רקע: "גרון עמוק" הוא סרט פורנו שכתב וביים ג'ררד דמיאנו ב-1972 בכיכובה של לינדה לאבלייס. גיבורת הסרט היא אישה שהדגדגן שלה מצוי בגרונה (הברקה בעלת מעוף אינפנטילי מסוים). זהו סרט הפורנו הראשון שזכה להצלחה מסחרית והפך בהמשך גם לקאלט.
הפעם הראשונה:
כשהסרט יצא הוא הוקרן במשך שבועות ארוכים בקולנוע "מרכז" בתחנה המרכזית בתל אביב. הייתי אז נערה ונסעתי באוטובוס דרך קבע, לבקר את סבי וסבתי שגרו בתל אביב. אני זוכרת היטב את השם שהתנוסס על הקולנוע באותיות ענקיות – "גרון עמוק". רק "נשים עושות דינג דונג" המאוחר יותר, דגדג את הסוגסטיביות שלו. זה הפגיש אותי עם העוצמה של מילים במרחב הציבורי. "לו [סיפורי] נכתב בדיו על פני האופק, שהמבט מרחיק אליו נדוד, היה לֶקח למבקשים ללמוד," חוזרים ואומרים המספרים ב"אלף לילה ולילה".
הזיכרון הזה הוא גם באופן מוזר, הנימוק העיקרי שלי בעד תליית שירה ברחובות (בשדרות, על תחנות אוטובוס וגם על משאיות זבל).
הפעם השנייה:
לפני כשתים עשרה שנים גרתי בפורטלנד אורגון. זו אחת הערים היותר נחמדות בארצות הברית, ויש בה כמה וכמה בתי קולנוע קטנים שמקרינים סרטי קאלט ופרינג'. אחד מהם הקרין את "גרון עמוק" בהצגת חצות. באותה תקופה כבר קראתי את שני הספרים האוטוביוגרפיים שכתבה לינדה לאבלייס כוכבת הסרט: את Ordeal על חייה בתעשיית המין, ואת המשכו Out of Bondage, כך שהסרט היה החוליה החסרה בין הסוגסטיביות של הזיכרון לקריאה התיעודית.
כשהגענו לקולנוע לקראת חצות נתקלנו בחומה זועמת של מפגינים פמיניסטיים, בעיקר נשים שניסו למנוע מאיתנו בגופן את הכניסה לסרט. הן צעקו וחילקו פליירים בהם נכתב שלינדה לאבלייס הוכתה כשסירבה להשתתף בסרט, שאפשר לראות את החבּורות בכמה מהסצנות, ושמי שצופה בסרט, צופה בה כשהיא נאנסת. זה עבד. אהוב לבי נסוג מיד. אני היססתי קצת. גם משום שלא הרגשתי שהצפייה שלי תבזה את לאבלייס, וגם בגלל הרתיעה שלי מדמגוגיה; הפליירים הציגו, לפי מיטב שיפוטי, גירסה קצת מתוחה של העובדות; "גרון עמוק" שייך לחלק הפחות מחריד בזכרונותיה של לאבלייס. אפילו המכות שאכן חטפה מבעלה הסרסור, נבעו מקנאה במעמד המיוחד שלה על הסט. ההשתתפות בסרט היתה חוויה מעצימה (יחסית, יחסית) שעזרה לה בסופו של דבר, לחלץ את עצמה ממנו ומתעשיית המין.
גם לאבלייס עצמה אגב, שינתה את גירסתה ככל שנהייתה פעילה יותר במאבק נגד פורנוגרפיה. עד כמה שאני זוכרת ממרחק השנים – יש הבדל בין הטון של Ordeal ו-Out of Bondage: הראשון הוא סיפור אוטוביוגרפי שיש לו אמנם גם הקשר ומוסר השכל, והשני – מסמך עם אג'נדה (ביעור הפורנו) ויותר משמץ תעמולה.
בסופו של דבר לא ראיתי את הסרט. לא בא לי לראות פורנו בחצות בחברת קבוצה של גברים עמידים להפגנה. היום בטח הייתי הולכת דווקא בגלל זה, כדי לצפות באנשים האלה צופים בסרט וגם בעצמי וכן הלאה.
הפעם השלישית:
כשחזרתי ארצה לימדתי קורס על תרבות גבוהה ותרבות נמוכה בבית הספר לתיאטרון חזותי. זה היה קורס עיוני והפקתי, שבמסגרתו יצרו התלמידים עבודות בהשראת / בדיאלוג עם ז'אנרים "נחותים". הראל קרטס בחר בפורנו. הוא הביא לכיתה תבנית עוגות גדולה מרובעת מלאה בקצפת וחילק לנו כפיות שנתכבד. על הקצפת הלבנה כמסך קולנוע הוקרן באותו זמן קטע מ"גרון עמוק". מהר מאד התברר שהקצפת היא רק הציפוי. מתחתיה היתה שכבה עבה של ג'לי אדום שנפער כמו פצעים על עורם של השחקנים. ככל שהזלילה התקדמה זה דמה יותר לטֶבח.
הפעם הרביעית:
בערך באותה תקופה השתמשה גם תלמידה אחרת, טלי קרן, בקטע מ"גרון עמוק". היא ציפתה פח זבל ענקי בסבוני נקה 7 (מה שגרם לו להיראות כמו באר) והקרינה עליו בלופ ובלי קול קטע מהסרט. הפח היה מלא במים חמים וקרן נכנסה לתוכו והתרחצה כשהיא נעזרת בסבונים שעל הדפנות. שוב ושוב היא שפשפה את הסבונים ובעל כורחה גם את הסרט שהוקרן עליהם. זה נראה כאילו היא מנסה לקרצף את הסרט מהפחזבל/באר/אמבט ובו בזמן מוסיפה את שתי ידיה לסבך האברים המשתפשפים של השחקנים. היא עצמה הוארה בפנס צהבהב רמברנדטי. במקום הפס קול המושתק של הסרט התנגנה לה מוסיקה קלאסית עצובה מאין כמותה.
