועכשיו גם ששת הכלבלבים רודפים אחרי ששת הארנבונים.
למעלה: וולט דיסני 1929. הסרטון מכיל כמעט את כל המרכיבים: מקהלת נקניקיות נובחות, אפו של מיקי מאוס שהופך למין שרוך מידלדל אחרי שיריבו מושך בו, עד שמיקי מושך בזנב (שמחובר לאף כמסתבר, מבפנים) ומחזיר את כפתור האף למקומו. החתול שתופס בקצה הזנב של עצמו ומניף את גופו לגדר. וכן הלאה.
.
ולסיום, מינכהאוזן אוחז גם באנימציית חפצים:
כשאדרת הפרווה של הברון ננשכת על ידי כלב שוטה, היא משתוללת בארון וקורעת לגזרים את הבגדים התלויים לצדה.
מותנייה שנתפרה מעורו של כלב צייד, מושכת את הברון כנגד רצונו אל חיות ציד. כשהוא מגיע לטווח ירי, אחד הכפתורים מנתר ומצביע על כיוון הציד.
למעלה: אנימציית חפצים מאוחרת של דיסני, היפה והחיה.
*
תם ולא נשלם. יש ספרים שהם נפלאים בגלל מה שהם. יש ספרים שהם נפלאים בזכות המחשבות שהם מעוררים. קדחת המחשבות שעורר בי הספר, לא יכולה להידחס לפוסט אחד. רשימה זו על הברון כפרֶה-אנימטור, היא הראשונה מתוך שלוש.
לרשימה שנייה: הברון, הדון והקישון
לרשימה שלישית: פוסט לאדם אחד
*
עוד על ספרי כל הגילים שיצאו מחדש לאחרונה:
על משפחת המומינים, או שירה וקסמי חפצים
טלטלה אסטית וקיומית, על ילדי המים של צ'רלס קינגסלי
*
עבר ועתיד
עיר הגבירות – על קומיקס מהמאה הארבע עשרה ועל כריסטין דה פיזן
*
ותזכורת – השבוע ביום שני, בסלון תרבות עלמא: אני אדבר על קסם, דרך שבעה זכרונות ילדות, של אהרון קליינפלד, ויטו אקונצ'י, ואחרים, אתי בן זקן וענת פיק הנהדרות יבצעו (בבכורה עולמית) שני מחזורי טקסטים וקטעי טקסט של אקונצ'י. ובאשר למשתתפים האחרים – זו תהיה הפתעה בשבילכם כמו בשבילי.
תוספת מאוחרת בעקבות השיחה בתגובות על סלפסטיק ונשיות. אנני ליבוביץ מצלמת את וופי גולדברג:
מרית קרובתי,
ראיתי את המהדורה החדשה בעברית; אבל איוריו של גוסטב דורה חרוטים בזכרוני עד כדי כך שקשה לי להתרגל לאיורים אחרים; סוף הפרק החמישי במינכהוזן בו הוא מושך את עצמו ואת סוסו מלב הביצה על ידי משיכה אל על בשער ראשו הוא משורש נשמתי.
אגב, במהדורה ישנה יותר של מינכהוזן עם איורי דורה, כתב אוריאל אופק קטע נאה ובו הגדיר את ההבדל בין שקרן, בדאי וגוזמאי. אני זוכר זאת במעומעם כקטע יפה מאוד. כמובן שמינכהאוזן השפיע גם על "מר גוזמאי הבדאי" ללאה גולדברג. ואפשר להזכיר גם את העיבוד המורכב של טרי גיליאם, שהיה רווי השתוללויות.
עוד דבר, מינכהואזן מזכיר לטעמי יותר את פופאי המלח (ומלחמותיו בברוטוס/פלוטו), באגס באני ורואד ראנר (הנלחמים בצייד או בקויוטי) מאשר את סרטי דיסני; על הסיפורים שורה רוח אנרכיסטית משהו, וכזכור לי על שער הספר מסופר כי הברון היה נוהג לספר את סיפוריו לרעיו בשעת זלילה וסביאה בפונדק.
