הפרק ה22 בסידרה של 28 מאמרים על אמנות הגוף של אהרון קליינפלד ועל הקשר שלה לדקדוק הפנימי של ויטו אקונצ'י.
המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס).
היחס למילים בספר הדקדוק הפנימי נע בין פנטזיה בלשנית בהשראת סיפוריו המחורזים של אלתרמן מעשה בפ"א סופית ומעשה בחיריק קטן*, לבין מיסטיקה פרטית, קבלה ספונטנית ונטולת-אל, על אף ההגברה שהיא מקבלת ממילות ההפטרה.
[* במעשה בחיריק קטן מגיח החיריק הקטן והעקשן ממקומו בתחתית השורה, מטפס על הו"ו ויוצר את השורוק ואת החולם. זכר המעלל הזה מהדהד אולי בשמו החולָמי של אהרון המנצנץ אליו "כמו חיריק צוהל המסתתר בתוך חולם" (87).]
אחד הדברים המייחדים את הקבלה של אהרון הוא שנוצרה על ידי גולם, או יותר נכון – על ידי תערובת ילדותית-פיוטית של גלמים מסורתיים וחילוניים:
אהרון הוא גולם קלאסי על פי המדרש והתלמוד, כלומר מצב גמור למחצה של האדם העשוי עפר, לפני שאלוהים נופח בו רוח חיים ונשמה. אלא שאהרון הוא גולם אוטרקי, ששואף להפיח רוח בעצמו, בלי עזרת האל: "ובמהירות נשף לתוך התלולית, ואמר – יהי איש, אבל כרגיל נשף חזק מדי והעפר התפזר ועף לכל רוח" (87).
משחקי ילדים
לפני שנים, בסוף הדוקטורט שלה, הגיעה חביבה פדיה ללמוד בבית הספר לתיאטרון חזותי. הקטע שהציגה כבחינת קבלה היה מופע קולי ותנועתי המבוסס על משחקי ילדים. אני מביאה כאן קטעים מן הדף שצירפה:
"משחקי ושירי ילדים מעניקים בהצגה זו כלים סימבוליים ותיאטרליים לביטוי הצמיחה האנושית מתוך ולמרות ה'היזרקות הקיומית'.
[…]
"מוטיבים חוזרים במשחקי ילדים נבחרו להשתרשר זה בזה ולהשתלב בתהליך הדרגתי של התפתחות: שינה ('מחבואים'), איבוד ('הלכה לנו ילדה לאיבוד'), קיפאון ('דג מלוח'), גילוי ותפיסה ('תופסת'), שבירה והחלפת זהויות ('נשברה הקערה').
"תהליך זה כולו נתון במסגרת הכוללת של שיר-משחק: יש לנו גולם במעגל. היציאה מן הגולם מקדמת את ההתפתחות לפרפר. המעגל רומז למחזוריות של שבירה וצמיחה.
"המשבר מהווה את התנאי ההכרחי להתקדמות. מבחינה זו הנפילה ל'קערה' היא החזרה ההכרחית והמשחררת לתוך 'הקערה הגדולה' הראשונה: הרחם, התהום, הדכאון, המלכודת הקיומית. בתוכה מתארע הקתרזיס (יציאת העכבר) המאפשר התגבשות הזהות, ופריחה מחוזקת של האישיות מתוך הכרתה בקיומם ובזכותם של מיני אני שונים בתוכה."
ואהרון הוא גם גולם גם במובן שבו הוא מופיע בפיוט – יצור עוּבּרי שניחן בכוחות הכרתיים.
ויותר מכל הוא גולם של פרפר: הוא "מתגלמינג" בתוך הפְּרֶזֶנט קוֹנְטִינְיוּס ומצפה ל"רגע הבקיעה הפלאי, רגע הפרפר" שבו נטווה החוט הדקיק והמתנוצץ של האהבה (בין מיכאל לרינה למשל, 283) או בינו לבין יעלי אשר "נבקעה כמו פרפר חי בשיעור ההוא לבאלט" (242).
גם טקסי ההִטהרות של אהרון נדברים עם טקסי הטהרות מסורתיים. אהרון עושה מדיטציה בטָהוֹרינג, ונמנע מחירבון ומאוננות ("הרי הוא כל כך טהור … אפילו לחרבן הוא לא מחרבן פה כבר שנים … אפילו לשפשף הוא לא משפשף" 279).
ולא פחות חשוב – גם "ספר היצירה" של אהרון מבוסס על ההנחה שצירופי אותיות הם הטכניקה של הבריאה גם החומר שלה. ולא משנה אם הפרקטיקות הפוכות לעתים: בקבלה הרשמית למשל, יש לשיבושי מילים כוח הרסני: אמירת הא-ב מהסוף להתחלה הופכת את הגולם לאבק. ואילו בקבלה השירית של אהרון נטען ההיפוך בכוחה המרפא של ההזרה.
וכך או אחרת – המאגיה של אהרון נגזרת מן הלשון; הסיומת הדקדוקית "ינג" מאטה את הזמן, הפתקים עם שמה של יעלי שהוא מכניס לסנדוויץ' שלו ובולע לידה בהפסקות (229) מנפישים מן הסתם, את האהבה המתרקמת בלבו, וגם לאותיות שהוא אוכל (כלומר תזונת הא-ב שהמציא, 88) אפשר לייחס הנמקות קבליות.
