בבית ילדותי היה ספר על אמנות הציור הגוֹתית.
שעות רבות ביליתי בהתבוננות בציורים המסתוריים והנפלאים שהודבקו בין דפיו.
למשל בציור הזה:
"המלכה הבנאית", כך קראתי לו בלבי. ימים רבים שקדתי על חידתו; זה לא רק האוקסימרון של בנאית בכתר ובשמלה (שאמנם רוכך מעט על ידי הוורוד של הלבֵנים), אלא גם הגודל – כלומר הקוטן התפאורתי של החומה, ואיזו כפילות חלומית שלא הוגדרה עד הסוף. עד שיום אחד הבנתי שזה קומיקס: שתיים מן הנשים הניצבות בתוך המבנה הן גם אלה שבונות את החומה. הגילוי הזה לא הפחית מן המסתורין, רק הוסיף לו תעתוע של זמנים שונים המתקיימים זה בצד זה, באותו מרחב.
מאוחר יותר למדתי את פשרו המדויק של הציור. לא אחשוף אותו כאן כדי לא לנטרל את הסוגסטיביות, אבל אין כל מניעה למסור את שמו: עיר הגבירות, כלומר LA CITE DES DAMES, זה מה שנכתב מתחתיו בצד שמה של אישה: כריסטין דה-פּיזַן ועוד המון פרטים בגרמנית (כן, הספר היה בגרמנית משום מה, וריבוי האותיות הגדולות עם הניקוד המשונה תרמו גם הם לזרותו.)
*
פמיניסטית מן המאה הארבע עשרה
כשגדלתי וקראתי את ספרו של הויזנחה "בסתיו ימי הביניים", נתקלתי שוב בשמה של דה-פיזן. הוא צץ לו בטבעיות ליד שמותיהם של גדולי המלומדים, המשוררים ואנשי הרוח של התקופה, גברים כולם. לקח לי שנים לעשות עוד צעד לעבר הדמות שמאחורי השם: כריסטין דה-פיזן, פמיניסטית מן המאה הארבע-עשרה והאישה הראשונה שהתפרנסה מכתיבה, כלומר נהנתה מחסותם של פטרונים עשירים כמו לואי מאורליאן ופיליפ "האמיץ" דוכס בורגויין, שמימנו את כתיבתה.
היא נולדה בשנת 1364 בוונציה, והגיעה לפריס בגיל חמש בעקבות אביה שכיהן כרופאו ויועצו האסטרולוגי של שרל החמישי.
בגיל חמש-עשרה נישאה למלומד צעיר ומבטיח, ואחרי עשר שנות נישואים מאושרים ושלושה ילדים שאחד מהם מת בינקותו, חלה גם בעלה ומת.
בבת אחת הפכה מאישה מפונקת ומוגנת למפרנסת הראשית של ילדיה, אמה ואחייניתה שנותרה בפריס. כמעט ארבע עשרה שנים בילתה בבתי משפט בנסיון לגבות כספים שנעלמו. אויביה נקטו בסחבת, הפגינו זלזול והשחירו את שמה (הם ניסו להציג אותה כמי שמחפשת "אהבהבים אוויליים", כלשונה). מתישהו נפלה למשכב, וכשהבריאה החלה לכתוב ולא חדלה במשך כעשרים שנה.
היא כתבה עשרות ספרים, מסוגים שונים ומשונים: שירים ליריים ובלדות שבהן תינתה את געגועיה לבעלה המת, ספרי הגות והיסטוריה, ספרי הדרכה לשליטים וספרי הדרכה מוסרית לילדים, וכן איגרות רבות – איגרות ספרותיות שמוענו לדמויות מיתולוגיות וסימבוליות, ואיגרות שנשלחו למנהיגים ואנשי רוח ובהן הגיבה על אירועי התקופה.
היא הכירה תודה למוזות הקטנות שלה שהקלו על כאבה, ובעצם היתה הראשונה (ואף האחרונה למשך שנים רבות), שהציגה את המוזות כבנות לווייתה של יוצרת אישה.
במקביל לכתיבתה הרחיבה והעמיקה את השכלתה. עוד בילדותה גילתה נטייה ללימודים. אמה ניסתה לכוון אותה לעיסוקים יותר מקובלים כמו טווייה, אבל אביה עודד את סקרנותה האינטלקטואלית ובעלה האוהב תמך בכל מה שעשתה. את עיקר השכלתה על כל פנים, רכשה במאוחר, בכוחות עצמה. היא חשה שותפות גורל עם נשים אחרות והקדישה חיבורים רבים לעולמן הפנימי של נשים, למעמדן ותרומתן להיסטוריה.
*
האם האישה נהנית כשאונסים אותה?
