הנה זה בא:
כתוב בגוף
סדרה של עשרים וששה מאמרים
על הזיקה בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן
לאמנות הגוף של ויטו אקונצ'י
המאמרים יתפרסמו אחת לשבוע, החל מן ה-27 לינואר 2009
בכל יום שלישי בשמונה בערב בדיוק (בשביל הטקס)
אין צורך בידע מוקדם
אבל כדאי לקרוא את ספר הדקדוק הפנימי
(בכלל כדאי לקרוא אותו, בלי קשר לסדרה)
הסדרה מוקדשת לזכרו היקר של יוסף הירש אשר לימד רישום כאמצעי מחשבה
והאותיות לא מסגירות כמה אני שמחה ומתרגשת ומזמינה את כולכם לשיחה
עדכון: נובמבר 2010 הסדרה זוקקה הורחבה והפכה לספר:
כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי
***
כל כתיבה על "ספר הדקדוק הפנימי" היא מבורכת.
בהצלחה.
כבר אני מחכה ליום שלישי.
יופי. אני אביא כיבוד.
תודה!
ותודה:-)
((אני קצת מרגישה כמו בכניסה לבר מצווה או משהו
ספר נפלא ומפעים, אין לי ספק שגם מה שתכתבי עליו יהיה נפלא ומפעים לא פחות.
רק הייתי רוצה שיתלווה להכרזה על הסדרה איזה מומנט מוסיקלי
נניח: קונטרבאס, צ'לו, אבוב ומסור
וליצן אינדיאני המנסה דרך מחול לצלילים
לשמר עוד מעט מן הילדוּת
וההודעה החגיגית/מותחת הזו היא מקסימה לעצמה.
תודה
שלום מרית,
למרות שבגיל שלי אני כבר לא קונה אבוקדואים קשים, וגם את הפריזר מכרתי כבר, הריני שמח בכל זאת לחכות למסע המסקרן שיארך מעל לחצי שנה, לפי חישובי…
🙂
תודה טלי, מקווה שלא תתאכזבי
תודה שועי מָגֵן הילדות
תודה צבי שחלקת את החגיגיות וקלטת את המתח
ותודה גם לחולי ידידי הספקן והמלנכולי, הליריקן המר והנער המתבגר
ובכלל – חברים וירטואליים, חוויה חדשה ומשמחת
הוצאתי את הספר מהמדף. בחרתי כבר את הג'ינס שיתאים לצבע הכריכה…
אה… ואני זו שתביא את היין.
בקיצור – אני גם מחכה וגם מצפה.
מחכה ומצפה 🙂
הו אסתי – מזכיר לי שיר מאמא אווזה:
שמתי לי פודרה, צבעתי ריסים,
לבשתי שמלה פרחונית עם כיסים,
סלסלתי שיער והכל כבר מוכן,
עכשיו רק נשאר שיבוא לי חתן
ותודה על היין 🙂
וגם לחני תודה
אני באמת מתרגשת
הו מרתוש, חיבוק וירטואלי,ולב פועם בהתרגשות אמיתית
סליחה (כבר אני מרגישה אשמה, כמו לוחית הדומינו האחרונה) אבל אני לא מסוגלת לקרוא את דוד גרוסמן, בעיקר מאז ש"ספר הדקדוק הפנימי" השאיר בי מועקה גדולה (ולא מסוג המועקות הספרותיות האחרות שגם אם הן מגלגלות אותי במחילות אפלות הן מעלות אותי לבסוף. כאן היא פשוט הורידה אותי מטה מטה). אבל בזכות "עיין ערך אהבה" קראתי את ברונו שולץ הנהדר, עם חנויות הקינמון ובית המרפא בסימן שעון החול.
אבל איך אפשר לפספס הזמנה כזו…? אבוא כמו נינג'ה (ולא כמו שופט או שוטר), בצבעי הסוואה (אם תביטי למעלה, תראי אותי בתוך הנברשת).