והפעם החמישית והאחרונה (שקדמה בעצם לשתיים שמעל):
בשלב ההתלבטויות הביא הראל קרטס את הסרט לכיתה. זה היה שיעור לילי שהתחיל אחרי שמונה. בדרך כלל נותרנו לבד בבית הספר. הטלוויזיה והווידאו היו מונחים על עגלה. התיישבנו מולה בשורה והראל לחץ על פליי. בדקות הראשונות של הסרט רואים את לינדה לאבלייס הולכת ברחוב, לא פחות ולא יותר; אישה רגילה (אם מתעלמים מהידע המוקדם) צועדת ברחוב. שתיים מהתלמידות נלחצו. אני אפילו לא יכולה להגיד שלא בצדק; היה משהו מבשר רע בסרט או בבית הספר החשוך. בדיוק חזרתי אז מחופשת לידה ואחת מהן אחזה בזרועי ואמרה: "אמא של נח… אמא של נח…" במין הפצרה. כשהן לא יכלו לשאת את זה יותר (עדיין בשלב הרחוב), קם מישהו וסובב את עגלת הטלוויזיה בלי לעצור את הסרט. המשכנו לשבת מול הטלוויזיה ההפוכה. רק תלמיד אחד – פיודור מַקרוב שהיה ונותר ליצן אמיתי – לא הושפע מן המועקה. הוא עקף את עגלת הטלוויזיה ותיאר לנו בלי מילים – בעזרת הבעות פנים ותנועות ידיים איטלקיות – מה הולך שם. זה היה מין רגע של קסם, מופרך ומושלם: האווירה הרפאית של בית הספר הנטוש. האחוריים השחורים והבולטים של הטלוויזיה שכולנו בוהים בם בדממה. ופיודור, טבול כולו באור הכחלחל והמהבהב מציץ ומדווח בהגזמות ליצניות על מה שאנחנו מחמיצים.
עוד בסביבה
פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה
הפוסט השני של הכאב הגדול – אנבל צ'ונג (חלק ראשון)
הפוסט השני של הכאב הגדול – אנבל צ'ונג (חלק שני)
*
בסרטון למטה – פיודור מַקרוב (במשקפיים) סתם כדי שתוכלו לדמיין
עוד רשומות בנושא תרבות גבוהה-תרבות נמוכה:
לב פראי וראש מוזר, מציאות ופנטסיה בלב פראי לדוויד לינץ'
ובלי שום קשר אבל חשוב: אני מזכירה לכולכם את יום הקיטלוג בספריית גן לוינסקי
תגובות לא ענייניות יימחקו
לגבי לאבלייס והתפיסה שלה את הסרט, מעניין גם לראות את הסרט התיעודי שנעשה בנושא, "בתוך גרון עמוק". (http://www.fisheye.co.il/story_2914)
אני לא מכירה את הפרטים מקרוב, אך הסרט (התיעודי) נוקט בעמדה חד-משמעית לפיה לאבלייס החליטה להתייחס לחוויה של עשיית "גרון עמוק" כטראומטית בעקבות לחצים מהמשפחה השמרנית שלה ומפעילות פמיניסטיות. אני לא יודעת עד כמה זה נכון, כמובן. אבל הסרט בכל מקרה מאוד מעניין לטעמי.
איילת, זה בדיוק הרושם שנותר לי מקריאת הספרים שלה. בראשון היה משהו חי ומגוון, כועס ומאשים אבל גם משתדל לדייק ולהבחין. ובשני הכל נצבע רטרואקטיבית בתערובת אחידה ואידאולוגית של כעס ושנאה.
והאמת היא שאותי זה קצת העציב. לא נראה לי שהיא זכתה בחופש (כשם ספרה השני). היא עברה מכלא נורא, לכלא קצת פחות נורא.
וברוכה הבאה 🙂
את בטוחה ש'גרון עמוק' הוצג בקולנוע מרכז ת"א, בזמן אמת? אני לא זוכר סרטים כאלה בישראל, בוודאי לא בשנות ה-70'. לעומת זאת, הסצינה שאת מתארת משנות ה-90' נשמעת מאוחרת משהו. ראיתי את לינדה לאבלייס בניו יורק בשנת 1982, מופיעה יחד עם גלוריה סטיינם, ומציגה סרט דוקומנטרי אנטי-תעשיית הפורנו, not a love story, והיא הסתובבה שם כמו לוחמת במאבק
דוד, אני בטוחה לגמרי. זה "נחרת לי בחודי מחטים בזוויות העין" ה"גרון עמוק" הזה (אם לשאול עוד ביטוי מאלף לילה ולילה). לא היה לי מושג אגב, במה מדובר, חשבתי שהגרון זה כינוי לצוואר הרחם, שהערווה היא הפה, וזה נשמע לי מאד מטאפורי ומרשים. זה היה לפני הווידאו והיו אז שני קולנועים בתל אביב שהציגו פורנו, "מרכז" בתחנה המרכזית ו"תמר" בפסאז' של אלנבי. על קולנוע תמר אגב, כתבתי בפוסט הזה, http://wp.me/pSKif-bMe ("כיפה אדומה וקזנובה – או איך התחלתי להאמין באגדות")
לפי ויקיפדיה (בדקתי עכשיו) הספר הראשון שלה יצא ב1980 והוא חיבר אותה מן הסתם לפעילות פמיניסטיות. סביר מאד שהיא הופיעה עם גלוריה סטיינהם שנתיים אחרי, וזה מסביר למה בספר השני שיצא ב1986 היא נשמעת אחרת.
מרית, היו שלושה קולנועים: שכחת את "מתמיד".
אני לא רוצה לפתוח כאן מלחמת עולם, אבל העמדה שלך ושל איילת היא לפחות תמוהה. אתן באמת מייחסות לאיזו שטיפת מוח של "פעילות פמיניסטיות" יותר כוח (וכוח שכנוע…) מאשר למכות רצח, כליאה כפויה, ומכבש הלחצים של תעשייה רווחית מאוד? אתן באמת חושבות שהספר הראשון הוא "אותנטי" והשני הוא "תוצר של השפעה של פעילות פמיניסטיות"? לא הופתע אם את רוב הספר הראשון לא כתבה או הכתיבה לאבלייס כלל, והתמונה השקרית-בעליל שלו – על נשים בתעשיית המין (הכפוי) כמשתחררות-משוחררות-מועצמות – משרתת אינטרסים יותר מובהקים (של כסף, ושליטה של פשע מאורגן) מאשר הספר השני, שנכתב על ידי אשה שויתרה על קריירה מזהירה, המון המון כסף, המון המון תהילה, כדי לומר את מה שהיא חשבה כאמת שהוסתרה, ואז לשוב לאנונימיות אפרורית של הפרברים (ולמות כל כך צעירה)
הדמוניזציה שעשיתן כאן לפמיניזם ולפעילות פמיניסטיות – במיוחד לאור ההנחות המרחיקות לכת שעשיתן לתעשיית המין בכפייה (אפשר לראות חבורות ב"גרון עמוק", אגב) – די מזעזעת אותי, באמת… קצת אצטער אם ניגרר עכשו לויכוח מסורתי, לעוס, ומאוס על "פמיניזם" (או על "אם יש זונות/כוכבות פורנו/לא-יודע-מה שנהנות מזה", שזה מין ויכוח ההסחה הקבוע המלווה לדיון כזה), אבל ממש לא יכולתי להתאפק
ע' יקירי, אני לא מדברת דיבורים כלליים, אלא על מקרה פרטי מסוים. אני קראתי את הספר הראשון שלה, שנכתב אחרי שיצאה מעולם הפורנו, לא לפני, והוא היה כתב אשמה חריף נגד בעלה החלאה ונגד תעשיית המין בכלל. ועם זאת, בין הדברים האיומים שהיא סיפרה – כולל איך היא שיקרה ואמרה כמה היא נהנית ממין וכולי – היו גם הבדלים, בין אנשים וסיטואציות. וככה זה בחיים. גם במקומות הכי לא צפויים יש אנשים נחמדים או רגעים של הפוגה ומזל, והאנשים של גרון עמוק היו פשוט נחמדים אליה (שוב, זה הכל ממרחק של קריאה, אבל זכור לי די בבירור, ועל זה מן הסתם התבססה התזה של הסרט), והם גם היו בהיי, כי הם הרגישו שהם עושים היסטוריה. בעלה לא היכה אותה כדי שתתשתף, אלא כי היא היתה מבסוטה מדי, הוא רצה להחזיר אליו את השליטה שנשמטה.
