דברים שאמרתי בהשקת ספר שפיצר
*
אני אתחיל בשיר של בנימין שווילי.
ילד מעיף עפיפון במאה הי"ז
על גבעה בירושלים ילד מעיף עפיפון
ואצלו עומדת אחותו הקטנה
בוכה הילדה
הילדה היפה רוצה להחזיק החוט
עפה הילדה לקח אותה עפיפון
לקח אותה נחש שפיפון
לקח הילדה לעיר איזמיר
שם מחכה לה חתן קטן
שבתאי הבדאי
ולמה התחלתי מהשיר הזה? כי זה סיפור אמיתי. אני הילדה מהשיר. אני בכלל רציתי לדבר על מיכאל קולהאס. על השיחה בין הנובלה של קלייסט לחיתוכי העץ של יעקב פינס. ורק אמרתי בלבי, אפתח בכמה מילים על הקשר האישי שלי לספרי תרשיש… וזהו. הרוח חטפה לי את העפיפון.
אז תחזיקו חזק בחוט של העפיפון או בזנבו של השפיפון. שבתאי הבדאי מחכה.
ובכן, המתנה הראשונה שקיבלתי מאהוב לבי היתה ספר של שפיצר, הלדרלין, שירים נבחרים. הייתי בת תשע עשרה. ובצד ההקדשה הנפלאה (שאני לא מתכוונת לצטט, זה לא כזה אישי) אני זוכרת כמה התרגשתי מיופיו של הספר ובייחוד מן הלוגו הספינתי שעיצב עמנואל גראו.
פרט מתוך דף הלוגו של "הלדרלין, שירים נבחרים", תרגם ג. ליבס. עיצוב לוגו, עמנואל גראו.
כי אני כמו ישמעאל של הרמן מלוויל:
"מדי ארגיש מרירות נחרתת בפני, וסתיו לח וטורד מתכונן בלבבי; מדי אמצא כי מתעכב אני לפני מחסנים של ארונות מתים ונגרר אחרי כל לוויה העוברת על פני; וביחוד מדי ארגיש כי נכאַי מתגברים עלי במידה כזו שזקוק אני לעיקר מוסרי גדול שימנעני מהתגרות ריב בכל עובר אורח, – אזי, מחליט אני, הגיעה גם הגיעה שעתי לרדת הימה."
(תרגם אליהו בורטניקר)
אבל לאיזה ים בעצם ירד ישמעאל? האם הוא ירד לאוקינוס האטלנטי המלוח והרטוב או לים שנוצר בין הדף לדמיון הקורא, ים שהוא קונקרטי ובה בעת מופשט.
מפת האוקיינוס, מתוך ציד הסנרק של לואיס קרול. אייר הנרי הולידי.
זאת מפת האוקיינוס, איור של הנרי הולידיי למהדורה המקורית של ציד הסנרק (בלדת הנונסנס של לואיס קרול על חבורת הרפתקנים שיוצאת לציד יצור אגדי שטיבו לא ברור).
זו מפה מופרכת לניווט בבלדת איגיון, ובו בזמן זה גם דף לבן, המפה האילמת, האולטימטיבית של כל הספרים כולם.
אני אוהבת מפות ואפילו יותר מהן אני אוהבת אותיות. אף שאין בי טיפת דיסלקטיות, אני עדיין זוכרת כמה התקשיתי ללמוד קרוא וכתוב בילדותי. כי האותיות היו ציורים קטנים והציורים תמיד התווכחו עם הצלילים שהם היו אמורים לסמן. ופה ושם גם הגיעו להסכמה מפתיעה, מרגשת. הלוגו של תרשיש הוא הזדמנות לדבר על זה, על ההוויה הלימינלית של סימני הדפוס בין צליל לתמונה, בשטח הההפקר שבין הנפש לדף.