(וסליחה על ריבוי הסוגריים)
נעמי ידידת נפשי הכלל לא וירטואלית, מחבקת אותך בחזרה
וציפור – כמו שאמר ביאליק: שלום רך שובך ציפורה נחמדת
ובעניין הסוגריים – אקונצ'י שהתחיל כמשורר והפך לארכיטקט ובאמצע היתה תקופת הגוף שבה עוסקת הסדרה) הסביר פעם בראיון שאחד הדברים הכי חשובים לו זה לתת לצופים בחירה. לא רק כניסה אחת, לא רק דרך אחת, ספין אופס: "ספין אופס הם כמו משפט בסוגריים. משפט ראשי ומשפט בסוגריים. זה הרעיון שהתחיל את הכתיבה שלי. לכן אהבתי את פוקנר, יש תמיד סוגריים, תמיד משהו מעכב את המשפט מלהגיע למטרתו, שהיא הנקודה. כשאני עושה פרוייקט [ארכיטקטוני] הוא המשפט בסוגריים. שאר העולם עדיין קיים, אבל אנחנו מכניסים לתוכו סוגריים. ואז אולי משהו שהתחלת כסוגריים ושכחת לסגור, יטמע בעולם האמיתי".
ואם אני כבר פה, אז חולי – אל תחשוב רק אבוקדו ופריזר, תחשוב גם נוטע החרוב של חוני המעגל
מאוד מצאו חן בעיניי הסוגריים של אקונצ'י. בעצם, כל דבר בעולם הוא סוגריים – אדם, חיה, חפץ, רחוב. נשאלת השאלה מהו העולם שבחוץ… 🙂
…ויש לי דוגמא (אם כי מוזרה במקצת) לסוגריים שנפתחו ונשכחו מלהיסגר – בספר בראשית אלוהים מרדים את האדם (הנה תחילת הסוגריים) ומפריד בין האיש והאישה. רק שלא כתוב בשום מקום אחר כך שהוא גם העיר את האדם – הסוגריים מעולם לא נסגרו, וכנראה שמאז אנחנו חלק מחלומו של אדם.
וחוץ מזה… תודה 🙂
קיבלתי כמה מיילים בהולים שחוששים להחמיץ את החגיגה.
אז לכל מי שתהה. החגיגה היא פה. הכיבוד והשתיה וירטואליים, והשיחה היא כאן, בתגובות
וכולכם מוזמנים!
פעם לא מזמן, הלכתי לשדות החול שליד ניצנה, ובצל עץ ציירתי עיגול בחול, עמדתי במרכזו, הבטתי השמימה, ואמרתי:
אלהים, אני לא יוצא מהמעגל הזה עד שתביא שלום אמת, צודק ובר קימה לכאן.
שעתיים אחר כך התחיל לרדת גשם.
חשבתי, הנה אלהים בוכה למראה כנות דברי. התחזקתי ברוחי, וחיזקתי את ציור העיגול שדהה במים, בתקווה גדולה.
לפתע הכה ברק בעץ שהגן עלי מן הגשם, והפכו לאוד עשן. הרעם נאלם היכן שהו בדרך בין אזני לליבי.
אמרתי, רוצה האל לראותי נחוש במעשי, והסיר את העץ מדרכו.
יצאה השמש, ובאין צל קפחה על ראשי.
ניחשתי שעושה אני חייל, ועולה החום מסדנת האל בה מכתת הוא כעת חרבותם לאתים ומזמרות.
פתאום מבחין אני באופק בגדוד טנקים שעושה דרכו לעזה.
העמקתי את החריץ שבחול שסימן את גבולותיי, וקבעתי בתוקף: איני זז מכאן עד אשר יבוא שלום.
אחרי שבוע קיבלתי התכווצות שרירים ברגליים.
בצר לי ולאחר שהבהרתי כלפי שמיים חד משמעית, שאני פורש אך זמנית ואך לצורך בדיקות רפואיות, ולאחר שהבטחתי שאחזור לדור בעיגול עד שלום, פניתי לרופא.
אח, חולי חולי… מה יהיה? שוב שרפת עורך בשמש? שאל הרופא, קבע טיפות אף נגד הנזלת, ושלח אותי למיטה חמה וכוס של תה.
למרות הגשם השוטף, לא שעיתי לעצתו, וחזרתי מיד אל שדות החול ששטף הגשם גם מחול. העיגול נמחק ולא היה. נעלם.
הבנתי.
העפתי מבט השמימה ואמרתי: אז הסכמנו?
תשובה לא הגיעה.
הסכמנו? הוספתי שואל, שאני לא אגיד לך מה לעשות, ואתה לא תגיד לי מה לעשות?
יצאה הקשת בענן.
הסכמנו!
משריד מפוחם, גוש ששרד מהעץ שאך זה בצלו חסיתי, עשיתי עגל זהב, שהוא מלחיה שבעזרתה ממליח אני את האבוקדואים מהעצים שנטעו אבותיי, ומחלקם לכל דורש.
אוי אוי אני באה בריצה, מתנשפת ונושפת ופתאום מבינה שעוד לא פיספתי, שזה יגיע הערב, ואני חשבתי שיום שלישי כבר עבר. אוי מרית, איך אני אוכל להתעדכן בעניינים כה וירטואלים אם אפילו לא יודעת איזה יום היום. רק רציתי להגיד לך שהגעתי וגם אני כאן.
מחכה ומצפה.
ואז ראיתי את היצירה הנפלאה הזאת של חולי ,כאן, איזה מזל שנכנסתי שוב (-:
ומה שרציתי להגיד, זה שהערב (ובכל יום שלישי בערב…), אני בעבודה ולא כאן, אבל אני אתכם ברוחי ואצטרף לחגיגה הוירטואלית הלילה או מחר- כנראה שהתקיד שלי יהיה לעזור לסדר ולרחוץ כלים…
רוני – כמה טוב שבאת
טלי – נכון (על חולי) ונשמור לך מכל טוב
איזה דברים יפים נכתבים כאן לבינתיים, כף לחכות. ו-מרית, שמת לב שלבשתי את מיטב נקודותי לכבוד החגיגה?
ליוסף הירש…? אני מגיעה 🙂
ברוכה הבאה
[…] אין תגובות הכל התחיל ב25 בינואר 2009. בעיר האושר נתלתה מודעה קטנה שהביאה אליה קהל לא מאוד גדול אבל בהחלט לא קטן ובהחלט […]
[…] שפעת בשרו, כמי שמפיקה מחצב יקר מסלע". זהו ספר (למעשה, סדרת פוסטים שבועית שהפכה לספר) מיוחד, מעניין ולא שגרתי, עשיר […]
אני מאוד מודה לך על הספר כשדוד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י.
הספר ריתק אותי ויצר בי חשק ליצור אומנות גוף בעצמי.
הייתי שמחה לשמוע אם אולי עדיין את מלמדת באיזה מקום , היית מאוד סקרנית ללמוד אצלך .
הראיה שלך מרתקת
ושוב תודה
נורית, ברוכה הבאה לכאן, ותודה על דברייך. זו שמחה גדולה. כבר כמה שנים שאני לא מלמדת (זה בין השאר מה שדחף אותי לכתוב על אמנות, כי כבר לא היה לי עם מי לדבר על זה 🙂 ) מדי פעם תלמידים לשעבר מאיימים עלי שהם יפתחו לי קבוצה, אבל זה לא נראה באופק. אני כן נותנת ייעוץ אמנותי, גם חד פעמי, וגם כמלווה תהליך.
תודה על התגובה המהירה
אשמח לבוא לייעוץ אמנותי
איך אוכל ליצור איתך קשר ?
נורית
http://erev-rav.com/archives/12703
נורית, כתבי לי מייל פרטי דרך "יצירת קשר" בטור השמאלי למעלה.
מירי, עכשיו גם אצלי ובתוספת עוד כמה חדשות http://wp.me/pSKif-irA 🙂