כמעט קראו לי שרה, על שם אמו של סבי שרה נאמן לבית מושלי (או סבתא שׂוּרֶה בכינויה המשפחתי), שנולדה ביפו ב-1872 ונפטרה בשיבה טובה קצת לפני הוולדי. סבי רצה שיקראו לי על שמה. אמי סירבה. השם נשמע לה זקן ומיושן. שרית לא מצא חן בעיניה. "הייתי קוראת לך שירה, אבל עגנון עוד לא כתב אותה." וכך נקראתי מרית על שמה של אלה מצרית.
כמו כל הסיפורים הטובים יש לסיפורה של סבתא שׂוּרֶה שתי גרסאות:
על פי הגירסה התמציתית של המיתוס המשפחתי, היא אולצה בגיל שש עשרה להנשא לאיזה אלמן מנטורי קרתא וברחה על חמור בליל החתונה, כל הדרך מירושלים ליפו. הנישואין בוטלו, ולימים נישאה שנית בהסכמתה, לעולה חדש, אבא נאמן (זיידע) הסבא רבא שלי.
הגירסה ההיסטורית מצויה בזכרונותיו של אחיה הקטן יעקוב, מסמך מרתק בפני עצמו בזכות תוכנו כמו בזכות סגנונו הייחודי הענייני-רוחני עם ההומור היבש. יום אחד אולי אעלה אותו לרשת. זוהי על כל פנים (בהשמטות מסוימות) גרסתו של "הדוד מושלי" לסיפור. בילדותה, הוא מספר, היתה שרה חביבתו של אביה:
"מטבעה היתה עצמאית ופעלתנית, אולם רק בהגיעה לגיל 14 או לכל היאוחר 15 נפל משהו בחייה העשוי לפגוע בצורה קשה ואכזרית בחיי אדם עצמאי ובעל רגש כבוד מפותח כמוה." אמה ודודתה מצד אביה החליטו להשיא את ילדיהן זה לזה, "וכמקובל באותם ימים לא שאלו את פי הנערה וגם התעלמו מהתנגדותה."
ביום המיועד הזמין האב כמה חסידים לשתות איתם לחיים לפני תפילת מעריב. האם שהיתה טרודה בהכנות חשה ברע.
"תקפתה עוית. בין היושבים נמצא שכננו הרוקח יהושוע. מובן שרוקח כזה לא ראה מימיו אפילו מרחוק דיפלומה של רוקחות. אבא פנה אליו ואמר 'יאשה, הואל נא בטובך ותן לה דבר מה.' יהושוע סר לביתו אשר שימש גם בית מרקחת והביא 'משהו' לאמי. לא נודע מה היה אותו ה'משהו' הזה. אפשר רק לנחש כי לאחר השתייה כדת בסוכה היה יהושוע במצב גילופין ולא הבחין כלל בטיב הבקבוקים בבית המרקחת שלו. בכל אופן, התוצאה היתה מחרידה: חצי שעה לאחר שלקחה אמא את ה'משהו' הזה – נסתלקה לעולמה."
לחלק הזה של הסיפור היה סיפא עוד יותר מחריד. האם נקברה במהירות בבית הקברות היהודי בעג'מי, שבו נחה עד מלחמת העולם הראשונה, כשהטורקים החליטו להציב תותחים בבית הקברות שנשקף אל הים. הם נתנו אורכה של עשרים וארבע שעות לכל מי שרצה לפנות את מתיו. סבא שלי (כלומר נכדהּ) חפר ומצא אותה מקופלת בתנוחה שונה מזו שבה נקברה. כנראה שלא מתה לגמרי בזמן שכוסתה בעפר…
ובחזרה לנישואין שלא בוטלו על אף מות האם:
"אחותי קרעה שמיים בדמעותיה – אולם לשוא. לפי התפיסה המקובלת בימים ההם הרי היתה התנהגותה זו התנהגות מבישה ואווילית … באורח טבעי הפך יחסה האדיש לבן הזוג שעמדו לכפות עליה – למשטמה עזה. והדבר עורר תימהון בין בני המשפחה שהיו שואלים אותה מה פגם מצאה באברך המיועד לה? הן הוא בר אוריין מובהק, ירא שמיים, ומבחינה חומרית מזונותיו מובטחים לו לאורך ימים, שכן ב'תנאים' נקבע במפורש שהזוג הצעיר יהא סמוך תמיד על שולחן ההורים [כאן אני מדלגת על פרטים נוספים הנוגעים לסידורים הכספיים, מ. ב.]. כפי הנראה שגם הסיכויים הוורודים לסידור החומרי של הזוג הצעיר לא הניעו את אחותי לשנות את דעתה…
"ולמרבית יסוריה, הוחלט כי הזוג הצעיר יתגורר בירושלים. שרה לא רצתה בחתן, ולא רצתה לעבור לירושלים. נפשה חשקה ביפו שהיתה עיר יותר חופשית ועליזה מירושלים הקודרת והקנאית. אפילו אבי שהיה זהיר בקיום כל המצוות כקלה וכחמורה נטה חסד יותר לעיר יפו למרות חייה הקלים והעליזים. הוא הרגיש ששתי הערים שונות אחת מהשנייה, והדבר היה ניכר במלבושו. ביפו חבש תרבוש כמנהג הערבים, אולם כשהיה עליו לעלות לירושלים – היה נוהג להחליף את כסות ראשו בקפלוש (כובע לבד רחב שוליים), ולפעמים כשנזקק לשבת את שבתו בעיר הקודש היה נוטל אתו גם שטריימל, כדי שיהיה לו מה לחבוש בבית הכנסת ביום השבת.
"כאמור הסיחו הצדדים את דעתם מהתמרדות אחותי. תאריך הכלולות נקבע בשעה טובה, והחתונה נערכה כדת וכדין. לאחר טקס הנישואין מקובל היה להוביל את הזוג הצעיר לחדר מיוחד ולהשאירם שם רגעים מספר. זו היתה ההזדמנות הראשונה שניתנה להם לראות איש את רעיתו … זכורני כשהובלה שרה האומללה לחדר, קרעו לפתע פתאום צעקות את חלל האויר: מהרו! הכלה התעלפה!
"אני נמצאתי אותה שעה לילד החלון וקפצתי על ספסל שעמד ליד החלון כדי להציץ באחותי. האנשים שראוני רגזו עלי ועל סקרנותי הלא הוגנת והורידוני בכוח מעל הספסל ונזפו בי. עניתי להם: 'הניחו לי! מימי לא ראיתי אדם מתעלף, ורוצה אני לראות מה זאת התעלפות.'
"כאן ישנו חלל בסיפור, כיוון שאחותי שרה אשר שימשה לי מקור נאמן לזכרונות ילדותי, נמנעה מלשוחח אתי על תקופה זו. אולם זוכר אני בבהירות שני מומנטים מאותה תקופה אשר נחרתו עמוק בזכרוני. פעם אחת בבוקר השכם, הגיעו לאוזני חילופי דברים קשים בין שתי אחיותיו של אבא, האחת חמותה של שרה, והשניה רחל, האחות האהובה על אבי. מתוך הדברים הללו נתברר לי כי אחותי מסרבת בהחלט לחיות עם בעלה. המומנט השני היה יותר דרמטי. יום אחד הופיעה אחותי שרה בביתנו מבלי שנקבל כל ידיעה קודם על כך. היא עזבה את בעלה וחזרה אל בית אביה. לשם בצוע המעשה נסתייעה בנהג פרדות, או כפי שנקרא אז באותם הימים "מוקיר". המוקירים היו מסיעים אנשים ומשאות קלים בין עיר לעיר, ודבר זה נעשה על גמלים. אחותי הכירה את המוקיר הזה והוא הסיעה ליפו.
"אירוע זה היה ללא ספק המאורע המכריע בחיי אחותי. למותר לציין כי האורחת לא נתקבלה בסבר פנים יפות בבית אביה. אבי שקל היטב את הדבר ובא לידי מסקנה שאין כאן מעשה פזיז של אדם צעיר, וזוהי החלטה נמרצת של אופי העשוי ללא חת ומוטב להשלים עם המציאות מאשר להמיט שואה על חייה. נראה לי כי התרשם מאד בעומק נפשו מאופיה החזק … כידוע לא קל להפרד בישראל, כשאין הצדדים מסכימים לכך, חוץ ממקרים יוצאים מן הכלל. בעלה של אחותי סירב לתת לה גט, כי לדעתו לא עשה לה שום רעה שהצדיקה את מתן הגט, וביחוד שהאהבה קנתה לה אחיזה בלב בחור ישיבה זה, ובסתר לבו קווה כי יבוא יום והיא תשוב אליו, ודבר בריחתה יישכח. אולם הוא הכיר את אחותי הכרה שטחית בלבד, והעניינים נמשכו בצורה מיגעת במשך שנים, ובאין תקווה להחזיר את אחותי לביתו – הסכים סוף סוף בשברון לב להפרד ממנה …
"אחותי זכתה אמנם בנצחון אבל הוא עלה לה ביסורים ובצער. היא חזרה לעבודת הבית והיתה עוזרת לאמי החורגת [מתוך נאמנות לזיכרה של האישה האהובה, התעקש האלמן לשאת אישה עקרה אחרי מותה. מ.ב.]. בין החרדים באותם הימים הסתפקו בלימוד קריאת תפילה בלבד לנשים … אולם אחותי לא הסתפקה בזאת, ובמאמצים רבים רכשה לה ידיעות נוספות ולמדה גם לתפור וגם מלאכת מחשבת … לאחר זמן נישאה לאבא נאמן (שעליו עוד אייחד את הדיבור) ונולדו להם עשרה ילדים, מהם נשארו בחיים שמונה ילדים מוצלחים שגדלו לתפארת ולשמחת הוריהם. יודע אני כי יסלחו לי המעונינים אם אעבור בשתיקה על הישגי כל אחד ואחד מהם, אף כי הייתי עושה זאת ברצון."
ובחזרה אלי – אני שגדלתי על הגירסא המיתית, תמיד השתאיתי מאומץ לבה של הנערה-הכלה הרוכבת לבדה בדרך החשוכה מירושלים לתל אביב. אבל גירסת נהגי הפרדות או הגמלים המציאותית, אינה נופלת ממנה בהרבה. וכך או אחרת – שרה קבלה את מבוקשה. בעלה השני היה צייר, נגן חצוצרה וממציא, ובעיקר איש עדין ומלא אהבה שהניח לה לנהל את חייה מלאי הפעילות כראות עיניה.
זהו סיפור אופטימי ומעורר השראה. לו היתה לי בת הייתי קוראת לה על שמה. ובכל זאת יש לו סיפא חמצמץ שמעיב על השמחה. בתה הבכורה, הדודה יוכבד היפה הגאה וברוכת הכשרונות, לא סלחה לאמה שיצאה להגשים את עצמה והשאירה לה את הטיפול בילדים. מבחינתה שלה היא היתה רק בתו של אביה. יוכבד עצמה מעולם לא נישאה. היא גרה בתל אביב בדירה קטנה יפהפיה, בוהמיינית ומודרניסטית במידה. שום דבר לא העיד על גילה המופלג של הדיירת. לא הריח ולא הצבעים – לבן וטורקיז וצהוב וארגמן – ולא התמונות שהיו תלויות על הקירות, רקמות וקולאז'ים עשירים ומעודנים מעשה ידיה. הדירה היתה תמיד מטופחת. בלי שום כתם או רבב, ואני זוכרת את ההלם שבו קלטתי, שכל דבר שהתבלה מזוקן ומן התחזוקה חסרת הפשרות, תוקן בפלסתר רגיל של פצע. הם היו שם במקומות הכי לא צפויים, מן הכרית הרקומה שתפריה נפרמו ועד הסדק בציפוי העץ של איזה רהיט או באחת מדלתות הזכוכית של ארונות המטבח, וכמו הנשימו את הדירה כולה והפכו אותה לאנושית.
תוספת מאוחרת: מתברר שהדיוקן המקורי שצוייר על ידי גוטמן ב1926 נחתך בנסיבות לא ברורות. הדיוקן המלא בתנוחת המונה ליזה מופיע כאן בקצה פוסט על שלוש מונה ליזות: של ליאונרדו, מרסל דושאן, ויוזף בויס.
עוד סיפורי משפחה – הסיפור הרומנטי והטרגי על הצייר שהתאהב בילדה ועל יהודית שטרק בתו
*
תודה
איזה סיפור מדליק, איזו שושלת.
לרגע נדמה לי מסעהּ של שרה בלווית המוקיר
כמסען של בנות הקולונל באחרון המוהיקנים לג'מס פונימור קופר
והסיפור כולו דומני שלישו גוטמני (תל אביב יפו), שלישו עגנוני (תלמיד החכמים ובר אוריין) ויתרתו כסיפוריו של דוד שחר (התרבוש והקפילוש)
וגם את ברנר לרגע מצאתי בסיפור מיתתה הטרגי של האם, אולי גם את עקביה של נחמה פוחצ'בסקי
אין זאת כי אם המציאות היא האם הגדולה של
הסיפורים כולם
אודה ולא אבוש
לא ידעתי שמרית הוא שמה של אלה מצרית
היום ידעתי שמרית הוא שם של ציפור ושם של צמח
ואוו. עוד על יוכבד והפלסתרים, בבקשה.
הדיוקן שלה כבש אותי. במה היא עסקה לפרנסתה?
מירי, יודית, שועי, אהרון – תודה
רונית – כתבתי עליה ועל הפלסתרים ב"טבע דומם" אבל ערבבתי אותה עם דודה אחרת מצד סבתא שלי… מישהו (לא זוכרת מי) שלא אהב את "אסור לשבת על צמות" האשים אותי בשעתו בפולקלור של דודים משוגעים, ולא ידע שעשיתי שימוש מתון ונזירי במציאות. כל שבע אחיותיו של סבא שלי לשם התחלה, היו גברות דעתניות, אקצנטריות ושנונות. (כשהנכדה של דודה דינה התקנאה בילדה שהיו לה עשרים ברביות, דודה דינה אמרה "יופי, עכשיו היא יכולה לפתוח בית זונות".)
אם אלו השורשים שמהם את צומחת- נשים חזקות, דעתניות, יצירתיות ועצמאיות- הכל ברור! (-:
כבשה את ליבי סבתא שורה שלך, ואני רק לא מצליחה להוציא ממחשבתי את סיפור הקבורה המטריד- בעיקר אחרי שהייתי השבוע בלוויה.
הפלסטרים מקסימים לחלוטין, בעיקר כשלי עצמי יש עכשיו בבית כדור ג'אגלינג מעוטר בפלסטר (אני ממש לא יודעת מה לעשות איתם, הם נקנו כדי לשמח את ליבו של ילד, והם אכן משמחים כשהוא כאן). הכדור התחיל להיקרע קצת ולהגיר זרזיף של חול, ומה יכול לסגור פצע טוב יותר מפלסטר?…
תודה טלי, ואת ודודה יוכבד צודקות כמובן לגבי הפלסתרים.
אני חושבת שלא משתמשים בהם בגלל הגזענות הלא-מודעת של אנשים כלפי חפצים. זה נועד רק לפצעי האדונים 🙂
גם גזענות וגם פטישיזם- את ממש יודעת ללחוץ לי על כ—ל הכפתורים… (-:
מאד נהניתי לקרוא את הסיפורים, על סבתא שורה ואמה (בובה-יוכבד המסכנה), על דודה יוכבד, דינה וכל יתר אחיותיה (ביניהן גם סבתי הינדה :-)) מצחיק ששתינו ילידות אותה השנה, עם אותם סיפורים ובכלל לא מכירות חחח
סיפורים כאלה אסור שילכו לאיבוד ואני מאושרת שהעלית אותם כאן. בתקווה שיהיו עוד 🙂
יעל
יעל
תודה
ונעים להכיר 🙂
הגעתי לכאן מתנשמת מ"עץ השיער"- מירית! איזה סיפור משוגע ובלתי נתפס. והפלסטרים בכל מקום. הפצע הגדול של המשפחה