זאת החתימה המופיעה בתחתית הכתובה של סב סבי.
מזל ששלי לא כזאת ארוכה ומסובכת, כי ביום ראשון הקרוב אחתום על ספרי בדוכן עם עובד. עשיתי את זה רק פעמים ספורות מאז שהתחלתי לכתוב. זה די מביך לעמוד שם כמו פרח קיר ולחכות שיזמינו אותך לרקוד (ואין לי כישורי פלירטוט עם הקהל ובכלל).
אבל לסיפורים יכולים להציל עוד לא מלאו שנה, ולא פחות חשוב – הם הבטיחו להביא גם עותקים של אסור לשבת על צמות הקשה מאד להשגה בימים כתיקונם.
אז אם אתם רוצים הקדשה או סתם להגיד שלום, אני אהיה שם בדוכן של עם עובד בתל אביב, ביום ראשון הקרוב, ה9.6 החל משעה 20:00 (עד מתי עוד נראה). ואם אתם רוצים שאחתום על ספר שיצא בהוצאה אחרת, פשוט תביאו אותו לדוכן של עם עובד.
בקיבוץ המאוחד יצאו שלושה:
בנות הדרקון, ספר ראשון בטרילוגיה (ולכל מי שתהה והתייאש – אני בעיצומה של כתיבת החלק השני, וכמו שזה נראה עכשיו עד סוף השנה הוא יושלם!)
.
טבע דומם, רומן הילדות הכי עצוב ויקר ונידח שלי, שיצא בסדרת ספ של הקיבוץ המאוחד שערכה דנה אולמרט בשעתו.
כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י שיצא בסדרת קו אדום אמנות של הקיבוץ המאוחד
קולה של המילה אזל מזמן. אין סיכוי למצוא בדוכן של הוצאת בבל, אבל ממש לאחרונה התגלו כמה עותקים אצל חברה יקרה. לרגע שקלתי למכור אותם מתחת לשולחן, אבל לא. אם מישהו רוצה לרכוש עותק – כתבו לי ואקשר ביניכם.
*
ואחרון חביב – אין לי מושג אם חפץ לב יימכר בדוכן של הוצאת כרמל. ובכל מקרה אפשר לרכוש אותו מתיאטרון הקרון

זאת אני, מחכה לכם בדוכן של עם עובד. (סתם. זאת ילדה שמחכה לעלה נושר, מתוך חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, איירה בתיה קולטון.)
*
אם כבר אז ארבע חתימות
ולרגל יום הגאווה והמצעד
תמונות אקסטרווגנטיות-קסומות-דקדנטיות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס
*
נהדר, וחבל שכנראה לא אוכל להגיע. הייתי שמחה לחתימה על "סיפורים יכולים להציל", ספר מרתק ואהוב עלי מאוד.
מרית קרובתי, אין לי חוסרים אלא שבנות הדרקון כבר מזמן עבר לספריה האישית של ראשית ומאז הוא דר שם בין ספריה… כידוע היא מצפה לשני (-:
יוהוהו…!
רוב הנאה וחתימה טובה 🙂
איזה יופי. תודה אביבית ובהצלחה גדולה לזקן שהשתגע!
שועיקי, היא צריכה להחליף את שמה בשביל החלק השני 🙂
הצחקת אותי כרטיסן.
חבל ששמונה בערב היא לא שעה שאני קיימת בה בעולם החיצון (ובמיוחד החיצון-לעיר). בהצלחה והנאה!
הילד לא ייתן לי להיות שם… אבל אחפש את הספרים כשתיאלם תרועת הפסטיבלים:) בהצלחה רבה!
לי, ורד, תודה לכן!
[ואוף, פתאום אני מרגישה כמו סבי היקר שאחת מססמאותיו היתה "סבא שונא להטריח!" 🙂 ]
נהיה פוסט עם נוכחות סבית (וסבי-סבית) מכובדת 🙂
סבא מקסים:)
רק ביום ראשון? (נדמה לי שהיה סרט כזה)
לי, הסבא ששונא להטריח הוא הנכד של הכתובה. ונוכחות סבית מכובדת זה המזל של חיי.
