שירים לעמליה הוא ספר דקיק ויפהפה שכתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית ועיצב סטודיו קובי פרנקו.
זהו נסיון זהיר להגיד למה אהבתי את הספר בלי למחוץ את הליריות בעודף פרשנות. לחצו להגדלה לקריאת השירים והאיורים.
.
אני אוהבת אותו בגלל העוצמה הרגשית. בגלל ששיר היום הולדת (לחצו להגדלה) הוא בעצם קינה. חלקה הראשון שמסתיים ב"כולם הלכו, לא נשאר אף אחד" מבכה את החורבן והאובדן. וחלקה השני הוא השבעה רבת עוצמה עם חזרות מאגיות "יעמדו סביבי וישירו עוד ועוד ועוד/ ביער ביער, ביער נרקוד נרקוד."
ובגלל התקבולת הכיאסטית של הטקסט והאיור. בצד של החורבן יושבת הגיבורה על כסא מונף, בין בלונים למתנות. ובצד ההשבעה יש כסא ריק עם בלון בודד שמוסיף אירוניה טרגית.
ובגלל שהשיר לא נותן לשכל הישר לקצץ בנטיעות של הרגש, ולטעון שאי אפשר לחזור ולעגל את העוגה ובשנה הבאה יהיו עוד יומולדת ועוד עוגה. שום סמכות בוגרת לא מנטרלת את קריאת התגר נגד הזמן והמציאות "כי לא לכל יום הולדת חייב להיות סוף!" מה שעושה את הקינה בו בזמן – נוקבת ומעט מצחיקה (בכל זאת – פרופורציות) וגם אוניברסלית מאד. כי מי לא רצה לפעמים לעצור את הזמן או להחזיר אותו למקום.
וככה זה בכל הספר. דפנה בן צבי נותנת במה לילדה. וגם עפרה עמית; רק לילדות בספר יש פָּנים. לגמדים יש חצי פנים (החלק של החיוך) והאב האוהב, המבוגר היחיד שמופיע באיורים מצויר תמיד מהגב.
*
ובגלל הקשב והשמחה והקסם (שבלעדיו אני לא משחקת), שמכסים על עצב גדול כמו שמיכה קצת קצרה. ניקח אפילו את האיור הזה מ"שיר לאביגיל" שמופיע גם על הכריכה. לכאורה, מה רע? כתבה על זה יפה רוני גלבפיש. אבל בשיר עצמו לא מוזכרת כלל דובה. ורדאר העצב שלי צפצף יונה וולך:
דובה גריזלית גידלה אותי
חלב כוכבים היה מזוני העיקרי
הדבר הראשון שראיתי
בימי חיי כוונתי שאני זוכר
היה איך אוכל לשכוח
וגם אם לא גריזלית, הדובה היא צעצוע (חפץ מעבר?) תחליף אם. בישיבה בחיק צעצוע יש היפוך קצת מצחיק ו(קצת) עצוב. ועל כל פנים, כפי שאמר עגנון – "אין בכך משום נחמה גמורה".
*
אבל אולי אני מגזימה. רדאר העצב שלי צפצף אפילו בשיר הסירה (לחצו להגדלה).
.
למה צפצף? אולי בגלל שהתורן עומד בשלכת. עליו הכחולים המצוירים גם על הדגל דומים מדי לדמעות. הגלעין נראה לי פתאום כמו ילד שנושל מן הפרי שלו ואחרי כמה סידורים ענייניים נשלח להפליג על גלי הדמיון.
.
האיורים הולמים את נפש הטקסט כמו כפפה אבל חולקים עליו בעשרות פרטים. הענף עם העלים הכחולים הוא בסך הכל "מקל" בטקסט. אין גמד בשיר הסירה, כמו שאין דובה ב"בשיר לאביגיל" שממנו נלקח איור הכריכה.