אשר ליום שני, זו תהיה הפתעה בשבילי כמו בשבילך (-: אבל צפוי (מצידי) נסיון להתמודד עם אקונצ'י, במיוחד עם מיצגי הגוף של אקונצ'י, בלוויית כמה קישורים (אני מקווה) מפתיעים. אפשר כי בטאיי, ארטו ולורקה יהיו באורחים.
אני לא חושבת שזה אופק שכתב את האחרית דבר הישנה, לדעתי זה ישראל זמורה, המתרגם. וגם באחרית דבר הנוכחית מקדישים הרבה תשומת לב לאמת ושקר, אבל אותי איכשהו מעניינת יותר המכניקה של הסיפור, על איזה עקרונות היא מושתתת.
ואתה צודק בעניין פופאי לפחות, הוא היה אחד הכוכבים בסרטי היומולדת ואולי המקסים מכולם, באמת השתמשתי בדיסני שלא בצדק כבשם גנרי, תיקנתי את זה.
אני אגב, לא ממש נקשרתי לדורה, כי הספר ההוא שיצא בהוצאת מחברות לספרות, הודפס על נייר גרוע, כמעט חום, באיכות מגומגמת ועמומה, וממש לא התחשק לקחת אותו לידיים.
ובאשר ליום שני, אני כבר מתחילה להתרגש.
יותר מכל האלימות והמסרים החינוכים המופיעים בסרטי דיסני, השנויים במחלוקת בימינו, מטרידה אותי העובדה שמיקי מאוס וזוגתו הן הדמויות היחידות אולי בתולדות האנימציה שלא משנה מאיזו זווית מסתכלים אליהם, תמיד רואים את אוזניהם מלפנים.
מה מה מה? זאת הערה מפתיעה ועוכרת שלווה מאין כמותה. מעכשיו אני אצטרך להסתכל רק על אוזניים!
והאלימות לא מזיזה לי. בני אלמוות יכולים להרשות לעצמם. זה כמו פנצ' וג'ודי שזורקים את התינוק מהחלון. זאת רק בובה, וזה בסדר. זה המקום לפרוק אגרסיות ולחצות גבולות. ואין דבר שמקלקל לי יותר מכוונות חינוכיות. כבר ציטטתי כאן את בני בן העשר שאמר לי "יש סיפור ממש יפה במקראה שלנו, אבל את לא תאהבי אותו, זה חינוכי מדי בשבילך…"
וברוך הבא לכאן. (הצצתי, ומעניין מאד אצלך, עוד אשוב!)
אמיר, מרית,
אם כל הכבוד גם לקפקא. מעולם לא ראיתי את אזניו בתצלום מאחור (-:
ולהבדיל, לקרמיט הצפרדע ולטלאפלא כלל לא היו אזניים. מוטב אזניים מלפנים
מהעדר אזניים.
ומרית, אגב פופאי תמיד תהיתי אם אכן הוא אף פיטם את מקטרתו בעלי תרד, או בעשבים אחרים, אשר גרמו לו בטוב לבו, לגלגל סיפורים אודות מסעותיו ונצחונותיו.
הכוונה היא לכך שמיקי תמיד נמצא בסוג של פרופיל אנפאס, ואני מניח שאין הדבר נובע מכוונה לרמוז על מוצאו המצרי הקדום חלילה אלא מקושי אמיתי להתמודד עם הדמות.
צפיה בכל אחד מסרטיו מסגירה את הבעיתיות הזו [תנסי לדמיין איך מיקי "באמת" אמור להראות בפרופיל] ואולי גם את הגאוניות של דיסני וצוותו באופן ההתמודדות.
תודה על הברכות, הכבוד כולו שלי.
אני לא יכולה לדמיין מקבילה נשית לברון מ'. נשים בדרך כלל יותר חוששות להיראות מגוחכות. ובצדק.
שועי 🙂
אמיר, הבנתי עוד קודם, אבל איבדתי את שלוות נפשי.
מירי, גילגי לא חששה להיראות מגוחכת! ועד כמה שאני זוכרת אכן הוטרדת מחוסר נשיותה.