בדרך כלל יש בלוגואים משהו מכני. הם מזכירים לי סימני בעלות שמוטבעים בגופם של בעלי חיים בעזרת ברזל מלובן. הם הופכים את ספרי ההוצאה לעדר קטן של נייר. אבל הלוגו של תרשיש תמיד נראה לי אישי, מלא נפש כמו חתימה, אוטוגרף מהסוג האהוב עלי ביותר, מאלה שמערבבים, שלא לומר ממזגים, ציורים ואותיות. דוגמא?
זאת למשל חתימתו של ג'ק לו, שר האוצר של אובמה (בחיי. האמריקאים היו מודאגים מאד מהקשקוש הילדותי שיתנוסס על הדולרים שלהם). הייתי חייבת להראות אותה, כי לפי האינטואיציה הגרפולוגית שלי שר האוצר של אובמה יצא פעם לציד סנרק.
ועכשיו ברצינות: קחו למשל את לורקה. פדריקו גרסיה, המשורר הספרדי. יש לו אוסף של אוטוגרפים. זה אולי העשיר והמפורט מכולם.
אוטוגרף של פדריקו גרסיה לורקה
זה לא רק אוטוגרף, זה שיר, ואפילו מחזה קצרצר של שלוש מילים, עם תפאורה ואפקטים ופנסי פרחים.
יש לי עוד כמה דוגמאות מפליאות באמתחתי, על חלקן כתבתי כאן, וזאת אולי היקרה לי מכל:
חתימתו של שלמה מולכו
זוהי חתימתו של שלמה מולכו הידוע גם בשם דיוגו פירס, שנולד בשנת 1500 למשפחת אנוסים בפורטוגל. בגיל עשרים כבר היה מזכיר מועצת המלך וכלום לא חסר לו, ובכל זאת עזב הכל בגלל חלומות וחזיונות, מל את עצמו במו ידיו וסופו שנשרף על המוקד.
בהתחלה לא ראיתי אותיות. חשבתי שזה רק ציור, ואז התגלגל לידי ספרון מן המאה השש עשרה בשם "חית קנה" שבו מתאר שלמה מולכו את חלומותיו וחזיונותיו. ופתאום באחד החלומות מופיע זקן שמוליך אותו לשני הרים בארץ הצבי, "שכבר ראיתי אותם בחיזיון מאז," כותב שלמה מולכו, "ודמותם על חותמי, על שני הלמ"דים אשר בשמי ובכינויי."
כלומר שלמה מולכו יוצא למסע אל אותיות שמו.
מיד חזרתי לחתימה וחיפשתי את הלמד"ים. אלה לא בדיוק הלמד"ים של היום, אלא של הכתב הרהוט הספרדי (גרסת כתב היד של כתב רש"י).
ואם כבר שני למ"דים – הרשו לי לחזור רגע להלדרלין.
פרנצ'סקה ברוך, דף השער של "הלדרלין, שירים נבחרים", הוצאת תרשיש.
זה דף השער שעצבה פרנצ'סקה ברוך. אריאל ורדי כותב שצווארם הארוך של הלמ"דים מעלה על הדעת משהו מעולם העופות, ומכוון בלי משים לדעתו של ביאליק: "הלמ"ד – הרי זו חסידה פושטת צוואר ועומדת על רגל אחת, מעין זו שדָרָה בראש האילן אחורֵי ביתנו," הוא כותב ב"ספיח", אוסף הזכרונות של ילדותו.
ובחזרה לשלמה מולכו. בין חלומותיו יש עוד חלום ארוך ומכונן. לא אספר אותו במלואו, כי יש אנשים, כך שמעתי, שמשתעממים מחלומות. ולצרכינו די בפתיחה שבה מופיע הזקן מן החלום הקודם ומזמין את החולם לחורבה בירושלים. הדרך מתארכת עד שהם מגיעים לשלושה אילנות שיוצאים משורש אחד.