הנסיעה של אמא מהדהדת בכל העולם של "אמא נסעה" (לחצו להגדלה). השיר מסתיים ב: "והחתלתול שגר בחצר/ ישב לבדו על הגדר,/ מדי פעם הביט לאחור,/ חיכה שאמא שלו תחזור." המאיירת לא זוכרת גדר. אצלה הדובי והחתלתול חולקים את החיכיה; החתלתול יושב ללא נוע ומחכה, והדובי שנגרר הלאה בעגלה מביט לאחור למקרה שאמא שלו תחזור. (בתיאטרון חזותי קוראים לזה "פירוק הפעולה"; קחו למשל תמונת חתונה בהצגה של יוסי יזרעאלי, לא זוכרת איזה: הכוס מונחת על שולחן. שחקן חולץ את נעלו ו"הורג" אותה כמו שהורגים ג'וק. החתן שנמצא בכלל בצד אחר של הבמה, מקפץ ואוחז בכף רגלו המדממת. דוגמא קצת ברוטלית אבל ברורה, אני מקווה).
יש משהו משיב נפש ומלא חיים בסתירות הקטנות של "שירים לעמליה". כאילו הכותבת והמאיירת לא תיאמו עדויות. כל אחת זוכרת קצת אחרת, העצב, השמחה, הקסם מתגלים בדרכים אחרות.
*
.
הכדור ש"כל כולו רק שוקולד", גדל לו באיור עד כדי גבעה עם פרחי סוכריות אדומים לבנים, שמתפזרים שני עמודים אחר כך בשיר הדדה, ה"לוסי בשמי היהלומים" של הספר, עם כל הקסם והפסיכדליה. (מהי הדדה הזאת? "דד", יאמרו הפסיכואנליטיקאים, ואפילו אינה דדה שפירושו האם הגדולה במרוקאית, "דאדא", יגיד שועי רז, ואני? אני חושבת שזאת מתנה ממרים ילן שטקליס, שגם טין טן שלה וגם ה"דַּדִּי-רַדִּי-רִידַדָּה" של אצו רצו גמדים מהדהדים בשיר).
כפולת הפלא הזאת היא גם היחידה שבה שערה של עמליה מחליף צבעים. בשאר הספר שערה כחול. גם זה לא כתוב בַּמילים אבל זה חלק מהעצב ומהקסם, כמו אצל הפיה עם השיער הכחול של פינוקיו, שמופיעה בהתחלה בדמות ילדה מתה ואחר כך צומחת והופכת לאם נפלאה.
*
.
ועוד משהו אחרון על עצב.
מה אפשר להגיד על ספר שמתחיל ב"אמא נסעה" ומסתיים ב"אבא בוא – אל תעזוב"?
בסתר לבי אני חושבת שכל שנה בילדות שווה שבע שנים, כמו אצל כלב. זו הסיבה שהפצעים כל כך עמוקים. אבל ב"שירים לעמליה" יש גם מגע קסם של ריפוי.
*
עוד באותם עניינים (נו, חצי מהבלוג זה אותם עניינים, אבל נניח)
צרחות של דגים (על נסיכה צעצוע של מרי דה מורגן)
מה אומרים האיורים? גורילה, אנתוני בראון
על טינקרטנק של נורית זרחי ודוד פולונסקי
דיוקן האמן כמכשף צעיר – על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים
*
בדיוק חשבתי על זה שהשנים בילדות ארוכות עד אין סוף, ובאמצע החיים שנים קצרות רצות בלי משמעות כמו לוח השעונים במשאבת הדלק, אבל בסוף הדרך הן שוב מתארכות ומתארכות, וכל שנה יש לה משקל כבד מאד.
היי יעקב, הדברים שלך מאוד יפים בתוכן וצורה, אילו הייתי מנהלת לך רשימת כתיבה הייתי מבקשת שתקבץ את הדברים שכתבת בנושא זמן – יש לך הרבה התבוננויות מפעימות בנושא הזה, בשני הבלוגים, אני חושבת.
אני חושב שאת צודקת, ואם יש סיבה אחת להיות חשוב ומפורסם, הנה היא – שמישהו יבוא (כנראה אחרי מותי) וילקט כל פתק שפיזרתי ויארוג אותם למשהו
"בסתר לבי אני חושבת שכל שנה בילדות שווה שבע שנים, כמו אצל כלב".