גילגי היא ילדה. הברון מינכהוזן הוא אדם מבוגר. עד היום מגדלים ילדות על העקרונות התנועתיים של הבלט הקלסי – קלילה, זקופה, גמישה. אין בלקסיקון התנועות הנשי תנועות ליצניות מגוחכות, לכל היותר עלפון כתוצאה מהידוק-יתר של המחוך. ומלחי הרחה, כמובן. פעם רציתי לכתוב פוסט על מלחי הרחה ותפקידם המגדרי (:
זהו שגילגי היא לא ילדה של בלט קלאסי, ולא סינדרלה של הנעלים הקטנות (היא אוהבת הרבה מקום לבהונות) אין מה לדבר על מלחי הרחה, והיא לא פחות גוזמנית ממינכהאוזן.
ובאשר לפוסט, לכי על זה!
וואו, מרית נגעת עכשיו בציפור הנפש- הברון מינכהאוזן!!! איך שאני קורא/שומע את השם הזה אני הופך לילד (כלומר אני נשאר ילד (-:). בתור ילד חריג, בודד ומבודד, ההרפתקאות שהיו לנו ביחד היו פיצוי גדול להתנכרותה של החברה האנושית.
ובקשר להערה של אמיר, נדמה לי שעד המרד של ג'פרי קצנברג בוולט דיסני ובדיקטטורה שהשית על הקודים של האנימציה לילדים, לא באמת הבנתי איך הם דפקו לנו את הראש (מעבר לכל הדברים הטובים הברורים שהביאו בסירטונים הנחמדים שלהם).
ב'שרק' קצנברג שבר את הקוד של וולט דיסני בפעם הראשונה (מה פתאום שבר- ריסק בהלמות מקבת), כאשר התברר שפיאונה היא בעצם "היא האותנטית" כאשר היא במצב של אוגר. כלומר במצבה הטבעי היא מפלצת שקללה הפכה אותה להיות לנסיכה, ולאחר הנשיקה היא שבה להיות מפלצת. ההיפוך הזה, הפליק-לק לאחור של הקונבנציה שעשה קצנברג הוא לפחות גאוני.
וכך, תודות לקצנברג הבנתי שכל השנים האלה הסרטים הנחמדים של וולט הונו אותי להאמין שנשיקות הופכות מפלצות לנסיכים ולנסיכות ולא להפך.
מעניין שדווקא מינכהאוזן הפיג את בדידותך. הוא כל כך אגוצנטרי. לא הייתי חושבת שיפנה מקום למישהו…
ובאשר לדיסני, אתה מדבר על דיסני המאוחר. סרטי האנימציה המוקדמים (לא רק של דיסני) היו הרבה יותר אנרכיסטיים ומצחיקים, קצת ברוח תיאטרון הבובות העממי. רומנטיקה היתה בסדר, כל עוד סיפקה הזדמנויות למכות ובלגנים ומוסיקה.
סינדרום הנסיך-צפרדע לא מתחיל בדיסני אלא בגרים, וגם שם הוא הרבה יותר אפל, ולא כולל נשיקות. http://wp.me/pSKif-bF5
ברבות הימים דיסני אמנם נטה עם רוח הזמן אל הסנטימנטלי והשמרני, ועכשיו הוא נוטה עם רוח הזמן, אל הבידור והסיטקום והערעור הלא דרמטי של הקלישאות המגדריות. לא משתגעת משרק הקולנועי. לעומת זאת הספר המקורי של ויליאם סטייג הוא מלבב ברמות.
http://www.opinion.co.il/results/02/?i=4633272&w=books
תודה לכולכם.
נהניתי מהמסע אל זכרונות ילדותי ונכל התגובות.
באתי, ראיתי, החכמתי…והתגעגעתי.
אמציה, תודה וברוך הבא! (והילדות עדיין כאן. בניגוד למה שחושבים – גילים לא מתחלפים, הם רק מצטברים).
אני מתנצלת מראש על חוסר-הקשר לפוסט (ובכלל), אבל את פשוט *חייבת* לקרוא את "ההמיול שאהב שקט" מתוך "סיפורי משפחת החיות המוזרות". זה ספר סיפורים קצרים (מבית היוצר המומיני-ינסוני, כמובן), והסיפור הנ"ל הוא חוויה אמנותית של ממש. גם חינוכית, אבל זה כבר למה *אני* נהנית מינסון.