ואם היית קורא את הספר השני היית גם מרגיש באג'נדה הצובעת אותו בגוונים אחידים. אני לא יודעת אם אלה הפעילות הפמיניסטיות, או משפחתה הקתולית (נדמה לי). כמו שכתבתי ב"הילדים שרצו לקרוא", הילדות מבית הספר הקתולי היו היחידות שהשתמשו במילה evil לגבי ספרי צמרמורת, וכל שכן תעשיית המין.
ואגב – בלי קשר ללאבלייס ולויכוח הכללי – תמיד יש יוצאי דופן ויוצאות דופן, ומה לעשות, שזה התפקיד שלי בעולם, לשמור שלא ימחקו להם את המקום.
ובקשר למתמיד, נכון (איזה שם מפתיע לקולנוע של סרטים פורנוגרפיים), היה כזה, אבל איפה?
מרית יקרה,
לא ראיתי, גם לא אראה. יש דברים שאני פשוט לא צריך בחיי, נאמר: אוסף של Modern Talking, שירי ניצחון/שירי ירושלים של יהורם גאון, המיטב של סלין דיון/ויטני יוסטון, סרטי אופרה, סרטי פורנו, סרטי סנאף, פרודיות מצולמות ביו-טיוב על ישראל והמשט התורכי, קומדיות המוקרנות ערב-ערב בערוץ 2. אני יודע שזה עובד מצוין בשביל אחרים, אבל לא בשבילי.
אבל קראתי את הרשימה 'מלחמה ושלום בחמש דקות' לבטח יותר מחמש פעמים.
(-:
שועי יקרי, בניגוד לסרט איגרוף מסוים, ממש אין לי כל רצון שתראה. ואם בכל זאת תרצה אני ממליצה להסתכל בטלוויזיה הפוכה כשפיודור עומד מאחור ועושה פרצופים 🙂
ע'
נדמה לי שדווקא הפעם אתה נובח על העץ הלא נכון. לא אמרתי שזה המצב (ואפילו הדגשתי שאני לא מכירה את עובדות המקרה לאשורן). רק אמרתי שבאופן מאוד מובהק, זו העמדה שבה הסרט נוקט.
ולגבי הויכוח הכללי של מצב הנשים בתעשיית המין, זהו ויכוח אחר לגמרי. כאשר, בעיני, אחד הדברים החשובים בו הוא להפריד בין המישורים השונים של תעשיית המין: זנות "עצמאית", זנות תחת סרסרות, סחר בנשים, עובדות תעשיית המין המצליחות, עובדות תעשיית המין הבלתי-מצליחות, וכו'. לדבר על ליעד קנטורוביץ' ועל נפגעות סחר בנשים באותו משפט זה ערובה למדיניות שמשתיקה את אחד מסוגי הנשים הללו.
ולמרית – אין צורך לברך אותי בבואי. אני עוקבת אחרי הבלוג באדיקות מזה זמן-מה. פשוט עד היום לא היה לי משהו לתרום לשיחה. 🙂
מרית בואי ונראה. בתחילת שנות השבעים הייתי כבר צעיר מבולבל שסיים את שירותו הסדיר וניסה ללא הצלחה יתירה לארגן את עולמו הפנימי הכיאוטי וההפוך. 'גרון עמוק' לא היווה אז בכלל אופציה תרבותית בעמק הירדן במטעי הבננות המהבילים בשמש החמה והיוקדת. קולנוע מרכז היה סוג של שמש בגלקסיה רחוקה והפעם היחידה שהתקרבתי ל'גרון עמוק' בפעם הבאה, באיזה סוג של סקרנות אמיתית, הייתה כאשר קראתי על פרשת ווטרגייט. היה משהו מערער תרבותית בהבנה הפתאומית שהכינוי 'גרון עמוק' מתקשר/קושר באופן מיסתורי בין אדם מוצל פנים עם כובע בלשים וצווארון מעיל מורם בחניון רכב עלום, לנערה בשם לינדה לאבלייס שהשכירה את גרונה העמוק לטובת פעולות מוסך מכניות אחרות.
אבל 'עמנואל' לעומת זה, כעבור כמה שנים, הו 'עמנואל', זה היה כבר סיפור אחר. סילביה קריסטל, המין החופשי ובנגקוק האפלולית. אחחח הצרפתים האלה, עם התרבות האירופאית המעודנת והדקדנטית שלהם, היו תמיד כמה מדרגות מעל ולפני האינפנטיליות האמריקאית, הנאיבית, המכנית והבוטה. אצלם הפורנו הצטייר איכשהו תמיד כארוטיקה. והחיפוש הבלתי פוסק הזה אחרי הגבולות שבין המגדרים והאובדנות האנושית המתאבכת, הילכו עלי סוג של קסם משחרר.
ופיודור מקרוב הוא בן אדם מצחיק מאוד. תודה על הסירטון.
איילת – לגבי הויכוח על נשים בתעשיית המין – בדיוק.
ולא ידעתי שאת פה. אני מאד שמחה.