ורד, ועוד לא שמעת את הסיסמא השנייה שלו: "סבא נותן ביד חמה ולא ביד קרה" (זאת התשובה לנכדים גאים שלא רוצים לקחת ממנו כסף) 🙂
יעקב, זה מה שהם שאלו בהוצאה :). לעת עתה רק. סרט זכור לי במעומעם (אבל זה גם הסיום של הדקלום המשונה, תינוק בן שנה, שוכב במיטה, לא רוצה לישון, רק ביום ראשון.)
איזה יופי הססמה השנייה.
מקסים, נוכחות סבית וסב-סבית מכובדת ומעוררת השראה… מאז שיצא לי לקרוא קצת על אסטרולוגיה סינית, הבנתי שנכדים/ות סוגרים/ות מעגל עם דור הסבים/ות, כי הם מושפעים מאותם אלמנטים. בהצלחה בשבוע הזה, שתחתמי ביד חמה ועל הרבה ספרים.:)
איזו חתימה מפוארת לסב סבך.
…תהני! חבל שלא הצטלבו דרכנו שם. ההתנסות שלי כפרח קיר היתה נחמדה מאוד. מקווה שגם לך ינעם. ו…יש לי פה בבית הזדמנות להחתים אותך ארבע פעמים! יום אחד אממש את זה אולי. ד"ש שבת
וואו, ארבע זה כמות סיטונאית. כמו שילדים סופרים: אחת, שתיים, שלוש, הרבה.
נחמדה? פרטי ונמקי. ובמחשבה נוספת, את באת עם תינוקת, אנשים עם תינוקות לעולם אינם בודדים כמו שמסבירה הסבתא הנחמדה בפוסט הזה http://wp.me/pSKif-i7b (אני חייבת להשיג בובת תינוק).
מרית , חוששתני שבובת תינוק לא תשיג את אותו הרושם של תינוק אמיתי. עלייך לחטוף תינוק או לבקש להשאלה
וכן, הפוסט שלך מחזק את דעתי המצומררת… אל תבואי עם בובת תינוק 🙂
עכשיו אני שואלת את עצמי, האומנם בגלל טליה המתוקה היה לי נעים? אולי, אבל לא רק, באו להגיד שלום אנשים נחמדים. בודדים קנו, אבל ביניהם כמה נשמות יקרות, וזה היה משמח
היי מרית, שתרקדי ושתפזזי הרבה מחר בערב…
תודה ארנה (עוד נראה איך זה יסתדר עם התינוק החטוף :))
בהצלחה מרית! מאחלת לך שלא תחושי כמו פרח קיר מיותר, אלא שתחשפי למפגשים מרתקים עם אנשים שונים, קצת כמו שקורה כאן בבלוגך.
כמו שאומרת הגיבורה של חנוך לוין (לא זוכרת איזה) ב"מסע הדוד מקס":
עיני אדומות, רגלי כחולות / לא יצלחו לנשפי מחולות.
איך שבאתי מיד נזכרתי שזו טעות. לא מתאים לי לחכות שיבחרו בי. בשמונה וחצי (עוד לפני שהכרוז המלא חשיבות הודיע עלי) כבר הייתי בדרך הביתה…
הם בכל אופן קיימו את הבטחתם והביאו ערימה של אסור לשבת על צמות.
"לא מתאים לי לחכות שיבחרו בי"… אני אוהבת את זה.
יש עוד ערימה? לפני כמה שנים כאשר רכשתי אותו נאמר לי במחסן שלהם שאלו כבר עותקים אחרונים בתכלית [האם יש בהוצאת עם עובד גנזכי סתרים? האם מכונות הדפוס מתחילות לפעול בכוח עצמן באשמורת השלישית?]
מתאים לך לפתוח שבוע הספר משלך, אחרי הכל יש לך עיר שלימה משל עצמך… אם צריך אני מוכן לבוא עם מגאפון בתפקיד הכרוז ולקריין בג'יבריש דאדאיסטית (-:
לדעתי הם חפרו אותם מהמחבוא.
ההצעה שלך מגניבה אבל מה יהיה אם מישהו ירצה לקנות ספר ונצטרך לספור עודף וכולי?
מה שברור שלעשות את זה בדרך הרגילה זה פשוט לא מתאים לי. אצטרך לחשוב על דרך אחרת או לפרוש מעסקי החתימות.
מה זאת אומרת עודף? במקום עודף אפשר לזכות את הקונים הנאמנים בסיפור קומיקס מקורי על משפחה של לא רואים ואינם נראים הנודדת ברחבי אירופה בשתיקה רועמת ומעלה מופע קרקס מבדר שאוהלו עשוי אויר בלתי נתפס וחיותיו נעות על חוטים דקים במהירות שאינה ניתנת לצפיה. אפשר להציג את זה כקומיקס האבסטרקטי הראשון. כמה דפים ריקים כאלה של אמנות אוונגרד ראשונית מעולה, עשויה להתקבל בברכה במקום עודף.
אני מקווה שלא תתקבלנה תלונות על האופן שבו מסתיים הסיפור (דומה באופן חשוד לאופן שבו הוא מתחיל).
דווקא יש לנו כמה עותקים מ"חפץ לב" בדוכנינו אשר בת"א .חבל שלא חצית את הכביש להגיד שלום …:)
הוצאת כרמל
לכרטיסנים יש סבלנות עילאית לעודף. במיוחד בחזור. נסו ותיווכחו. מלבד זה, אפשר פשוט לנקב! אני מוכן לדהור בעליות ובמורדות עיר האושר כל היום ולצפור בכל פעם שמישהו פותח את הכריכה ונכנס לסיפור. צפירה חרישית כזו, אבסטרקטית 🙂 (אפילו כלבים לא יזקפו אוזן לשמעה. היא תהיה כמו הצעקה האילמת של ר' נחמן. ורק בשדרות הספרים יעבור כזה מן רעד.)
כרטיסן, הגיע הזמן ליסד את שבוע הכרטיס העברי, להחזיר לכרטיס העברי את כבודו האבוד! כולם הולכים להופעה ומנקבים את הכרטיס ואז משליכים אותו לאשפה ככלי אין חפץ בו (עזות מצח שאין כדוגמתה); בעתיד ייקנו כרטיסים ולא יילכו להופעה, כי מה חשובים האמנים, העיקר הכרטיס, ייקנו חיש-גד ולא יגרדו, כי מה חשובה הזכיה העיקר הכרטיס; ביום ההוא יישמחו הכרטיסנים ולא יישא עוד גוי אל גוי חדק (-:
אפוקריפית
מחכה בכליון עינים לרשומה על אומנות נוצרית (כמו זאת, את יודעת איזו)
אכן, כאלה הם מוכי הכרטסת, הרכונים כל היום מעל מכשירי הניקוב שלהם: רואים את הגרגרים במקום את היער; את הכרטיסים במקום את ההופעה. אבל יש ספר אחד לפחות שבאמת מתחיל בכרטיס והוא שמניע את כל העלילה, "כרומוזום כלכותה" של אמיטאב גוש, ספר משונה ומרתק שהוא בעצם קצת תרגיל בכתיבת היסטוריה אלטרנטיבית :
"אלמלא נתקעה המערכת לא היה ענתר מנחש לעולם שבדל הנייר על הצג שלו הוא שריד של כרטיס זיהוי. הוא נראה כאילו ניצל משריפה; ציפוי הפלסטיק שלו התעקם ונמס בקצוות, את האותיות כמעט לא היה אפשר לקרוא, והתצלום נעלם מתחת כתם פיח…"
(בעצם, ברעיון הפתלתל שלו על תכונות המועברות מאדם לאדם באמצעות 'הדבקה' ועל הצטברות של נפשות שונות במוחו של אדם אחד, הספר הקדים במקצת את "להיות ג'ון מלקוביץ'"..)
זהבית, שלום עכשיו 🙂
שועי, כרטיסן, אהרון קליינפלד אסף כרטיסי אוטובוס משומשים לבקשת אביו כי "מועצת הפועלים משלמת על זה החזר-הוצאות בלי לשאול שאלות וזה כסף טוב".
וכך הוא מתואר כשהוא ממלא את הבקשה: "ובתחנה המרכזית של 'אגד' בתל אביב אסף בהכנעה עשרים כרטיסים משומשים ומטונפים מן הרצפה, משתחווה בכל פעם מחדש". כתבתי על זה ב"כשדויד גרוסמן פגש" וכו', איך החתרנות של אהרון כמו אצל סופי קאל (ההשתחוות לַמּוֹלֶך של הכרטיסים המטונפים) עוברת דרך הציות וההכנעה.
כרטיסן, היה גם את טוני כרטיס מ"חמים וטעים". הוא היה חבר טוב של מר קו ושל חצי גורן.
מרית, מרוב שהייתי נתקע בכל סיבוב של הלוח לשלשה סיבובים של משחק במשחק בקרקס הפלא(מונופול קִניָן), הביאו לי שני חברים כמתנת בר-מצווה כרטיס יציאה תמידי מקרקס הפלא כבר אז הייתי צריך להבין את הרמז. לא נועדתי לחיי עסקים כי אם לחיי הקרקס.
רוב הזמן אני צוחקת לי בשקט, אבל גם טוני כרטיס וגם מר קו! קשה לי להחליט את מי מהם אני אוהבת יותר. כל כך כיף פה. תמיד, תמיד אני נופלת על נגני סקסופון ועל אנשים מצוירים. 🙂
לי, הואיל ואין ליצנים רדיואקטיביים (כמו נניח העכביש שעקץ את ספיידרמן), אצטרך פעם לתעד באוטוביוגרפיה הדמיונית שלי פגישה עם לץ סיני עתיק שלימד אותי כל מה שהוא יודע,
אבל לגבי אמנות הרכיבה על חד אופן איש לא לימד אותי אותה, וכך אני רוכב עד עצם היום הזה על חד אופן בנגב בלי שיש לי בעצם צל של מושג מה-אני-עושה (הגמלים מנופפים לי לשלום).
טוב לעשות דברים בלי צל של מושג. רק הצל היפה שמטיל החד-אופן על החול.
אוי, כמו תמיד בשעות האלה הכל יוצא לי משובש, היה משחק מונופול קנין, היתה בו משבצת שנקראה קרקס הפלא שכל מי שנכנס אליה נתקע לשלשה תורות. תמיד הייתי שם. משהו בלתי סביר גרם כבר אז שאעדר מחיי העסקים ואשהה תמיד בקרקס.
מרית, לכרטיסנים אין החזר הוצאות אבל יש הסכם עודפים. את עיסוקם בזוטות, בפרוטות, אפשר להבין אם מכירים את המנונם הסודי. אמנם הוא נכתב על קרעי כרטיסים אבל בעבודה קשה הצלחתי להדביק פיסה לפיסה:
דין פרוטה כדין פרוסה
אבל פרוסה
בלא חמאה
בלא ריבה
בלא גבינה –
מה דינה?
מה בין דינה המסכנה
אשר חמד אותה חמור
לבין אתון אחת קטנה
אשר רועה על הר המור
מאז פתחה פיה לאמור-
ומה דינו של עמלק
אשר ביקשת מנו לק
ולא רצה לתת לך –
אל תתן לו משלך.
כי דין פרוסה כדין פרוטה
ודין פרוטה –
אוהו! אוהה!
אומרים כי דנידין פרוטה כדין מאה
הפך לפושט יד בלתי נראה
הוא זוכה להצלחה בלתי רגילה
אצל עושי צדקה בלתי נראים
עוד מעט יחפשו אותו כוחות הביטחון הנראים
כשייצטרכו מישהו כנראה שייפשוט על הכור האטומי באראן
(לפעמים הוא עושה השלמת הכנסה כפותח דלתות אוטומטיות…
לנו זה נראה אוטומטי (מבוסס חיישנים), אבל זה דנידין שפותח אותם)
לפעמים הוא גם עובד כשוליה של עושי להטים, ומעביר להם חפצים ממקום למקום
והקהל משוכנע שמדובר בטֶלֶקֶנֶזִיס
שועי, הללללו! אתה לא מדבר על דנידין אלא על האיש הקטן של אריך קסטנר 🙂 מכסי פיכלשטיינר שלמד ללסטם את הבריות מעשה אמן בקרקס של האדון חזיז-ורעם, תחת פיקוחו של הפרופסור הרב-מג יוקוס פון פוקוס…!
"כשהיה מכסי בן שש, שיכל את הוריו… הוא הוריד אגלי דמעות זעירים לתוך ממחטתו הזעירה. כעבור שבועיים, כשהביאו לקבורה בבית העלמין שתי צמות סיניות, ששלתה אוניית קיטור פורטוגזית מתוך מימי האוקינוס, כשהן נתונות בתיבת שנהב מחוטבת וזעירה, ביקש מכסי למות מרוב עוגמת נפש…"
אולי זו התשובה לצפיפות האוכלוסין , שהאנושות תמזער את עצמה לגודל של פיכלשטיינרים. תחשוב על היתרונות- העולם ישוב להיות מרחבי ענק מרגשים. ובעוד כך וכך שנים, כששוב ימלאו את העולם כדרכם, יוכלו להתמזער מחדש, וכך בהתליך שאין קץ לו (יכול להיות שאולי עולם החלקיקים התת-אטומיים תוכנן מלכתחילה להיות משחק מחשב אינסופי, מלא התנגשויות והתפוצצויות, עבור בני אדם הולכים ומתמזערים…? 🙂 )
כרטיסן ושועי, אני צוחקת בשקט כמו לי (בכל פעם שאני זקוקה להפוגה מסרח בן-תולע, זאת החברה שלי בימים אלה).
בקרוב אצלנו!! סרח וכל השאר.
מרית, זה לא אני, זה הכרטיסן וזה הליצן הסיני שלימד אותי כל מה שאני יודע, גם ללכת על חוט תפירה (ראי תגובתי ללי), אין לי חלק בזה, אני איש רציני ויזם נדל"ן, למשל כבר שיתפתי בעבר בתוכניתי להקים מושב לצים ואם לא אז מצפה בגליל שייקרא: "מצפה לגודו".
היינו אתמול בשבוע הספר בככר רבין וראשית שאלה אם את אולי נמצאת, אז עניתי לה שנראה לי שלא (נכון שלא התחבאת בין הספרים?), כי היית שם לפני יומיים בתפקיד. היא מחכה לחלק השני כמו שאני מצפה לגודו. חזרנו עם 11 ספרים (לשני הגדולים, אני לא קניתי כלום) וכל הדרך חזרה התהרהרתי מה יעשה כרטיסן של קצה קו בימים אלו כשכולם עוברים לרב-קו.
שועי, כבוד הוא לי בחושבך עלי.
(חזרתי מנסיעה ארוכה וכל הדרך ליווה אותנו ירח דק כמו ידית של פורצלן ששום כלי לא מחובר אליה)
(בקצה קצה הקו עומדים על סיפו של העולם ומטילים חכה לשמים. לא בשביל לתפוס דבר מה אלא בשביל האדוות המתפשטות. שם, אם אתה שולח יד לכיסך ומוציא כרטיס רב קו עם שם של מישהוא אחר ותמונה של מישהו אחר, אתה לא מופתע. כנראה הפכת למישהו אחר.)
איי, איי, החיים האמיתיים הם אלו שבסוגריים או בהערות השוליים שאיש לא קורא (-:
שיהיה בהצלחה !