ובחזרה לנושא: סיפורו של הברון המושך את עצמו בשיערות מן הביצה הוא דימוי חשוב ומעצב מבחינתי,
ואני חושבת שמאי הקטנה גם היא מעין מקבילה נשית לברון. נכון, גם היא ילדה, אבל יש לה התנהגויות רבות שהן לאו-דווקא ילדותיות "קלאסיות", ותמיד מאד ברור שהיא בת, גם אם היא בת לא-נשית.
מסכימה למה שגלי כתבה. ונשאלת השאלה מה יש בה, בנשיות, שדוחה באופן כל כך מוחלט את הסלפסטיק הגופני ומתיר אותה רק אצל ילדות,וגם אז אצל ילדות מסוג טום בוי
מירי, גלי, איך זה (כלומר התמונה שהוספתי בשולי הפוסט)?
לא טריוויאלי, אבל לא בלתי אפשרי.
אבל באמת מעניין לחשוב על הסיבות, זה הנגטיב של תסמונת מלחי ההרחה.
עלה לי חיוך ענק על הפנים. ועדיין – היא נראית כמו שדון, לא כמו אישה.
זה קצת מעגלי הטיעון הזה.
כי היא לגמרי אישה. תסתכלי בירכיים, בזרועות, וההבעה, נו, היא לגמרי משוחררת מהפחד להיראות נלעגת או מהצורך להיראות מעודנת או כבודה או השד יודע (משוחררת וזהו).
אני חושבת שוופי גולדברג פשוט השתמשה במה שיש לה.
בזהירות, אנסה להציב כאן טיעון – הסלפסטיק מסב תשומת לב לגוף, נכון? הגוף הנשי הקלאסי, כלומר גוף עתיר חמוקים שמפגין את הנשיות שלו 'תפוס' כבר להקשרים מינייים (פין-אפ גירלז, פלייבוי וכו'). אישה לא יכולה בו זמנית להפגין את הנשיות הגופנית הצוחקת שלה מבלי להיחשף בניגוד לרצונה לאותו מבט מורגל סקסיסטי שמייד מקטלג את הגוף לפי הקריטריונים הנשיים האופייניים לתקופה [באותו אופן בו אנחנו מקטלגים מגישות חדשות, למשל, או אפילו פוליטיקאיות]. כלומר אין אופציה בכלל לאישה להפגין גופניות פומבית שאינה סקסית מבלי לגרור לעברה מטחי ביקורת לא עניינית על איך שהיא נראית. גברים מקוטלגים על פי ההקשר והעניין, נשים לא.
את המשפט הראשון לא הבנתי.
אבל אם תסתירי את הפנים של וופי גולדברג – תראי חמוקיים לכל דבר.
וההבעה שלה, זה בדיוק מה שמשנה את ההקשר.
זה (בין השאר) מה שנפלא פה.
נכון, החמוקיים חמוקיי. אבל למה יש רק אחת כזו?
תחשבי על הדמויות הנשיות המצחיקות בסרטים של האחים מארקס – הן תמיד הפגינו חומרה יתירה שיצרה ניגוד קומי לאנרכיזם של הגברים.
מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע?
ובעניין האחים מרקס, תמיד תהיתי, מה היה קורה לו היתה להם אחות.
היא נדירה, גולדברג, אבל לא יחידה. בעצם אפילו "בת האיכר החכמה" של האחים גרים משנה את ההקשר. http://wp.me/pSKif-dl9
אוף, אמור להיכתב שם – 'החמוקיים – חמוקיים', ולא כפי שנכתב בטעות.
ועם כל ההערכה לבת האכר (למה אין להן שמות) כל העניין בסלפסטיק הוא להשתטות
גם למלך אין שם. בדרך כלל אין שמות באגדות אלא רק כינויים – כחול זקן, החתול במגפיים, כיפה אדומה, שלגייה (שם שהוא גם כינוי) וכן הלאה.