דודו, (כמה שונה היתה ילדותינו! ובכל זאת נפגשנו מתחת לשולחן 🙂 )
ובאשר לפוסט – כבר ציטטתי פה פעם את ז'יז'ק שאמר שכשהוא רוצה לדעת מה קורה באמנות גבוהה הוא תמיד מסתכל באמנות פופולרית, כי זה אותו דבר, רק שבאמנות הנמוכה הדברים מופיעים בצורה יותר חשופה ופשוטה. בשבילי "גרון עמוק" – זה לא הסרט, שאותו כאמור לא ראיתי וגם לא לגמרי הפורנו, אלא משהו לידו, ובעיקר המטאפורה הזאת הסוגסטיבית שהחליפה בהמשך צבעים מהסקס לפוליטיקה, והרעיון של הדגדגן בגרון שהוא בו-בזמן פנטסיה אינפנטילית בסגנון פוצ'ו כמעט, אבל גם הנדסה גנטית ושיבוש בנוסח ספר הדקדוק הפנימי. אני מצטטת מתוך סדרת כתוב בגוף, הפרק "נקודת הג'י של המנעול" http://wp.me/pSKif-dP7
"כיוון שהאיברים מנותקים זה מזה ומן הפיקוח המוחי, התיפקודים מתחילים להשתבש, נוצרות הכלאות. בזמן שאהרון רוקד עם אמו, למשל: "התגהק מתוכה חיוך קל של היזכרות", וקצת אחר כך: "שני פלחי בתי שחיה נפערו ומצמצו לקראתו בריסיהם המסולסלים" (258). וזה כבר שיבוש כפול ומכופל – כי "פלחים" אמורים להיות קמורים וצמודים זה לזה, ובתי השחי הם גם קעורים וגם מופרדים על ידי בית החזה. הפלחים יובאו מחלק גוף אחר, למשל מן הישבנים. שֵׂיער השחי הפך לריסים מסולסלים והעיניים ירדו לתוכם במין אנטומיה קוביסטית או מוטציה מאיימת בצירופיה השרירותיים."
וגם כמו התכשיטים של יעקב קאופמן שם.
מכיוון שהצלחתי גם קצת להתעצבן וגם קצת להתעצב מתשובתך האחרונה, ומכיוון שאני מכין תשובה "רצינית" יותר (ו"סופית" – כי אחריה תגידי: וואו, גם זה נכון…) החלטתי להקדים את האתנחתא הקומית כדי שלפחות יהיה לנו חיוך מסוים על השפתיים כשניפרד (סתם) – קולנוע "מתמיד" היה סמוך ל"מרכז", האחד פנה לרחבה הגדולה והשני לרחוב, ואיכשהו הוא הצליח להיחשב יותר סליזי ועלוב אפילו מחבריו לז'אנר. שמו בא לו, כמובן, מפני שהוא היה אחד מאולמות הקולנוע שעליהן כתב ביאליק בשירו "המתמיד" ש
בָּהֶם יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר נֵרֵנוּ הַיָּשָׁן;
עוֹד הוֹתִיר אֱלֹהֵינוּ לִפְלֵיטָה גְדוֹלָה
גַּחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת בַּעֲרֵמַת הַדָּשֶׁן.
וּכְאוּדִים מֻצָּלִים זְעֵיר שָׁם תֶּעְשַנָּה
נְפָשׁוֹת אֲמֻלוֹת וּנְשָׁמוֹת עֲלוּבוֹת,
הַחַיּוֹת בְּלִי יוֹמָן וּבְלִי עֵת תִּזְקַנָּה
כֶּחָצִיר הָעוֹלֶה בְּאֶרֶץ תַּלְאוּבוֹת.
טוב, למרות התיאור הביאליקי המדויק של האוכלוסיה, הוא נקרא "מתמיד" מפני שהקרין ברצף סרטים משמונה בבוקר ועד חצות (ולכן, כנראה, היה מטונף, מוזנח, ומעורר רחמים – מי רואה פורנו בשמונה בבוקר בתחנה המרכזית? – יותר מהאחרים). לזכותו ייאמר, שהוא איחד בחורי ישיבה (אולי בכל זאת הוא נקרא על שם נרם העשן משירו של ביאליק?), פועלים פלסטינים (היו אז כאלה, או אז בימים, לפני שהובאו הזרים), וישישים יידישאים לכלל אחוות עמים מופלאה של נְפָשׁוֹת אֲמֻלוֹת וּנְשָׁמוֹת עֲלוּבוֹת.
ואפרופו ביאליק ופורנו – כשאהובתו הציירת אירה יאן נסעה לברלין, הוא כתב לידידו שם "מכתב המלצה" עבורה, שגסותו המדהימה – בסגנון אחרון ה"שוביניסטים מהמילואים" – מובנת רק ליודעי ח"ן (בכל המובנים): "הגברת היא ציירת/ וידה לה רב במלאכת המכחול והשפופרת". הסברים אצל שועי
וואו, זה צריך להיות ממש קשה אם אתה מרפד את זה ככה 🙂
מרית, אנחנו חוזרים שוב אל אותה הנקודה. מי שמביא איתו את המשמעות אל האובייקט הניצפה הוא הצופה. לכן אפשר לומר ש'גרון עמוק' יהיה בשבילך תמיד פיודור המבצע הדמיה או חיקוי של מה שהוא רואה על המסך, בעוד שלז'יז'ק זה יהיה הדרך לפרש את התרבות הגבוהה כשהיא עירומה מיומרנותה הנשגבת. ומאחר ועיצוב מעביר משמעות, תמיד, הרי שבסופו של דבר נצטרך להתמודד עם האפשרות שתמיד יהיה אפשר לבדוק את הגבולות הנזילים של ההגדרה.
ויהיו בינינו כאלה שהדבר יהיה נוח להם, וכאלה שהדבר יוציא אותם מדעתם.
מרית,
הייתי אתמול בתיאטרון תמונע במופע שיופי ואימה הילכו בו שלובי יד (יצרתהּ של עדיה גודלבסקי) אבל בין הדברים בהם הבחנתי היא שפיודור מרקוב משתתף כעת בתמונע במופע המוגדר שם כתיאטרון פיזי קצבי ומצחיק מאוד, בשם "אודיסאוס כאוטיקוס" (יחד עם נעם רובינשטיין ויוליה צימרמן).
ע',
האמן לי, גם למי שלא למד תלמוד בבלי מימיו, הדברים נהירים כשבילי נהרדעא.
וביאליק ואלתרמן, על אף יופיים עוצר הנשימה של חלק משיריהם, אט-אט אני מגיע למסקנה המצערת לפיה מעמדם של משוררים נקבע, לא מעט, על פי מידת כוחניותם (זה נכון גם לדורם של זך, אבידן ואילך), ודי לחכימא בשבילי נהרדעא.
[…] כאן […]
דודו, גבולות נזילים זה ההפך מִסַד.
שועי, יש אייקון לאנחה?
וע', אני לא יכולה להתאפק עד שתממש את איומך (אם אמנם תממש אותו, אני עדיין מחכה, בקוצר רוח רב יותר, לנאומך בגנות האמת ובשבח המסכה, בעקבות "בגדי המלך החדשים"), אבל בשבילי הנושא פה הוא לא רק תעשיית המין אלא נזקי ושקרי האידאולוגיה שעליהם אני יודעת דבר או שניים באופן אישי (בניגוד לתעשיית המין שעליה אני יודעת רק מספרים וסרטים).