בספרה עיר הגבירות למשל (שממנו לקוח האיור), כינסה נשות מופת מן המיתולוגיה וההיסטוריה בחברת שלוש גבירות אלגוריות: צדק, חסד ואמונה, והתווכחה בין השאר עם הקביעה שנשים נהנות כשאונסים אותן. הדעה הזאת זכתה בימי הביניים לגיבוי "מדעי": תיאוריה רפואית קבעה שגם האישה פולטת זרע בזמן שהיא גומרת (ולכן גם נהנית יותר, כי היא גם פולטת וגם מקבלת זרע). העוּבּר לפי התיאוריה הזאת נוצר מן המפגש בין הזרע הגברי לנשי. כלומר אישה שנאנסה והרתה הגיעה מן הסתם לסיפוק מיני, ואין לה כל עילה לתביעה משפטית. כריסטין דחתה את הדעה הזאת והדגישה את האלימות המופעלת כלפי האישה.
*
אני אישה קטנה ובודדה ואני רוצה להיות כזאת
חלק ניכר ממה שנכתב כאן למדתי מספר החיזיון של כריסטין דה-פיזן שיצא כמעט בחשאי ב-2008, בהוצאת כרמל, בתרגומה של שולמית שחר שאף הוסיפה הערות, הקדמה ואחרית דבר.
ספר החיזיון הוא אלגוריה – סוגה נפוצה מאד בימי הביניים ואחת הצורות הספרותיות הפחות חביבות עלי.
[באשר לאלגוריות – "היפה יפה בסוגו", אמר אריסטו, אבל אני עדיין מסתייגת מהן, כמו מכל סוג של אמנות (פנטומימה למשל) שיש לו רק שכבה אחת.
הנה משהו שאומר הויזינחה בספרו בסתיו ימי הביניים על ההבדל בין סמליות לאלגוריה:
"כל ריאליזם במובן של ימי הביניים מוליד לאנתרופומורפיזם [האנשה]. כיוון שייחסה קיום ממשי לאיזה רעיון, רוצה הנפש לראות את הרעיון הזה חי, והיא יכולה להשיג זאת רק אם תפרצף אותו. כך נולדת אלגוריה. לא הרי זה כהרי הסמליות. הסמליות מבטאת קשר מסתורי בין שני מושגים, האלגוריה נותנת צורה נראית-לעין לתפיסתו של קשר מעין זה. הסמליות היא פונקציה עמוקה מאד של הנפש, האלגוריה היא פונקציה שטחית שלה. היא עוזרת למחשבה הסמלית להתבטא, אבל בתוך כך היא מעמידה אותה בסכנה על ידי שהיא ממירה רעיון חי בתמונה. כוחו של הסמל אובד על נקלה באלגוריה." מתוך הפרק החמישה עשר: "הסמליות בירידתה".]
קראתי את ספר החיזיון בעצלתיים עד שהגעתי לחלק השלישי שבו משלבת כריסטין דה-פיזן את סיפורה האוטוביוגרפי.
דה-פיזן ממחיזה את הסיפור ומציגה אותו כדיאלוג בינה לבין "הגבירה פילוסופיה". היא פותחת בנאום ארוך שבו היא מתלוננת באוזני "הגבירה פילוסופיה" על התלאות שספגה מיד "הגבירה גורל". (כולן גבירות אצל דה-פיזן, חוץ מן הענק שבבטנו היא מוטמנת על ידי "הגבירה טבע" בראשית הספר; כלומר בחזונה היא הופכת לעוּבּר של גבר, ש"הגבירה טבע" מכניסה להריון…)
כשכריסטין מסיימת את תלונתה מגיע תורה של "הגבירה פילוסופיה" להשיב ולהוכיח לה עד כמה שפר גורלה.
"הגבירה פילוסופיה" משתמשת במגוון נימוקים – החל מטיעונים חסודים בסגנון "הסבל הוא מפתח למלכות שמיים" ועד טיעונים ענייניים כמו "יש מסכנים ממך, שלא היו להם מעולם הורים נהדרים, בעל אוהב, ילדים טובים ובריאות גוף ונפש כמו שלך". אבל גולת הכותרת, לפחות בעיני, הוא החלק שבו מזכירה "הגבירה פילוסופיה" לכריסטין שלוּ היה בעלה בחיים היא היתה עוסקת עכשיו במשק בית ובגידול הילדים במקום בתענוגות הלמידה:
"ברור לי שתודי," אומרת "הגבירה פילוסופיה", "שבשל טובה זו שבלימוד לא היית רוצה לוותר על העיסוק בו (גם אם הִמעטת לעשות זאת) ועל ההנאה ממנו ההולמת אותך כל כך, תמורת כל הטובות של 'הגבירה גורל'. על כן אל לך לחשוב עצמך לאומללה כשבידך בין היתר, מכל הדברים שבעולם, זה הגורם לך שביעות רצון והנאה יותר מכל, כלומר הטעם המתוק של הידיעה."