תהייתו של אהרון, האם הפה העבה של אבא יכול לבטא מילים ארוכות ומסובכות, מתחלפת בתהייה אם "הפה של אבא מסוגל בכלל לבטא מילה דקה כזאת כמו חוט" (216). אלה שתי שאלות דומות אך לא זהות: הראשונה נגזרת מן העילגות של אבא ומן החשש הטכני והפיסי ששפתיו גסות מכדי לעקוב אחרי פיתוחיה של מילה ארוכה. אבל "חוט" היא דווקא מילה קצרה וקלה להגייה. הקושי נגזר מן הניגוד בין השפתיים הבשרניות לאידיאה הדקה והרוחנית: "חו-ט, לואט אהרון בדקות שפתיים, בכוונה גדולה, חו-ט, כאילו הוא עצמו נמשך והולך מתוכו, מקרביו שלו, מיתרי ודק ונוגן, אבל גם אוורירי, ערפילי, כמו ההילה של האנשים בפילמים שלו, ויכול לעבור בעדינות דרך כל סדק ולהשתחל כמו דרך קוף של מחט" (216). אהרון מתקשה לקבל את הפער בין גופו העדין של החוט לגסות הפה שאומר אותו. הוא כמהָ לאותה הוויה שלמה המתממשת לרגע בחזונו, כשהוא עצמו וגדעון ויעלי הפנימיים "דובבים חרש במילים היפות והטהורות ביותר שבעולם, ראשיהם קרבים ומתמזגים לרגע זה בתוך זה, לעולם לא ייפרדו עוד, שפה אחת להם" (291).
ובזאת אגב מסתיים (לפי הספירה המחמירה ביותר), העיסוק בפנטזיה ובמדב בספר הדקדוק הפנימי.
בשבוע הבא אנו מגיעים לפרקי: "לשונו בת החופש"
והראשון שבהם הוא אקונצ'י מאוננינג מתחת לרצפה, או Seedbed כמשל
אותיות קוסמיות בבלוג של נח ברוש השכן מרשימות 🙂
עוד על הגולם במדרש, בתלמוד ובפיוט, במאמרה היפה של לילי יודינסקי אשר בו נעזרתי בכתיבת הרשימה
יש לי כל כך הרבה לכתוב ולהאיר בסוגיית הגולם
עד שאיני מוצא לי נקודה של ראשית מבּוּע המלים
ועל כן אעיר כי יש לערוך הבחנה בין המושג המאגי של הגולם בקבלה מעשית (יצירת אגם מלאכותי לכאורה מן הבוץ על ידי נתינת השם המפורש בפיו/מצחו), ובין המושג גולם כפי ששמש פילוסופים ומקצת מקובלים שעיינו אף בפילוסופיה ניאופלטונית והרמטית ממקורות שונים
ועל כן ידעו והבינו כי הנפש הפרטית מתאווה לשוב אל גלמה, מוצאה וכור מחצבה העליון, ממנו נאצלה לראשונה- בתהליך זה של ריכוז כל כוחות ההכרה, עד שהנפש הפרטית כמו מתאיינת-מתגלמת ומצטרפת אל מוצא כל הנפשות/נשמות, החוזות משם באור השכל הכללי, וע"ד קבלת הזהר, שבה לספירת בינה שהיא התפשטות התגלות העולם מאת ספירת חכמה (העולה בגימטריה גל"ם)
ואליבא דספירת כתר, היא אי"ן, האור הנחשך, בוצינא דקרדינותא; וראי גם: תהלים קל"ט פס'16: 'גלמי ראו עינך ועל ספרך כולם יכתבו ימים יצרו ולא אחד בהם')
ועדיין יש גם לעמוד על הקשר בין הגלם, בין אדם קדמא"ה (אדם קדמון בקבלה) שהוא מהווה למעשה את כללות הספירות ודמותו כעין אדם
ובין מיתוסים דומים הנמצאים בשלהי העולם העתיק במקומות שונים של אדם של אור העשוי אותיות אידיאיות, בין היתר במדרש שיעור קומה
ובחיבורים ערביים מן המאה השמינית והתשיעית
ולא ארחיב כאן
את אלו ניתן לחבר לנברא הראשון שתואר שכמה וכמה מקורות פילוסופיים ומיסטיים כאדם הראשון האידיאי
וכמחשבתם היסודית של הדברים כולם [אצל הוגים נוצרים זוהה כמובן האינטלקט הזה ככריסטוס, ובאסלאם כנוּר אללה (=אור אללה) וכמחמד]
כאשר האדם אינו אלא צל חיוור של אותה תבונה ראשיתית-בראשיתית שאין קץ לה
ובאשר לסוגיית המהר"ל, זוהי כמובן הגדת עם ,על אף שבזמנו של המהר"ל נמצאו בעלי שם בחברה היהודית בפולין ובגרמניה שטענו ליצירת גולם
הגר"א אליבא דאגדה מפורסמת ניסה לברוא גולם בגיל 13 אלא שעצרוהו משמים. הגר"א בשלב אחר של חייו ייחד ביאור לספר יצירה ועל כן ראוי ללמוד משם מה חשב באשר ליצירת גלמים ולהבנתו הנכוחה של החיבור, וגם אם אגדות מהלכות קסם
יש תמיד הבדל והבחנה בין הבנה אנצקלופדיסטית,,סקירת עין מהירה בגילויים הספרותיים של הגלם,ובין התבוננות עדינה ומלומדת בהם (אני מתכוון פה למאמר של יודינסקי ואשד, אבל גם לכמה חיבורים אקדמיים שעסקו בגולם)
ועל החיבורים שהוזכרו שם אפשר להוסיף את מאמרו של גרשם שלום 'דמות הגולם בהקשריה האדמתיים והמאגיים' וגם את ספרו הפנטסטי של הסופר האוסטרי בן ראשית המאה העשרים גוסטב מיירנק שיש בו הרבה מרוחו של האקספרסיוניסם הקולנועי הגרמני (למי שמחפש לראות בהומונקולוס אצל הופמן ואצל פריץ לאנג במטרופוליס, כנראה אליבא דפאראצלסוס, איזה משב רוח אגדי-מאגי יהודי)
וגם נזכרתי לפתע באלבומם הראשון של הקליק ודני דותן עם 'ילד מבחנה אטומית' 'גולם' ו'אינקובטור' וגם בויקטוריה חנה הבוראת את ספר יצירה מחדש בכח אמנות הדיבור שלהּ
ולספר הדקדוק הפנימי עוד לא הגעתי, אולי אחר-כך
במה שכתבתי למעלה על יודינסקי, אשד וכמה חיבורים אקדמיים התכוונתי לכך שיש בהם מן האיצקלופדיזם הלקסיקלי מילוני יותר מאשר ניסיון להבין לעומק את התשתית ההכרתית-מטפיסית העומדת בבסיס דיונים פילוסופיים ומטפיסיים ותיאוסופיים קבליים בסוגיית הגולם, שהיא תופעה תרבותית עולמית ממש.