פמיניסטיות (לא כולן, אף פעם לא כולם) אינן שונות מכל קבוצה אחרת שמאמינה בלהט במשהו מסוים. מאנשים שנלחמים על זכויות בעלי חיים ועד דתיים מכל הסוגים, ציונים גאים, מתנחלים, קומוניסטים, מה שתרצה. גם אנשים מאד מוסריים וישרים נוטים להתעקם כשזה מגיע לנושא שיוקד בנשמתם. לפעמים בלי דעת, כי הקרינה שלו כל כך חזקה שהיא מטשטשת את המציאות, והרבה פעמים בחצי דעת ויותר, מתוך אמונה שהמטרה מקדשת את האמצעים. את השילוב הזה בין שקר ודיכוי אני מכירה כאמור באופן אישי, וקרבתו מפעילה מיד אזעקה פנימית.
איזה פוסט יפה!
חכי חכי! אני הולך לישון כמה שעות לפני שאסיים את הכתיבה. את חושבת שלי זה קל, אה? בדבריך הנכונים והצודקים על אידיאולוגיות בכלל ואידיאולוגיה פמיניסטית (כי פמיניזם זה לא רק אידיאולוגיה) בפרט את מוכיחה את טענתי – שהנטייה שלנו לזהות את עיוותי המציאות בעקבות הרעלת אידיאולוגיה חריפה וגלויה עולה לעין ערוך על יכולתנו ונכונותנו לזהות את מנגנוני הכוח הסמויים-אך-אימתניים הפועלים בהעדרה…
אי-אידיאולוגיה היא גם אידיאולוגיה: אם חייל צודק בצבא צודק של מדינה צודקת שנלחם רק במלחמות צודקות וביצע בהן רק פעולות צודקות פוגש אחר-כך את המהטמה גאנדהי והופך לפציפיסט קיצוני, המתנגד לכל שימוש בכוח ולאחזקת נשק, ברור שהוא זוכר, מבין, ומתאר את תקופת הצבא שלו אחרת לגמרי מהנאום הנרגש שהוא נשא בסיום קורס קצינים. קל לזהות את טביעת היד הגסה של האידיאולוגיה (שהיא לעתים – כפי שכתבת בתבונה – שילוב בין שקר ודיכוי) ו"להאשים" את הכריזמה של המהטמה ואופיה הגורף והלא-מתפשר של השקפתו. *אבל* כל זה לא הופך את השירות הצבאי עצמו למעשה קליל, ספונטני, זורם, חף מכל אידיאולוגיה ואינטרס, ואיזו ברירת מחדל "טבעית" שאין לתת עליה דין וחשבון. זו אידיאולוגיה סמויה, המסווה עצמה – עבור צעיר יהודי בישראל – בתיחכום כמנגנוני חיברות, כפטריוטיות, כגבריות, כהרפתקנות, כחדוות אתגרים, כחברמניות וחברות (=רעות), כקונפורמיזם, כסמל זהות, כטקס חניכה, ומפעילה מנגנוני כוח דורסניים בכל מערכות החינוך, הבידור, התקשורת. לראות נכוחה במשוואה הכוללת את המהטמה והכריזמה/אידיאולוגיה שלו, ולהתעלם לחלוטין מהאינטרסים האדירים ומכשיריהם רבי-העוצמה של הצד שכנגד זה לשרת ולחזק את ההסוואות שלהם, שנועדו בדיוק כדי שאת תחשבי שאת יודעת מתמי ומי יוצאי דופן ויוצאות דופן כדי שתשמרי להם את המקום.
בשבילי, נאום קורס הקצינים של החייל הצעיר, ונאומו הפציפיסטי כמה שנים אחרי, שניהם כנראה תוצאה של הבנייה אולי גסה (המתחברת גם לרגשות אמת). בין שניהם אינני מכריע, אבל אני לפחות יודע שהרבה יותר אינטרסים של כוח ונגזרותיו (כסף ושררה) תבעו ממנו להיות חייל מאשר קומץ התמהונים הפציפיסטי. להניח שהוא דווקא יותר שטוף מוח בגלגול השני שלו זה לא ממש נראה לי מתאים לכלכלת הכוח שאני מכיר
אווווווווווף, מקווה שהמשל שלי ברור (ושהצלחתי לנתק אותו מדיו ספציפי וטעון בתעשיית המין בלבד). כבר חסכתי שליש מהמכתב הבא
מרית יקירה,
גם אני, כמו שועי, לא ראיתי ולא אראה לא את הסרט הזה ולא שום סרט פורנו אחר, זה גם מגעיל אותי וגם – ותסלחי לי (או לא, בטח לא…) על ההכללה, אבל אני בהחלט מקבלת את העמדה הפמיניסטית ומאמנה שבדובר בניצול.
כן, יכול להיות שיש נשים שרואות בהשתתפות בסרטי פורנו או בזנות אקט של עצמאות ושחרור, אבל אני מאמינה שנשים כאלה עברו קודם ניצול ודיכוי קשים שהביאו אותן למקום הרגשי הזה, ועוברות דיכוי וניצול נוספים ע"י מי שעושים כסף על חשבון התסביכים הנפשיים שלהן.
נכון, יש משהו מסוכן בללכת עם דוגמה כלשהי, ולא חשוב מה האידיאולוגיה שעומדת מאחוריה. נכון, יש גם- וזו הרגישות הגדולה שלך- מקרים שבהם מישהו מנצל רעיון נאצל כדי להסוות שקר.
זה נכון, וצריך להישמר מפני זה, אבל האלטרנטיבה מסוכנת בעיניי הרבה יותר, כי אין ואקום בעולם והאלטרנטיבה לאידיאולוגיה ה"מתיימרת להיות טובה" היא בד"כ אידיאולוגיה ש"מתיימרת להיות רעה" (במרכאות כפולות ומכופלות כמובן, שום אידיאולוג שחי מחוץ לסרטים מצוירים לא מאמין באמת שהוא רוצה רע, ובכל זאת…).
ולגבי המכות שהיא חטפה, בעיני אין דבר כזה "הרביצו לה בגלל….".
יתכן שאני דוגמטית או חד מימדית או לא משנה מה, אבל מכות הן מכות וזה לעולם שלילי בעיני. השיח של להרביץ בגלל… הוא שיח של מי שמרביץ.
וזה שהיא היתה נתונה במערכת יחסים שבתוכה מכות היו לגיטימיות בהקשר כלשהו, מעיד עך כך שהמצב שלה אז היה מאוד מאוד בעייתי ושבחירה חופשית היתה ממנה והלאה.
וחוצמיזה, את שוב מאתגרת אותי לעיסוק בנושאים שאלמלא היו כתובים בבלוג שלך לא היה שמץ של סיכוי שהייתי מתקרבת אליהם בכלל, זו היתה תודה, למקרה שלא הבחנת..(-:
מיטלשה, תודה!
