בשבוע שעבר לא פרסמתי שום דבר. כדי להתאושש מסינדי שרמן נזקקתי למנה של קלות ומרחב, וכל רשומה שעלתה בדעתי היתה קודרת ועופרת מחברתה. ובעודי מהרהרת בעצב מה זה אומר עלי (עיר-האושר, עאלק) פתחתי את "מר גוזמאי הבדאי" של ירמי פינקוס.
מר גוזמאי הבדאי הוא גיבורם של חרוזים מלבבים שחיברה לאה גולדברג. הם התפרסמו ב"דבר לילדים" לפני שבעים שנה ויותר ואוירו על ידי אריה נבון. ירמי פינקוס בחר שלושה סיפורונים וברא אותם מחדש כקומיקס: בראשון נלכד מר גוזמאי בתוך בקבוק לימונדה, בשני הוא עורך מסע ברכבת משונה רתומה לכלב-קיטור, ובשלישי הוא אורז את השמש ויוצא לחופשה.
זה ספר נפלא. אני מתפללת לאלוהי ההסברים שאצליח להגיד למה מבלי לקרקע את החן העדין והצוהל. (קצת סבלנות, הסברים הם זוחלים מבחינה זואולגית).
*
והלאה העבודה. נקפוץ ישר לדף שבו מתארגנים מר גוזמאי הבדאי וקופיפו לחופשה.
מר גוזמאי צועד בראש, שורק לו בנחת בעיניים עצומות. ביד אחת הוא נושא שמשיית חוף סגורה ובאחרת חולצה על קולב. בפריים שלפניו – ובעצם אחריו – וגם זה חלק מהקסם, התנועה הבוזמנית לפנים ולאחור – צועד קופיף שמחקה אותו. במקום שמשייה הוא נושא על ראשו כדור-ים גדול. הכדור הוא תחליף לראשו העגול של מר גוזמאי. הוא בדיוק בגודל ובגובה המתאים. גם הקופיף נושא קולב. עם בגד-ים.
אבל החולצה-על-הקולב של מר גוזמאי היא בו בזמן גם תיבת נוח: ההמשולש הקולבי הוא הגג, ופתח הצוואר הוא הדלת הפעורה שלתוכה צועדות החיות בריבוא איורים (התיבה גם מצדיקה בדיעבד את אריזת השמש כביטוח נגד מבול…),
ואילו בגד הים שסוחב הקופיף הוא גם אוהל קרקס בזעיר אנפין, כולל הגג המחודד והפתח המשולש. ומכיוון שאין גדול וקטן בדמיון, זה משתנה כל הזמן (תשאלו את אליס) אז אולי גם הקופיף הגדול יזכה יום אחד להופיע בקרקס הזעיר.
ואולי מאחורי כל חרדת-מבול מזדנב לו איזה קרקס.
כשהייתי ילדה הכי אהבתי קרקסים. גם היום אני אוהבת, במיוחד כשהם כושלים; ככל שהם עלובים יותר הם נוגעים יותר ללבי. כשהייתי ילדה לא הבחנתי בעליבות. הקרקס היה אלטרנטיבה, מציאות מתהפכת ונודדת במקום הפורמלין של הדכדוך. לספר הזה יש חלק בקרקס ההוא של הילדות.
וכך או אחרת הקסם כבר פה, בשתי התהלוכות שמתקיימות בו זמנית. התהלוכה הרגילה עם חפצי חופשה, והתהלוכה הימי-ביניימית כמעט, עם אוהל קרקס ותיבת נח.
ועל כל זה אפשר להוסיף את הארון שנוסר לשניים במין תעלול של קוסם. כי שני הפריימים האלה היו אחד עד שירמי שלף את מסורו. לצורך הפוסט הדבקתי אותם בחזרה (סליחה ירמי) והאיור המסכן פשוט צנח ארצה בחבטה.
כשפינקוס חתך את האיור הוא לא רק פתח את קסם המרחב. כשמתרחקים מעט רואים איך הכפולה כולה נהפכה לאכסדרה עם עמודים לבנים, כמו העמודים בכניסה לביתו של מר גוזמאי.
ואולי כמו הפס המחלק את חלונות הרכבת.
וזה לא ברמה של "עושר וגיוון" נגד חדגוניות. "מר גוזמאי הבדאי" של ירמי פינקוס הוא ספר על מרחב, על הארכיטקטורה הגמישה ורבת הממדים של הדמיון. ארכיטקטורה שאין בה קביעות. הכול נזיל. איש יכול לצלול לתוך בקבוק לימונד ושמש יכולה להארז בתוך מזוודה שהופכת בעצמה למין חלון, שמזכיר את חלון חדר השינה של אהרון בעל העיפרון הסגול, שנמצא "מסביב לירח, בדיוק כמו מסגרת".
זה מקסים בעיני שירמי בחר במרחב ובארכיטקטורה (במודע או לא, אין לי מושג וזה גם לא משנה), בגיאומטריה של הדמיון על פני אנדרלמוסיה פסיכדלית. זה מקסים שמר גוזמאי הוא פקיד מקריח ולא טיפוס בוהמייני. הפורמליות מבליטה את החן. כמו בבלט קלאסי, קלות בכבלים.
פול סזאן, מגדולי האמנות המודרנית, טען שכל הטבע מעוצב על פי הכדור, החרוט והגליל. הספר של פינקוס מבוסס על עיגול ומרובע.
העיגול הוא ראשו הכדורי של מר גוזמאי, שממנו נגזרים ומתגלגלים כל העיגולים האחרים, מן המטבע של הסיפור הראשון ועד לשמש במזוודה. הראש הוא כדור הארץ של הגוזמאות. תנועת השיער המסתלסל היא תנועת המחשבה כמו באיור שלמטה. התלתלים הם קפיצי הדמיון והפריים פשוט חייב להיפרץ כשמר גוזמאי פורץ מן הבקבוק.
מר גוזמאי רוכב על סוסון ים (ובעצם על סוסון לימונדה) וגם הסוס של הברון מינכהאוזן הוא קצת סוסון ים כשהוא צולל.
ואם כבר הזכרתי את מינכהאוזן, מאבות הגוזמאים לדורותיהם, אז הכלב המנוסר של ירמי פינקוס הזכיר לי את סוסו החתוך (ואל תגידו שהכלב לא מנוסר.כשמתרחקים מעט גוש ההר הופך לגוף שמשלים את הראש).
ובחזרה לצורות היסוד: בצד העיגול, נמצא המרובע של הדף שממנו נגזרים כל הפריימים האחרים. ואני לא מדברת רק על חלונות שרואים דרך חלונות ואפילו לא על חפצים מתבקשים כמו מזוודות או תמונות. אפילו כוס לימונד (בתמונה שלמטה) היא פריים בתוך הפריים של החלון בתוך הפריים של הדף (ומי יודע אם זאת לא הקשית המפוספסת שגדלה והופכת לסולם בסיפור השלישי…).
באוסף האחים גרים יש מעשייה על שלושה אחים שיצאו לצוד ארנב. אח אחד היה עיוור, שני היה פיסח ושלישי עירום ועריה. העיוור ירה בארנב, הפיסח לכד אותו, והעירום תחב אותו לכיסו. ואם תשאלו אותי, האיורים של ירמי יצאו מהכיס השני.
תכננתי לכתוב עוד כהנה דברים אמנותיים ולהביא ראיות של אימפרסיוניזם ופואנטיליזם אבל הארכתי דיי. תודה לירמי שהזכיר לי את הקשר בין שטות לחירות, שאף הוא "מן הדברים שהוזנחו יותר מדי" כמו שאומר השועל לנסיך הקטן.
*
ובשולי הדברים – "מר גוזמאי הבדאי" לא לבד. הוא בא לעולם עם תאום לא זהה בשם "אורי כדורי" הרימייק המלבב של רותו מודן לקומיקס של אריה נבון ולאה גולדברג. אלה שני הספרים הראשונים ב"ספריית נח" שהקימו מודן ופינקוס. שניהם מעוצבים להפליא על ידי גילה קפלן ועושים טעם של עוד ועוד.
*
עוד באותם עניינים
מודרניזם לקטנים, או מה לעזאזל קורה שם באיורים של שמוליקיפוד?
על הברון מינכהאוזן (רשימה ראשונה מתוך שלוש)
וכן הלאה
*
ועל הארכיטקטורה של הדמיון
ועוד
*
יש יש יש יש!
ראיתי את האיורים בעיתון ואמרתי לעצמי, 'אם מרית לא תעשה עם זה משהו יהיה לי עצוב'. נס חנוכה! מישהו מקשיב לי שם למעלה! עכשיו אקרא!
קראתי ונהניתי מהעיסוק בצורות יסוד, מהחזרה לספורים מימים רחוקים. תודה.
ועוד לא קראתי לעומק, ומיד קופץ לי…אבי ז"ל היה יהודי טבריני 8 דורות בארץ שעברית וערבית ינק מחלב אימו . והוא המון השתמש במושג – גוזמאי עבדי. כן עבדי היה בעין גרונית ומצלצלת. ואני לתומי חשבתי שזה ביטוי ערבי מאיזה פנטזמה כלשהיא ושעבדי זה עבדקן – גיבור יעני, ואז גוזמאי עבדי זה מישהו שמעבה את עצמו עלידי גוזמאותיו. שימי לב – הכל באות עין. שכנראה היא צליל של עיבוי במהותה. בטח כשהיא מבוטאת גרונית.ועכשיו פעם ראשונה בחיי ( כבר ארוכים) מגלה שהאבדי הוא בדאי – מבדיה…מדהים. כוחם של צלילים…..תודה!
באמת חסרת לי בזמן האחרון ובדיוק אתמול תהיתי מתי יהיה עוד פוסט. ומה בא, ומתי – בדיוק כשבזה הרגע התכתבתי עם חברה על מרחק ועל היות מקורקעת למקומי – אבל בראש אני הרי חופשייה (לפעמים) כדגים הנשקפים מחלון של רכבת.
ההדגמה של הדבקת האיורים המופרדים הייתה מרתקת במיוחד משום מה. אולי כי יש הרבה דרכים לייצר מרחב ואחת מהן דווקא יכולה להיראות על פני השטח כהקטנה שלו?
היה כיף! תודג!
הצחקת אותי נניח, תודה!
אביב, תודה וברוך הבא. רק הצצתי לבלוג שלך ומיד ראיתי שאחזור.
בת חן, משעשע ומשכנע.
לי, סינדי הדביקה אותי קצת באגורופוביה שלה. וירמי שלף. כתבתי רק חצי ממה שראיתי כי פחדתי שמרוב עצים לא יראו את הקרקס. בדיוק הוספתי עכשיו לפוסט שהספר הזה היה בשבילי סוג של קרקס. כשהייתי ילדה הכי אהבתי קרקסים. היום אני אוהבת אותם רק בלויים ועלובים – כמה שהם יותר עלובים הם יותר נוגעים ללבי – אבל בילדות הקרקס היה אלטרנטיבה, מציאות מתהפכת ונודדת במקום הפורמלין של הדכדוך. הספר הזה החזיר אותי לקסם הקרקס של הילדות. ותוגדמְלך.
תוגד מלך הוא מלך… צריך לצייר אותו 🙂
היי, היתה לנו תיבה בדיוק כזו! ליתר דיוק שתיים, אחת לי ואחת לאחי. זו ענתיקה של ממש שקדמה אף לקופה של "דן חסכן".
אני שמה לב לקשת הצבעים – היא מאוד "מיושנת", מהדהדת את שנות החמישים אם אינני טועה, וליתר דיוק אמנות פופ מהתקופה ההיא.
מה שכן, אף פעם לא חשבתי לסווג את מרצפות הסומסום (איור ראשון) בקטגוריית הפואנטליזם 🙂 עכשיו כשאמרת את המילה, הקישור נטבע במוחי, מאוחר מדי.
לא הכרתי את הגוזמאי של פינקוס אז תודה
ואני דווקא בעד (רשימת) המשך על פואנטליזם ואימפרסיוניזם, אם את שואלת
והבדאי נראה בעיני כמו שד בכלל, עם תלתלי-השרוליק-האדמוניים ולמרות החזות השבלונית יש יסוד להניח שמשהו מתרחש אי-שם מתחת לשטיח
לי, אופס 🙂
אביבית, באמת יש טעם של פעם בצבעים, וירמי הוא אספן של חפצים כאלה. אולי קלטת את התדר הזה… מרצפות שומשום זה כבר דרגת יאיו קוסמה 🙂 http://www.mako.co.il/home-family-toddlers/education/Article-b6dafd27f39a431006.htm
דורית, את כישרון טבעי באיתור שדים. את אפילו לא זקוקה ל"פטיש המכשפות" מדריך לציד מכשפות מימי הביניים לאינקויזיטורים שנזקקו להשתלמות (קניתי אך טרם קראתי, זה ספר לימוד עב כרס).
כרגע לא מתוכננת רשימת המשך אבל חשבתי יותר מפעם על ז'ורז' סרה, למשל בדיג השמש: http://www.wikipaintings.org/en/georges-seurat/courbevoie-landscape-with-turret-1884#supersized-artistPaintings-198453
מכשפות הן הפייבוריט שלי. הייתי הווה ואהיה. גאוות יחידה
ומתבקש הוא להביא את הסיפורון הבא. לחג וליומטוב על הנשמה:
1057 מלמד זקן היה בחלם, ולו אשה זקנה פוּזמקנית, ועל ידם נתגלגלה זכות לעירם, שתהא מתקנת תקנות גדולות לשעה ולדורות.
ומעשה שהיה כך היה:
פעם אחת אמר המלמד לאשתו הפוּזמקנית:
הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שאוֹכל סוּפגניות של שבועות ממלאות גבינה ומטוגנות בחמאה.
בלעה הפוּזמקנית רוּקהּ, נענתה ואמרה:
אף אני כך!
לעס המלמד זקנוֹ שעה ארוכה ואמר:
עצה טובה אני יודע. ארגז גדול יש לנו, סגור ומסוגר, – זה שהכנסת לי בנדוּנייתך. נסדוק בכיסויו מלמעלה שני סדקים אחד מימין ואחד משמאל, וכל יום ויום אטיל אני לתוך הסדק שמימין פרוטה אחת משכר-המלמדוּת שלי, ואת תטילי כל יום ויום לתוך הסדק שמשמאל פרוטה אחת משכר-הפוּזמקנות שלך. וערב-שבועות נפתח, אם ירצה השם, את הארגז ונוציא את הכסף ונקח קמח וביצים וחמאה וגבינה ונעשה סוּפגניות כמנהג עשירים.
נענתה לו אשתו הפוּזמקנית בראשהּ ואמרה:
אמן, כן יהי רצון!
וכשעמד המלמד מלפני השולחן הערים והירהר בלבו:
תטיל היא פרוטותיה שלה, ואני, שמלאכתי מלאכת-שמים, פטור.
וכשעמדה הפוזמקנית מלפני השולחן העריה והירהרה בלבהּ:
יטיל הוא פרוטותיו שלו, ואני, שמעשה-ידי לפרנסת-הבית, פטורה.
ויהי החורף, ויהי אביב – ערב שבועות. הביאו המלמד ואשתו הפוזמקנית את המפתח הגדול של הארגז, פתחוּ וסילקוּ את המנעול, הרימו את הכיסוּי – והארגז ריק, אין בו פרוטה!
רתחה הפוזמקנית, תפסה לבעלה המלמד בזקנו וצרחה:
רמאי היכן פרוטותיך?
רתח המלמד, חזר ותפס לה בקפלוטה וצרח:
מכשפה, הכין פרוטותיך?
והיו מתנגחים והולכים עד שהיטיחו בארגז ונפלו לתוכו והכיסוי סגר עליהם.
וביתו של המלמד – ברחוב בית-הכנסת, ופתחוֹ של הבית פתוח, כמנהג חלם בימות-הקיץ, ומפתן אין לו לפתח. והארגז הגדול מתחילת ברייתו ארבעה אופנים קטנים לו מארבע רוחותיו להזיזו ממקומו לעת הצורך. ומחמת שהמלמד ואשתו הפוזמקנית היו מתכתשים והולכים בתוֹכוֹ, ניתק הארז ממקומו והתחיל נוסע והולך מן הקיר עד לפתח הפתוח, משם לחצר, מן החצר לאורך הרחוב עד בית-הכנסת, ולסוף נכנס לבית-הכנסת.
ראו החלמאים ארגז גדול נוסע והולך מאליו, נבהלו מאד ויראו לנגוע בו ביד או ברגל, פן יפרוץ בהם פרץ. וכשנכנס הארגז לבית-הכנסת והוא כוּלוֹ זיע וזיזה, ניעה ונידה – נפלה עליהם אימה ופחד.
באו הרב והדיין וכל שאר שרי-התורה שבחלם והשביעו את השמש,
שימסור נפשו על קידוש-השם ויפתח את הארגז. קיבּל עליו השמש, ירד וטבל במקווה כשירה, עלה ולבש תכריכים ונתעטף טלית וקידש שׁם שמים ברבים ופתח את הארגז:
המלמד ואשתו הפוּזמקנית, זה תפוס בקפלוטהּ של זו, וזו תפוסה בזקנו של זה…
ואף-על-פי שערב שבועות היה אותו היום, והכל היו טרודים בהכנה ליום-טוב, מכל –מקום נכנסו הפרנסים לישיבה מיד, צירפו אליהם את הרב ואת הדיין וכל שאר שרי-התורה שבעיר ותיקנו:
אלף, ארגז של נדוניה אל יעשו לו אופנים;
בית, פתח טעוּן מפתן;
גימל, מלמד אל ידור ברחוב בית-הכנסת;
דלת, מלמד זקן, שיש לו אשה זקנה פוּזמקנית, אל יהא להוּט אחרי סופגניות של שבועות.
ולזיכרון כתבו את התקנות בפנקס לשעה ולדורות עד בּיאת הגואל במהרה בימינו, אמן!
[מתוך: ספר הבדיחה והחידוד: טפשים שוטים ומשוגעים. אלתר דרויאנוב]
ובכוכבית גדולה של הערת שוליים בסוף המאמרים המוסגרים:
מי שישאר לסבול איתי עד הסוף יראה אור יום – מהמחנק השרמנאי לחוכא ואיטלולא. סחתיקה על תפנית של 180 מעלות. כן כן
מרית, "פטיש המכשפות"? על זה לא שמעתי, נשמע כמו המשך ל- "Pugio Fidei" (פגיון האמונה) ספר שנועד לצרכים מסיונריים ונכתב על ידי נזיר דומניקני (רמונדוס מרטינוס) וכמה יהודים מומרים בשנות השישים של המאה השלש-עשרה (שמו המלא: פגיון האמונה כנגד היהודים והמוּרים), על הכריכה בהוצאת דפוס מן המאה השבע עשרה מצויר נוצרי הדוקר באמצעות פיגיון יהודי ומוסלמי. מה מצויר על כריכת "פטיש המכשפות". בחיי, על זה אנ'לא רוצה לחשוב, ואם עומדים מאחורי זה אנשי אינקוויזיציה על אחת כמה וכמה.
דורית, אני נשארת, גם בלי הבטחות.
שועיקי, זה מדריך מעשי לציידי מכשפות שנכתב במאה החמש עשרה. כמובן שעומדים מאחוריו אנשי אינקויציה. ואם תתחרט ותרצה לדעת מה מצויר על הכריכה אז http://www.malleusmaleficarum.org/shop/the-malleus-maleficarum-dover-edition/
חלה אצלי בעית-מה בהבעה..
–
את מקסימה, עם ההכרזה על ההישארות
אבל כוונתי היתה להצביע על התפנית שאת עצמך עשית ממחשכי שרמן לשמחה של מר גוזמאי הקופיף והמכשפות
כאילו שאת היא היא האומרת שמי ששרד את חתחתי הדרך יצא לאור, עם בונוס של קלמר עפרונות צבעוניים
1. אני מוחה, גם בקדרותה היא עיר של אושר ועושר!
2. גם לי יש פֶטִיש מכשפות.
3. מרית, תשמעי, עזבתי לרגע את התת מודע שלי (אשר עם כל היותו עבש ונשוב רוחות בכל זאת דל"ת אמותי האהובות המה) וכשחזרתי עד מהרה קצר נשימה גיליתי שנפרצו קרטוניי, ובעיקר – התאמיני? – שלח הפורץ יד לכיס המרה שלי – הוא תולה על מסמר ליד הדלת – לא הפורץ, הכיס – ושפך את כל תכולתו סביב סביב! מררה ששימרתי בדי עמל ושתססה לה בנחת שנים ארוכות מתוך תקוה שתהפוך יום אחד ליין בן חומץ.. כמובן שניצלתי את המצב ושיפצתי את המקום ללא הכר, כלומר – הפכתי את פניהם של כל הקרטונים ועכשיו, מבחוץ, הם זרועים אמנם בכתמי רורשך ומררה, אבל מבפנים הכל נוצץ כבראשיתו. יש לי תת מודע חדש! (כה זר הוא לי פתאום שאני שוקל אם לשכור בו פינה לעצמי במחיר מופקע. בכל מקרה, את כיס המרה החדש שלי לא אתלה ליד הדלת, זה בטוח.)
(היתה תוצאה חיובית נוספת לגיחתי החוצה, גיליתי שאני נמצא גם בתת-מודה. ומאז יש לי שני בתים.)
מרית, הסקרנות הרגה את החתול השחור ושרפה את את המכשפה (-:
שט עם מצפן, יש לי הרגשה שלאחרונה פנית לצלול עם מצפן פנג שווי בנבכי התת מודע, ועל כן אתה כעת אמודאי, או אולי מוטב לכתוב: תת-אמודאי ובין השוניות ניתן למצוא אוצר זהב מן הארמדה הספרדית או תת מודע חדש (-:
דורית, מה, לא? 🙂
שט, דבריך אפופי מסתורין.
שועיקי, סקרנות לא הורגת, סתם אומרים לנו כדי שלא נתחב ת'אף.
אה. כן. בטח. אבל החליפה של הקשיחות (מכתוב בגוף 6) וכולי (-;
שועי, המממ…. אולי אָ-מוֹדָעי…? 🙂 אגב, התנ"ך כופר ברעיון התת-מודע. דווקא המודע בהחלט מוזכר אצלו שכן כתוב, למשל, "ולנעמי מודע לאישה", כלומר לנעמי – כאישה! – היה בהחלט אחד כזה. אבל תת מודע?! פפפפפפ. אף מילה בנושא.
מרית, אני קורע מעלי את כל קורי המסתורין תראי:
1. אני אוהב את עיר האושר גם כשהקרקס חונה, הידד, במגרשיה וגם כשהיא שוקעת בספר הדכדוך הפנימי
2. (נדמה לי שהסעיף הזה לא זקוק להסבר אבל למקרה שהאינקוויזיציה הספרדית תקום לתחיה פתאום, אני מודה בכל.)
3. זה די פשוט, בעצם…..
שט, תראה סך הכל עברתי כאן בטרם אתן שנת לעיניי ותנומה לעפעפיי, והנה נטלתני אל ר' אלעזר המודעי, שכולם היו צריכים אותו, גם הרבנים, גם אנשי ביתר, אבל בסוף נתן לו בר כוכבא בעיטה הגונה בראשו והלך לו כל המודעי והלא-מודעי ואפילו התת-מודעי, והוא פשוט לא קם יותר לעולמים, ואחר כך גם נפלה ביתר. אני חושב שבמקום כל ה-Subliminal הזה, נשתמש בביטוי החז"לי והביאליקי ת"ק על ת"ק פרסה, ונכריז כי אין מודע ותת מודע, רק ת"ק על ת"ק מודע… מה שנותן די הרבה מקום גם למה שיודעים ומה שלא יודעים (מסתתר מאחורי הגבעה).
[אגב, למקרה שהאינקוויזיציה הספרדית תתעורר לחיים כדאי להסגיר אותם לקג"ב, הם לא ממש אהבו נוצרים אדוקים]
שט, אוורור כיס המרה דווקא נשמע כמו חדשות טובות על אף הזרות המסוימת.
שועיקי, ההערה האחרונה זה כמעט כמו הקטע שבו מינכהאוזן מתכופף והאריה שהסתער עליו מזנק ישר ללוע התנין שאורב לו בצד השני…
שועי ומרית, אם מחברים את שניכם מקבלים את התנין של קפטן הוק שמשמיע תיק-ת"ק תיק-ת"ק בכל פעם שהוא מפריס םרסה ובוקע מהתת-מודע של ארץ לעולם לא (מה שמעניין זה שהמודע שלנו נהפך לתת מודע של גיבורי הסיפורים במהלך מינכהאוזני מפליא)
מרית, אני מתבייש, עוד לא אמרתי כמה הפוסט נפלא בעיני, עם כדור הארץ של הגוזמאות וקפיצי הדמיון והאכסדראות הלבנות (כמו אותיות המקרא שמוקפות תמיד בלובן ואין האחת נוגעת בחברתה, ממש כמו ההתבודדויות החסידיות ביערות….) וההסברים הזוחלים (שלך הם זוחלים אגדיים, רוב הזמן הם עפים ויורקים אש.) אם היקום צמח למימדיו הנוכחיים זה בטח רק בזכות גוזמאות, בדיות, עתידות של בזוקה ושקרים לבנים שרתמו עצמם אליו בקורים, כמו השחפים ב"ג'יימס והאפרסק הלבן", ומתחו אותו כל אחד לכיוון אחר..
(םרסה=פרסה כמובן)
(האפרסק הלבן=האפרסק הענק… שיואו, הראש שלי מנוער כמו כדור זכוכית עם פתותי שלג. זהו, אני יוצא לסקי 🙂 )
אוף טופיק.
הי
הזדמן לראות את זה וישר חשבתי על עיר האושר.
לגמרי דאון טופיק.
ואוף אוף טופיק: האם יש הצדקה למהומת הבשר הויז׳ואלית, להחלטה להחריד באמצעות הסוריאליזם, (גם כשהאמצעי הנבחר הוא דלות החומר)? על הפתיינות המינית האפלה, תרתי משמע של ג׳ודורובסקי (שמעצבן לי ת׳וריד, ושם זה כנראה נשאר, תקוע):
http://www.blipanika.co.il/?p=1615
תודה רבה, שט! (והאפרסק הלבן הוא מובי דיק של המטע).
אורי, תודה. מה זה?
דורית, מה?!
זה פשוט, מרית. הוידאו נראה רלוונטי לעיר האושר. אצלי הוא העכיר שלווה
אוריאל, אני עוד זוכר את בליקסה מ-Einstürzende Neubauten בשנות השמונים וכן מה-Bad Seeds של ניק קייב, ואם איני טועה הוא גם הגיח לרגע קט (כמו גם ניק קייב) בסירטו של
וים ונדרס "מלאכים בשמי ברלין". בכל אופן, הסרטון שצירפת הזכיר לי סוג של סינתזה בין M של פריץ לאנג ובין דאדא ברלין
דורית, הוא באמת מטריד. יש בור בין מה שהוא מראה לבין האיך.
ממש לא בטוחה שיש לכל זה הצדקה, תוכן מול צורה. וכבר ראיתי הטרדות ומטרידים
ראשית, אני לא דוברת של אורי, שהוא יגיד. אבל לתחושתי ועל פי השמחה שבה הביא את המתנה, הוא לא ראה את מה שאת ואני רואות.
נכון. מלכתחילה העדתי: הרתיעה לגמרי סובייקטיבית
הסליחה והמחילה עם אורי
ברור שיש כאן משהו מטריד, אבל אמנות שאינה מטרידה ונועדה לעשות "נעים" בלבד – היא אמנות חלשה. העובדה שהסצינה גררה מעורבות רגשית חזקה וטרודה הופכת אותה לבעלת ערך. מה עוד שמבחינת השימוש באמצעים קולנועיים זה עשוי מרשים. אבל מסכים שקשה לעכל את זה כמו למשל את הסרטים של לארס פון טרייר או דייויד קרוננברג. לא מתאים לכל אחד.
אורי, ברור שאמנות יכולה להיות מטרידה וחזקה (עם החלק השני אני לא מסכימה – אני גם בעד מאטיס ומר גוזמאי למיניהם). מה שהיה מטריד מבחינתי – לא כמו שאמנות מטרידה אלא כמו שהחיים מטרידים – היה שהאריזה הממתקית של "דימוי פיוטי וקצת ברוטלי מעולם תיאטרון הבובות" כמעט הסיחה את הדעת ממה שקורה.
אני מתפרץ לתוך הדיון. סליחה (וסליחה על ההכברה.)
אני לא מתיימר לענות על השאלה מהי אמנות טובה. אבל אני חושב שגם לאמנות נעימה, כביכול או לא, יש צדדים טורדי מנוחה. אצל לאה גולדברג וירמי פינקוס אני חש, לצד חלקוּת המיומנות והניסיון שלהם, את המאמץ המתמיד לחרוג מהם.
(אני חושב שיהיו קוראים שדבר מה יזוח בתוכם גם למקרא עלילותיו של הגוזמאי. אני זוכר את הויכוח שהתחיל ב"מיץ פטל", סיפרתי שם שאיורים תמימים לגמרי ומאד לא מיוחדים בשום צורה גרמו לי כילד לחוויות חזקות, בגלל הראשוניות של המפגש איתם. ואם שמץ מהראשוניות הזו מצליח להישמר איכשהו לאורך השנים, אז דבר מה בפנים ימשיך להיפעל.)
או מונה, למשל, וחבצלות המים שלו. לצד הנעימות האינסופית שלהם קיימת האובססיה/שקידה רבת השנים שלו לצייר אותם, שוב ושוב. זהו פרט ביוגרפי אמנם, ו"מלכלך" כביכול את ההתיחסות ה"נקיה" לציורים אבל אני לא יכול להביט בהם מבלי לחשוב על כך. זו אובססיה שאני מעריך נורא (אולי בגלל שגם לי יש תקיעויות משלי. למרות שהן כלל לא יצרניות. חבל.) המאמץ הזה טורד כמובן את מנוחתו של האמן וטורד בשל כך גם את מנוחתי. אני לא יכול להשאר שווה נפש מולו.
כתבתי קודם – וזה מן הסתם לא רעיון מקורי במיוחד – שהמודע שלנו הוא לעתים התת מודע של גיבורי הסיפורים. אם ככה הם חיים לא רק בין הצללים שלנו אלא גם במה שלגבינו הוא מעין על-מודע. אמנים לא רק צוללים עמוק פנימה לאיזורים החשוכים ביותר, כדי לדלות מתוכם, אלא גם מתרוממים על הבהונות וחורגים כמעט מעורם כדי להגיע לאיזורים היותר מוארים . אמנות מעמתת לפעמים עם החלקים היותר מייסרים, ולפעמים עם החלקים מרוממי הנפש, ואני לא חושב שהיא פחות טובה בשל כך. האם דרוש יותר אומץ לרדת מאשר לעלות….? אין לי מושג, הרי זו שאלה שקשורה גם בנטיות ודחפים אישיים מכל מיני סוגים. ומעבר לזה, אני חושד שה"על" וה"תת" קרובים מאוד זה לזה..
כולן/ם, ברור שבליקסה מטריד, זוהי עיקר אמנותו כבר שלושים ומשהו שנות יצירה. זה התחיל באיינשטרונזדה נאובוטון (ראו תגובתי למעלה, להקה שתרגום שמה הוא בניינים חדשים מתמוטטים) שיצרה מוסיקת רוק תעשייתית שקשה היה לשומעה (בכל זאת היא לא נשמעה כמו שום דבר אחר), והמשיך בתור הצד האנטי-מימסדי בלהקתו של ניק קייב, שדומה כי מבלעדיו לא פעם חצה בנפש חפצה לרכוב את הממסד של תעשיית המוזיקה. הוא פרובוקטור, הוא מעצבן, כי הוא מנסה לעורר קונטרוברסיות מדעת, אבל מבחינות אחרות הוא ממש ממשיך גרמני של אגדות את"א הופמן, של דאדא ברלין ושל M של פריץ לאנג, שבכולם יש יסוד אקספרסיוניסטי מטריד ואפל, אבל גם חירותני– כלומר, משהו שלא מנסה לרָצות, וגם לא לעמוד בסטנדרטים המקובלים, מכל בחינה שהיא.
שט, אורי, שועי, דורית ובכלל – אני חושבת שגם אור זה חומר, לא רק כאב. אני עצמי נדהמתי (וגם שועשעתי) כשנחשפתי למה שהתרחש מאחורי הקלעים של חבצלות המים של מונה http://wp.me/pSKif-jiq אבל אני לא בטוחה שצריך לחפש שורשים של כאב בכל דבר (כמו שמחפשים סבא יהודי כדי לרצות את משרד הפנים). יופי ושמחה וטוב לב הם נדירים בחיים ועוד יותר באמנות אבל הם פלא וברכה וההפך הגמור מיפיוף, התנחמדות וקיטש סנטימנטלי.
בניגוד לאורי ולשועי אני לא מכירה את בליקסה, אבל אני מכירה היטב את האחים גרים\ את הופמן ואת M של פריץ לאנג, וההבדל הוא שבליקסה מצעף את ההטרדה, מגלה טפח ומסתיר טפחיים במין קלות דעת משונה. וזה מגרד ואפל ודורך על פצעים ומעורר מחשבה. אז שוב תודה אורי על המתנה המשונה.
מרית, לא דיברתי על כאב אלא על מאמץ. זה מוהָל שזורם לגבי בכל יצירה שאני מעריך , קלה ונעימה למראית עין ככל שתהיה.
זהו, שלפי נסיוני ואמונתי פשוט אין כללים. וגם אם יש הם מופרים כל הזמן. יצירה זה לא רק מאמץ, זה גם קסם.
אלה לא כללים, ממש לא, זה רק דבר שאני מעריך אותו כשאני חש בו. הוא לא מנוגד לקסם בשום צורה, להיפך! זו בדיוק אלכימיה בעיני, הגל ששועט אליך בגלל שבנית סכר ופרצת אותו.
טוב… 🙂
http://www.haaretz.co.il/gallery/literature/.premium-1.2185077?fb_action_ids=10151916741719261&fb_action_types=og.recommends&fb_source=other_multiline&action_object_map=%5B435334519923421%5D&action_type_map=%5B%22og.recommends%22%5D&action_ref_map=%5B%5D
מרית, שלוש דוגמאות לבליקסה משלבים שונים:
עוכר שלווה
ורד אהרונוביץ
You can have them ,2012
polymer and glass eyes
42x30x20
שועיקי, תודה (רק עכשיו קלטתי שהוא קודם כל מוסיקאי)…
אורי, אולי לא הבהרתי את עצמי קודם. העוכר שלווה של הסרטון ההוא לא קשור לתוכן של הדימוי, הרי הוצגו פה דברים קשים ואפילו מאד – זה קשור למניפולציה על הצופה, לאופן שבו "מוכרים" ואפילו מכשירים את התוכן.
כן, בהחלט קודם כל מוסיקאי. עם זאת, גם קצת אמן-מיצג ומדיה.
הסרטון של אורי שלח אותי אל מומוס, אף הוא יוצר טקסטים לא קלים לעתים וודאי שנויים במחלוקת, The Guitar Lesson [זה נעשה שנוי במחלוקת עוד יותר, כי מומוס היה נשוי מספר שנים לנערה שהכיר כאשר היתה כבת 16 והוא היה כבן 32 לערך, אבל הם הכירו 4-3 שנים אחרי שהשיר הזה הוקלט].
מה שמפתיע הוא שהשיר הזה זכה למספר גרסאות כיסוי מאז (הוקלט לראשונה ב-89').
עוד יותר מפתיע, שלא משנה כמה פעמים אשמע את זה, הלחן והעיבוד כמעט מביאים אותי לידי דמעות, ולכאורה עם כל הסינתסייזרים זה לא אמור לקרות.
שועי, אם מפעילים את כל הקישורים שלך בבת אחת זה בהחלט עוכר שלוותה (כולל הנסיעה עם הצ'קלקה 🙂 )
[מרית, מנקר בי החשד שנתת בי את אותו חיוך עייף שאני נותן לפעמים בבן שלי !…. 🙂 אבל כמו שאמר אלכימדס, האלכימאי הנודע, "גופים צפים באמבט רק עד לנקודה שבה נגמרים המים החמים" (הוא הקדים את הדוד החשמלי בשנים רבות כשטען "יפה שעה אחת קודם", על הפער שבין לחיצה על כפתורים קסומים בין קבלת הקסם הרצוי (ובמקרה זה, כאמור, מים חמים.)
שועי, אני יכולה להאזין למוסיקה רק במנות קטנות, סאונד – כל סאונד – יותר מדי פולשני ומעורר בשבילי (גם טלויזיה אני רואה במיוט). אבל לו הייתי מאזינה למוסיקה, מומוס היה ברשימה.
שט באמבטיה עם ארכימדס – 🙂
[אני עסוקה עכשיו במשימה מייגעת דמויית שיעורי בית, תודה לכם שאתם מדברים איתי מהחלון]
שט, אם פעם יישאלו אותי מהי אמנותי, וארצה להיות כן, אשיב: להיות מעורר שלווה ועוכר שלווה בו זמנית, כלומר הברז של המים החמים מפעיל גם את הברז של המים הקרים ולהיפך. מה שמפתיע הוא שהמים לא יוצאים פושרים, הם תמיד נוטים לקר או נוטים לחם, ויש בזה משהו מעורר אמון (לא חוטפים כוויות חום וגם לא כוויות קור, לפחות לא ברובם הממש מכריע של המקרים) אבל אני לא בטוח שזה לגמריי אופטימלי, אולי זה קשור בזרם (וזה עוכר שלווה, כלומר מעורר שאלה: מדוע זה אינו אופטימלי). יש מצב שצריך לקרוא לשרברב (-:
שועי, אני חושב שאני מבין אותך (אני לא יכול לפרוט את זה במילים אבל אולי זה יגיע אליך בכל זאת.) אבל, הו, תגיד, מתי ואיך נהיה אופטימליים….? מתי יחול כבר הכיוונון העדין הזה…? לחביבה פדיה יש ביטוי שהיא מרבה להשתמש בו ב"דיו אדם" – אסירי תקוה. מסתבר שהאדם הוא לא רק אסיר של עוני וברזל, אלא גם של משאלות ליבו, ייחוליו ותקוותיו. ואני, במיוחד בזמן האחרון, מקרקש ומקשקש בשלשלאותי. וככל שהרעש שאני משמיע חזק יותר, כך הולך האופטימום ומתרחק.
(נדמה לי שזה שאוסקר ויילד שאמר – סליחה אם זה לא מדויק – שהדמיון ניתן לנו כפיצוי על מי שיכולנו להיות, וההומור – על מי שאנחנו. ובאמת, מצאתי את עצמי צוחק לא מעט על הדמות האומללה שנשקפה מולי במראה.)
שט, אני קצת מאוכזב לגלות שבתור תגובה הדבר היחיד שעולה בדעתי הוא להפנותך לשיר שכתב כותב שורות מדובלל זה: http://wp.me/pJa8q-jq6.
אשר ל"דיו אדם" דומני כי המחברת הילכה שם מעדנות אחר ריה"ל ב"ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך" כי הרי אסירי ציון של המאה השתים עשרה, היו בעיקר אסירי תקווה לשוב ולחוננהּ. ועל כן השיר נחתם במצב הישראלי היום "עבדי ארץ וייאושה", ללמד על הפער.
שט שט, האופטימום הוא נכסף רק לכאורה, במציאות הוא מעלה ירוקת כמו כל מים עומדים. ואולי תבדוק את העיניים לפני שאתה מביט בראי. ואגב החיוך ההוא לא היה עייף, הוא היה יותר בסגנון "יהי דברך האחרון" של אגודת לועסי הטפל.
איכשהו הצלחתי לשתוק את הכרת הטובה שלי על הדיון שהתקיים כאן, כי אל מול טענות בנוסח "רק אמנות עוכרת שלווה/מטלטלת/מערערת היא אמנות" מעולם לא מצאתי כוחות וסבלנות להתנסח בתשובה, רק הלכתי לחדר אחר להמשיך לקרוא/לשמוע/לצפות בשלי, והנה נתתם תשובות מצוינות, דבר דבור על אופניו. אבל מה הוציא אותי משתיקתי? אגודת הטפל! מרית, איזה כיף שהזכרת את אגודת הטפל :). אבל באיזה ספר זה היה? אני זוכרת את הנערים בפנימייה ואיך נראה האולם והחלונות (בדמיוני מן הסתם). משהו צ'כי?…
הי
שאלה טכנית:
מה צריך לעשות כדי להציג ישירות בתגובה צילום ולא רק הלינק. ניסיתי למעלה אבל משום מה מופיע רק הקישור.
תודה
(-:
אולי זה (עוכר שלווה)
אורי, הלוואי שידעתי. זה מסוג הסודות שרק מירי שחם ידעה ועכשיו שנעלמה מהאינטרנט הידע נעלם איתה. אם מישהו אחר שומע – הוא מוזמן להגיד.
אולי עכשיו
בדקתי בוורדפרס אחר והלינק הזה עובד. אם התמונה לא תופיע הפעם – כנראה שבהגדרות אצלך צריך לשנות משהו. אם נצטרך – אצלול לעומק בהקשר.
שועי…. זה היה אושר ותענוג לקרוא את השיר שכתבת! האושר היה לא רק על המילים עצמן, שנגעו ללבי מאד, אלא גם על עצם ההפניה אל עצמך. לגבי תכנו, אני חושב שתבין אותי אם אספר לך על תקופה שבה חשתי שכל העולם וכל בני האדם וכל המעשים משתקפים בנפשי ,לא כאיזו אידיאה שכלית בלבד אלא כחוויה שלמה של גוף רגש ושכל (האדם ככדור מראות של דיסקוטקים..)
ואילו עכשיו אני חווה בדידות פנימית וזרות, אבל זה לא כל כך נורא, כי אחרי שהכאב חולף עובר לו, והוא הולך ומתקצר למרבה המזל, אני נתקף פתאום באיזו שמחת מעונים, צוהל כסוס וצווח "עוד! עוד!", ממש כמו ג'יימס בונד המתגרה בשוביו ב"קוואנטום של נחמה"…. 🙂
לגבי חביבה פדיה, אני מקוה שהיא מתארת לא רק את ה"מצב היהודי/ישראלי" אלא גם את המצב האנושי. אמנם בשיר "שיבת ציון" שאליו אתה מתיחס, יש הטענה מיוחדת, זמנית ומקומית מאד, למשל במשפט המריר כל כך "כאן מעריבים" (אני מבין את המרירות אבל גם מתקומם עליה ועל פשטנותה המָלְאָה.) [ופתאום קופצים מול עיני עוד ביטויים שחומסים ממני קצת את יופיו של הספר הזה, ואפילו ב"ציקדה", שיר אהוב עלי מאוד.]
מרית, אם אומרים לי את מילת הקוד "ירוקת" אני מיד מתחיל לצטט את השיר שמתחיל ב"הדיו הירוקה יוצרת גנים, יערות, שדות…", נמשך ב"תני למילותי לעלות ולכסותך…כקיסוס על הפסל" ונגמר ב"הביטי בשמים ובקעקוע כוכביהם הירוק". תאמיני לי שאת לא רוצה את זה!…. וחוצמזה, תודה 🙂
לי, פנימייה…? מתקרר, מתקרר. משהו צ'כי…? מתחמם… זה ממחניים של פרנץ מולנר (ותזהרי, ישר חשבתי על לוכד הילדים מצ'יטי צ'יטי בנג בנג איך הוא היה משתמש במידע שחשפת).
אורי, צוללים, קדימה!
שטוי, כבר ציטטת כשהיית חיית הבדיל 🙂
אין זאת אלא מנגנון מתוחכם של הדחקה… אבל היה גם ספר צ'כי על פנימייה ועכשיו הוא לא ייתן לי מנוח… ולוכד הילדים? הצילו. אבל צ'יטי צי'טי בנג בנג ראיתי רק את הסרט, כשהייתי ילדה, ואני לא זוכרת (בלי מנגנונים מתוחכמים, סתם לא זוכרת).
שטוּי, תודה, אני באמת נזהרתי שנים ארוכות מלתפוס מקום. כלומר, אם היית תופס אותי באוטובוס אך לפני שנים מספר ודאי היית רואה אותי קם לא רק לפני אזרחים ותיקים ונשים הרות, אלא גם בפני כּלבים, תוּכּים וְתיקים שחיפשו מקום מושב.
המלה ירוקת מעלה בי אוטומטית את שירו של ש. פייקוב "בפרדס ליד השוקת/צל ערביים וירוקת/וצפור שותה". עד לאחרונה הייתי משוכנע כי הצפור הזו היא "צפור שוטה" שהיא סוג של עוף חול (פניקס), כי הרי איזו צפור שפויה בדעתה רוצה לחיות 500 שנה ואז להישרף עד עפר כדי לחיות מחדש? שיגעון…
מאז שגיליתי שהצפור השוטה היא בכלל "צפור שותה" אני מנסה להבין איזה אלכוהול היא שותה, וזה בכלל לא ברור לי כמו שניים ושניים.
עוכר שלווה – ורד אהרונוביץ (תודה על הסבלנות )
מרית, בדיוק… זו לא אשמתי, זה פשוט הקפיץ בספה שמשתחרר, ממש כמו לגוזמאי 🙂
שועי, לרגע חשבתי שהתכוונת ל"תוכים וָתיקים" על משקל "אזרח וָתיק" – 🙂 – ומובן שבמצב זה היה עליך להדר את פניו. (או להציע לו בוטן, לכל הפחות.) בעניין שניים ושניים, לבן שלי ולי היה פעם משחק משונה שבו הוא היה שואל אותי מדי פעם כמה זה 2 ועוד 2 ואני הייתי אומר לו "15 וחצי", או "היום זה מינוס ארבע מאות…" (אני מקוה שלא קלקלתי לגמרי את יחסו למתימטיקה. בעצם היה בחיוכו תמיד משהו מן החמלה, ממש כמו בימים אלה כשאני מהלך חרישי כחתול – כמוהו בהיותו קטן – ומנסה להפתיעו מאחור בשאגה צרודה….ג'יזס, אני חייב להתבגר.)
לי, איך את לא זוכרת? בתקווה שזה לא יעשה לך סיוטים (וסליחה על האיכות הירודה)
הוא כמו המכשפה מהנזל וגרטל אבל נייד!
treacle tarts…!
אם כבר ממתקים, הנה ה-ממתק של הפוסט:
סופית: http://www.tasigli.com/shop-2/%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%97%D7%93%D7%99%D7%9D/%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%95%D7%94-230-%D7%92%D7%A8%D7%9D/?lang=he#!prettyPhoto%5Bproduct-gallery%5D/0/(אורי (אוריאל?), בהצלחה, אבל בבקשה תזהר עם ההגדרות של עיר האושר, אני אוהב את הזריחות והשקיעות שלה כשאני מציץ החוצה מהתת מודע שלי..)
שטוּי, איזו מן שלווה ולא אוכלים שום דבר/איזו מן שלווה ועוד שבוע עבר.
הה, שועי, זה ההמנון של אגודת לועסי השלווה, להלן "העוכרים". בזמנו הזדמררו עוד כמה פזמונות, כגון:
"באלה השיניים עוד לא לעסתי די
עוד לא עכרתי שלווה, יעיד גם אל שדי
אני עוד לא עכרתי כל מה שיש ללעוס
תזמינו פסיכיאטרית, פסיכולוג או עו"ס
איי איי איי, עוד לא עכרתי די
תראו את כמויות השלווה בידיי
איי איי איי, זה קצת תפל מדי
אבל עוכר שלווה אני ולא בדאי"
אבל שטוי, לועסי הטפל משמרים אותו! כך שלועסי השלווה משמרים אותה! שוב הפכת הכול.
אל"ף, לי יש שלג ולך אין, הה!
בי"ת, אני מודה באשמה. אני מודה בכל אשמה. אני מודה. תודה.
שטוּי דע לך שכל השלוות הקטנות היו פעם גוש שלווה ענקי ואז החלה התפוררות (כמו הפשרת הקטבים) וכל מיני קרחוני שלווה החלו לנדוד, והתוצאה… אחרי כמה אלפי שנים כבר אפשר להכניס שלוות לשקית.
ותודה על הזמר המלבב.