סוף טוב הכל טוב. כריסטין חוזרת בה מתלונותיה ואף משווה את החלק הזה של "ספר החיזיון" ל"אבן אודם יקרה, בהירה, זוהרת ללא כל עננה, וככל שמתבוננים בה יותר כך היא נושאת חן יותר." איך כתבה באחת הבלדות שלה: "אני אישה קטנה ובודדה ואני רוצה להיות כזאת".
את שנות חייה האחרונות עשתה במנזר. במשך אחת עשרה שנים לא פרסמה דבר. היא שברה את שתיקתה רק ב-1429 בפואמה שכתבה לכבוד נצחונה של ז'אן דארק, ובה הציגה את הנצחון כהישג נשי וביטוי לאהבתו של האל למין הנשי בכלל.
*
הנסיך על הסוס הלבן
אין הסכמה באשר למקוריותה של כריסטין דה-פיזן, למעט דעותיה על נשים. היא קצת דידקטית מדי (ולא רק לטעמִי הרגיש להטפות מוסר). ואני אישית עוד לא שוכנעתי בסגולותיה הספרותיות. אבל מבחינה מסוימת זה הופך אותה לעוד יותר מעוררת השראה; לא מדובר בתופעה חד פעמית, גאונות שאי אפשר ללמוד ממנו כלום על כלום, אלא באישה עם קצת מזל, שבעזרת תבונה, אומץ ונחישות יצרה לעצמה מקום בעולם לפי מידותיה.
באחרית הדבר של ספר החיזיון מצטטת שולמית שחר את דבריה של "הגבירה דעה" לכריסטין:
"ולעתיד לבוא ידברו על אודות עבודתך יותר מאשר בימי חייך… לאחר מותך יבוא נסיך אמיץ וחכם, שבשל תוכנם של ספרייך היה רוצה בכך שימייך היו בזמנו והיה משתוקק לראותך".
ושחר אף מוסיפה ומפרשת למען הסר ספק, שכריסטין מקווה "שנסיך יבוא, אולי גם על סוס, אך לא כדי להציל נערה מכלאה ולשאתה לאישה, כי אם כדי להתפעל מכתביה של אישה שאינה עוד בין החיים."
זה לא קומיקס.
כלומר?
זה כן קומיקס, של שני ריבועים.
קודם הן היו בחדר ואחר כך יצאו לבנות
ומעורר השראה. מוצאת חן בעיניי מאוד התמונה שבה היא עצמה בונה את החומה. מתקשרת לאמירה שלה: "אני אישה קטנה ובודדה ואני רוצה להיות כזאת" – אמירה שבעיניי היא מהפכנית גם היום (אולי בלי ה"קטנה").
אני אוהבת מאוד גם רעיון המחזת הסיפור האוטוביוגרפי. מזכיר לי את העבודה הנפלאה בעיניי של שרלוטה סלומון, שהמחיזה את סיפור חייה בציורים רבים והקדימה, גם היא, את זמנה.
אני מכיר כמה מספריה ומתרגומיה של שולמית שחר
אבל על הספר הזה אייכשהו דלגתי, ולכן אני שמח על הפוסט. יש להניח כי יכולתה של די-פיזן לכתוב ולהתבטא כפי שהתבטאה במאה הארבע עשרה הונעה מהיותה בת טובים
נשים אחרים פעלו ויצרו גם כן בחברות הנוצריות (לאחרונה דן תומר פרסיקו באחד מן הפוסטם אצלו בגוליאנה מנורוויץ'). אלא מאי? אלו, שבדרך כלל באו מן המעמדות הנמוכים, התמסרו לחיי נזירוּת, וכך נוצרה ספרוּת עירה יחסית של מיסטיקוניות נוצריות, אשר פעלו בחסות הדת והכנסייה.
אגב, בחברה האשכנזית- יהודית בימי הביניים היו קולות שיוויוניים למדי באשר לנשים בנות טובים. אלו זכו לחינוך, להשכלה ולכיבוד רב.
תופעה זו יצרה מצב שבו בעלים אלימים חויבו ליתן גט לנשותיהם על ידי בתי דין (אברהם גרוסמן דן על כך באריכות בספרו 'חסידות ומורדות'). גם בחברה החצרנית בספרד הנוצרית נכתבו החל בראשית המאה השלוש עשרה חיבורים , מעשה ידיהם של גברים, בגנות הנשים ('מנחת יהודה בן שבתאי שונא הנשים') וכנגדם- חיבורים אשר דנו במעלותיהם היפות ובמידותיהן הטרומיות (למשל: אוהב נשים).
בראשית המאה השש עשרה, אחד מרבי המכר הגדולים של הרנסאנס האינטלקי היה הספר, דיאלוגי די-אמורה, מאת ליאונה איבריאו (יהודה בן יצחק אברבנאל) אשר מורכב מדיאלוג פילוסופי בין פילו ובין סופיה, ואהבתם האפלטונית הנדירה (אמנם שוב חיבור גברי)
זה כמו להגיד האנציקלופדיה העברית היא רומן אפי, היא ארוכה פחד, מלן ספורים על כל מיני משפחות מלוכה, וגנרלים, והיחסים בניהם, כשגומרים לקרוא אותה מרגישים מאוד חשובים והולכים לראות האח הגדול בטלביזיה.
תודה!
זה יופי של משחק להגיד על האנציקלופדיה העברית רומן אפי. מעבר לכל מה שציינת יש לה מבנה שבור לגמרי מבחינה עלילתית (הרבה יותר מטרנטינו), והיא מאורגנת לפי א-ב, מה שיוצר אפקט פורמליסטי ומנוכר 🙂
(על העניין הזה של הא-ב כבר עלו רבים, מדן צלקה ועד פיטר גרינווי בסרט שלו על חדרי האמבטיה. שווה להקדיש לזה פוסט).
ברור שאנציקלופדיה זו אנציקלופדיה, וקומיקס זה קומיקס. ובכל זאת יש עקרונות משותפים, והרבה יותר מעניין לבחון את מה שלא ברור ומובן מאליו. זה פותח הבנות חדשות ואפשרויות חדשות לכתיבת רומנים אפיים ולציור קומיקס.
חני, תודה! ושרלוטה סלומון מחזירה אותנו לשאלת הקומיקס 🙂
שועי, תודה לך.
את ג'וליאן מנורוויץ' אני מכירה היטב, ואפילו מצאתי תוכניה של ההצגה הראשונה שעשיתי "מוכרת הגפרורים", שבה תרגמתי קטע מהחזיונות שלה, על טיפות הדם המחליקות מכתר הקוצים של ישו ונעלמות כשהן מגיעות לגבותיו. היא משווה אותן לחרוזים ולקשקשים של סרדין, ואומר ששטפו כמו גשם ממרזב (דימוי סוגסטיבי במיוחד כשחושבים על המרזבים הגרגוילים של ימי הביניים). החזיונות שלה הם דוגמא טובה לעוצמה של הסמליות לעומת האלגוריה.
ועם זאת המיסטקוניות לא התפרנסו מכתיבתן, וכפי ששולמית שחר מציינת, רבות מהן גם לא כתבו בעצמן אלא הכתיבו לגברים את חזיונותיהן. אני חושבת שאתה ממעיט בערכה של כריסטין דה פיזן כשאתה תולה את הישגיה בהיותה בת טובים. אין בתקופתה שום מקבילה למעמד ולהכרה (הכספית והאינטלקטואלית) שקבלה.
איני ממעיט בערכה של כריסטין דה פיזן
נסיתי לטעון כי בחברה הפיאודלית- מעמדית קשה היה לנשים מבני המעמדות הנמוכים להביא את כשרונותיהן לידי ביטוי
העובדה הפשוטה היא שגם בתולדות ימי אירופה גם במאות השש-עשרה והשבע עשרה, ימי ההומניזם הרנסאנסי והרוקוקו, היו מעט מאוד נשים אינטלקטואליות.
כריסטינה מלכת שוודיה היתה מקרה נדיר של מלכה ואינטלקטואלית.
כריסטין די פיזן מצטרפת איפוא לנשים בודדות שכתביהן הצליחו להישמר עד לתקופה המודרנית, כדוגמת: סאפפו, ראבעה אלעדוויה, תרזה די אבילה, ומעט מדי אחרות, שהצליחו לזכות למעמד שהוא בעולם הפטרנליסטי
שהצליחו לזכות בהכרה
דוגמא יפה לכך היא העובדה שמוחי אלדין אבן ערבי אחד מן ההוגים המרכזיים בסופיות הערבי לדורותיה היה תלמידן של שתי שיח'יות סופיות באלאנדלוס. היות שאף הן לא כתבו- ובחברה בהן חיו לא נטו לשמור את זכרן, רק כתבי אבן ערבי עוד הוסיפו לשמר עובדה זאת שאלמלא הם היתה נשכחת מלב כליל
כן, אבל אם היו מבקשים ממני לתאר את פאני ארדן, לא הייתי אומר: היא כמו אריק שרון רק יותר רזה….
הדוגמא הקודמת היתה יותר משכנעת 🙂
כשלימדתי תיאטרון חזותי הייתי נותנת תרגיל: להשתמש בחפץ שימוש בלתי רגיל. והתנאי היה שהחפץ "יסכים" לשימוש החדש, כי אפשר להפוך כל דבר לכל דבר. אפשר להתאפר לפני תפוח אדמה כאילו היה ראי, אבל זה לא מעניין כי כלום לא קורה. התפוח אדמה נשאר אותו תפוח אדמה.
אבל כשמישהו יודע להתבונן, הוא לא כופה על החפץ להיות משהו שלא מתאים לו, אלא מגלה בו צד חדש שלא היה ידוע מראש.
הפוסט המשולש שלי שמשווה בין חייל הבדיל של אנדרסן, לתיאטרון האפי של ברכט, לפסלי החפצים של פיקאסו מסביר את זה באופן מלא ומשכנע יותר.
זה הראשון:
http://www.notes.co.il/marit/45639.asp
לא יעזור לך, בסופו של דבר תתמכר למשחק הזה, ויש לך פוטנציאל 🙂
את הפיקסו לא מצאתי. ואת הברכט היה קשה לאתר באתר… הכל מפוזר כזה…
יש דברים שאין להם רב פנימיות (משורש פנים, "פייס" באנגלית) והם מה שהם, לא יותר מזה, ומין הראוי שיישארו גם כך.
למשל צמר גפן.
אם מתפוח אדמה אפשר לעשות צ'פס או פירה או לבשל אותו במרק, ואפשר אפילו לעשות ממנו חותמות,, הרי צמר גפן יישאר צמר גפן, ולא חשוב מה יעשו אתו. אפילו אם הילדים בגן עושים ממנו עננים, הוא נשאר צמר גפן.
וזה לא קשור להתבוננות. זה מצב צבירה של הצמר גפן. שהוא לא יכול להיות משהו אחר. האשמה היא במתבונן, שבמקרה הטוב יכול לטעון אחר כך להגנתו, שלא רואה את הצמר גפן ברור כי הוא מטושטש כזה.
זה גם לא קשור לנקודת מבט, למה שאין לו צורה, אין גם זווית התבוננות אחת השונה מרעותה.
גם הקומיקס זה ככה.
כמו צמר גפן.
להגיד על יצירת אמנות שהיא קומיקס, זה כמו להגיד על פינה באוש שהיא ספורטאית.
ועל מרסל דושאן שהוא אינסטלטור.
ועל גרטה גרבו שהיא אישה.
יש דברים שהם מה שהם ולא יותר,
יש דברים שהם פחות ממה שהם… (וזה הרוב)
וחש דברים שהם יותר ממה שהם… (וזה נדיר)
אין סיבה לערבב בניהם.
כן, לא קל להתמצא. הארכיון פשוט לא מתאים לאתר בינתחומי
זה הברכט
http://www.notes.co.il/marit/45853.asp
וזה הפיקאסו
http://www.notes.co.il/marit/46042.asp
שים לב במיוחד למכוניות צעצוע שמהן עשוי ראשה של הקוֹפה…
העולם מתחלק לשומרי גבולות ולמבריחים
אני שייכת לסוג השני
מעבר לכל הסיבות האחרות זה נראה לי קצת משעמם לשמור על מה שיש
רציתי להגיד עוד משהו על תפוחי אדמה אבל עודף דוגמאות מביא לרככת המוח
אז זהו
טוב סליחה,
אין על מה (:
מאד נהניתי מהדוגמאות שלך
חומר נהדר למחשבה
טוב אז עוד דוגמא אחת…
🙂
כשאין גבולות, אז גם לא צריך שומרים, ולא צריך מבריחים.
ואם יש גבולות, ויש שומרים, ויש מבריחים, אז איפה ההבדל בין השומרים למבריחים? לא כולם שבויים של הגבול? לא כולם עבדים שלו?
בכלל עדיף שלא יהיו גבולות…
אני עדיין חושבת על פינה באוש הספורטאית 🙂 ודושאן האינסטלטור.
שאלות טובות ורחבות ידיים
אין לי תשובה מוכנה
(ואני בכלל חשבתי שאני כותבת פוסט על נשים)
בקשר לפוסט על נשים. התברר לי בשיחה שערכתי השבוע, כי ביפן ישנם שבעה מגדרים שונים, ברובם של טרנסג'נדרים, המוגדרים באופנים שונים, ולא שניים בלבד כמקובל במערב
איני יודע האם זה נכון, אבל זה מעניין- ולו רק במחשבה
כי הרי גבולות הם הגדרות, והגדרות מתחייבות מן השימוש בשפה, שכן באם לא יהיו סימנים מוסכמים, תחומים, איך נבין איש את רעהו
בכלל
מרית, את נסיינית גבולות, יותר מאשר מבריחה
משום שאת דומה שעיניי למי שמנסה להזיז ולערער את הגבולות יותר מאשר מי שמנסה להתגנב דרך גבולות קיימים בכדי להצליח להגניב רעיון או סמל
פתאום חשבתי כי 'עיר האושר' שלך היא עיר שבה כל הזמן המבנים משתנים, החדרים נמצאים תמיד בתנועה בשיפוץ בבינוי בשיקום בשבירת קירות ובבניין מרפסות
אורחיה יודעים כבר לאן הם מגיעים, ולמרות שהם נכנסים לאותה עיר, הם לא מגיעים פעמיים לאותו מקום
צריך להיות 'אורחייך' ולא 'אורחיה' בשורה האחרונה. הנה דוגמא חיה לכך שבכדי להיות מובן יש להציב גדרים, גבולות
האות הרבה לפני המלה היא כבר גבול גדול
לדעתי זה המונח הנכון – יש מגבניקים (משמר הגבול), ויש מסיגי גבול (ורק חלקם מבריחים). ואת מסיגה
סתם הערה. הפוסט הוא הרי על נשים
שועי – תודה! זה תיאור מקסים של עיר האושר, כבר מתחשק לי להיות שם.
ועמוס – מדויק כהרגלך ושומר על הריבוי, תבורך
הרבה חיוכים מסוגים שונים הביא לי הפוסט הזה, גם כשכתבתי אותו וגם בתגובות.
לא חשוב מבריחה או משיגה… מה שחשוב זה הגבול, כמו בציור למעלה. המלכה והאישה בונות חומה. גבול. זו בצד אחד, וזו בצד האחר. ואין שער לחומה… לא חשוב איך מסתכלים על זה, גבולות זה רע. גם בשפה.
איך הצליחה המלכה לשכנע את האישה לבנות חומה?
האם החומה היא יצירת אמנות?
האם זה שיטפס על החומה, לעבור לצד השני, כדי לטעום מפרות אסורים שבגן, הוא אומן?
האם המורד שיקעקע את החומות הוא יוצר? אפילו כשהוא הורס?
או מי שיכתוב על כל זה שירים?
שפה היא וירוס מהעולם החיצון… (זה לא שלי… :-), של מקלוהן…) בדיוק בגלל הגבולות החדים של מילים. לא היה עדיף שמילים יהיו כמו גרעין של מנגו… שאף פעם לא יודעים מתי הם מתחילים?…
בגלל זה יש את הבעיה עם אקונצ'י.
טלי מעדיפה חומות בצורות.
מרית נהנית מזה שאקונצ'י קורא תיגר לחומות.
ואני בכלל לא רואה את החומות.
אפשר ששפה מילולית היא רע
אך באין הצעה ידועה אחרת לשיח, תקשורת והבנה
אפשר שזוהי מערכת הכרחית, המהווה כרגע,בד בבד, את האמצעי הטוב והמתקבל ביותר על הדעת
זאת ועוד, מבחינה זאת כותבי שירה במיטבם הם נסייני שפה, או קובעי גבולותיה מחדש
דווקא בספרות סוד יהודית, ישנה ראיה כי אפשר שבני האדם יתקשרו בעתיד באופן טלאפתי, גם באמצעות שפה של מובנים- אבל לא באמצעות השפה המלולית הקיימת, וכן מצינו שם הרבה את
השיוויון הגימטרי שכינ"ה=שפ"ה
עוד דבר (שאלת תם) שפה היא וירוס הוא ציטוט מטראנס-נובה אקספרס לויליאם ס' בורוז, אם זכרוני אינו מטעני, ומשם אומץ על ידי לורי אנדרסון בשיר ידוע למדיי
מיהו אותו מקלוהן שמדובר בו?
ועוד משהו, למרית, האם לא הערכת אי פעם כי הנשים שבתמונה לעיל,בהנהגתה של כריסטין די פיזן, בונות את עיר האושר? או לפחות את רבדיה הראשונים? מה שניתן לחשוב בטעות שהוא פלטפורמת אינטרנט
אפשר שמקורותיו חוזרים לאחור כשש מאות וחמישים שנים
טוב, חשבתי על זה קצת, ונראה לי שזה לא פייר שאני כל הזמן שואל שאלות בלי לתת תשובות… עוד יהיה אפשר לחשוב שאין לי כאלו… 🙂
אז כדי להסיר ספק החלטתי לענות על השאלות האחרונות ששאלתי.
התשובה לשאלה הראשונה-"איך הצליחה המלכה לשכנע את האישה לבנות חומה?" מופיעה בחצי השמאלי של הציור.
המלכה ושתי אחיותיה, באו אל העלמה. אל ביתה. אל מעונה. המלכה הביאה כלי ריק. האחות הכחולה נשאה אלה, והאחות הצהובה הסתירה מראה.
אמרה המלכה: החיים הם ככלי ריק. ערכו אבל בתכולתו.
אמרה האחות הכחולה: מי שבורח מן האלה, לעולם לא יראיה.
שלפה האחות הצהובה את המראה ממחבואה והציגה אותה קרוב אל פני העלמה.
ראתה עצמה הנערה, נחרדה, ובנתה חומה.
ולא ידעה שאת רצון הגבירה היא ממלאת.
בקשר לשאלה השנייה: "האם החומה היא יצירת אמנות?" הרי התשובה פשוטה: לא!
השאלה השלישית: " האם זה שיטפס על החומה, לעבור לצד השני, כדי לטעום מפרות אסורים שבגן, הוא אומן?"
התשובה מורכבת. זה נורא תלוי בפרות שבגן. וגם נורא תלוי בצורך לטעום. אם זה רעב, וזה תפוח, אז זו לא אומנות.
השאלה הרביעית: "האם המורד שיקעקע את החומות הוא יוצר? אפילו כשהוא הורס?"
אז אני אשאל את עצמי שאלת נגד: אפשר לבנות בלי להרוס?
השאלה האחרונה: "או מי שיכתוב על כל זה שירים? "
זה קשור למה שמרית חשבה.
היא חשבה שזה פוסט נשים. וזו טעות. ב"רשימות" מקובל שפוסט נשים הוא תמיד פוסט נגד משהו… לא חשוב מה, אבל נגד. כאילו, אם אין שם נגד, אז זה לא פוסט נשים.
צר לי, אבל במאמר כאן אני לא מוצא כלום נגד…
אז זה לא פוסט נשים.
שועי,
http://en.wikipedia.org/wiki/Marshall_McLuhan
נדמה לי שהוא אמר את זה.
ואענה לך בקואן זן ידוע, המסביר אולי את בחירתך באנונימיות רבה:
הראה לי את פניך האמיתיות
בטרם נולדו אביך או אימך
אם העלמות היו מכירות את הקואן הזה
אפשר שהן לא היו בונות את החומה כתכניתה של הגבירה, לשיטתך
אפשר כי כל אחת היתה יוצרת
ועוד שאלה אחרונה? האם אתה חולי?
האם היית חולי מלכתחילה?
יש משהו מתעתע במעבר מטוהר הגזע של הקומיקס לגרעין של מנגו (על אף שהדוגמאות שלך היו מלכתחילה חתרניות מדי בשביל שומר גבולות אמיתי).
מזל שלא כתבתי את פירוש הציור הרשמי, כי זה היה מכבה לך את כל האורות
זה מקסים:
הראה לי את פניך האמיתיות
בטרם נולדו אביך או אימך
מדבר אלי בדרכים רבות ועמוקות.
ועוד דבר מקסים, שאתה שיודע מאות הוגים בעל פה לא שמעת על מקלוהן. איפה היית עד עכשיו?
(זה מזכיר לי שכשבני הגדול היה קטן קטן והיו שואלים אותו: מאיפה באת אלינו? הוא היה עונה תמיד: "מבין העציצים הסגולים". בהתחלה הוא היה קטן מכדי שאפשר היה לברר את הכוונה, ואחר כך הוא כבר לא זכר. אז אולי אתה יודע?)
ובאשר לעיר הגבירות-עיר האושר, אני עדיין בעיר הילדוֹת 🙂
ועוד דבר אחרון חביב – עד שהכרתי אותך השלמתי עם האלימות המסוימת שכרוכה בערעור על גבולות. אמרתי לעצמי שזה מחיר החופש. אבל אתה מביא אפשרות שלא דמיינתי את קיומה: שבירה שהיא בעצם איחוי. תודה
אני עדיין לא יודע מיהו מקלוהן
מבין העציצים הסגולים הוא מקום מצוין לבוא ממנו. זוהי נקודה יחוס ראשיתית מעולה.
ובאשר לאיחוי, כעומק השבר כך צורך האיחוי.
(-:
אם אומרים שכל הדגים שבבריכה הם נסיכים מכושפים, והבריכה ריקה, הרי הטענה היא נכונה. כלאמר אמתית לוגית. כלאמר- מדעית כל הדגים שבבריכה מכושפים.
בעולם ריק מקומיקס, לכל הקומיקסים שבו יש גבולות.
ומה הגבול בין ההר לגיא?
ואיך יודע הענן היכן להוריד את הגשם?
יללה, צריך ללכת לעבודה…
כשהייתי קטנה באמת חיפשתי תמיד את גבול הגשם. המקום שבו מצד אחד יורד גשם ומצד שני זורחת שמש
ועכשיו אני הולכת לשחות בבריכה 🙂
ומשכילה מעניין הפוסט ונעלבת מהאלמוני – טלי מעדיפה חומות בצורות? חלילה! מכחישה ומתכחשת!
ואני עוד מעט אלך לשחות בבריכה (-:
מרית- היה לחיפוש שלך קשר לספר נהדר בשם "המסע אל ארץ הגשם" במקרה? ספר ילדים ישן עם צילומי שחור-לבן של פטר מירום. לא שנראה לי שהיית זקוקה לו לצורך השראה, אבל בהחלט ייתכן שהיית זקוקה לו לצורך עונג.
זה היה הפטר מרום החשוב של ילדותי
אבל אזכור את ההמלצה, תודה
מחזיר את הדיון מעט אחורה, אבל –
א. מי החליט שקומיקס חייב יוותר מריבוע אחד? או ריבועים בכלל?
ב. אנונימי – דווקא לצמר גפן נטפלת? ציטוטים נבחרים מתוך "סבסטיאן וטוחני האספרגוס":
"צמר גפן הוא חומר לבן, נוצתי, שיש שיש לו משפחה בשמים…"
"אין לו ריח משלו אך יש לו ריח של אתרוגים…"
"הוא נקודת ראות אופטימית על המציאות…"
"אין לו מצב קיומי אחד, והיום הוא צמר גפן."
למה אחורה, דרור? אתה מקדם את הדיון. מה מקדם? מקפיץ אל העתיד.
ואם לא היה ריבוע, איך היו שוברים אותו?
יפה המסה הקטנה על צמר גפן ב4 ציטוטים. בייחוד נגע לי ריח האתרוגים.
מרית, דרור,
בדאו דה צ'ינג מוגדר הדאו וההולך בו, כריבוע שאין בו זוויות.
אולי כמו לנסות לעצב ריבוע מצמר גפן
שועי יקרי, סיפור מס' 138 של האחים גרים נקרא קנויסט ושלושת בניו:
בין וורל ובין זויסט חי אדם ושמו קנויסט ולו שלושה בנים. אחד היה עיוור, שני פיסח ושלישי עירום ועריה. פעם יצאו לשדה וראו ארנב. העיוור ירה בו, הפיסח לכד אותו, והעירום תחב אותו לכיס. אחר כך הגיעו לאגם גדול ועצום שבו היו שלוש סירות. אחת הפליגה, אחת טבעה ולשלישית לא היתה קרקעית. לזו שלא היתה לה קרקעית נכנסו כל השלושה. אחר כך הגיעו ליער גדול ועצום שבו היה עץ גדול ועצום. בתוך העץ היתה כנסייה גדולה ועצומה, בתוך הכנסייה היו שמש עשוי מעץ אשור וכומר מעצה של תאשור שהגישו את המים הקדושים עם אלות.
"אשרי האיש המהולל,
שממים קדושים לברוח יוכל."
הו מצוין,
הבנתי מה העניק השראה ליוזף בויס (-:
שועי, בויס באמת הושפע מאד ממיתוסים וסיפורי עם, גם דרך רודולף שטיינר וגם באופן עצמאי (ואני הכי אוהבת את העירום שתחב את הארנב לכיס…).
[…] […]
תחילה התפעלנו מהפנטומימה כחיקוי. אבל אם הפנטומימה היא 'חיקוי הכול' וזה הכול הרי באמת שהיא חד-שכבתית. היא תהפוך לאוֹמנות כאשר הכלי הזה משרת רעיון. מרסל מרסו, למשל. 'קומיקס' נטול מילים מזכיר את הפנטומימה בכך שהקול המדבר מושתק. אפשר אולי לראות בנראטיב החזותי הדתי בכנסיות, ה'ביבליה פאופרום', גם 'קומיקס'.
מסכימה לגמרי שהנרטיב החזותי הדתי הוא קומיקס. ויש לזה גם סיבה ארצית מאד, היכולת לתקשר עם המונים שלא ידעו קרוא וכתוב ולהנחיל להם את הסיפור הנוצרי. מה שריתק אותי פה (ואופייני להרבה כתבי יד) זה שאין חציצה, הפרדה רשמית בין הזמנים. במבט ראשון (לאנשים בני זמננו) זה נראה כמו מרחב אחד, מבנה עם חצר, ורק במבט שני או שלישי או יותר – נתקלתי בזה בילדות ואני לא זוכרת כמה זמן זה לקח לי, מתברר שאלה אותן גבירות בפנים ובחוץ, רק בזמנים שונים. האפקט של זה בדיעבד הוא מאד רגשי ונפשי, כי בתודעה הלוא אין מסגרות חיצוניות שמפרידות בין רגע לרגע, הכל משייט ביחד.
ובהמשך לכך ולגבי פנטומימה… מרסל מרסו לא מספיק לי. ככשכתבתי על בגדי המלך החדשים נדרשתי בין השאר לשאלה האם החייטים הנוכלים ש"תופרים" את הבגד מבצעים פנטומימה או תיאטרון מחול? http://wp.me/pSKif-gFY אני מעתיקה לכאן את הקטע הרלוונטי:
בספרה "מסע אל עולם הריקוד" מנסה הרקדנית דבורה ברטונוב להסביר את ההבדל בין פעולות יומיומיות שמבצע פנטומימאי כמו מרסל מרסוֹ, לאותן פעולות המבוצעות בתאטרון מחול; מרסו, לדבריה, הוא אמן האשליה: "כאשר הוא עולה ויורד במדרגות דמיוניות, הוא גם מוצא את הריתמוס המתאים של העולה והיורד, המפסיק צעידתו לרגע קט בהגיעו למפנה בסולם [גרם] המדרגות." ברטונוב טוענת שיש קסם בַּדיוק, אבל הקטע נשאר כללי. הוא מתייחס רק ל"מכניקה" של התנועה ומתעלם מן המרכיב הפסיכולוגי, הרגשי. אילו ראינו לעומת זאת, כיצד אחד, רסקולניקוב (מ"החטא ועונשו") עולה או יורד במדרגות – לפני ואחרי הרצח…