ע', הדבר העיקרי שהבנתי הוא שיש לנו יבלות שונות על הנפש. והיבלת העיקרית שלי שקשורה גם לאידאולוגיות וגם לאנטרסים של כוח וכסף והשד יודע, ושעדיין מנוסחת אצלי בצורתה הראשונית והילדותית היא: הם לא יחליטו עלי. וההם הזה, חל גם על סרסורים מתועבים וגם על פמיניסטיות חשובות מכל הסוגים, כולל נביאות הרחם של "אגדות המוות ההפיך" http://wp.me/pSKif-gP2
ואני מוקירה מאד (מאד) את הרגישות שלך – כולל זה שזזת מתעשיית המין למקום אחר. אף שעם כל הוקרתי לפאציפיזם אינני מחובבי המהטמה. לא מאז שקראתי אי אז בנעורי את ספרו האוטוביוגרפי "נפתולי עם האמת" (שוב הספרים האוטוביוגרפיים האלה והמתח שבין החיים לאידאולוגיה) והרושם שנותר בי הוא א. של אמן תענית, כלומר אדם שיש לו יכולת מדהימה לצום והוא משתמש בה באופן די פולני למטרות נעלות בדרך כלל, וב. של רודן הכופה את האידאולוגיה שלו (שלו) על בני משפחתו ללא כל קשב ורגישות. וכמובן שכל זה מתגמד כשחושבים על שפיכות הדמים שמנע, אבל עד כמה שאני זוכרת הכל התפרק אחרי שירד מהבמה, כך שיצאתי די פסימית גם בנוגע לפציפיזם.
אני מעדיפה את ההומניזם של קורט יוס, המורה של פינה באוש שעליו כתבתי פה
אבל העיקר הוא שאני באמת מוקירה את הרגישויות שלך. ובהקשר הזה זה המון!
טלי, טוב שהצבעת על התודה, כי לפעמים קשה להבחין בן 🙂
וזה נושא רחב, כי בסופו של דבר העניין שלי בתעשיית המין קשור לעניין שלי בגוף שקשור לאמנות גוף שקשורה (בין השאר) לפציעה עצמית וכן הלאה. אני לא יכולה לבודד וגם לא לתמצת לגודל של תגובה, אבל כבר היינו שם בסיבובים קודמים של הספירלה (ויטו אקונצ'י ומרינה אברמוביץ וכן הלאה) ועוד נחזור.
ורק כדי להיות ברורה – אין לי ספק שלינדה לאבלייס לא היתה בתעשיית המין מרצונה, שהיא סבלה מהתעללות נוראה ושהיא נמלטה ברגע שאזרה כוח.
היי מרית, כדי להירגע מן המערבולת שהיטלת אותי אליה, אני יושב עכשיו ושומע את ג'ואן בייז שרה Diamonds & Rust , ומוצא לעצמי מנוחה נכונה מהמצוקה הנשימתית שאליה נקלעתי.
את אומרת:
"היבלת העיקרית שלי שקשורה גם לאידאולוגיות וגם לאנטרסים של כוח וכסף והשד יודע, ושעדיין מנוסחת אצלי בצורתה הראשונית והילדותית היא: הם לא יחליטו עלי".
ואחר כך את אומרת:
"כי בסופו של דבר העניין שלי בתעשיית המין קשור לעניין שלי בגוף שקשור לאמנות גוף שקשורה (בין השאר) לפציעה עצמית וכן הלאה".
וכשאני חושב על הרתיעה שלך מאידיאולוגיה מחד והעניין שלך בגוף מאידך, אני נפגש בסתירה פנימית, שלי לפחות, קשה להכיל.
כשאני חושב על אומנות גוף, התודעה שלי זורקת אותי אל רודולף שוורצקוגלר
(1940-1969 ) אמן פעולה אוסטרי שלקח חלק בפעילותה של קבוצת אמני פרפורמנס שעסקה בבדיקה אמנותית של נושא ההכאבה העצמית: הכאבה, הטלת מום, הרס עצמי ואשמה. כל הפעולות שביצעו חברי הקבוצה פעלו על כל החושים, היו דרמטיות ביותר וכמעט ביטאו סוג של סגידה. שוורצקוגלר היה האדוק שבהם והדגיש בעבודותיו את תהליך הפרגמנטציה של הסלף (האני). עבודות המיצג שלו התרחשו לעיתים קרובות בפני קהל ותמיד הונצחו בסרטי וידיאו ובתצלומים. זמן קצר לפני מותו הוא יצר את העבודה המזוהה עימו ביותר: מיצג סירוס עצמי באמצעות תער, דם ותחבושות.
המיתוס מספר שכך דימם אל מותו כ"אמנות ההתאבדות", המציאות מצביעה על החלמה מה"ניתוח", אבל כמה חודשים אחרי כן קפץ מהחלון והתאבד.
ואז, כשג'ון בייז מסיימת לשיר, אני חושב לעצמי בזעם, לעזאזל שוורצקוגלר, חתיכת אוסטרי אולטימטיבי שכמוך, למה היית צריך ללכת עד הסוף, חתיכת אומן טוטאלי שכמותך.
ואז, ביני לביני, אני שב ומנסה להבין אותך, ושואל את עצמי ואותך אם זו איננה בעצם אידיאולוגיה טוטאלית אז מה זה בעצם?
הוי דודו, הצרה היא שהגעת לעיר האושר קצת מאוחר…
אתה יכול להציץ במיצגניות וגיבורים
או באחד מהפוסטים הרבים שכתבתי על מרינה אברמוביץ, או על ויטו אקונצ'י ודוד גרוסמן (סדרה שתצא בחודשים הקרובים כספר!)
ואגב – אני מאד אוהבת אמנות גוף, אבל שוורצקוגלר מסווג אצלי כ"אמן בשר", שזה הסוג הכי רחוק ממני.
אבל דווקא על השאלה שלך קל מאד לענות – אין לי בעיה עם אנשים אידאולוגיים כל עוד הם מחילים את האידאולוגיה שלהם על עצמם. זה עניינם. הבעיה שלי מתחילה כשהם מנסים להחיל אותי עלי, או על כל אחד אחר שלא בחר בה.
איך אפשר להגיע אל עיר האושר קצת מאוחר?
טוב מרית, כאן לפחות ישנה לנו מחלוקת (די מתמשכת לעניות דעתי).
כאשר אומן כמו שוורצקוגלר מציג עבודה בציבור, ואפילו שהוא עושה בגופו שלו כרצונו, הוא מפעיל סוג מניפולציה על הקהל. אין זו התאבדות בחדרי חדרים, זוהי התאבדות של הגוף הפרטי בפני הגוף הציבורי כסוג של אמירה אומנותית/אידיאולוגית על הגוף.
במקום המיוחד והנורא הזה, שבורא שוורצקוגלר, הוא מחיל על הצופים את האידואולוגיה שלו באופן כל כך טוטאלי עד שהוא מבטל את הקו הרועד והעדין שמתחת בין הגוף הפרטי לגוף הציבורי.
דודו, הוא לא נכנס לחדר שלך לעשות את זה.
אני לא מצפה מאנשים שיחיו על קצות האצבעות כדי לא לזעזע אף אחד.
להפך, שיגידו מה שהם רוצים, שיעשו מה שהם רוצים, שיהיה דיאלוג אמיתי עם מי שרוצה.
אני מבינה ששוורצקוגלר נוגע בעמקי נפשך, וזה נהדר, ולכן אתה גם מרגיש שהקו בוטל. אבל הקו ביני לבינו עבה מאד. כדי לערער אותו צריך פער בצורת אירוניה, פיוט, מופשט – גם אחד מהשלושה יכול להספיק בתנאי שהוא איכותי. שוורצקוגלר יותר מדי מזדהה עם עצמו ועם בשרו מכדי שיוכל לגעת בי. אני מצטערת אם אני מאכזבת אותך, אבל זה מה שאני מרגישה.
אוי אוי מרית – תמיד אני נופל בפח. לא התכוונתי שנתווכח על פציפיזם. להפך – ניחשתי שזה מה שאת חושבת על המהטמה *ולכן* הבאתי את זה בתור דוגמה. מכיוון שהיבלת שלך קשורה לאידאולוגיה שכופה עצמה ולשקרים שכפייה כזו מובילה, ברור לי שתדגישי – בדוגמה שלי – את הדחייה שאת חשה כלפי גילויי הפרופגנדה הפציפיסטית. מכיוון שהיבלת שלי – ועוד איזה יבלת – קשורה ל*דברים שלא נאמרים*, והעמדת הפנים של משהו כחוק-טבע מובן מאליו (ולא כבחירה יומיומית וכמניפולציה רבת כוח), אני רגיש במיוחד לנאומי חיילים ולתעמולת גיוס. שנינו צודקים – אבל נדמה לי שאת מתעלמת מנההיבט שאני מדגיש, בעוד אני עושה מאמץ להבין ולהתמודד עם ההיבט שלך (שאגב, מעצבן גם אותי, וכנראה מסיבות דומות…)
ניקח את לאבלייס (אחותו למחצה – ואהובתו כנראה – של הלורד ביירון, היתה עדה, ליידי לאבלייס, מתמטיקאית מוכשרת שעל שמה שפת התיכנות הכושלת "עדה"): לאיש מאיתנו אין יותר מדי עובדות מוצקות או מקורות מידע. אני ואת קראנו שני ספרים (היה רגע שחשבתי שיש בינינו אי-הבנה ו"הספר הראשון" שלי קודם לשלך, ואני עדיין לא יודע אבל זה לא חשוב). אני גם ראיתי את הסרט "בתוך גרון עמוק" (שמחזק, אגב, טענות עובדתיות שהעלתה לאבלייס ב"ספר השני"). הויכוח בינינו הוא על רגישויות, ועל התערים (נוסח אוקהם) שאנו מממשים כדי לגבש תחושה של אמינות (וגם על מה אנחנו – את – שותקים)
הספר הראשון משרטט תמונה של אשה עצמאית, שמחה בעבודתה, "משוחררת", חובבת מין (ואורגיות) שעובדת בתעשיית הפורנו מתוך בחירה ועניין ושיש לה סיפוק מהעבודה. הספר השני מציג אשה זועמת, מרירה, שטוענת שהיתה קורבן של כפייה (ושגם הספר הראשון נכתב נגד רצונה), ויוצאת למסע צלב בפורנו בכלל. האופי הדוגמטי, הנחרץ, הסיסמתי, ההצהרתי שלו מעורר את רגישותך ואת סלידתך (המוצדקת), וגורם לך לפקפק בו (וכנראה לזהות את השפעה של סטיינהם ושות)
ואני? אני גדלתי בדור שמתירנות היתה ביטוי של מהפכה מינית – נגד צביעות, התחסדות, כפייה שמרנית – ולכן קוּל, ושפורנו היה גם איכשהו ביטוי של מתירנות כזו, ולכן קוּל, ושאנטי-פורנו (כמו אנטי סמים ואנטי "מוסיקה רועשת") היה ביטוי לפוריטניות שמרנית וריאקציונית, וזו הפמיניסטית היתה התחסדות עוכרת שמחה של נשים פריג'ידיות ולכן ממש ממש לא קוּל. הספר הראשון (והסרט) השתמשו והשתלבו בדימוי זה, בתוך סקאלה שכללה גם את "הזונה השמחה" של קסביירה הולנדר (כן, על מאדאם וזונות שמחות בחלקן) אבל גם את "חדוות המין" ודומיו
וזה היה שקר שקר שקר. שקר נורא. שקר מחפיר. העובדה שתעשייה שמטבעה מתבססת על כפייה, אלימות, חיפצון, מיסחור, סחר, עבדות הצליחה לשלב את עצמה בדימוי קליל של קומונה היפית הלוחמת בצביעות של המעמד הבינוני – והעובדה שרבים נפלו כמוני למניפולציה הזו – גורמת לי כמעט לבכות בדיעבד. מה שהיה באמת שחרור – זכות האשה על גופה, זכותה להינות (או להשתדל להינות), זכותה לומר "לא!" אבל גם "כן!", הריבונות שלה – הפך למתירנות-פורנו שמרנית נוסח הטורים של קארין ארד (שמייעצת לילדות בנות 17 "כיצד אהיה לחפץ שימושי ומהנה עבור המשתמש הזכר", מה שאפשר לקרוא לו "שירותיות")…
אני מסרב בכלל לדון בספר השני אם שותקים על הספר הראשון. אני תמיד אאמין לגילויים נוסח הספר השני *כל עוד לא יוכח אחרת*. אני מסרב לדון באפשרות התיאורטית ש"יש זונות שמחות בחלקן" *כל עוד יש זונות כל כך עצובות בחלקן*, ולא מעניין אותי אם אפשר למצוא ולדון בכוכבת פורנו משוחררת (לא שאני יודע מה זה), כל עוד כל כך הרבה זוגות עיניים נשיות בסרטים האלה משדרות יאוש, כניעות, וסימום (אני יודע שלא לשם אני אמור להסתכל)
תיכף אמשיך
ועכשו נדבר על אמנות: את ראית את ה"גרון עמוק" הכי מוצלח שהיכרתי, עם הסמך ההפוך וכו. אני יכול לשער מה עניין אותך בפירוק הגוף האינפנטילי שעומד בבסיסו של הרעיון לסרט. אם זה היה ספר, קומיקס (!), אנימציה, תיאטרון בובות, אפילו הצגה של לינדה לאבלייס, כמובן שעמדותי היו אחרות. מדונה אמרה פעם משפט חכם-במיוחד: היא נשאלה על קליפ שלה (לווייר) אם הוא אינו הופך את האשה לחפץ, ועל זה היא ענתה – איך הוא הופך אותי לחפץ, אם אני כתבתי את התסריט? סובבייקט ריבוני יכול לחלום לפעמים שהוא אובייקט. זה לא אומר שזה מתיר להפוך אותו לאובייקט. ההבדל בין מלך שמדמיין שהוא עבד (או אפילו מתחפש לעבד), לבין עבד ממש הוא עצום. אני לא יכול לשכוח שלאבלייס היא עבד ולדון בסרט כבאגדה. באמת חבל שזה לא קומיקס….