כמה נכון!
הספר הזה, שראיתי איורים ממנו פה ושם וקראתי מה שרוני כתבה, נראה לי עמוק וקסום, ועצוב – אולי יותר מדי בשבילי עכשיו. והיה מיוחד כל כך לקרוא אותו דרך הקריאה שלך, ואף על פי שלא קראתי את הספר במלואו אני חושבת שהרגשתי את השכבות בנפרד – את הספר ואותך, שאת לא פוחדת מהעצב, ואת לא מנסה בכוח להתמיר אותו למשהו חיובי, אבל מצד שני יש בך כל כך הרבה כוח-רוח, שאת פשוט עושה את זה (וכמובן שפע קסם, הרי בלעדיו את לא משחקת!).
ואהבתי מאוד את התובנה על שנות הילדות שהן שבע שנים.
מרית קרובתי,
את שני חלקיו של "הצב מצב" של דפנה בן-צבי הקראתי בקול רם לבני האמצעי,נהניתי מאוד, וגם הוא (הם עומדים בספריה של הבנים), ועל האיורים של עפרה עמית למדתי מן הפרקים הקודמים של "עיר האושר"… יש לי בן צעיר, אני קורא איתו סיפורים. אני חושב שיש סיכוי לא רע שננסה את "שירים לעמליה".
ואשר לילדות ולחיי הכלב. יש בשנות החיים הראשונות משהו חסר-קוארדינטות, לא רק בלתי מעוצב וגולמי, אלא משהו שלא ניתן ממש לתייג או לתייק או למפות (כלומר ניתן להציב זאת בזמן אבל לא ברגש), משום שאז היינו משוללים כושר שכזה. ומבחינה זאת זכרונות השנים הראשונות הם כמו רדיקלים-חופשיים הם נעים במערכות חיינו איך שבא להם מתי שבא להם.
חלק מ"הבגרות" היא סוג של סידור תימטי של החיים ושל סיפור החיים (כמו שצריך לנקות את הבית או לעשות סדר במסמכים מדיי פעם בפעם). זכרונות ראשונים הם כמו הקופסה שאינך זוכר מה הנחת בה, והיא מליאה אבק, ופתאום כשאתה מרים את המכסה קופץ מתוכה שד כמו ממנורת אלדין… לפעמים מקבלים שלוש משאלות.
מרית יופי של ספר ומפתיע אותי עד מאוד איך הראדאר שלך החמיץ את שיר הדאדא.
הוא כל כך מלא ברוח השטות מלאת החרות של הדאדא, דאדא פינג ודאדא פונג, ממלא אותי עוד ועוד (והידד לקברט וולטר)
"אולי היא בכלל בירח" מהדהד לי גם את "ילדה לבדה" של אורה איל, שם האימא, נדמה לי, גם טסה לירח, בכדור פורח.
אבל הסוף שם כמובן יותר שמח ומבטיח, משחק בבדידות שמתבדה.
"שירים לעמליה" כבר היה ברשימת הקריאה שלי, אבל עכשיו הוא עטוף אור עדין ונוגה יותר. תודה מרית
כדור השוקולד הנמס, מסיבת היומולדת שתמה אבל לעולם חוזרת, מזכירים לי את הפתגם הסנסקריטי ששוב ושוב מתנגן בתודעה שלי: בחיים האושר והצער סובבים כגלגל.
אגב, הכנס השנתי בביבליותרפיה מוקדש השנה לספרות ילדים, ויהיה בו מושב על "שירים לעמליה". 12.3 באוניברסיטת חיפה
יעקב, אתה באמת חושב שהן שוב מתארכות? מניסיון? כי לי היתה דווקא הרגשה שהן יביאו קלות של נשל.
לי, תודה. אבל הוא לא עצוב מנשוא. הוא מלא חיים וקסם.
שועיקי, נכון, אולי בגלל זה שנות הילדות ארוכות, כי לילדים אין חוש וכלי מידה.
דודו, מי החמיץ?! תחזור ותקרא. פשוט שמתי אותו בפי שועי! הדאדא זה כמו המשקפיים, הוא תמיד אצלי בתיק 🙂
תודה, כרמית.
[התגובה של קוהקו נמחקה לפי בקשתה.]
אז אני אעז ואקרא אותו. וסליחה אם יצאתי אישית מדי בתגובה, אני כמובן לא מכירה אותך, אבל ככה את נקראת לי, וזה משמח אותי, גם בתגובות שלך בבלוגים אחרים. 🙂
זאת הייתי אני
כאשר השנים הופכות מקהל לבודדות, מסחורה של שפע שתמיד אפשר להושיט יד ותמיד יש עוד ועוד, למוצר בקיצוב, שהולך ואוזל (שלא לומר שגם הסחורה לא רק משביחה) – ערכה של כל שנה עולה. אז אולי (ממש כמותנו, המבוגרים) הן לא מתארכות, אבל עולות במשקל
נזכרתי בדבר יומולדת קטן – היה לי העונג, כמטפלת, לחגוג שוב ושוב לילדים יומולדת. זו באמת חוויה שחוזרת – איזו שמחה ואור כשאני מציעה את זה, ובחגיגה עצמה, תעצומות השמחה, אפילו שזה "רק" אני והוא/היא עם עוגיות לפעמים מפלסטלינה וחברות בובות
הזכרת לי שביום ההולדת של ההוביט הוא נותן מתנות לכל החברים שלו ולא להיפך. כך, פעם בשנה הוא נותן מתנות, אבל מקבל כמעט בכל יום.
ושלום כרמית:)
שלום שלום יעקב 🙂
ותודה על המתנה היפה מהיומולדת של ההוביט
נדמה לי שימי הולדת הוביטיים כאלה מאירים את השנים, בין אם הן ארוכות ובין אם הן נמהרות וקצרות נשימה
יעקב, לי דווקא היתה תחושה כמו בכדור פורח, כשכבר לא זקוקים למטען ומשליכים אותו ונהיים יותר קרובים לשמיים.
כנראה שהכל תלוי בשאלה אם מתקרבים לשמיים או לאדמה
(( 🙂 ))
מרית, כמה אני שמחה שכתבת. לא הצלחתי להגיד את נימי הנימים, ואת כן.
הקפידי לא לשאול ולא לגלות מה זה דדה. מאוד מקלקל לגלות.
אה, ועוד משהו: שלושת האזכורים של שירי עבר היו מאוד משמחים. החיבור הזה למה שהיה כאן לפניהן נותן לספר עוד הקשר ומעשיר אותו, מין "עבור תעבור כאן שרשרת זהב".
הקישור לשירי העבר הוא אחד הדברים שקסמו גם לי במיוחד. הוא נותן תחושה שמדובר בילדה ישראלית אמיתית.
האופי הקצת נוגה ומאוד לירי של השירים הזכיר לי את "למה לאמא מותר" של חגית בנזימן. אין הרבה כאלה.
בנוגע להורים הנעדרים – אני תוהה אם זה בעיני סוג של יתמות/בדידות, כמו שרמזת, או פשוט האגוצנטריות הילדית. השירים שהראית מציגים בעיני תמונה מאוד משכנעת של ילדה מרוכזת בעצמה, בלי שום ביקורת.
הקישור לשירי העבר משליך לא רק על התוכן (ילדה ישראלית וכו') אלא גם על היחס לטקסט ולקוראים להרגשתי. הספר נטוע בתוך הקשר תרבותי ומתייחס אליו. זה מאד מקובל בספרי מבוגרים בעוד שספרי ילדים תלושים בדרך כלל, מתוך הנחה שלקוראים אין פרספקטיבה ועומק תרבותי. זה (בין השאר) סוג של כבוד – לילדים, לכתיבה לילדים, וגם לילדות של היוצרות.
לגבי ההורים – הספר נפתח ב"אמא נסעה" ומאז היא נעדרת. האב דווקא נוכח בשירים רבים, הם פשוט לא עליו. ו"ילדה מרוכזת בעצמה" נשמע קצת שיפוטי, לא?… היית אומרת על משורר לירי שהוא מרוכז בעצמו? 🙂
אהבתי הכי את השיר הפצע של אבא. הוא צימרר אותי. זו חוויה שלא כל כך מדוברת, הדחייה מחוסר שלמות פתאומית של הורה. זה גם יכול להיות בגילים מבוגרים של בן/בת והורה…
לי, כדאי. ואין בכלל על מה לבקש סליחה! (וישר זיהיתי אותך. את מהבודדות שמשתמשות במדרגות)
כרמית 🙂
רוני, תודה. אני סתם אוהבת לפשפש בקרביים של מילים. אין לי מושג מה זה דדה, רק איך זה… 🙂
איריסיה, באמת שיר נהדר.
מרית,דודו, הצרה שבינתיים עברתי מדאדא לבְּלַה-בְּלַה
(ילדים אוהבים במבה, אני אוהב דאדא, סליחה, בְּלַה-בְּלַה)
הי מרית, כל כך מקסים. האיורים באמת, עם ההקבלה לשירים, יוצרים עולם אחר, נוסף. וכמה קל להזדהות עם השירים. (אבא חייב להיות מושלם:)) אבל לא רק עם האכזבה והעצב, גם עם האושר, הגעגועים והקלות) ולקרוא את נקודת המבט שלך תמיד מאיר ומעשיר. תודה רבה!!
חמוד הבלה-בלה…
תודה לך קרן יקירה.
הייתי היום בכנס ביבליוגרפיה והיו אמורות לדבר שם נורית זרחי ועוד יוצרת של ספרי ילדים שלא הכרתי את שמה. כשהציגו אותה, מאד הופתעתי ושמחתי לפגוש את היוצרת של שירים לעמליה…
וגם כרמית היתה 🙂
נורית זרחי כמובן היתה חדה מצחיקה ומרתקת. לצערי, עקב מולטיטסקינג אימהי נאלצתי לעזוב לפני המלנכוליה בספרות ילדים… 🙂 ספר נא אם היו פנינים
נשמע שהפסדתי…
דנה (אמיר) דיברה על וגם הקריאה מן השירים בספר וזה היה משובב נפש, כי הכרתי מכאן.
ודפנה (בדיאלוג עם דנה) סיפרה קצת על הרקע שלה ומקורות ההשראה שלה (ילן שטקליס, וסנדק וזרחי) וההורים שלה והעצב שלה – "אם הכתיבה היתה פותרת את העצב, הייתי נאלצת בסופו של דבר להפסיק לכתוב. (וזה היה מעציב אותי מאד)".
"ואם אמא של מקס לא היתה עצבנית כל כך וכועסת, יצורי הפרא לא היו באים לעולם".
וכן – דנה אולמרט, במקרה (או שלא) הרצתה על ספרה החדש ממש באמצעיתו של יום העיון, ויצרה דילמה קטנה, אבל אחר כך, הצטרפה גם היא למאזינים בכנס, ושם, כאמור במפתיע, עמליה ודפנה….
ואף היא, דנה (אולמרט) התבקשה לקרוא וקראה את השיר לאביגיל.
ובכן, מסתבר ש"דדה" היא היא דנה, לא פחות ולא יותר, ורק לאחר מעשה הסתבר לי שבכלל דנה ודפנה הן בנות זוג בחיים כך שהחגיגה גדולה וההפתעות בשפע.
וואו, איזה סקופ! ובכל זאת. דנה היא רק הדדה של דפנה, זה לא מחייב אותי 🙂
אני ממש לא בן אדם טיפולי, אבל ביבליותרפיה זאת האחווה הסודית שלי.
למקרה שטרם נתקלת, לאחרונה שירים מהספר הולחנו ומבוצעים בכישרון ועדינות שמבליטים את האיכויות שלהם. למשל כאן: