הקדמה
האירוע התיאטרוני "השולחן: עבודת כיתה" מבוסס על שני טקסטים של אידה פינק:
1. "השולחן, מחזה לארבעה קולות ובַּסוֹ אוֹסְטִינָטוֹ", הוא מעין פרוטוקול של חקירה; ארבעה עדים ותובע מנסים לשחזר את מהלכה של אקציה שבה נרצחו 1,300 יהודים.
2. "מול הראי", סיפור קצר המתאר רגע בחייה של אישה צעירה ומאוהבת.
האירוע מיועד לקבוצות לומדים ומתרחש בחלל של כיתה. התובע יושב ליד שולחן המורה. בזמן שהוא חוקר את העדים הוא מפעיל מטול שקפים (ויוגרף). השחקנים יושבים עם הקהל אל שולחנות התלמידים. אחד מהם מלווה את המופע בנגינה על פסנתר חשמלי. בתחילת ההצגה מקבל כל צופה חוברת שבה מודפס הטקסט של ההצגה, בצד מבחר דימויים מן השקפים. הצופים מוזמנים להשתתף בקריאת העדויות.
כל הדימויים המלווים את המאמר הם שקפים שעצבה ליאור לרמן למופע – מבחר מסדרת "מסדר הזיהוי" ומבחר מהפאזל של מפת העיר.
1. "השולחן" – הזיכרון הטכני לעומת הזיכרון הרגשי
פינק כתבה את "השולחן" בעקבות עבודתה כמתרגמת ורושמת חקירות של ניצולי שואה ישראלים על ידי אנשי משפט מגרמניה. "נורא קוממה אותי הצורה שבה הם דרשו מעדים לזכור לפרטי פרטים מצבים חסרי חשיבות…" סיפרה בראיון, "פרטים שבדרך כלל דורשים מעדים במשפט טריוויאלי, לא פשע של רצח עם."
המחזה עוסק באקציה שנערכה בכיכר של עיר, ובה היה או לא היה שולחן – העדים חלוקים בדעתם על מידותיו, על מיקומו ועל עצם קיומו; השולחן מייצג את כל אותם "פרטים לא חשובים לכאורה" כפי שהתובע מכנה אותם במין אירוניה בירוקרטית. המחזה נטוע במתח בין הזיכרון הטכני – זיכרון של מצלמת אבטחה שאינו מבחין בין עיקר לטפל – לבין הזיכרון הפרטי הרגשי האורגני המשתנה מאדם לאדם.
כל אחד מן העדים "מסנן" את האירועים בדרכו:
מר גרומבך העד הראשון, זוכר שקיפר (אחד הרוצחים) "ישב על כסא והצליף בשוט רכיבה על הנעליים שלו". "לפעמים זוכרים זוטות כאלה," הוא מתנצל. הוא מזכיר שולחן שאליו ישבו אנשי הגסטפו, אבל מתקשה בתיאורו.
העדה השנייה זוכרת רק את התמצית, הפרטים לא חשובים: "לא הסתכלתי על הפנים שלהם," היא מתריסה, "בשבילי היה לכולם אותו פרצוף. לכולם! … מה זה משנה מי? כולם נתנו פקודות, כולם ירו, כולם! כולם ניהלו את הסלקציה." ובאשר לשולחן: "אני לא נזכרת. לא היה שם שום שולחן".
העד השלישי, מר זאכווצקי, דווקא זוכר: "זה היה שולחן גדול וארוך מעץ אלון. יתכן מאד שזה היה אחד מהשולחנות העתיקים של העירייה," הוא אומר, רק שלפי דעתו הוא עמד קצת הלאה, בנפרד מן המתרחש. זאכווצקי הוא השקול והמדויק מכל העדים. הוא יכול לדבריו, "לצייר כל אבן קטנה, לתאר כל איש." הוא מצטט עובדות ומספרים, הוא זוכר את שמן המלא של האם והילדה שנרצחו, אבל גם הוא לא שם לב מי מאנשי הגסטאפו החזיק ברשימת השמות: "אילו כל זה היה קורה בתיאטרון," הוא מסביר, "והיתה נראית שם סצנה כזאת, אולי היה אפשר לתאר אותה על כל פרטיה: זה היה פה, זה היה שם. אבל כשאסון כזה קורה בחיים? האם אני אמור להסתכל על הרשימה, כשהחיים שלי תלויים על חוט השערה?"
העדה הרביעית והאחרונה ספק תוהה ספק מתנצלת כמו ילדה שלא למדה למבחן: "את זה אני לא יודעת … לא חשבתי שמישהו ישאל אותי פעם על זה." היא גם הנציגה הישירה ביותר של תעתועי החושים והזיכרון – גם אחרי שהשקט חזר היא המשיכה לשמוע יריות.
2. "מול הראי" – הזיכרון האמנותי
העדה הרביעית לא נכחה בכיכר בזמן האקציה. היא הסתתרה בבניין הגסטפו שבו עבדה כמנקה. היא היחידה שהכירה את הרוצחים מקרוב; היא מציירת דיוקן חי של קיפר באמצעות החפצים שהקיפו אותו: הספרים שהיו לו בחדר, הפרחים שדרש להחליף בצנצנת, הצנצנת ששבר כי הפרחים היו נבולים, תמונת האשה האלגנטית עם הכלב שהיתה מונחת על השידה שלו, הכלב שלא היה לו, הכינור שבו ניגן.