יש לי עוד משהו קטן להגיד – על הגרון עמוק עצמו – אבל הוא עדיין מביך אותי, מה לעשות
ע' היקר מאד, אנחנו ממש לא מדברים על אותם ספרים. אולי היה ספר שקדם לשניים שקראתי? (או שאולי אתה מערבב אותה עם אנני ספרינקל?)
הספר הראשון שעליו אני מדברת נקרא ORDEAL שפירושו ייסורים, וכשמו כן הוא. לא זוכרת שום היפיות ושום זונות שמחות, אלא מעבר מבהיל בחדותו ממחזר לסרסור אלים וחלאתי.
הספר השני שעליו אני מדברת נקרא OUT OF BONDAGE והוא מדבר על החיים שאחרי, ומביט שוב באופן רטרוספקטיבי ותעמולתי על העבר.
ושוב, שיהיה ברור – שום שמחה, שום הנאה, שום שחרור. באף אחד משני הספרים.
טוב, סליחה. היה ספר לפני זה שכולה שיר הלל לתעשייה.
את השלישי לא קראתי.
אז מה, סתם כתבתי כל כך הרבה?
ובאשר לתגובה השנייה שלך, ע' – אנחנו הרבה יותר מסכימים ממה שחשבתי, אבל (למקרה שזה לא ברור) בשום שלב לא התעניינתי בסרט בגלל הגירוי המיני. ועל מחשבות אין אצלי שום טאבו. אני לא חוסמת מחשבות.
ולא, לא כתבת סתם. היה ממש שווה וגם מחמם לב. תודה.
חבל שאת מתעקשת. 'זווית העין וגו' יכול להיות, ממרחק של קרוב ל-40 שנה, גם צילום שער של שבועון בול שהתנפנף מולך מעל חנות עיתונים בתחנה המרכזית ודיווח על סרט הפורנו האמריקאי הגדול. העובדות היבשות הן שסרטי פורנו החלו להיות מוקרנים בישראל לקראת אמצע שנות ה-70. למיטב ידיעתי, הם היו אירופאים. לפי קובי ניב, שהחל לסקר סרטי פורנו בעיתונות, הם היו סופט קור. הארד קור, מדקדק ניב, הם תוצר תחילת שנות ה-80'.
דווקא לא חבל. וזה לא היה שבועון אלא אותיות ענק על קולנוע מרכז. בהנחה שקובי ניב צודק – כנראה ש"גרון עמוק" היה החריג, הסרט בכלל היה תופעה.
מפתיע אותי לגלות שהיו מקרינים פורנו בקולנוע, קצת קשה לדמיין צפייה כזאת כחוויה קולקטיבית באולם, באיזושהי מסגרת מוסכמת…
משהו אחד שזה לא היה, זה קולקטיבי, למרות אחוות העמים שע' תיאר שם למעלה. הייתי פעם אחת, בגיל 15 (עוד סיבה לפקפק בנתונים של קובי ניב). גם הקולנועים הקטנים היו אז רחבי ידיים, לא כמו הקובות שיש היום. והצופים שרובם היו בודדים וחלכאים היו פזורים במרחק רב זה מזה ברחבי האולם.
(יש משהו משונה בלפגוש מישהו בשיחה כזאת, אבל זה מה שיפה באינטרנט, הכל נטו, בלי קידות וגינונים. אז ברוכה הבאה!)
למרית, אני לא ראיתי את גרון עמוק רק פעם אחת…
וזה מספיק והותר.
אני עם ע.
לגמרי.
ברור שאני רואה את הדברים מזווית מאוד מסויימת,
ואין בי כל צער וגם לא התנצלות על זה.
אני בטוחה בטוחה בטוחה, שלינדה לבלייס היתה קורבן.
עד שדיכוי נשים לא יהפוך לנחלת העבר
אני אשאר במקום הזה.
ותודה לך ע. שאתה עומד בע.קשנות, בע.קביות,
ובהמון ידע.נות, ונע.ימות…
מיכלי, כנראה שלא קראת עד הסוף – ע' חזר בו. הסתבר שלאבלייס כתבה שלושה ספרים. הוא לא ידע על השלישי ואני לא ידעתי על הראשון…
הראשון (שלא קראתי) נכתב עוד כשהיתה בתעשיית המין והוא כולו ששון ושקר.
השני (הראשון שעליו דברתי) נכתב כשנחלצה, והוא כולו אמת ויסורים.
והשלישי (שאותו ע' לא קרא) נכתב כמה שנים אחר כך, ושם הכאב הופך לאג'נדה שמתקנת ומאחידה את המציאות.
וגם אני בטוחה בטוחה שלאבלייס היתה קורבן (כפי שכתבתי שוב ושוב).
איזה יופי אז כולנו מסכימות.
נרגעתי.
"איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים"
להבדיל – נזכרתי בספר הקלאסי – "מוסקבה פטושקי" של ירופייב בתרגום נילי מירסקי,
"כולם אומרים" הקרמלין הקרמלין. מכולם שמעתי עליו אבל אף פעם לא ראיתי אתו בעצמי. כמה פעמים כבר (אלפי פעמים) …עברתי א מוסקבה מצפון לדרום….אבל את הקרמלין לא ראיתי אף פעם.
בטל אפשר להוריד את זה מהאינטרנט ולראות מה הפסדנו – אם בכלל
גדול! שכחתי את זה לגמרי.
ואת גרון עמוק אני כבר ראיתי בצורה מושלמת, בטלוויזיה הפוכה עם הפנטומימה של פיודור.
וברוך הבא!
רק להגיד (8 שנים אחרי שכל הדיון הזה התקיים) שזה פשוט תענוג לקרוא! את הפוסט ואת התגובות והדיון החכם, המכבד, הכתוב כל כך יפה, המעניין, הרגיש והמבריק שהתנהל פה.
תודה רבה!
[…] איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים […]