. לזכרה של נילי מירסקי שפתחה לי את הדלת
.
.
על רגל אחת: "הילדים צוחקים", ספר הילדים של זכריא תאמר הסורי, "מן החשובים שבסופרי העולם הערבי בסוגת הסיפור הקצר ובספרות הילדים" (על פי הכריכה האחורית). מהדורה דו לשונית, עברית-ערבית עם איורים נהדרים של רוני פחימה.
הטקסט כל כך רזה שתקצירו כמעט שווה למלואו ובכל זאת:
"המלך לא צחק מעולם." כך זה נפתח, בלי מרכך מסוג היה היה. יום אחד הוא פוגש חבורת ילדים משחקים וצוחקים. הוא שואל אותם למה הם צוחקים. "אני צוחק כי השמיים כחולים," אומר האחד. שני צוחק כי העצים ירוקים ושלישי כי הציפורים עפות. המלך לא משתכנע, הוא חושד שהם צוחקים עליו ומוציא צו נגד צחוק. האנשים מצייתים אבל הילדים ממשיכים לצחוק, כי העצים ירוקים, השמיים כחולים והציפורים עפות.
אז ככה:
ראשית, הגנאולוגית שבתוכי (גנאולוגיה – חקר אילן היוחסין) מזהה את "הענק האנוכי" של אוסקר ויילד (המכונה משום מה "הענק וגנו") כמקור, אולי אחד מכמה, ל"הילדים צוחקים".
.
.
גם אצל ויילד יש שליט יחיד וגן נפלא שבו משחקים ילדים, וגם אצלו יש קשר עמוק מסתורי בין הגן לילדים. כשהם מגורשים ממנו העצים מתקרחים והציפורים חדלות לשיר.
.
.
ויילד אמנם מחזיר את הענק בתשובה בסיום הדתי הדומע, וכמוהו גם דויד גרוסמן שעושה מחווה משלו לענק האנוכי ב"מישהו לרוץ איתו": לתפקיד הענק הוא מלהק את הנזירה תיאודורה שאוסרת על הילדים להיכנס אל גן עצי הפרי שלה, עד שתמר גיבורת הסיפור נעמדת עם רמקול מעבר לגדר ומספרת לה את "הענק האנוכי" והופכת את לבה. (ובכלל, אם לכל אדם יש אגדה מכוננת, נתערב ששל גרוסמן היא "הענק האנוכי"?).
אבל אנחנו ב"ילדים צוחקים" עכשיו, טקסט פתוח, רזה כמו קולב שאפשר לתלות עליו שלל פרשנויות.
באחרית דבר שכתבה לספר מציעה שהם סמיט לקרוא אותו כמשל על החוכמה הנסתרת של הילדות או כסיפור פוליטי על החיים תחת משטר טוטליטרי. את האיסור לצחוק היא רואה ככלי דיכוי ופגיעה בחופש הדיבור. (ברכט היה מהנהן ומרחיב את היריעה; הוא תמיד ראה את הזיקה בין צחוק לחשיבה ביקורתית: "אין נקודת מוצא מוצלחת יותר למחשבה מאשר הצחוק. ליתר דיוק, עוויתות של הסרעפת מציעות לרוב אפשרויות למחשבה יותר מעוויתות של הנפש.") סמיט גם תוהה לבסוף אם אכזריותו של המלך לא נולדה מן העלבון מצחוקם של הילדים.
*
עד כאן שהם סמיט, אבל מה אומרים האיורים?
ובכן: האיור של רוני פחימה הוא קונטרפונקטי (קונטרפונקט במוסיקה: צירוף של שני קווים מלודיים עצמאיים תוך יצירה של מרקם הרמוני ביניהם). על פניו הולכת לה המאיירת בדרכי הטקסט; לא תתפסו אותה באיור לא מתאים, ובו בזמן ומתחת לאפו היא מפלסת לה דרך משלה, חדשה ומבחינה מסוימת הפוכה.
האיורים של "הילדים צוחקים" הם פלא פלאים: גם הולכים בתלם וגם פורעים אותו, גם מחושבים ופורמליסטיים וגם מלאי חן וחום של ציורי ילדים, גם רדיקליים וגם נוחים, כמו שרצה אנרי מאטיס: "ציור חייב להיות כמו כורסה נוחה," הוא אמר, אפשרות של מנוחה, שכחה מדאגות היומיום והנאה מיופיו של העולם. ובין לבין הם גם מפרשים את הטקסט באופן מורכב ומקורי.
איך הם עושים את כל זה? נתחיל מהתחלה:
הטקסט של זכריא תאמר הוא סוג של תקבולת נרדפת. כלומר אם נחלק את "הילדים צוחקים" לשניים נגלה שהחלק השני הוא חזרה עד כדי שיכפול של החלק הראשון:
חלק 1 – המלך לא צחק. הילדים צחקו כי השמיים כחולים, העצים ירוקים והציפורים עפות.
חלק 2 – המלך וכל האנשים לא צחקו. הילדים הקטנים צחקו כי העצים ירוקים, השמיים כחולים והציפורים עפות.
מבחינת המבנה העלילתי מדובר בסיפור תקוע (ואני לא אומרת את זה כביקורת אלא כתיאור) שמסתיים לפתע פתאום מבלי שהתקדם לשומקום.
אבל רוני פחימה לא מחוייבת למשחק המראות. מה היא עושה? רגע, אנחנו כבר מגיעים.
לעת עתה אנחנו בפתיחה. בכפולה הראשונה מצויר המלך שלא צחק. בכפולה השנייה הוא יוצא לטיול שבו הוא רואה את הילדים מתרוצצים בין העצים, משחקים וצוחקים.
.
.
פחימה מציירת ילדי טבע, כמתבקש מן השמיים, העצים והציפורים. למלך לעומת זאת, אין ארמון או מבצר, רק מפעל עם ארובות מעשנות. סביבת המגורים שלו היא ספק ישימון געשי (כמו הלבה של כעסו) ספק טבע מנוצל שנסחטה ממנו כל טיפת שמיים, עצים או ציפורים.
"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" כתב טשרניחובסקי. ואצל המלך זה הפוך, הוא זה שיצר את השממה שמקיפה ומשקפת אותו; הספר עוד לא התחיל ופחימה כבר זורעת פרשנות אקולוגית-פסיכולוגית.
.
.
ואז, מן התשובות של הילדים, פחימה מתחילה לבנות את עולמם כמו שבונים בקוביות:
כשהילד הראשון אומר שהוא צוחק כי השמיים כחולים היא מציירת רק שמיים. זה הבסיס המופשט והיפהפה.
כשהילד השני אומר שהוא צוחק כי העצים ירוקים, היא מניחה עצים על שכבת השמיים (וגם פרחים ובעלי חיים שהיא מוסיפה. כמו ילדה שרוצה לקחת חלק בסיפור או לתקן שכחה חשובה).
ועל השכבה הזאת היא מניחה את שכבת הציפורים. והרי לכם עולם קטן שנברא משלוש תשובות (ועוד אחת שהוגנבה על ידי נוסעת סמויה).
כדי שאפשר יהיה לראות את שלבי הבנייה הבאתי שלושה עמודים בודדים (חצאי כפולות) זה בצד זה:
.
בכפולה שבה המלך מתבונן בעולם ומנסה להבין מה מצחיק בו כל היצורים עוקבים אחריו במתיחות, אבל כשהוא מגיע למסקנה שהוא מושא הצחוק, העולם מתפוצץ באדום של זעמו במין X של מחיקה, בעלי החיים נמלטים והעצים נמסים ונובלים כמו פרחים ביום שרב.
.
.
ואז הוא אוסר על הצחוק (הצו הוא קרן המוות האדומה מתחילת הפוסט) והאנשים מפסיקים לצחוק. איך מציירת את זה פחימה?
.
לא, זאת לא טעות אלא תעוזה להשאיר דף ריק באמצע ספר (מזכיר את מפת האוקיינוס של הנרי הולידיי מ"ציד הסנרק" של לואיס קרול) וזה גם מגובה במשמעות כפי שנגלה עוד מעט.
ובינתיים מעיד הטקסט שהילדים הקטנים המשיכו לצחוק, כי העצים ירוקים, השמיים כחולים והציפורים עפות. וגם רוני פחימה חוזרת ומרכיבה את עולם שלוש התשובות. אבל בניגוד לטקסט שפחות או יותר חוזר על עצמו, היא עושה משהו שונה הפעם. מצאו את ההבדלים:
.
.
פחימה לא מתייחסת לטקסט כאל הנחיה מלמעלה אלא כהצעה למשחק. היא משתעשעת בעולם בזמן שהיא מרכיבה אותו, מכליאה ילדים ועצים, ילדים ועננים, ילדים ובעלי חיים (תראו את הילד צפרדע שמנסה ללכוד זבוב בלשונו), ותוך כדי כך גם מבהירה מה מצחיק בשמיים, בעצים, בציפורים, ומפוגגות מין חשש עמום שאולי גם עלינו צוחקים.
ותוספת מאוחרת בעקבות התגובות לפוסט: באגדות ובמיתוסים (מ"אסופיבז" של האחים גרים ועד "המטמורפוזות" של אובידיוס) קורה לא פעם שנרדפים מתגלגלים ביצורים אחרים כדי לשרוד, כפי שציינה אחת המגיבות. ועל ראשם של הילדים הצוחקים אמנם מרחפת סכנה, ואם הם לא מתגלגלים ביצורים אחרים הם לפחות מתחפשים. ורוני פחימה לא רק משחקת (גם, גם) היא מחביאה אותם מפני המלך, היא עוזרת להם להסתוות; העצב והסכנה מוסיפים עומק רגשי למשחק.
וכך או אחרת, מן המשחק צומחים מיתוסים ומטמורפוזות, נולדת אמנות. וזו גם הסיבה בדיעבד, לדף הריק. ביחד עם הצחוקים נעלמו גם המילים והציורים.
.
.
ואם נחזור לקונטרפונקט שהבטחתי בהתחלה – הסיפור של פחימה לא תקוע, הוא מצטבר ומתפתח ליצירה.
ובסוגריים, כי קשה להתאפק – בזמן שאני מתבוננת באיור, בילדים שהם עננים, הם חיות וציפורים, הם עצים… מתדקלם לו בראשי שירו של פנחס שדה, "ריקוד":
בלחש בלחש נפתחת השושנה.
הנחל הירוק זורם בין פרחים של גפרית ותפוחים של בדולח.מה קול הזמר העמוק, העגום?
הוא מחליק כצל ציפור גדולה על המים.מלאכים כחולים, מלאכים אדומים, מלאכים של שיש וזהב.
המלאכים הם פרחים, הם נערות, הם מים.ישו אהובי, בן בין פרחי הגפרית ותפוחי הבדולח,
נשק נשיקת פיך את מרים המגדלית.
איך אמר פרידריך שילר (וציטטה נילי מירסקי באחרית דבר שלה לפליקס קרול הנפלא) "רציניים הם החיים, עליזה היא האמנות."
*
*
עוד באותם עניינים
הזנב והלב, או האם מאיירים צריכים להיות צייתנים?
תום זיידמן פרויד – איורי נפש, תמצית האמנות
יופי טופי. ורק להעיר/להוסיף שב"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" יש גם את המשמעות ההפוכה. שהאדם הוא התבנית של הנוף. כלומר שהנוף נברא בתבנית האדם.
משום מה האופן שבו מאויר המלך קצת מזכיר לי את האיורים של ד"ר סוס וקצת את של טובה ינסון (בעיקר את פרדריקסון, חבר הנעורים של מומינאבא). בשני המקרים מדובר בדמויות שדווקא מעלות חיוך ומעוררות שמחה.
אני שקועה עמוק, במאבק סביבתי פה בעמק יזרעאל, נגד תוכנית איוולת להפכו לשדה תעופה בינלאומי , המאבק מזמן ,לצד ההצלחות הנמדדות בלייקים ופגישות,גם הרבה רגעי עגמת נפש והרהורים נוגים. המייל שלך פתח לי בוקר של אור ויופי. תודה !
דודו, תודה, גם על התיקון החשוב. אני חושדת שפעם ידעתי את זה, אבל כשהכוריאוגרף מישל פוקין ייחס את תנועת הזרועות הלירית של הבלרינות הרוסיות להשפעת יערות הליבנה, הוא נעל לי את הדימוי לצד אחד.
תמר, גם לי הוא הזכיר שלל דמויות, הוא מין איור תינוק שמתגלים בו קווי דמיון לכל מיני קרובים רחוקים, ולא מצד הרשע. ואולי זה חלק מקסמו, כל הדמויות האלה שהוטמעו בו.
צוף, איזה כיף לי. תודה. ובהצלחה!
האיסור לצחוק מזכיר גם את סידון ואיסור המלך להגות אותיות מסויימות עד שבני האדם לא יכלו לתקשר זה עם זה וכן רבים מרעיונותיה של דתיה בן דור על איסורים של סמכות שבסופו של דבר מתבטלים בתהליך של ״פקיחת עיניים״ ו ״תיקון״. וגם פרדיננד המעדיף לרבוץ בטבע בין הפרחים ושמוחה על האיסור להתבטל ומתנגד להילחם בזירה הוא סוג של מחאה דיקטטורית
שתי אסוציאציות מן האיורים:
א) סגנון האיור האחרון, מזכיר לי ציורים נאיביים/עממיים, וספציפית ציורים דרום אמריקניים. הדימיון לציורים האלה הוא במבט מרחוק על שטח גדול שבו יש הרבה אנשים, בתים, אדמה מעובדת וכו', המופיעים זה מעל זה ותופסים את רוב שטח התמונה, ללא פרספקטיבה. דוגמה לא מייצגת שמצאתי:
ב) בציור של המפעל בין ההרים, נדמה לי שרואים גם את הילדים, מסתתרים כמו רוחות רפאים בתוך סדינים עם חור הצצה למעלה, כשהם מנסים להתגנב יחד עם המפעל דרך מעבר שנבקע בין ה"הרים" שברקע – ההרים והמעבר מזכירים את ים סוף שנקרע לשניים. על פי הדימוי הזה, המלך הוא מין פרעה שרודף את בני ישראל.
(סליחה על גודל התמונה, אולי אפשר להקטין או להשאיר קישור בלבד)
אלישע היה הראשון (זה המתועד, לפחות) שהעניש בחומרה ילדים בשל צחוקם:
"וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן-הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ-בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ. וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם ה' וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים…"
או כמו שנכתב בתחילת הפואמה האווילית (שמשום אורכה הנלוז לא אביא את כולה):
מִזְמָן, מִיָּמִים אֲרֻכִּים וְרַבִּים
יוֹשְׁבוֹת בַּשָּׁמַיִם שְׁתַּים דֻּבִּים.
הַסִּפּוּר עֲלֵיהֶן – כָּזָב מְרֻשָׁע
שֶׁטָּרְפוּ יְלָדִים (מִי אוֹהֵב יְלָדִים?!) בִּימֵי אֱלִישָׁע
(אֱלִישָׁע, זֶה יָדוּעַ, רֹאש לוֹ קֵרֵחַ,
חָלָק מִשֵׂעָר כְּמוֹ הַיָּרֵחַ,
אֲבָל אַדֶּרֶת שֵׂעָר לְְמָתְנָיו –
מַמָּשׁ הִפּוּךְ הַיּוֹצְרוֹת, עַל פָּנָיו…!)
נכון, אמנם הצחוק פה אחר, ובכל זאת..
שלישיית ה"כי השמים כחולים, כי העצים ירוקים, כי הציפורים עפות" נפלאה, וגם זו שבאה אחריה כתמונת ראי.
חוצמזה, אני מאוד אוהב את הנוף הכחול של המלך הכועס. הוא מהדהד נוף פנימי, נפשי, וככזה הוא יפה נורא 🙂
תודה מרית. במיתולוגיות ובאגדות יש יכולת הישרדותית להפוך ברגע הקריטי או נוכח נסיון להכחדה לחיה, ציפור או עץ. אפילו לסוסון ים. ניצלתי את האופציה הזאת רבות בחלומות כשהייתי שוחה בשמים מעל צמרות העצים, מעל לתחום הפגיעה של האיש הרע.
נורית, אכן העולם מלא איסורים חסרי שחר, רק שבספר הזה הם לא מתבטלים…
רוני, נכון, יש לנו פאזל יפהפה של אונסקו עם ציור דרום אמריקאי שכזה, מעין הרים מושטחים שעולם ומלואו מתרחש עליהם. אני יותר הרגשתי את מלאכת הבנייה והעריכה של דברים על מצע השמיים. וישנו גם אלמנט הפנטזיה כמו בחלום של זויה צ'רקסקי מ"מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?"
חתולי נפש וכולי, השם שלך הוא שיר נפלא. ובררר על ה"מי אוהב ילדים?" שלך (אף שבמקרה של אלישע זה לא היה בדמיונו, הילדים באמת לעגו לו). ואני מסכימה מאד על הנוף הכחול, וגם על הצירוף אדום כחול, הזעם והקור הם שילוב קטלני.
נעמי, תודה על התוספת הנהדרת (שגרמה לי לעדכן את הפוסט). הרי אפילו אצל אובידיוס יש אחוז גבוה של מטמורפוזות מנוסה, ואצל האחים גרים בכלל… אני חשבתי על הקשר בין משחק, פנטזיה ויצירה, אבל לא לקחתי בחשבון שהילדים ירדו למחתרת, שהם נאלצו להתחפש כדי שהמלך לא יתפוס אותם והטבע (ורוני פחימה) נחלצו לעזרתם. זה מוסיף עומק רגשי. וזה לא פעם כך, שהדברים הכי עצובים הם גם הכי מצחיקים.
[…] מנהל בית הספר, ג'לאל אל-י אחמד, תרגמה אורלי נוי, הוצאת פרדס ומכון ון ליר, 2021 (סדרת מכתוב, הזכורה לטוב מן הספר הזה) […]