העדה הרביעית היא נציגתה של פינק. יש זיקה ברורה בינה לבין המספרת של "מול הראי"; כמו רבים מסיפוריה של פינק מבודד "מול הראי" רגע קטן בשולי החיים ולוכד בזווית העין, איזו מהות שהתמונה הכוללת מוחקת בכלליותה הנוראה". 'שוליים' במרכאות כפולות," הסבירה פינק בראיון, "כי האירוע עצמו הוא מאד קובע וחשוב בשביל האדם שעובר אותו."
תוכן הסיפור פשוט: אישה צעירה ומאוהבת מבקשת מחברתה התופרת לקצר ולהצר את שמלתה בעיצומם של מעשי הרצח וההעלמויות. "מול הראי" כולו חפצים – חפצים שישנם וחפצים שכבר אינם או שרק בעליהם המקורי איננו: המגבת הנקייה על ברכיה של התופרת והמחבת שמתוכו היא אוכלת תפוחי אדמה מחוממים, את החפירה הכבד השעון אל אדן החלון. נעלי הגבר הגסות של הגיבורה (שמבליטות על דרך הניגוד את הדחף הקוקטי להצר את השמלה) היו שייכות פעם לאביה. השרפרף שעליו היא יושבת היה שייך לאביה של התופרת. שלוש מארבע המיטות ריקות, מכונת התפירה נמכרה, סיכה חלודה נעוצה בכרית הסיכות. המראה הגדולה מתוארת כאגם צהוב שמתוכו קורנים פניה של הגיבורה. עם לילה היא הופכת לתהום שחורה של נבואת לב.
החפצים של "מול הראי" מלאים משמעות וחיים. הם מייצגים סוג שלישי של זיכרון, שאפשר לקרוא לו "הזיכרון האמנותי"; הזיכרון האמנותי קרוב לזיכרון הרגשי אבל פחות גחמני ופרטי ממנו. הוא בורר לו אביזרים מסוימים, שוליים לכאורה, שאוצרים מרוּבֶּה, והופך אותם לכלים של רגש ומשמעות.
הזיכרון האמנותי קרוב לזיכרון הרגשי אבל פחות גחמני ופרטי ממנו. הוא בורר לו אביזרים מסוימים, שוליים לכאורה, שאוצרים מרוּבֶּה, והופך אותם לכלים של רגש ומשמעות.
ובחזרה לשולחן – בכל הנוגע לאקציה מדובר באביזר שולי, פרט טכני. אבל בד בבד הוא גם סמל של ציביליזציה, סדר חברתי (ראו "שולחן ערוך") ושררה בירוקטית ("להפוך שולחנות" פירושו לפרוע את הסדר הפקידותי הקיים). ההתעקשות של התובע ותעתועי הזיכרון של העדים הופכים אותו בהדרגה לסמל חמקמק, מלא אירוניה, אבסורד וגעגועים.
*
3. "השולחן: עבודת כיתה" – "והִגדתָּ לבנך"
על שלושת סוגי הזיכרון האלה, הטכני, הפרטי, והאמנותי, מוסיפה ההצגה את הזיכרון הקולקטיבי; את מעשה הזיכרון המודע הנלמד המנציח.
הזיכרון הקולקטיבי של השואה עובר בשנים האחרונות דרך הנסיעות המאורגנות לפולין. אבל האם הזיכרון צריך להיות כרוך בטופוגרפיה? היהדות הלא שכללה דווקא את האמצעים הפחות חומריים, היותר מופשטים ותודעתיים; יציאת מצריים למשל, אינה נחגגת במסע לפירמידות אלא בישיבה לשולחן הסדר. המצה, המרור והיין הם סמליים פשוטים ארציים ופיוטיים כאחת, לשימור הזיכרון. הדיבור בגוף ראשון של ההגדה: "עבדים היינו", המבט הכפול – לעָבָר – "ויוציאנו ה' ממצריים", ולעתיד – "בשנה הבאה בירושלים" – שגם הוא כבר הפך למעין זיכרון ובו-בזמן נותר כגעגוע לאחרית ימים אידאלית. ומעל לכול הציווי לזכור, ללמד, להזדהות. מ"והגדת לבנך" ועד "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
ההצגה היא מעין מתווה חד פעמי לסדר שואה שכזה, סדר אקציה המתקיים ליד שולחנות הכיתה. הטקסט המחולק לצופים משמש מעין "הגדה".
את התובע מגלמת במאית ההצגה נעמי יואלי, שפועלת בשלושה מישורים: במישור המשחקי – יואלי היא דמות במחזה של פינק, במישור הלימודי – היא מורה מנהלת הטקס ומנחילת הזיכרון המגייסת בין השאר את זכרונותיה האישיים והמשפחתיים, ובמישור האמנותי הארס-פואטי – היא במאית המנווטת את הצגתה.
הבמאי הפולני תדאוש קנטור נהג לעמוד בין שחקניו על הבמה ולהתערב במעשיהם באופן גלוי. בכך הסגיר באופן משעשע את יצר השליטה הפרטי שלו, ובד בבד גם הפנה את תשומת הלב להצגה כהצגה, ועורר את המחשבה הבקורתית של הצופים במקביל להזדהות הרגשית.
גם הצופים ב"השולחן – עבודת כיתה" מתפקדים בכמה מישורים: הם גם תלמידים של זיכרון השואה וגם "שחקנים", כלומר חלק מקבוצת העדים שנחקרת על ידי התובע. "אילו כל זה היה קורה בתיאטרון," אומר מר זאכווצקי, כלומר, אילו היתה הפרדה בין הבמה לאולם וכל תפקידו היה לצפות – היה לו פנאי להתבונן ולשנן את הפרטים. אלא שהוא היה גם "שחקן" באקציה הזאת, אלה החיים שלו שהיו "תלויים על חוט השערה." עדותו של מר זכוויצקי "מופרטת" לקהל. הבמאית/המורה/מנהלת הטקס מחלקת אותה בין הצופים שקוראים אותה בגוף ראשון כמעין מדיום קולקטיבי.
על פי שיטת המשחק של סטניסלבסקי מגייס השחקן את זיכרונותיו הרגשיים כדי לטעון את הטקסט ברגש ובמשמעות. התלמידים הקוראים את העדות עושים זאת באופן טבעי; הם טוענים את מילותיו של מר זאכווצקי בזכרונות הרגשיים האישיים והקולקטיביים שלהם.
רק ב"מול הראי" הם פשוט קהל; יואלי עיבדה את הסיפור להצגה בתוך הצגה המתרחשת על רצועת הרצפה לאורך החלונות ומוארת בפנס תיאטרון. מעין דיזולב לרגע שהיה, הזדמנות להציץ בפיסה של חיים מבחוץ. להינתק לרגע ולהזדהות, כמו בתיאטרון.
4. השבר והטשטוש
"השולחן" הוא סיפור בלשי מתסכל, לא קאתרתי, מטושטש ושבור משני קצותיו; הוא נפתח באמצע עדותו של מר גרומבך (ההתחלה "נשברה") ומסתיים במילים "שולחן קטן שבור". ובין לבין התובע חוזר וקוטע את הנחקרים ללא הועיל: "האם היית עדה לרצח שבצע קיפר?" הוא שואל את העדה השנייה. "עדה?" היא עונה, "אתה מתבדח. העדים למעשי הרצח שלו כבר לא בחיים."
העמעום והסתירות, השבירה ונסיון ההרכבה – קיימים גם במישורים השונים של העיבוד הבימתי:
כשאחת העדות מתבקשת לזהות את הרוצחים בתצלומים, התובע מניח על מטול השקפים עוד ועוד פרצופים שיוצרים ביחד מעין דימוי מקושקש, קפוא ומלא תנועה, פורטרט קבוצתי של כולם ושל אף אחד.
את התובע מגלמת הבמאית. היא מדברת בלשון זכר אבל לא מחופשת לגבר. היא גבר ואישה בו בזמן.
והטשטוש מתקיים גם במרחב הסותר של האירוע: חלל התיאטרון וחלל הכיתה כמו מונחים זה על זה ונאבקים על אותה טריטוריה; השחקנים מעורבבים בקהל. לעתים הם נמצאים מאחורי גבם של הצופים, שלא מקפידים להפנות את ראשם אל הדוברים. חלקם מסתפקים בהאזנה לקולות שבאים מן העבר, מכל הכיוונים. כך האזינו פה בשעתו לשידור הרדיו של משפט אייכמן. אידה פינק טענה שהמשפט שינה את המוּדעות הישראלית לשואה. זה כבר לא היה מופשט ומצלצל – "ששה מיליון", "צאן לטבח", "גבורה"; אז נשמעו לראשונה עדותו וסיפורו של היחיד.
וכבר מתחילת ההצגה נערמים השקפים במטול: זה מתחיל מצורה שחורה בלתי מזוהה, שאליה מצטרפות בהדרגה צורות נוספות עד שמתקבלת מפה שחורה של העיר שבה נערכה האקציה; גושים זוויתיים שביניהם מפרידים רחובות לבנים דקים בעלי שמות פסטורליים. התובע בנוקדנותו מתעקש על המסלול המדויק שבו הגיע כל עד לכיכר, וכך מדוקלמים להם השמות האירוניים בעל כורחם (בתרגום מפולנית: רחוב הוורד, רחוב הפרחים, הרחוב היפה, רחוב המעגל, שפת הנחל והמשוררים סנקיביץ' ומיצקביץ') שוב ושוב כמין כישוף מקולקל.
שברי העיר מודפסים גם בחוברת המחולקת לקהל ומתפקדים כמטפורות למעשה הפירוק וההרכבה של החקירה, וגם לשבר ולאיחוי שלעולם לא יתקון.
החוברת היא מעין הד מודפס של העדויות אבל היא גם הד מודפס של מלבן האור של הויוגרף. המטול המשמש בדרך כלל כלי עזר טכני ללימוד, הופך בהצגה למעין תודעה, כלי מטפורי פואטי לעיבוד הזיכרון. שברי העיר הם כמו כתמי רורשך חדים, סלעים שנופלים מהשמים, פיסות חשיכה שחורות כמו "יום ראשון השחור", כך קראו כמסתבר, ליום האקציה. ויש אומרים שקראו לו "האדום" בגלל הדם שהכתים את השלג. השלג עצמו היה לבן, כלומר שחור מאדם, כלומר אדום מהדם שהשחיר באפלה. "התפלאתי שהשלג היה שחור," אומרת האשה השנייה, "זה היה דם." הוויכוח חוצה העדויות על צבעם של היום והשלג נע בין נונסנס (כמו הבדיחה על השזיפים השחורים שהם אדומים כי הם עוד ירוקים) לפורמליזם צבעוני, להבלחות של אגדה אפלה-שלגייתית. ובכלל יש בכתיבתה של פינק שיירים רזים וכמעט יבשים של אגדה. זה לא רק הדם על השלג אלא גם שורת המיטות הריקות כמו בבית הדובים או בבית הגמדים שביער, והמראה המכושפת של "מול הראי" שהיא אגם ותהום, נפש ואושר וידיעת הסוף.
אינטרמצו: מר גרומבך העד הראשון הוא הקולנועי-תיאטרלי מכולם. בתוך עדותו חבוי מעין תסריט קצר של האקציה (במבע משולב עם נקודת מבטו) :
קלוז-אפ 1 – "קיפר ישב על כסא והצליף בשוט רכיבה על הנעליים שלו".
לונג שוט 1 – גרומבך מתאר את הדיאלוג בין קיפר לאם שרצח. הוא היה רחוק מכדי לשמוע את השיחה אבל "המצב היה ברור לגמרי. כל אחד יכול להבין. גם בלי מילים." בסרט היו מצלמים את הסצנה מרחוק, מנקודת המבט של גרומבך, ללא מילים.
קלוז-אפ 2 – הזוועה עצמה מורחקת מן הבמה כפי שדורש אריסטו. גרומבך אינו רואה את הרצח. הוא מסיק אותו מהתנהגותו של קיפר לאחר מעשה: "מיד אחרי היריות, כשהאם והילדה שכבו על הארץ, ראיתי במו עיני איך קיפר מנגב את הידיים זו בזו, כאילו הוא רוצה לנקות אותן מלכלוך. הוא ניער אותן בהבעה מלאת גועל. את ההבעה הזאת אני לא אשכח." הקלוז אפ הזה הוא פיסת תיאטרון מחול המזכירה את רחיצת הידיים הסהרורית של ליידי מקבת.
לונג שוט 2 לסיום – "זה היה יום של שלג וכפור. הרחובות היו מכוסים שלג. השלג היה אדום."
*
5. הזמן והזיכרון
"מחזה לארבעה קולות ובסו אוסטינטו", כך, בכותרת המשנה, הגדירה אידה פינק את "השולחן". בסו אוסטינטו (בס עיקש) הוא כינויו המוסיקלי של בס החוזר שוב ושוב על אותו מוטיב, ומקביל אולי לתובע המתעקש שוב ושוב על השולחן. אבל בתולדות המוסיקה, בסו אוסטינטו הוא גם המאפיין המובהק של אַרְיַת קינה ברוקית. "השולחן" הוא לכאורה מחזה ריאליסטי עד יבש, פרוטוקול של חקירה, אבל במישור אחר מופשט יותר, זו קינה; "ארבעה קולות" (שתי נשים ושני גברים – סופרן, אלט, טנור ובס, כמקובל) מלווים בכלים הנמוכים של התזמורת שחוזרים שוב ושוב על אותו מוטיב יורד, מעין המחשה מוסיקלית של הדמעות הזולגות.
"יש קשר מאוד הדוק בין הזמן לזיכרון," אמרה אידה פינק בראיון. "אחרי ארבעים-חמישים שנה הכתיבה שונה ממה שהיתה מיד לאחר המלחמה."
לדור השני או השלישי אין זיכרון. הם לא מסוגלים לכתוב ריאליסטי כמו דור ראשון. הם יותר מוגבלים אבל גם יותר חופשיים, היא מסבירה, "מפני שאין להם את כל המעצורים שיש לניצולים… הם יכולים כבר לעשות ניסויים ספרותיים פורמליים שאני לא חושבת שהסופרים שעברו את השואה מסוגלים לעשות … אנחנו, בני הדור ראשון, אסירים של הזיכרון ושל הזמן. בני הדור השני והשלישי הם כבר חופשיים."
הנטייה של אידה פינק לניסויים פורמליים רק נרמזת מכותרת המשנה. נעמי יואלי לוקחת את הזיכרון של פינק הניצולה, מסננת אותו דרך פריזמה בימתית נועזת והופכת אותו לכלי של "מעשה הזיכרון" המודע הנלמד והמנציח.
*
6. הסוף
מר זאכווצקי מסיים את עדותו במספרים: "היו כל כך הרבה קורבנות שהיו צריכים 20 גברים לקבור אותם. 450 נהרגו בעיר בזמן החיפוש בדירות, 840 נורו בבית הקברות. ביניהם אישתי, אדוני התובע." וכשהחוקר חוזר ושואל האם ראה במו עיניו מישהו יורה במישהו הוא אומר: "אני ראיתי 1300 הרוגים. המידות של קבר האחים היו 30 מ' אורך, 3 מ' רוחב, 5 מ' עומק."
זאכווצקי הוא העד שאת עדותו קורא הקהל, ולא בכדי; למספרים שלו (שאותם פוצע אמנם רצח אשתו) יש תוקף אוביקטיבי. התובע חובב העובדות אינו יכול להתנגד להם. המספרים חותרים תחת הנחת היסוד שלו ומתקנים אותה; זה לא רצח פרטי אלא רצח עם. וזוהי אולי ההבנה שמאפשרת לו להקשיב לעדה הרביעית והאחרונה, להניח לה לדבר בלי לקטוע אותה כמעט. והעדה כאמור, ברגישותה האמנותית, מעלה את הזיכרון הפרטי בחזקה. היא גואלת אפילו את השולחן מהלא-כלום הבירוקרטי, והופכת אותו בדרך אגב למעין סמל רזה ונקי מסנטימנטליות של אובדן:
"אחרי שהחשיך התגנבתי דרך החצר וחזרתי הביתה. העיר היתה ריקה, כאילו לא נשארה נפש חיה. התפלאתי שהשלג שחור. זה היה דם. הכי הרבה דם היה ברחוב סינקייביץ', ברחוב פיינקנה וברחוב רוז'אנה. גם בכיכר לא ראיתי אף אחד. היא היתה ריקה. באמצע הכיכר היה שולחן הפוך עם הרגליים למעלה. שולחן קטן שבור."
במטול השקפים מתחלפת מפת העיר במפת אושוויץ. סוף.
*
תודות: הפוסט המקורי הורחב והפך לחוברת "אודות" של סל תרבות. זהו הטקסט המעודכן שהתעשר מן הדיון בתגובות. תודה למירי פארי שהאירה את עיני ותרגמה לי את שמות הרחובות. לאתי בן זקן ולאיתן שטיינברג שהכירו לי את אריַת הקינה הברוקית, ולכל מי שלקח חלק בשיחה, ובייחוד לשועי רז, מירי שחם ועמוס נוי, שחידדו את משמעות השולחן.
כל הציטוטים של אידה פינק מתוך "אנחנו אסירים של הזיכרון ושל הזמן"
קרדיטים (כל המשתתפים עושים עבודה נהדרת) ותאריכי הצגות
*
עוד רשימות על שואה:
למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?
ועוד
מרית יקרה, הראש שלי התחיל לשתות מחשבות
ראשית, בקשר לתצלומים היפים המלווים את הרשימה: לדעתי כל עדות לאחור יש עין המבקשת להתבונן בתנועה, אלא שהיא מטולטלת רגשית מבפנים. לפיכך בכל עדוּת ישנו אלמנט הראיה שבטשטוש, שברעד. עוד יותר, ישנה מחלוקת באשר
לכשירותם של פוסט-טראומטים (שהריי יש להניח כי ניצולי שואה/אקציות הינם במידה רבה פוסט-טראומטיים) להעיד, ההסבר לכך לדידי אינו דווקא בריבוי גרסות המעורר חוסר-מהימנות, אלא בכך שבכדי לגשר על פני התוהו הפנימי, ליצור רציונל מסויים שעשוי להימסר בשפה ובבית משפט, הם נאלצים למסור סיפור תימטי מהודק על מקום פנימי שיש בו שבר גדול מאוד, מעטים בני האדם שיכולים לעמוד בכך.
עוד דבר, לא יכולתי שלא לחשוב על "הסיבתיות של השולחן". איני מצליח להביו זאת אבל במיטב שיעורי הפילוסופיה הבסיסיים בהם נכחתי בראשית לימודיי הדגימו המורים/מרצים את ארבעת הסיבות האריסטוטליות (פיסיקה, ספר שני באמצעות שולחן.
היה אחד שניסה גם להדגים את תורת האידיאות של אפלטון באמצעות שולחן (!). שולחן הוא כנראה מוסד. אולי מסמל ציביליזציה. לא ייפלא כי דולמנים מן התקופה הכלכולית הן דמויי שולחן. שספר פסקי ההלכה האוטורטיבי נקרא "שולחן ערוך", שאביריו של המלך ארתור הסבו אל שולחן עגול, ושפעולות מסחר וכספים נעשו ברוב התרבויות אל מולו של "שוּלחנִי". השולחן כנראה הוא סמל לסדר חברתי. אולי חיפוש השולחן (שהיה או לא היה) הוא נסיון כזה למצוא סדר כלשהו בלב המאפליה הנאצית.
הראי המפיק אפילה הוא דימוי מדהים (אפשר לומר מטפורה). זאת נשמעת הפקה מרתקת באמת.
מקווה שבעיקבות אידה פינק, יועלו הפקות בעקבות
"שעון חול" לדנילו קיש (את כבר יודעת שמבחינתי זה ספר קודש אבוד) "החיים והגורל" לוסילי גרוסמן, ו"השימוש באדם" לאלכסנדר טישמה
כולם ספרים, שחויית התוהו והפשר (הוא הנסיון לתת פשר) של השואה עומדת במרכזם, ומשום מה לא זכו להכרה הרחבה המגיעה להם בארץ.
ושאני קוראת חלקים חלקים
והלב שלי דופק
זהו…
(וכל פעם קצת , כל פעם אני קוראת קצת, )
יופי של מאמר
השולחן הוא אמצעי שררה שמחלק באופן פיזי לחלוטין את השטח לאזור של שליטים ולאזור של נשלטים.
השולחן הוא אביזר ביורוקרטי ('להפוך שולחנות' משמע לפרוע את הסדר הפקידותי הקיים) – שמייצג את השליט, וההתעקשות הביורוקרטית הטפלה אם היה שולחן או לא, היא אירונית לחלוטין. גם מצד הנאצים, שאדיקותם הביורוקרטית ידועה, וגם מצד התובע, שגם הוא חלק ממנגנון שלטוני. מעבר לכוונה המקורית של הכותבת, שחשה תסכול לנוכח ההתעקשות הנוקדנית הזאת מול הסבל שאי אפשר לתמלל אותו, יש כאן אמירה רחבה יותר על מנגנוני דיכוי ועל ההיבט הביורוקרטי שלהם
לא יכולתי שלא לשים לב להתכתבות פנימית של תגובתך עם חנה ארנדט והבנאליה של הרוע, כלומר: הצגתו של אייכמן כבירוקראט קפדן,מסור ומשעמם יותר מאשר רוצח המונים לתיאבון.
ומדהים, כי קראתי את כל התגובות, והיה לי משהו שרציתי לומר גם, ואז הגעתי לתגובה של שועי, שמעלי, והתייבש לי הגרון. כי חשבתי בדיוק על זה והשם של חנה ארדנט קפץ לי גם לראש.
אני עכשיו בחיפוש או ליתר דיוק בראשית ראשיתו של חיפוש הדרך לספר את סיפורה של אימי, סיפור של יתומת שואה. ואין, פשוט אין דרך. זו התחושה כרגע. התמונות של הקצינים בלתי נסבלות מבחינתי פתאום. אפילו ה"אין זיכרון" שלי וזה של אימי, פשוט בלתי נסבל. איך בכלל ניגשים לחומרים הללו? אידה פינק מעוררת בי הערצה עצומה.
ואני מלאת הערכה לנעמי יואלי על האומץ.
שועי – כן, אז?
בתגובה המקורית שלי הופיעה המילה 'בנאלי' ומחקתי אותה, חשבתי שזה קצת יותר מדי. אתה חושב שאי אפשר? גם רוצח המונים וגם פקיד? הרי בתקופתנו, ככל שהמשטר מתבסס יותר על פרקטיקות של דיכוי מיעוטים, כך הוא נאחז ביתר שאת בקובץ החוקים שלו עצמו, החוקים מעניקים את הצידוק האולטימטיבי (לכן הכוח העצום שיש במנגנון המערער של 'פקודה בלתי חוקית בעליל').
לא התכוונתי בתגובה הקודמת לבקר אותך
אלא להביא את הרגשתי לגבי נוכחותה של ארדנט בתגובה. את צודקת כמובן שהבירוקרטיה והממסדים המדיניים באשר הם יוצרים לא מעט רוע
ובכל זאת, הפנומן הנאצי לטעמי, היה מורכב הרבה יותר. אישית, אני קרוב יותר לתפישתו של ז'ן אמרי ב"מעבר לאשמה ולכפרה" בדבר נטייה אלימה האורבת לכולנו, והקלות הבלתי נסבלת של עינוי הזולת (למשל שולחן ניתוחים/נסויים בבני אדם). גם כתבתי על זה כאן:
http://www.notes.co.il/shoey/63681.asp
בפסקה השניה.
כך או כך, קשה מאוד להסביר את התארעותו של הפנומן הנאציןנל-סוציאליסט-הגרמני ועלילותיו ובודאי שאין לו הסבר מספק אחד.
שועי, אני לא חושבת שהסיפורים של פינק עסוקים בזה יותר מדי.
אני חושבת שהסיפור השני של פינק מוצלח יותר, ולו רק משום שהוא סיפור מרפא, יש בו כוח אחיזה עצום בחיים. צורנית הסיפור הראשון מעניין יותר, אבל תוכנית אני מעדיפה את הסיפור השני.
לגבי הסיפור השני, מעניין להשוות את החפצים המוזכרים בו לחפצים המופיעים באגדות ומעניקים כוח לגיבורים. אני יודעת שזו הסתכלות מעוותת, שועי, אבל יש בסיפור הזה מימד על-זמני בולט (בעיניי) – סליחה סליחה סליחה על ההשוואה, אבל מעניין להשוות בין הסיפור הזה לבין הסצנה בה סינדרלה מתכוננת לנשף בארמון.
תודה על הרעיון, בכלל לא מעוות בעיני.
יש גם את הסופרת היהודיה אירן נמירובסקי (נרצחה בשנת 1944) עם "הנשף" ועם "סויטה צרפתית", שעכשיו כשהצעת, נראה לי כי בינה ובין פינק ישנם כמה יסודות הראויים לעיון משווה.
(-:
לגבי הסיבוב הראשון של שיחתכם – כן חשבתי על שולחן כמייצג של ציביליזציה (עם כל האירוניה של ההקשר) אבל תודה גדולה לכם שחידדתם וריבדתם את נוכחותו.
התצלומים המטופלים של ליאור נפלאים בעיני, קפואים ומלאים תנועה ומעין געגועים מטרידים. אני לא יכולה לדבר על הנאצים, הממדים מטביעים אותי, אני מעדיפה להתמקד בינתיים במסננת של הזיכרון, בנוסחא שנגזרת איכשהו מהיחס בין המציאות הפנימית לחיצונית. וגם בחפצים שתמיד משכו אותי, הרבה לפני השולחן, והפוסט שלך מירי, על מכירות של פריטי שואה באיביי גרם לי (כמו לשועי) לשתות מחשבות. זה לוקח את כל מה שאמרתי במאמר, מוסיף אלמנט של זמן ומסבך ומפתל את הצד הרגשי, שלא לדבר על הצרכני. (מזל טוב על הבלוג החדש ועל היציאה מהמחסן אל הנהר!) המשך יבוא כשהמחשבות שלי ייקרשו קצת ויקבלו צורה.
ולגבי הסיבוב השני – זה בכלל לא מופרך, מירי. בכתיבה של פינק יש איזו נוכחות רזה וחסכונית וכמעט יבשה ובכל זאת מהותית – של אגדה. זה לא רק הראי שרציתי להגיד עליו ראי קסמים, אבל זה היה קל מדי והתאפקתי, אלא שורת המיטות הריקות למשל (כמו בזהבה ושלושת הדובים או בשלגייה שעולה גם דרך הדם על השלג). וההצעה שלך מירי לסינדרלה, הזכירה לי את מה שעשה בורכרט בסיפור הנפלא "שלושת המלכים הכהים" שכתבתי עליו קצת בפוסט על אהבה ותיעוב ליוזף בויס.
http://www.notes.co.il/marit/45373.asp
עידית, אני מרגישה את הלב שלך.
מיכל – אידה פינק אמרה שאת חופשייה,
שאת יכולה לעשות ניסויים ספרותיים פורמליים שמי שעבר את השואה לא יכול… "אנחנו, בני הדור ראשון, אסירים של הזיכרון ושל הזמן. בני הדור השני והשלישי הם כבר חופשיים."
בהצלחה!
מחווית הצפייה בגירסה הקודמת של ההצגה (והחדשה נשמעת עוד יותר מרחיקת לכת) השולחן ממש קפץ בתודעה שלי כמו בצילומים שונים שמתחברים לרצף אחד משובש. נוצרה תחושה של אגדתיות, ושל אל-זמניות, שכל כך העצימו את סיפור השואה.
זה פשוט עבד מבחינתי, עבד עלי, רגשית, חזק ביותר.
מרית מגישה לנו מאמרים מטלטלים שאני לא מספיק להתנתק מהקודם ואז בא עוד אחד
לשולחן שני צדדים: השולחן הבירוקרטי הוא שלטון החוק (הדתי "שולחן ערוך", והחילוני) והכוח והשררה והסדר (לא רק הופכים שולחן, גןם מנקים שולחן), כמו שולחן הניתוחים ושולחן הלימודים (חפץ שהופך אדם לחפץ). השולחן הביתי הוא בית, חום, חסד (כמו בשיר של טראקל), שולחן השבת והחג, בואו לשולחן, יושבים אל השולחן (השלחן הוא אנושי, אולי סוג של אם)
כל ה"ספציאליסטים" הפכו שולחן אחד לשני, ובני אדם חיים לפריטים
הלא כבר משוררי תהלים כתבו בפרק כ"ג:
תערוך לפניי שולחן נגד צוררי
אולי לתפיסתם (לדעתי מדובר בספר שנכתב על ידי משוררי חצר ונחתם בשמו של המלך, כנהוג במלכויות עתיקות) השולחן אכן מסמל יציבות, שררה, שלטון.
אולי גם אפשרות לשינוי המציאות והנעתה
למשל המלחה פולחן שורשה פל"ח והוראתה עבודת האל
אפשר ששולחן שורשו של"ח והוראתה המקום אליו אנשים מתקבצים ואחר-כך משולחים לדרכם
אם בהשערה האטימולוגית הפרועה הזו יש איזה ממש
לנוכח השולחן בו עסקינן, נוספת לדברים משמעות מצמררת ממש.
רוני, בגירסה הקודמת היה אמנם שולחן שעליו הוקרן וידאו שייצג מעין תת מודע לירי אגדתי.
בגרסה הנוכחית ממלא את התפקיד הזה מטול השקפים המופעל על ידי התובע, כך שגם הצד הטכני פונקציונלי מאד נוכח.
ע, תודה, אני מאד שמחה שאתה בא לכאן
ושועי, מירי, ע וכל השולחנאים – הזכרתם לי את "השולחן הירוק" של קורט יוס הכוריאוגרף ההומניסט והמורה הגדול של פינה באוש. העבודה הזאת שנוצרה בין שתי מלחמות עולם מתחילה בשולחן הירוק של הפוליטיקאים שעוברים מססמאות לאקדחים, והקטע הבא הוא כבר הסולו של המוות (מומלץ לראות עד סופו) ואחריו החיילים יוצאים לקרב (זה כבר לא בלינק הזה), הפליטים, הפרטיזנית (כן, אישה) ובסוף כל חגיגת המוות שוב השולחן הירוק של הפוליטיקאים…
איי קראמבה, איזה קטע.
תודה.
(-:
http://images.google.co.il/imgres?imgurl=http://farm1.static.flickr.com/155/370262016_983302d366.jpg&imgrefurl=http://flickr.com/photos/48028601%40N00/370262016/&usg=__s9UqafgHB-0FFl2UsyqbNttmJlw=&h=375&w=500&sz=162&hl=iw&start=6&sig2=1CcMtc4R3-zXHiuHh1Ow1g&um=1&itbs=1&tbnid=X2ywfGxUWOvavM:&tbnh=98&tbnw=130&prev=/images%3Fq%3DKOPPEN%2BPLATZ%2BBIEDERMANN%26um%3D1%26hl%3Diw%26sa%3DN%26rlz%3D1B3GGGL_iwIL328IL328%26tbs%3Disch:1&ei=xD-NS_POF4u14Qb5krTzBg
או קיי. אז תרומתי לאוסף השולחנות כפולה –
א. השולחן של ארז ישראלי ב'ליל שישי'
ב. ואם כבר שולחן כנשא של אידיאולוגיה –
ג'ודי שיקגו כמובן, והשולחן הערוך שלה
הנה של ג'ודי שיקגו למי שמתעצל
תודה לכולכם על השולחנות (רח' הרצל נהיה פה). זו חתיכת דלת שנפתחה פה לא בכוונה.
כשלימדתי בחזותי הייתי נותנת תרגיל – "לערוך שולחן לרגש", או רק: "שולחן לרגש". ואת ההמשך אני משאירה לדמיונכם
"השולחן" הוא אכן חוויה תיאטרלית אבל זו חוויה מסוג אחר. אתה כמעט שם, גם על דוכן העדים וגם בכיתה. אין ספק שלא הרגשתי באולם תיאטרון. והזיכרונות של אנשים אחרים מקיפים, מהדהדים בצורה לא צפויה.
שמות הרחובות קונקרטיים: רוז'אנה – רחוב הורד, קייטובה – רחוב הפרחים, הרחוב היפה, רחוב המעגל, רחוב על גדות הנחל והמשוררים הלאומיים סנקיביץ, מיצקביץ – שמות אידילים בעיירה עם ככר שוק, בנין עירייה בעלת ניחוח אירופאי. מבחינתי פה הזוועה. לא רק בטרחנותו המזעזעת של התובע אלא היתכנות ההרג בתוך עיר ששמותיה כל כך יפים ובנאליים. תארו לכם עיר דמיונית כמובן, ששמות רחובותיה: הכלנית, הורד, המעגל, ביאליק טשרניחובסקי. רק תארו לכם שמות כאלו האמורים לזרוע שמחה וגאווה, להגן על תושביהם מפני זוועות. הם כל כך פסטורליים. אבל הרוע האנושי מכסה אותם בשלג שחור או אדום. לעולם לעולם הם יתחברו בתודעתי עם המדים הצעקות ומספר העדים הקטן ששרד לספר את סיפורם.
אכן ההצגה הזו היא כמו קריאה בהגדה למען יזכרו הדורות. אבל היא הדהדה בליבי ועוררה את הצער כן כל הצער על מה שלא שאלתי. כשהייתי צעירה רק קראתי סיפורים של משפחות אחרות. גם הורי לא נדבו מידע. במטלית אבק ניגבתי את דגם האנדרטה לזיכרון למרד גטו וארשה עשויה פלסטיק שעמדה על המזנון במקום ואזה. והיום כשאני יודעת מה לשאול וגם לא פוחדת ממבטם העצוב אין את מי לשאול. צפייה בהצגה הזאת יוצרת פיצוי, אולי זה מגוחך לומר אבל ככה הרגשתי שכמה טוב שיש עוד אנשים שהם דור שני ויותר ומספרים את הסיפורים שיכלו להיות של סבתי וסבי. שנכון שכל אחד היה עולם ומלואו אבל העובדה שיש בור שכך וכך רוחבו ועומקו ואורכו. ויתכן וגם הם שם.
וקורעת לב. ודגם האנדרטה לזיכרון למרד גטו ורשה במקום ואזה, זה החפצים שמספרים הכל.
ולכל מי שלא קרא את המחזה – התובע מתעקש על המסלול המדויק שבו הגיע כל עד לכיכר, שמות הרחובות חוזרים שוב ושוב כמין מנטרה. לאוזניים עבריות זה נשמע סתם פולנית, אבל למי שמבין את השפה כמו מירי, וצריך להגיע לזוועה שוב ושוב ברחובות עם שמות פסטורליים של פרחים – אני לא יודעת איך לגמור את המשפט הזה. חיבוק
ומגיבה מהבטן, ישר אחרי הפוסט, תיכף אעשה גם סיבוב על התגובות שבטח ייקחו אותי למקומות אחרים…
וואו.
אני מרגישה כמעט כאילו ראיתי את ההצגה עכשיו, דרכך, למרות שקראתי על ו(עוד) לא ראיתי את.
מפחיד.
זו המילה המרכזית שלי לנוכח התיאור הזה. ההצגה מפחידה, החוויה האמנותית מפחידה, המציאות- כמובן- הרבה יותר.
זה נושא קשה אבל חשוב מאין כמותו, ולמרות שאני נוטה לחשוש מהצגות שמערבבות שחקנים וקהל, אני מאמינה שהפעם אהיה גיבורה ואתחייב בפני עצמי שאלך לראות. גם בזכותך.
תודה.
ומתחילה מהסוף, כי הסיפור של מירי פארי השאיר אותי עם גרון חנוק ונפש גם.
שכחתי לכתוב קודם שכבר בפיסקההראשונה של הפוסט חשבתי "ליל סדר" "ליל סדר של שואה" ואז כתבת את זה גם, וחיזקת את התחושה.
שועי ומירי וע' – אבירי השולחנאים השונים, גרמתם לי לחשוב הרבה.
ואיכשהו, הקריאה של המילים שלכם, והמילים של מרית כמובן, יחד עם זה שלפני שבוע ראיתי (שוב) חלק מהסרט "האי ברחוב הציפורים" גרמו לי להמציא אסוציאציה סיוטית -חזותית-דמיונית פרועה לחלוטין, לא יודעת איך להתייחס אליה אבל היא פה: מכירים את "הבית של יעל"? אז פתאום אני רואה את יעל המצויירת מתחבאת מתחת לשולחן, עם מפת תחרה כזאת שמסתירה אותה, רק שפתאום היא והשולחן והמפה נמצאים בגטו, בשואה, ומסתתרים מהנאצים. מצמרר אותי אפילו לכתוב את זה. בררר.
(ובלי קשר לכלום, תוך כדי קריאה, מרית, נהיה לי ברור כשמש כשתהיי גדולה תעשי קולנוע. רק אם תרצי, כמובן, אין סיבה שתעשי משהו שאת לא רוצה, זה פשוט נהיה לי פתאום כל כך ברור).
גם אני מאד מסתייגת מהצגות שמשתפות קהל. בדרך כלל זה מביך וטרחני. אבל כבר נתקלתי בכמה יוצאים מן הכלל והשולחן ביניהם. שיתוף הקהל אינו גימיק אלא לב הפרשנות, וזה לא טרחני ולא מביך אלא עוזר, כמו שבכי עוזר.
ובאשר לבית של יעל – זו תופעה ידועה – כשמשהו מעסיק אותך פתאום כל העולם מתארגן מחדש כשורה של שיכפולים, רמזים וקריצות לעברו.
ועל כל היתר תודה גדולה.
[…] מסוים, סביב דמות כמו דודה פרידה שלי או נתיבה בן יהודה, סביב טקסט של אידה פינק, סביב האירוע הטרגי של הרג שלוש בנותיו של הרופא בעופרת […]