ואני לא יודעת בקשר להשתטות. אמנם נישואין מונחים על כף המאזניים, אבל – אני מצטטת מהפוסט:
"בת האיכר מתפשטת וכורכת על גופה רשת דייגים (לא עירומה ולא לבושה), את קצה הרשת היא קושרת לזנבו של חמור שגורר אותה לארמון (לא ברכב ולא ברגל), והיא נוגעת באדמה רק בבוהן רגלה (את החלק הזה אני לא לגמרי מבינה, אבל בגרסה אחרת היא רוכבת על עז ברגל אחת ומדדה בשנייה)."
זה נשמע לי די השתטות. ובטח חוסר מורא מלעג.
ואנחנו לא באמת חלוקות. ברור שזה לא שכיח. למה? רק התחלת לענות. יאללה, תכתבי.
אני לא יכולה לכתוב על זה, אין לי מספיק מידע.
אבל זורקת עוד קיסם למדורה – מלכות דראג – הגברים ניכסו לעצמם גם את הנשיות המופרזת, כלומר באופן פרדוקסלי אם אישה תסכים לבנות עצמה כקריקטורה נשית, רוב הסיכויים שיחשבו שהיא גברית ולא סופר-נשית.
אולי בהקשר הזה כן כדאי להזכיר את אנני ספרינקל, אבל אני ממש לא מחבבת אותה. אני חושבת שמה שהיא עושה מזיק.
דולי פרטון? היא די קריקטורה (פעם שמעתי אותה אומרת שלא איכפת לה שאנשים אומרים עליה "בלונדינית מטומטמת" כי היא יודעת שהיא לא מטומטמת ויודעת שהיא לא בלונדינית).
אנני ספרינקל לא נורא מעניינת אמנותית, זאת הבעיה מבחינתי. העבודות שלה חלשות. אם כבר צ'יצ'ולינה, היא הרבה יותר מסתורית וגם מצחיקה!
נכון.
בכל אופן,
קצת סלפסטיק בהתחלה ובסוף
והאפקט הקומי נוצר דווקא מהחיקוי הגברי של אותה נכבדות נשית מוקפדת אותה ציינתי קודם
אנקדוטות:
קראתי קודם את הפוסט על שיער ועכשיו שמתי לב שכשמיני מושכת את הגרב להוציא מטבע יש לה שיערות רגליים.
הנקניקייה שמכניסה עצמה ללחמנייה – עיבוד מוקדם למסעדה שבסוף היקום של דאגלס אדמס.
לגבי סלפסטיק נשי – אם האשה אחראית על עבודות הבית והגבר על החוץ, הרי שהיא מחוייבת להתנהגות מופנמת והוא להתנהגות מוחצנת. ברגע שאשה מתנהגת באופן מוחצן (כנדרש מאמן סלפסטיק) היא שוברת את המסגרת המקובלת, והעונש לנשים כאלו הוא לסווגן כזונות (במובן השלילי והלא מוסרי של מילה).
וופי גולדברג – גם אישה, גם מוחצנת, גם שחורה ועוד מעזה להצחיק?! רעש ניפוץ המוסכמות מחריש אזניים
מירי, זה קטע גדול! גם בגלל שהנכבדות הנשית המוקפדת היא קצת שקופה והבטחון העצמי הגברי שעליו היא יושבת מבצבץ ומתערב.
דרור, אתה ממש עין הנץ! אני מודה ומתביישת שלא שמתי לב לזיפים.
ובאשר לכבודה של בת מלך פנימה, אתה צודק, אבל זה כל כך אלטע זאכן וגג שנות החמישים. מוזר שזה עדיין לא השתחרר.
פוסט נהדר 🙂
ללא קשר לקישור הנהדר של הברון לאנימציה של דיסני..גם אני גדלתי על הברון אבל לא ישירות דרך הספר, אלא דרך סיפוריו של אבי. כשכבר יצא לי לקרוא את הסיפור עצמו גיליתי שאבי הוסיף אי אילו ארועים שלא היו כלולים באף אחד מהסיפורים המקוריים. מעניין שהברון היה אדם אמיתי וסיפר את הסיפורים האלו כאילו התרחשו במציאות ואילו ההשוואה היא לסיפור מאוייר שחלק שבמהותו קורא תגר על המציאות. אני מניח שאילו הוא היה מנסה לכתוב סיפורת פנטסטית ולא מתעקש לספר את הדברים כאילו התרחשו באמת במציאות, הסיפורים היו נעלמים או מתוייגים כסיפורי משרתים וילדים והופכים למשהו פולקלורי שאינו משוייך לאדם מסוים
תודה ירון, וברוך הבא לכאן!
זה מקסים שאביך הוסיף משלו, ולגמרי ברוח הספר. ואני מתאפקת ולא מרחיבה, כי אני מתכוונת לכתוב על זה בשבוע הבא.
וזה נכון שהאמיתיות של הברון מתעתעת, אבל יש מסורת כזאת בין מספרי המעשיות להצהיר שהכל אמת. למשל המספר שכביכול נכח בחתונה שמסיימת את "אישון האדמה" של האחים גרים מעיד: "ובאותה הזדמנות אני נעלתי נעלי זכוכית, השלכתי אותן על אבן והן אמרו קלינק ונשברו."
תודה לך,
למעשה אני מבקר ותיק למדי אבל עד כה לא היה לי מה להגיד 🙂
דא, את בטח מכירה את הבלוג הזה, אבל אם לא אז כדאי להכיר.
http://tarbut-yeladim.blogspot.com/2010/03/blog-post_31.html
מכירה ומוקירה, ואפילו המלצתי עליו כאן 🙂
נכון! איך לא ראיתי את זה.
בעניין הנשיות והגיחוך, נדמה לי שלג'וזפין בייקר היה גם צד סלפסטיקי, לא?
ויש גם את קווין בלקדום אהובתי, שאמנם לא עושה סלפסטיק במובן המקובל של המילה, אבל משהו במילים ובלחנים שלה קרוב מאוד לזה, בעיני.
זאת היא על עטיפת האלבום שלה "אוכלת את הלב"
http://www.thewire.co.uk/articles/2805/
והנה שני שירים מהאלבום:
הקיפוד והמדוזה – http://listen.grooveshark.com/#/search/?query=kevin+blechdom+the+porcupine+and+the+jellyfish
(אין ביוטיוב, צריך ללחוץ על ה"פליי" הקטנטן)
רד על הברכיים – http://www.youtube.com/watch?v=w6WcRJQzoGw
העטיפה מגניבה. גם בגלל שהלב-קישקס נראים כמו כתונת שפשטה והיא מחזיקה קרוב לחזה.
ראיתי בחנות את הספר ומה שבמיוחד משך את עיני זה האיכות הנמוכה של הנייר עליו הודפס. מין נייר היפר לבן כזה, מסנוור, כמו לוחות חרסינה בשרותים ציבוריים, שהלבן שלהם הוא בספק מהם ובספק מהפלורסנט שמאחור, ושעליהם הדביקו את האותיות, הדביקו, לא הדפיסו.
ספרים היום כבר לא נראים מודפסים. אין את היופי הזה, של הנייר הצהבהב הזה, שנמעך תחת המכה של הפטיש של האותיות של העופרת של הדפוס עם הדיו שעליו שמתיז את עצמו ודוחף את עצמו תוך מעיכה של סיבי הנייר העדינים אך הנראים לעיין, בכל אות שנצרבת אפילו אל תוך נפש הנייר.
נראה שבהוצאה המחודשת לקחו את רוח הספר, וראשית יצרו את האותיות ,ורק לאחר מכן הדביקו את דפי הספר מתחתן…
ככה זה נראה…
סלפסטיק ונשים יש הרבה,
דוריס דיי הייתה קומיקאית מדהימה וכישרון סלפסטיק נדיר (בין שאר הכישרונות שהיו לה)…
לג'ודי גרלנד (שלא הייתה שחקנית מי יודע מה…) יש כמה הופעות סלפסטיק יוצאות מן הכלל.
זה מצחיק, כי אני עדיין בדיכאון מהתרגום העתיק של זמורה, שהודפס על נייר גס וכמעט חום כמו נייר טואלט גרוע…
ולהדביק דפים מתחת לאותיות זה כמעט כמו להתחיל בית מהגג (אקונצ'י). אולי זה מין שלב כזה בפרידה מספרי הנייר.
ואיפה היית כל הזמן? התגעגעתי!