ואני עוצרת לרגע, כי מולכו שוב חולם על אותיות. הן שוב מסתננות לחלומו באיצטלה של נוף. הפעם הוא לא מודה בזה במפורש, אבל בתור חולמת על אותיות בפני עצמה, אני תיכף מזהה את שלושת האילנות שיוצאים משורש אחד:
שי"ן זאת לא רק האות הראשונה בשמו של שלמה מולכו, אלא בו בזמן ובראש ובראשונה השי"ן של "שדי" שחקוקה על תפילין ומזוזות.
הכתר הקטן שמקשט את האילן השמאלי מופיע על כל אותיות שעטנז-גץ. אבל המקרה של שי"ן ייחודי, כי שלושת התגים יוצרים מעין שי"ן קטנה על שי"ן גדולה. מה שמזכיר לי את הספר הזה, ספר שפיצר: ספר גדול שיש בתוכו ספרים קטנים. בשבילי (כמי שנשלטת במידה רבה על ידי הדמיון החזותי שלה) ספר שפיצר הוא סוג של חיה מיתולוגית. קנגורו של נייר רב כיסים וגורים.
ספר קטן בתוך ספר גדול, כפולה מתוך "ספר שפיצר".
ספר קטן בתוך ספר גדול, כפולה מתוך "ספר שפיצר".
והוא גם סוג של ספר ספרים, לא בה"א הידיעה כמו התנ"ך, אלא פשוטו כמשמעו: ספר הספרים של תרשיש.
והחלום של שלמה מולכו נמשך: ליד עצי השי"ן זורם נהר. מעבר לו נמצאים פרשים חמושים שמנסים לפגוע בעץ המשולש בטענה שהוא שלהם (וכבר ברור לגמרי שזה חלום של אנוס שאמונתו נמצאת תחת מתקפה), אבל הפרשים מצליחים לפגוע רק בכמה מן היונים שמרחפות בין הענפים. עופות גדולים אוכלים את הגוויות מבלי להשאיר שריד. ואנשים שואלים את החולם מה זה צריך להיות, והוא עונה, היכו את היונים האפורות והשחורות, ועכשיו הם רוצים לפגוע ביונים הלבנות ששומרות על העץ שלא ייבש.
בשביל שלמה מולכו השי"ן היא עץ חיים.
בשביל ביאליק היא דווקא דרקון, ובמילותיו שלו: "השי"ן – הרי זה מין שפיפון בעל שלשה ראשים" (שוב "ספיח").
ובשביל משה שפיצר את עמנואל גראו – השי"ן היא גוף של ספינה.
לוגו. מתוך "בשר ודם" מאת יצחק שנברג, הספר הראשון של הוצאת תרשיש.
השי"ן הגדולה של הספינה, מופיעה פעמיים, לא רק במילה תרשיש אלא גם בשמו של משה שפיצר, שמסתנן כמו נוסע סמוי לספינת הלוגו.
ועכשיו שאלה – התבוננו בציור והשיבו: האם ספינת הלוגו שטה על גלים או נישאת על כנפי ציפורים? זה הזכיר לי את האפיזודה המלבבת שבה נתקע הברון מינכהאוזן בלב ים. הים היה כל כך שקט שהוא חתם באצבעו על הגלים ולמחרת עדיין ניתן היה לקרוא את החתימה. הוא נאלץ להזעיק שחפים ואלבטרוסים ולרתום אותם לספינה כדי להתקדם.
נועה שניר, איור לברון מינכהאוזן
ויש עוד משהו שמבדיל בין חתימה ללוגו; חתימה היא כתב יד, זאת אומרת שיש בה יסוד קבוע אבל גם גמישות מסוימת, היא משתנה על פי הנסיבות. וגם מבחינה זו הלוגו של תרשיש מתנהג כמו חתימה.
אתן כמה דוגמאות בולטות.
פרט מתוך כריכת Palestine stories הוצאת תרשיש.
אני אניח את הלוגו לרגע ליד הלוגו הקודם לשם השוואה:
הספינה שעל כריכת Palestine stories לא שטה על ציפורים, רק על גלים, הפונט שלה אחר. אבל מה שנפלא בעיני במיוחד זה שהמפרשים פונים לכיוון ההפוך, כי באוקינוסים של האנגלית הרוחות נושבות בכיוון ההפוך.
לוגו טיפוגרפי, ירחמיאל שכטר
למעלה, גרסה יבשתית, לוגו טיפוגרפי של ירחמיאל שכטר.
ועוד גרסה, של אביגדור אריכא; זה כבר ממש כתב יד כחוט השערה מאוטוגרף:
לוגו אביגדור אריכא, מתוך דוד רוקח, "מועדי ערגה".
והנה עוד אריכא, בים האדום של "פרחי אש". כאן יש אפילו דגל כמו של שלמה מולכו. שתי הספינות אגב נבדלות בפרטים רבים. אולי התערב פה גם משה טמיר שיצר את הדפסי האבן שמלווים את השירים.
לוגו אביגדור אריכא (?) מתוך "פרחי אש", חיים גורי, עם הדפסי אבן של משה טמיר.
פרט מתוך כריכת ספר שפיצר, עיצוב עדה ורדי
וגם עדה ורדי תרמה למשחק, כשהסירה את האותיות הצדדיות שהפריעו לספינה לשוט. אמנם קצת הצטערתי על השי"ן הקטנה שנחה על ראש הציפור כמו ציצה של דוכיפת, אבל עדה צדקה, האותיות האלה הפריעו לספינה לשוט, והן בעצם מיותרות כי כפילותיהן כבר מוטמעות בציור, בכתב היד של המפרשים (חפשו אותן, כמו ב"ציור השבועי לילד" של ג'קי בידיעות אחרונות).
ולא רק בגלל זה שמחתי שעדה הסירה אותן. זה מה שנפלא בעיני ב"ספר שפיצר", אחד הדברים: שזה לא רק מחקר ותיעוד, אלא גם שיחה חיה עם שפיצר ומפעלו.
וכל מה שכתוב פה גם הוא חלק מאותה שיחה.
קודם אמרתי שהחתימה של לורקה היא שיר, ובהמשך לכך, גם הלוגו של תרשיש הוא שיר. שיר קונקרטי, מצויר, מינימליסטי, של מילה אחת.
ותרשיש זאת מילה נהדרת, מוסיקלית, מרשרשת, רבת שכבות. זה שם של אבן יקרה מהחושן, שמופיעה בכל מיני פסוקים זוהרים כמו, בְּעֵדֶן גַּן-אֱלֹהִים הָיִיתָ, כָּל-אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה, סַפִּיר נֹפֶךְ, וּבָרְקַת וְזָהָב; (זה מיחזקאל, עושר כזה, על אף ה"רש" שאצור בה). תרשיש זה גם שם של עיר מקראית. חוקרים מתווכחים אם מדובר בטַרְסוּס שבאסיה הקטנה או בטַרְטֶסוֹס הספרדית המוזכרת בכתבי הרודוטוס. ופתאום מבליח בויקיפדיה משפט ספק בורחסי ספק לואיס קרולי: "פרשנות זו מבוקרת בחומרה, היות שקיומה של העיר בכלל מוטל בספק, וייתכן שהיא כלל לא התקיימה מעולם." ואף על פי כן מופיע בספר דניאל מלאך בגודל העיר תרשיש: וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ, וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָרָק וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ, וּזְרֹעֹתָיו וּמַרְגְּלֹתָיו כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל; וְקוֹל דְּבָרָיו כְּקוֹל הָמוֹן. ולבסוף – מן העיר שאולי לא היתה יצאו ספינות מלאות זהב וכסף, בדיל, ברזל, עופרת ובעלי חיים אקזוטיים כמו פילים תוכים וקופים, ולפיכך נקראו ספינות משובחות, ספינות תרשיש.
ואם אנחנו כבר בשירה, אני רוצה לחזור להלדרלין בפעם השלישית והאחרונה. כל כמה שאהבתי את גוף הספר, השירים עצמם נותרו זרים. גם אריאל הירשפלד לא אהב את התרגום. "מן הדיבור המרחף, החופשי עד גבול החידה של הלדרלין," הוא כתב, "נותרו כאן גדמים קפוצים, משותקים כליל מרוב מאמץ." אבל אז גיליתי את תרגומיו של פנחס שדה להלדרלין, ובראש ובראשונה את תרגומו ל"מחצית החיים":
עם אגסים צהובים
ושופעת ורדי בר
תלויה הארץ באגם.
אתם ברבורי חן,
ושיכורי נשיקות
ראשיכם תטבולו
במים צלולי הקודש.
אלליי, איפה אקח,
בחורף, הפרחים, ואיפה
את זיו השמש
ואת צל האדמה?
החומות ניצבות
אילמות וקרות, ברוח
הדגלים יָשוֹקוּ.
לא רק שאני אוהבת את השיר הזה אהבת נפש, אני גם בטוחה שאני יודעת מה גרם לכתיבתו. לא את הסיבות העמוקות, רק את הטריגר, החוויה המיידית החושית. אני בטוחה שהלדרלין ישב על שפת אגם ביום חורף יפה. כשיושבים בשמש שוכחים לרגע כמה קר, העולם צלול וחמים וזוהר. אבל ברגע שענן מכסה את השמש, היום מחשיך והצינה חודרת ואם נושבת רוח באותו רגע, אז אלליי…
פנחס שדה אגב, היה גם חלק מן ההרצאה המקורית שלי. אי אז בשנות השישים הוא עיבד את מיכאל קולהאס לקומיקס שפורסם בהמשכים על הכריכה האחורית של "הארץ שלנו". "אחד נגד כולם", כך נקרא הקומיקס שהסעיר את הילדה שהייתי. לקראת ההשקה רציתי לחזור ולהציץ בו. התקשרתי לספריית בית אריאלה והתברר שאין גישה לכרכי הארץ שלנו. הם לכודים באחד המרתפים בגלל השיפוץ שנערך בבניין, ואין לדעת מתי יחולצו.
הפרט הזה קִבל פתאום גוון אפל סימבולי, ספק פסיכואנליטי ספק אקטואלי, כי זאת באמת תקופה שבה ספרי העבר, ואולי ספרים בכלל, נעולים באיזה מרתף ועתידם לא לגמרי ברור. וגם ספר שפיצר נראה לי לרגע כמו גוש שיש, מצבה. לא רק לשפיצר, לעולם הולך ונעלם של נייר.
ספר שפיצר, עיצוב ועריכה עדה ורדי
אהוב לבי (אותו אחד מהלדרלין) אומר שאסור לי לסיים ככה בעצב. וספר שפיצר אמנם מפליג בכיוון ההפוך. זו שמחה גדולה שדווקא בימים אלה יוצא ספר כל כך ייחודי וחושב וסבלני ומוקפד. ואפשר לראות בכריכה גם הבטחה, הזמנה לשַיִט בים הלבן של הדף.
*
והנה כתבתי גם קצת על מיכאל קולהאס ופינס
עוד באותם עניינים:
האוונגרד והקסם של מרי ריינולדס (אמנית הכריכות הנפלאה נפלאה)
הפוטוריסטים ואני
על הבוהמה הביתית של אפרת מישורי
מאחור את ממש כמו מלפנים
געגועים לגופה של העברית
על שירה וקסמי חפצים
כשהמילה תהפוך לגוף
הפוסט השני על הנסיך הקטן – על האיורים
ועוד
*
ובלי שום קשר
אם עוד לא ראיתםן – מחר יום ה' ה16 ביוני, אקס חמותי החורגת בליאו מודל בירושלים.
וגם
חמוטל ורוניקה סונג מנסה לשחרר דמויות מצוירות ותוך כדי כך גם את עצמה (כי אמנות זה ראי). יש עוד 15 יום להדסטארט של ספר הילדים הרגיש שלה.
*
Read Full Post »
עיר-האושר 