ויש בהם לטעמי, משום המורה באצבעו על מקום הופעת דיונים בספרות רבנית-קבלית, מבלי יכולת להגיע לידי התבוננות פנימית בכל הופעה והופעה.
לאט לאט. אי אפשר להספיק הכל – גם לפרוש את היריעה וגם להעמיק, במסגרת תגובה, ארוכה ככל שתהיה.
ההבנה שלי במושג הגולם בקבלה היא באמת מאד שטחית, אבל די בה כדי למקם את המהלכים של אהרון ואת הזיקה הקבלית שלהם.
אני לוקחת בחשבון שמדובר בילד, כלומר מקובל ספונטני, וגם הגולם שלו הוא שעטנז בין שורה של גלמים, קבליים, זואולוגיים וגלמים של משחקי ילדים.
ובכל זאת הייתי שמחה אם היית בוחר להאיר פן אחד של הגולם המתקשר לדרמה הפנימית של אהרון
אני לא יודעת לגבי חיבורים אקדמיים בנושא, אבל אני יכולה להעיד על עצמי שזה בדיוק מה שעשיתי, הצבעתי על דלתות, כדי שמי שרוצה יפתח אותן – לעצמו או לכולנו (למשל אתה). ואפילו בצורה המינימליסטית הזאת חששתי שאני טועה ומטעה.
ה"קבלה" של אהרון היא כאמור מקבילה (זה יפה – קבלה מקבילה) שצומחת מתוך החיבור בין אישיותו למצוקותיו, ולא מתוך תורת הקבלה. אבל אני בטוחה שידע בקבלה יכול להרחיב ולהעמיק את המבט.
אני דווקא לומד כאן הרבה מאוד. במיוחד בתחומים של חיבור בין אמנות המיצג ובין ריטואלים שונים. המאמרים בלינק הם טובים מבחינת היותם מראי מקומות, לכך כיוונתי. אם יש לי ביקורת מסוימת היא אינה כלפי הכותבים אלא כלפי מתודת כתיבה מסויימת שהפכה שגורה למדיי ברשימות על אודות תורות סוד/דתות/תרבויות, והיא של מיפוי, תיאור והצבת סימניות, ובכך לטעמי אין די.מה יודע למשל היסטוריון של מחול על חווית המחול.
אהרון ודאי אינו מקובל, אבל היסוד המשותף בינו ובין מיסטיקונים שונים בכל הדורות הוא "המרד הקדוש" בהויה, בזמן החולף, בעולם ובפגעיו. אהרון מעדיף להפוך את הזמן להווה נצחי, לעכב כפי האפשר את תהליכי הגדילה, ואינו מוכן לקבל את העובדה לפיה עולם כמנהגו נוהג. בכך שותף הוא למיסטיקונים "מתבגרים" רבים, שהריי מהי הנסיינות הכפייתית, בדיקת הגבולות התמידית, אם לא (בפרספקטיבה מסויימת) גיל התבגרות שהולך ונמשך בהווה מתמשך
שבו אהרון הופך אהרונינג
שועי,
שמעתי על הסרט אך אף פעם לא צפיתי בו
אנסה לפנות לי זמן הערב (ראיתי שמדובר בכמה חלקים,אני יוצא בדקות הקרובות לעיסוקיי וחוזר רק בערב), ותודה כי כל מה שקרוב
לאקספרסיוניזם של שנות העשרים משמח את לבי
כל שכן העיבוד האמור, וכך גם ציינו 400 שנה לפטירת המהר"ל (1609-1520)
אם כך עדיף לראות על מסך אמתי ולא במחשב… הסרט יצא על די וי די (יש לי אותו…) ויכול להיות מאוד, שנמצא להשכרה גם באוזן השלישית…
בהקשר הזה של המאמר,
אני לא מבין בכל זה, אבל העניין של גולם ולידה מכיל מין קונטרס פנימי. הגולם הוא עצירה בזמן. הזמן לא קיים עבור גלמים… בין מעשה ידי אדם ובין טבעיים. המהות של הגולם היא חוסר ההשתנות )לפחות החיצונית) ולכן גם עצירת הזמן.
לעומת זאת לידה היא התחלת זמן… כאילו נותנים לשעון המקולקל מכה, והוא מתחיל לעבוד לכמה דקות עלובות… וגם לא מראה בכלל את השעה…
יש אבל מקרה שהוא מקביל לזיווג שלמעלה. והוא שמעון סטליטוס שכבר מזמן רציתי להעלות את שמו כאן, אבל איך שהו לא יצא… (כנראה בגלל הדלתות)
אז הנה אני מעלה את שמו:
שמעון סטליטוס.
והנה קישור:
http://en.wikipedia.org/wiki/Simeon_Stylites
נראה לי שזה קשור לנושא הסדרה, ועד כמה שזיכרוני מאפשר (שזה לא ממש הרבה) הוא גם עדיין לא הוזכר כאן…
קודם כל יש לנו כאן מיצג שהקדים את אקונצ'י באיזה אלף שש מאות שנים. ובעיני זה מיצג ולא טקס.
דבר שני, המיצג הוא בדיוק המשך אבל מקביל למה שהעליתי למעלה. שמעון מגלם את עצמו… הופך עצמו לגולם בעזרת המיצג, ועוצר את הזמן… הפוך מלידה מחדש שבעצם גם היא סוג של לידה, אבל בלי זמן…
מקווה שלא יאשימו אותי בטריקת דלתות… שמתי קישור לויקיפדיה…
🙂
שועי – האם גם מיסטיקונים מתרבויות אחרות מורדים בזמן החולף באמצעות השפה, כלומר המילים והאותיות?
(זה יהיה שמך, בינתיים, אם זה בסדר מצדך)
העיקר בגולם אינו הסטאטיות, אף שכך זה נראה כלפי חוץ. הסטאטיות נחוצה כדי לא להפריע לצמיחה, לדברים החשובים שמתרקמים בסתרה. זה בעצם סוג של הריון ששיאו בהולדת הפרפר.
וגם כשאין פרפר בקצה המנהרה, עצירת הזמן של אהרון (כפי שכתבתי באחד הפרקים הקודמים) היא זמנית. הוא מכניס את עצמו להקפאה עמוקה עד שימצא תרופה למחלה.
את אנשי העמודים אני מכירה היטב עוד מספרו הקסום של אנטול פרנס "תאיס" (שמחשבותיו הלא טהורות של גיבורו מתגלמות בדמות שועלי זהב, בהתחלה רק שועל זהב אחד הכורע לצדו, וככל שהוא נהיה יותר מושחת הם הולכים ומתרבים ומתקטנים, עד שהאוויר נדמה כמלא אבק זהב, ורק מקרוב רואים שמדובר באינספור שועלים זעירים. זה ממש לא קשור לנושא, אבל זה מסוג הדימויים שנכנסו לי לתוך הנשמה).
שמעון עצמו מככב גם אם אני זוכרת נכון, ב"רגל החזיר של האב ג'ינפרו" (של אביעד קליינברג). ויש אכן משהו מן המיצג ומעצירת הזמן במעלל שלהם, הם כאילו מציבים את עצמם על כן, לנצח נצחים. אבל הם סטטיים מדי בעיני מכדי להיות גלמים אמיתיים (אף שמבחינתם הם אולי מגדלים נשמה-פרפר לגן עדן)
פוסט מרתק מרית. מאחר ואת הספר קראתי מזמן ברצוני לשאול האם הקשר אהרון-קבלה הוא מקורי שלך או משהו שקיים בטכסט ואת מאירה עליו?
שועי, יצא לי פעם לתת קורס באקספרסיוניזם גרמני וגם היה לי מורה גדול, פרופ. משה לזר שיסד את הפקולטה לאמנות בת"א. לשמוע אותו היה כמו לחזות בנביא עתיק שחזר אלינו.
איזה אתר זה? לא מצליח להבין
אנדרסן מלך הגשם- שמח על פגישתנו המחודשת. אקספרסיוניזם גרמני מאוד מדבר אליי על אף שמעולם לא הבנתי מדוע. אולי הבית הבא של פאול צלאו מהדהד יבהיר ואולי רק יסתיר: 'משהו מלביש אותנו/עור יום עור לילה/ למשחק עם הרצינות/האחרונה האפילפטית'. וגם משה לזר, נשמע לי משום מה מאוד מוכר.
מרית יקרה- כמובן,פירושי סוד על אלפא ביתות שונות הוא חלק מעולם הסוד בתרבויות שונות. פאול קראוס טען כבר בשנות החמישים כי ספר יצירה הושפע מחיבור שיעי-אסמאעילי מן המאה השמינית-תשיעית ואמנם הוא מצא שם כמה הקבלות מדהימות למדיי (או למצער מעוררות מחשבה עד מאוד). ברם, אפשר כמובן כי המהלך היה הפוך בדיוק, מן העולם היהודי לעולם השיעי. ולא זאת בלבד, אלא אפשר כי מדובר בתופעה אנושית רחבה שהיניבה כמה וכמה פירות דומים במתכונתם. למשל, גם בספרות הסופית (בעולם הסוני) רווחים חיבורי סוד של פירושי אלפאביתות, חלקם כנראה שמשו לתרגול מדיטטיבי.גם במסדר המינוריטי קתולי רווחו למיטב ידיעתי פירושי אלפא ביתות
אולי באמת כדאישנתי שהוא אעלה את הדברים בצורה מסודרת על הכתב.
ג'ים מוריסון/ריי מנזרק, פלוני איש הדלתות, יש סרט של לואיס בונואל על פי 'אגדת שמעון?
למען האמת הייתי מעדיף שיר של לורקה בנידון
אבל גם את הויה דלורוזה והצליבה ניתן לראות כאמנות מיצג מדממת, המבטאת את ייסורי האדם בעולם הזה, ובנוסח התיאטרון וכפילו של ארטונן ארטו. כל שכן, את המיצג המקביל של ר' עקיבה, עם מסרקות הברזל, הנפרד מן העולם בשמע ישראל.
יחד עם איוב והאמאם עלי (מייסד השיעה)בתחרות בין לאומית על תואר הסובל האולטימטיבי.
על קשרים בין אמנות מיצג לריטואלים דתיים (מי שקושרת ביניהם במפורש בזמננו היא האוריתמיה האנתרופוסופית) כבר נאמר לא מעט בתגובות של 'כתוב בגוף' אבל אפשר לומר עד בלי דיי
באשר השפה מביעה את מחשבותינו
ואפשר לראות את הקשרים בן אמנות מיצג וטקסים דתיים כפיתוח של ה-homo ludens
האדם המשחק ליוהן הויזינגה
ותודה על הלינק למהר"ל (טרם צפיתי, שבתי לביתי לא מזמן), במיוחד בימים בהם האדם משחק בעיקר בזיפזוף בין ערוצי טלויזיה נומריים, ובהקשה עיקשת וחסרת תכלית על מקשי המקלדת אלפאביתיים, וכך מבלי משים יוצר לו לעתים, במובנים רבים, גולם (אפשר גם שיותר מגולם אחד) אלא שכעת כבר קשה לאתר בהם את המקום בו הניח את המלה 'אמת' בכדי לבטלו מן העולם, וכל שנותר לו הוא לכבות ללא שמירה או ללחוץ מעדנות על כפתור ה-reset בכדי להיוושע.
ובכלל בתשובה לשאלתו של המגיב מעליי הייתי עונה?
אתר נפלא, מעורר פליאה ומאיר השראה, וזה לא מעט.
אנדרסן – תודה!
הקישור לקבלה לא נמצא בטקסט. אהרון הוא ילד חילוני. הוא לא מעיין בספרי קבלה והמספר נצמד פחות או יותר לתודעתו. אבל מצד שני – כשמישהו מנסה לכשף בעזרת אותיות עבריות (ועוד עם הפטרה ברקע) זו לא ממש אסוציאציה פרועה, לא?
והאקספרסיוניזם גרמני קרוב גם ללבי. (יום אחד אכתוב עליו פוסט)
שועי – על המוסלמים ידעתי קצת, בגלל הקליגרפיות הרוחניות שלהם, אבל עד כדי כך? כמו בקבלה העברית? אשמח לקרוא את הפוסט הזה.
ותודה גם על המשפט האחרון ובכלל שאתה כאן
מרית,
סתם ככה בלי סיבה, או אולי כי שועי קיבל מתנה כבר, או כדי להביע הסכמה למשפט האחרון בתגובה שלו למעלה, הנה שי ממני:
להביא את "ילדי גן העדן: של מרסל קארנה (אם אנ זוכר נכון ז'ק פרוור אחראי על התסריט) על הבוקר, זה כבר אלטרואיזם מן המובהר
ולמרות שלא לי נועדה המתנה
תודה
יש כאן מחשבה על הכלל
אם כך, זו הייתה הברקה גדולה מצידך, לחבר את אהרון לזה. לזה התכוונתי במילה 'קבליסט' שהקפיצה קצת את שועי. מישהו שעושה שימוש בטכניקות מאגיות, מדיטטיביות, מבלי להיות מודע להקשר כמובן, כמו ילד, ואנחנו עושים את ההקשר. לזה קראתי 'קבליסט'.
ןלשועי –
אני בהחלט מתרשם מהידע שלך, ועוד יותר מן הגישה האקלקטית שמחברת דברים ותרבויות ומאפשרת לך להבין/לדעת/להרגיש דברים שלא כמו הגישה השכלתנית/'מסמנת הדברים' (ציטוט ממך) אתה עושה עבודה מאוד יפה.
אשריך, צדיק.
אין לי ברירה. בגיל שש התוודעתי(בכוחות עצמי) לראשונה לאיליאדה והאודיסיאה ולמדתי אותו יחד עם סיפורי התורה. הספקתי ללמוד בחיי כמה תרבויות ושיטות מחשבה בצורה יסודית ולאחר שמבקרים רוב- החיים בעולמות מחשבה שונים, ולא טורחים לעשות היררכיות של מה נאה יותר וטוב יותר, מבנה העולם הופך כזה, שאין דבר פחות משונה עבורי מלשים טקסט תורני בצידו של טקסט ספרותי או טקסט הגותי סיני/הרמטי/סופי/ניאופלטוני/יוגי. איני רואה בכך דקונסטרוקציה דרידיאנית וגם לא אקלקטיסיזם
אלא עדות לרצון אמיתי לגעת בליבם של טקסטים
לראות את המחיצות, הגבולות, השינויים- לא להתעלם מהם- ואף על פי להצביע על הדברים הדומים, המציינים אותנו כבני אדם חושבים-חווים בכל מקום וזמן
משום שחומות הפרדה יוצרות ניכור ואיבה בין בני האדם
למשל: לאחרונה העברתי קורס אוניברסיטאי שדן בזיקות הדדיות בין טקסטים ניאופלטוניים יווניים (פגאניים), טקסטים הגותיים ומיסטיים ערביים, וטקסטים קבליים עבריים
דומני, כי תלמידיי, שהיו רבניים בחלקם הגדול
נהנו מאוד, ולא חשו באקלקטיות, או שמנסים להאכיל אותם בכף איזו אג'נדה שמאלנית-ליברלית-הומניסטית, אלא אדרבה הם חשו כי הם מתוודעים לזיקה רוחנית בלתי מבוטלת בין הוגים שונים, בני לאומים שונים, כפי שטרחו להדגיש בכמה הזדמנויות
תודה לכולכם ידידים יקרים (וגם לך אורח מבולבל)
ולך פלוני – תודה על המתנה הקסומה המאירה (באופן אחר מזו האקספרסיוניסטית) דברים שנאמרו במהלך הסדרה ולצדה. ובייחוד על הילדה ההיא שמופיעה משום מקום כדי להראות שגם את הכאב הגדול ביותר אפשר להפוך למשחק.
אתה איש טוב אבל שנינו צריכים להתאזן על טרמינולוגיה משותפת. באקלקטי נתכוונתי רק לטוב. מבחינתי אקלקטי=מוחין דגדולה
לקבל כל מה שניתן, מכל המקורות שהם מקור אחד. ואני תרשם שאכן אתה שם.
ומרית, שוב, אחל'ה סדרה. למדתי המון.
ראשית, תודה לכולם על החברה יקרת המציאות והנדירה.
מוחין דגדלות הוא המצב העלאי בקבלה הלוריאנית המבטא את הוצאת הפרצופים מן הכח אל הפועל (אחר שלבי היניקה והעיבור)
ומבטא את שפע היצירה האנושית בשיאה, באשר המקובל אז לא רק מתוודע אל עולם האלהוּת אלא גם
יוצר/מצייר פרצופים חדשים בתוככי האלהוּת
(יש בכך פיתוח של רעיון זהרי, לפיה תלמיד החכמים השלם מצליח בכח תלמודו לצייר שמיים חדשים, עולמות חדשים, עולם רוח ההולך ומתפשט ומתרחב לאין קץ)
הלוואי ונימצא שם, אישה ואיש, מכח תלמודו, תחומי העניין השונים, ונרחיב אלה אל אלה
באשר לי, אם פלוני הוא פותח הדלתות, אני הוא איש סימני השאלה ובעל חיוך ה- Cheshire Cat
אין בעולמי ודאויות, ועל כן אני נהנה דווקא מן הטרמינולוגיות השונות המושמעות פה, דווקא משום שהן מעידות על נפשותיהן הייחודיות של הכותבים/ות, ובאשר הן גורמות לי לתהיה אהובה, האם הבנתי נכון? האם אני יכול לנוכח התובנה לחזור ולפרש את הדברים באור שונה לחלוטין?
וכן, אפשר להפוך את הכאב הגדול ביותר למשחק
זוהי האמנוּת בחלקה הגדול
ניתן להפוך את הכאב הגדול ביותר גם לחיוּך אנושי, שביר וכן גם כן
והא בהא תליא
אתה לא יודע איזו סערת מראות חוללו בתוכי המשפטים האלה
"הוצאת הפרצופים מן הכח אל הפועל (אחר שלבי היניקה והעיבור) … לא רק מתוודע אל עולם האלהוּת אלא גם יוצר/מצייר פרצופים חדשים בתוככי האלהוּת. (יש בכך פיתוח של רעיון זהרי, לפיה תלמיד החכמים השלם מצליח בכח תלמודו לצייר שמיים חדשים, עולמות חדשים, עולם רוח ההולך ומתפשט ומתרחב לאין קץ)"
איזה אושר, תודה
ובאמת שאלתי, ומעמקי הסידרה – יניקה לפני עיבור?
ובעיקר את הלב.
אהרון הצעיר היה בטח מתבלבל ומתגלם מול כל השפע המסחרר הזה, אבל זה כיף (-:
ואני חשבתי, שלא במפתיע, על "הסיפור שאינו נגמר" יקירי, שבו ישנם יצורים מוזרים- האכארים והשלמופים (אין לי כוח לבדוק עכשיו, נדמה לי שכך כותבים את שמותיהם)- בגלגול אחד הם גלמים
עצובים ומדוכאים שכל צער העולם על כתפיהם ובגלגול אחר פרפרים חופשיים, מאושרים, קלי דעת ו..די טיפשים.
ואני רואה שלכבוד סיום הקטע הנוכחי בסדרה וכדי להמתיק עבורי את הגלולה הקשה לעיכול של אקונצ'י ששב לפתחנו בשבוע הבא, זרעת פה לכבודי, מרית, שתי מתנות מענגות – ראשית את "מעשה בפא סופית" ו"מעשה בחיריק קטן"- מבין היצירות שאני הכי הכי אוהבת.
עד לפני זמן מה עבדתי בימי שלישי בערב, כזכור, בדיוק בשעת הטקס. עם סוף מפגשי הקבוצה ההיא כל אחד התבקש להביא טקסט כלשהו-כראות עיניו.
הבאתי והקראתי בתענוג גדול את "מעשה בחיריק קטן"…
והשי השני הוא בעצם לשועי, כי חביבה פדיה זו המחלקה שלו, אבל משחקי ילדים אני תמיד מאמצת בשמחה, והמתנות כאן הן הרי מתנות קולקטיביות, וגם זה חלק מהכיף (-:
אה, ועוד אסוציאציה לגולם- ספרה המטריד והלא כ"כ קל לקריאה אך המעניין והאיכותי של שהרה בלאו – "יצר לב האדמה".
גם אם לא תמיד נחשבנו צמד נורמטיבי
(הכנסייה הוקיעה כאיום ראדיואקיבי)
כדאי היה לבוא לכאן מהיכלות דומה
הישר לוירטואליה של מרית האדומה.
כי פאדובה פירנצה ובולוניה הן פסה
אחרי מרית ואלמוני שועי ואנדרסן
שלא לדבר על הצפייה בקליינפלד אהרון
עושה שפאגטים בשפה, מיצג ותיאטרון.
הנה מצאנו פה מקלט אחרי אלפני שנים
גם דלמדיגו בא ועוד כמה פאסבדונים
את אבולעפיה גם נזמין בצד המהר"ל
בזה הקצב עוד יבוא משה חיים רמח"ל.
חזרנו מן הבּרוֹך בשל שאילתא של מרית
תשובה קטנה על שאלה: יש קבלה נוצרית!
מלים ואותיות פרשו כנפיים בניכר
הגיעו עד איטליה, מדמעות נהר הכבר
היו ימים טובים, בעכו, סיינה ופרובאנס
תרבות ערב תרבות אדום , קאתארים ופרס,
עשו קרוֹשה ומקרמה וכל השעטנז
נכנס יפה אל העברית היישר מעם לועז.
אנחנו מחכים עכשיו יפה בקוצר רוח
אנא שועי הוצא מהר ממשכיות תפוח
הרבץ תורה על השפעות של ניאו אפלטון
איך לערבות הקבלה הביאו את הטון.
עיבור לפני יניקה
כנראה בשל ההתלהבות לא שמתי ליבי לכך שלא הזכרתי כסדר
והסדר צריך להיות כפי המשתמע מגידול אמהי של ילד-עולל, על דרך המטפורה (לא מטונימיה), עד היותו מסוגל לפעול ולחשוב באופן עצמאי, כלומר היותו ליוצר/ת
טיילו ודנו הילכו שלובות חכמה ואהבה?
ואיך עוצרים את מדמנת האלימות האנושית ומשיבים אל נקודה אידיאית, הראשית
את מה שכבר הפך לעזובה
ואף על גב שטרם זרקה בשיערי שיבה
ואף מתלבט אני כל ימיי אם יש בזה תשובה
אמרתי אעלה פה מקצת הרהורים למשובה
אולי תבוא מכך לנפשי מעט תנובה
והנה שאלתך היא בעיני טובה
סימן טוב הוא למעשה,דיבור ולמחשבה
כל שכן כי מעידה היא על קירבה
אך דע כי למעלה מן השם, הדאו, השילוש וגם אללה
חביב עליי יותר סימן השאלה
התחברו להן
או נשלבו כחכמה ואהבה יחדיו
לשועי
תודה על הטיול ובעיקר על השאלה (-:
מרית
תודה על בלוג מרתק.
השילובים שאת עושה פה וצורת ההגשה תמיד מגרדים את הפדחת שלפעמים מתכווצת מעיסוק יתר בתחומים מוגדרים מדי.
הצמד דלעיל ניסה לענות על שאלתך בנוגע לעיסוק בשפה בתרבויות אחרות, וכפי שכבר כתב שועי השפעות בין תרבותיות ניכרות תמיד במה שכרוך בפילוסופיה, הגות, קבלה.
זו נקודה בזמן שהרבה פעמים (אם כי לא תמיד) מאיימת מאוד על הסביבה, כשהוגה מתחיל להתעלם מהגדרות שהתרבות שלו מציבה לו.
אולי במובן הזה המשפט שציטטת בסוף הפוסט:
"דובבים חרש במילים היפות והטהורות ביותר שבעולם, ראשיהם קרבים ומתמזגים לרגע זה בתוך זה, לעולם לא ייפרדו עוד, שפה אחת להם" (291).
ושאת כותבת שחותם את העיסוק בפנטזיה ומד"ב בספר של גרוסמן יכול להיות בעצם נקודת פתיחה , אבל משום מה סוגר את העסק.
פיקו דה לה מירנדולה , איש הרנסנס, נפעם מן המשותף שהוא רואה בתרבויות אחרות , בקבלה, מנסה להשיט רעיונות, פראקטיקות, תפיסות עולם אל התרבות שלו ונרדף ע"י הכנסייה.
אברהם אבולעפיה, מקובל יהודי מרתק מוחרם ע"י רבנים לא מעטים ואצלו העיסוק היצירתי בשפה חורג הרבה מעבר לשפה העברית. הוא רואה את הקשרים בין לשונות שונות כמשותפות למקור אחד.
רבי יצחק בן שמואל שחי בעכו בימי הביניים, בתקופה של פריחה תרבותית בין דתית מרשימה, סופג בחיבוריו השפעות סופיות, וביומנו המיסטי "אוצר חיים" מוצא ערכים מספריים שווים למלים בערבית ובעברית:
(למשל "ונער סודו שך" ("אוצר חיים", קל"ב, ע' א') , כלומר לוקח את המילה הערבית "שֶך" ומפעיל את הגימטריה שלה על המילה העברית "נער". חישוב של שתיהן מורה על 320 , ובכך מצביע על מקור משותף, שמיימי, שלא מבדיל בין לשון ללשון).
כלומר, אותו רצון היולי של אהרון להיות בלתי נפרד מיעלי משותף גם לכמיהה התדירה של אנשים בהיסטוריה לנסיקה מעלה שבפנימיותה מתגלם הרצון להסיר את הרסן המחשבתי שתרבות מציבה בזמן נתון.
הם משלמים על זה מחיר, אולי בדומה למחיר שמשלמים על המעבר מילדות לבגרות , המחסום לדמיון, לשפה, לרצון להיות שותף למלאכת הבריאה. שועי מדבר על ההבשלה שמובילה להתגבשות של אדם כיוצר, אבל דווקא הרגע שבו הכמיהה של האדם להיות ברגע של השפה האחת, של הסרת מגבלות רוח התקופה שלו, הוא הרגע של העצירה, הרגע שהתרבות דופקת לו על הראש, לעתים של הנפילה מטה: בתרבות, בהשגה המיסטית, באהבה.
(לפחות אצל המקובלים יש ברגע הזה של המרד גם נחמה: חוויית ההתמזגות עם האחד מאפילה על המחיר של הבדידות החברתית וההוקעה. לאהרון אין את הפריבילגיה הזאת).
יש רק שירלי אחת שאני מכיר שכותבת כך
אם בך המדובר, וגם אם לא, שולח חיוך חוזר
(-:
תודה שירלי, וברוכה הבאה! (כלומר ברוכה הנגליית והמתממשת בתגובה – אחד הדברים הנפלאים בבלוג הוא המסתורין וההפתעה. אתה לא תמיד יודע מי משתתף בשיחה.)
ולגופו של עניין – אל דאגה, הפוסט הזה חותם את העיסוק בפנטזיה רק כדי לפנות את הבמה לשפה. כך שאין כל נתק, אלא נדבך נוסף.
(כלומר: אנדרסן, פלוני פותח הדלתות, פיקו, שירלי)
אני יודע שלזה לא מקובל/נהוג
אבל אני רוצה להודות לכולכן/ם על אחת התכתובות המהנות ביותר בהן השתתפתי מאז שהתחלתי להיות מעורב איכשהו בעולם הבלוגים
וכמה אפייני, מרית, שזה יקרה דווקא כאן
הרבה אושר לכולם
נשתמע בהמשך
כי אני חותמת… (-:
שבת שלום!
אני המומה. אמרתי לך, מרית, שמתוך קשיי התיפקוד מול המחשב לא עמדתי בקצב קריאת הכתבים שלך, ועכשיו ברגע זה סיימתי לקרוא את כולם בבת אחת (כתוב בגוף, לא כל השאר, לזה עוד מחכה). לא קראתי את כל ההתכתבויות, אך פה ושם, ועכשיו ניסיתי לעקוב עד הסוף אחר ההתכתבות הנוכחית. אתם רואים, אני אפילו לא יודעת מינוחים מקצועיים כמו פוסטים ובלוגים. קודם כל, אני המומה מכמות הידע של שפע האנשים המאזינים, קוראים ומשתתפים כאן. חוץ מזה, אני מגלה מחדש את עולם הגלמים העשיר המרכיב את העולם הזה. לפני כמה שנים נאלצתי להכיר את עולם בית החולים (והחולים). אני זוכרת את הגילוי הזה, שבתוך העולם שהכרתי עד כה, שהסתבר בדיעבד לא כעולם שלם, אלא כעולם הבריאים בלבד, ישנו עולם נוסף, חבוי, גלום – עולם החולים ובית החולים. יש בו גיאוגרפיה (לך תתמצא במחלקות השונות) ויש בו חוקיות רבה, יש בו הירארכיה ויש בו גלוי ונסתר, ויש בו הכל – ואני לא ידעתי. להבדיל, וסליחה על האסוציאציה, אני מרגישה עכשיו ככה גם עם האתר שלך. שוב חייתי את חיי בתמימות (כי איכשהו אני תמיד חוזרת לזה) ושוב התגלה שהוא רק חלק קטן ושגלום בו באופן בלתי נראה עולם שלם של אוצר הבלוג שאת מביאה ואוספת סביבך, מרית. ניסיתי רגע לראות אם יש קשר בין המילה בלוג ו-גלום, אבל יצא לי גלוב, שזה גלום כשמצוננים. וכאן באה לידי ביטוי הפליאה הנוספת שלי – אני מרגישה ממש כמו תינוקת בעולם הגדול. רמת היכולת שלי לתפקד במסגרת המחשבה, היא כדלעיל (גלום-גלוב). כשאני חושבת יותר מידי נורא כואב לי שריר המחשבה. ועם זאת, אני מרגישה שכל הנאמר פה מדבר אל האפשרות לעשות תרגיל שיווי משקל אחד פיזי-רוחני ברגע אחד, שבו פתאום הכל יהיה מובן גם למי שלא יודע כלום. וכאן אני מתחברת מחדש אל הגולם והאהרונינג וכו' – כשהייתי ילדה הבנתי ישר שלא נועדתי לקלוט ריבוי פרטים וידע. לכן פיתחתי שיטות להבין דברים על המקום, ללא ידע מוקדם או מאוחר, רק מתוך שיווי משקל מאוד מסויים בין הגוף שלי למקום שבו הייתי. זה היה סוג של עצירת זמן ומקום שהפך לאצירת זמן ומקום. ואני נדרשת לו עכשיו ברגע זה, מתוך התפעלות והתפעמות מהעולם שנגלה בפני, ומשום שזו הדרך היחידה שבה יכולה להתחיל בכלל לנסות ולעכל אותו. לכן כתבתי כאן… תודה.
תישארי, תישארי…
ותלמדי את כולנו את קיצורי הדרך שלך!
וגם אני המומה מהעומק והרוחב והיצירתיות של הדיאלוג פה. תודה לכולכם!
לא יודע,
זה נראה לי קשור: