על רגל אחת: "שמש במרום זורחת" קובץ שירי ילדים של ע. הלל שערכה יעל גובר ואיירה עינת צרפתי הוא בדיוק מה שרשם הרופא לימים קשים ורעים אלה; כמוסה של שמחה ואהבה וסובלנות, שירה ורוח שטות בלי אף טיפת שמאלץ או חינוכיות או כל תוסף אחר שמקלקל את הטעם.
*
וביתר פירוט:
איכשהו מעולם לא נתתי דעתי על ע. הלל. הוא היה תמיד נוכח בזווית העין (בזכות שירים מולחנים כמו למה לובשת הזברה פיג'מה? יוסי, ילד שלי מוצלח ואחרים, ובזכות דודי שמחה), אבל זו הפעם הראשונה שאני זוכה למנה גדושה מן המשורר המאלתר, שמשחק במילים כמו בפלסטלינה; שכותב על בובה קטיה שעושה אמבטיה כדי להיות יפה לשַׁבַּתְיה, או על החתולים שיצאו מתוך הים "והרגישו מצוּיָם", שנותן ללשון, כלומר לחרוזים, להכתיב לו עלילות; "מי ראה גמל לץ/ נח על ערסל/ בין עץ לעץ?/ בעין אחת קורץ וממצמץ/ וסוכרייה על מקל מוצץ." משורר סקרן ששואל שאלות. אינספור שאלות: "מה עושים העצים?" "בולבול למה ככה?" "מי ראה עיפרון בעצמו על נייר מקשקש?" "מה שלומך דוכיפת?" "למה לובשת הזברה פיג'מה?", שמעיד על עצמו: "ואני?/ מה אני עושה?/ כלום./ רק שואל." (וגם ממציא תשובות, עדיף מצחיקות) והופך דברי חכמים על ראשם – "אל תסתכל בקנקן – קח שלוק", "טוב ציפור אחת ביד מעשרה יתושים באוזן", "מי שטרח בערב שבת – התעייף".
אבל חכו עוד רגע עם עינת צרפתי. אני עוד בהומניזם ובסובלנות ובכבוד לכל הברואים ששופעים מן השירים כמו שהמים שופעים מן המקרופון ההפוך של הדוד שמחה. ע. הלל לא בא לשפוט אלא לאהוב ולהשתעשע. הנונקונפורמיזם שלו לא נובע מכעס אלא מאהבת אדם (הסוג הנעלה ביותר לטעמי). זה קיים בצורה זו או אחרת כמעט בכל השירים, וזה מדבק.
וצרפתי קלטה הכל, את המשחק ואת ההומניזם ואת האהבה (ומה עוד? לעת עתה זה סוד, קצת מתח לא יזיק).
נתחיל באהבה: יוסי ילד שלי מוצלח נשלח להביא חלב, לחם וזיתים וחזר בכל פעם עם מציאה לא ממש שימושית כמו כלבלב צולע, מפוחית ופרח. ע. הלל אוהב את יוסי ומוקיר את מציאותיו, ואת האנחה הקטנה שנפלטת לו הוא עוטף בחיוך.
עינת צרפתי מציירת את יוסי באהבה ובהבנה ובתשומת לב לפרטים שלא היתה מביישת את יוסי עצמו. היא מלבישה אותו בשילוב של קיץ וחורף, מכנסיים קצרים, מגפיים ושתי חולצות, וביחד עם שערו המבולגן הוא כבר מצחיק ומיוחד ומכמיר לב. וכל מי שרואה את הכלבלב נשען אל מעקה הסל מבין שהסל פשוט נולד להסעת כלבלבים צולעים. אמו של יוסי לא סתם מחייכת כשהיא מביטה בו ונוגעת בו. השיער שלה מתרומם מרוב שמחה (והשיער פה הוא המצברוח, הלב החיצוני). אפילו הפרחים על חצאיתה נוהים אל יוסי. והפרח שהוא מביא לה בעמוד הבא כמו נקטף מחצאיתה ומוחזר לה (בתוספת עלה).
קל מאד לחבב את יוסי, אבל צרפתי מחייכת גם לדוכיפת היהירה והמגוחכת שלא איכפת לה משום דבר, רק מעצמה. האיור יוצר זיקה עדינה (וקצת ממזרית, כי היא פועלת לשני הכיוונים) בין הילדה לדוכיפת דרך הג'ינג'יוּת והפנים המינימליים ונוצת כובע. יש משהו ערמומי וטוב לב באיור, מזדהה ולא שופט וקצת קסום. (ולא, זה לא חינוך לאנוכיות, זה פשוט מכיר בכך שלבני אדם קטנים וגדולים מאד איכפת מעצמם. אפשר ללמד התחשבות מבלי לאלץ ילדים להתכחש לרגשות שלהם, זה מחזיק פי אלף. מניסיון. ובכלל, ע. הלל הוא מבית הלל ומבית ינוש קורצ'ק שאמר, "אם מישהו עושה משהו רע, הטוב ביותר זה לסלוח לו" וגם אם לא היו שלל סיבות נוספות, די בזה כדי לאהוב אותו).
ולא רק את החמלה קלטה עינת צרפתי, אלא גם את התשוקה לדיאלוג (מי ששואל כל כך הרבה שאלות נמצא כל הזמן בדיאלוג עם כל העולם וקוראיו) ואת ההזמנה למשחק. האיורים שלה עצמאיים בלי להתבדל מהטקסט, הם חברים למשחק.
ניקח את הזברה המתלבשת למשל. אצל צרפתי היא לא לובשת סתם בגדים יומיומיים. המכנסיים והחולצה שייכים לתלבושת נהדרת של מנצח תזמורת מצעדים, הסרבל הוא בעצם תחפושת שפנפנית, שלא לדבר על תחפושת סופרמן שכלל לא מופיעה בשיר…
וזה הזכיר לי שפעם סיפרתי לילדה את המשל על העורב והשועל (תזכורת? לעורב היה נתח גבינה במקורו והשועל חמד אותו, הוא שיבח את קולו הערב עד שהעורב התחיל לשיר והגבינה נפלה לידי השועל…) והילדה מיד המציאה גירסה משלה, שבה העורב החזיק את הגבינה מתחת לכנפו וכשסיים לשיר מחא לעצמו כף והגבינה נפלה לידי השועל (והמציאות אגב, מימשה את הסיפור הזה באופן מצמרר).
צרפתי לא מאיירת את השיר כפשוטו, היא מציירת כבר את השלב הבא, ילד-זברה שממחיז את השיר בעזרת ארגז התחפושות שלו (בלי לפשוט את הפיג'מה, השתגעתם, שיפשוט את עורו? זה בסך הכל משחק!). וכדרכם של ילדים הוא מאלתר עם מה שיש ומוסיף לשיר את תלבושת הסופרמן שלו.
השיר מסתיים ברגע שקט שבו הזברה מפנה עורף לראי ומתבוננת בנעלי הבית הארנביות שלה. מה היא חושבת לה, איך זה להיות ארנב? יש משהו אקזיסטנציאליסטי ברגע הזה של הזברה עם עצמה, וגם באיורים אחרים בספר; כשצרפתי מלהקת ילד-בטמן למשל, לשאול עטלף אם הוא עכבר או ציפור, היא מחזירה את התהיות לילד עצמו ותוך כדי כך מתענגת על הסימטריה ההפוכה: זה בדיוק אותו היגיון שמניע את ע הלל בשיר על בתיה שעושה אמבטיה לבובה קטיה, ומגלה שהיא עצמה רטובה לגמרי מהאמבטיה שעשתה לה בובה קטיה…
והיא מרשה לעצמה גם לחלוק על הטקסט במפורש, להפוך אותו על ראשו כמו שעשה ע. הלל לדברי החכמים; זה קורה בשיר החינוכי במפתיע על "יואש החלש" שהסכים לאכול המון והפך גיבור כשמשון, האיור (כמו ילד שעושה קרניים מאחורי גבו של הטקסט) חושף את החרוז המודחק והמתבקש – "יואש המיואש" – מול מגדל האוכל הבלתי אפשרי שמגישים לו מבוגרים שוחרי טובתו…
יכולתי להמשיך כך עוד ועוד (הספר גדוש מציאות כמו הדרך של יוסי למכולת, צריך רק להרכין ראש ולהביט), אבל אני כובשת את יצרי לאכזבתו של דודי שמחה. ורק עוד פלא אחד ששמרתי לסוף:
משורר ששואל כמו ע. הלל הוא לא רק סקרן וחובב חידות ורעב לשיחה ולפינג פונג, הוא גם משורר-מחזאי. וצרפתי קלטה היטב את האיכות הבימתית של השירים. האיורים שלה מכסים מגוון מרשים של צורות תיאטרליות. גיבבתי פה (באופן נפשע) כמה דוגמאות – משמאל לימין עם כיוון השעון: תהלוכה, קרקס, תיאטרון בובות. אף אחד מהשירים לא עוסק במפורש בתיאטרון, אבל הוא נמצא בDNA של שירתו.
אבל לו נדרשתי לבחור "איור אחד נפלא" זה היה ללא ספק "אני שואל" שבו נפתח הספר: "מה עושים העצים?/ צומחים./ ומה הבתים?/ עומדים./ והעננים מה עושים?/ נוסעים נוסעים!/ והקוצים?/ שריפות!/ ומה הציפורים עושות?/ עפות, עפות./ אז מה?/ עד שמתעייפות./ וההרים מה?/ מאומה!/ והרכבות?/ מהומה!/ והצאן?/ אבק./ והאוניות הנוסעות בים?/ מרחק./ ומה עושה הים?/ ים ים!/ והשמש?/ יום./ והכוכבים?/ נופלים!/ אז מה?/ ככה./ והאדמה?/ במקומה נחה.// ואני?/ מה אני עושה?/ כלום./ רק שואל.
צרפתי עיבדה את השיר לתיאטרון מחול של ילד אחד. כוריאוגרפיה פשוטה של גן ילדים: כדי לצמוח נעמדים על קצות האצבעות, כדי להיות בית יוצרים גג מזרועות, כדי לעוף מנפנפים בזרועות, מפתלים לגלים של ים, או משלבים ידיים בתור הרים שעושים "מאומה", וכן הלאה והלאה.
התלבושות והאביזרים שעיצבה צרפתי, פשוט נפלאים בפשטותם ובדיוקם הפיוטי: חולצה לבנה הופכת לבית מסויד – פתאום מתברר שכיסים הם בעצם חלונות, כפפות מרפק אדומות הופכות לגג רעפים, פיג'מת עננים היא שמיים בלונג שוט וכובע טבח ענני הוא ענן בתקריב (שמתם לב שענן הוא בעצם כובע טבחים משודרג…?), צרפתי כמו משוררת, שמה לב שנוצות מתחרזות עם להבות, זו אותה צורה, ומי שחובש נזר אינדיאני בצבעי אש בעצם חובש מדורה, כלומר שריפה. כובע טמבל הוא בעצם הר, ביחוד עם יש שלג בפסגתו, וערוצי השלג המשוננים הם בו בזמן גם צווארון ליצני (החולצה כהר געש מושלג – פתח הצוואר הוא הלוע). כדי להפוך לים די בציור של דג על החולצה (הדמיון לא צריך יותר מרמז, על זאת אמר מורי ורבי יוסף הירש שכדי לצייר קיר שכולו עשוי מלבנים לא צריך לצייר כל לבנה ולבנה). והאוניה היא כובע מלחים משודרג (כמו שכובע הטבחים שודרג לענן). הילד שחובש אותה הוא בו בזמן גם המלח שצופה מראש התורן; וגם זה פיוט וחירות של משחק, זו אחת מנקודת המפגש בין ילדים למשוררים, להיות לונג שוט ותקריב בבת אחת.
ובחזרה לעצים: הילד מחזיק שני ענפים בידיו; בהצגה בולגרית שראיתי לפני שנים, גילמו מסַפר ומספרת את כל התפקידים בסיפור כיפה אדומה. כשהגיע תורו של המספר לגלם את הזאב, הוא אחז בידו זנב. היה קל ופשוט להצמיד את הזנב למכנסיו, אבל הבמאי בחר להניח אתו ביד השחקן, להבליט את המלאכותיות, את חוסר האורגניות, כלומר, להפוך את ההיגיון הפשוט והמטונימי של משחק ילדים לתחבולה אמנותית מודעת, מצחיקה ופיוטית. וכן הלאה.
ובחזרה להומניזם ולאהבה ולסובלנות: זה לא רק תיאטרון פואטי ונשף תחפושות. הרקדן והגיבור של עינת צרפתי, ה"אני" השואל שמגלם עולם ומלואו, שיכול להיות הכל – הוא שחור. זה לא מס לתקינות הפוליטית, זה ע. הלל.
***
ובלי קשר (כמעט):
כפי שכתב מר בנט (אבא של ליזי מגאווה ודעה קדומה) למר קולינס, "שוב עלי להטריד אותך אתכם בעניין איחולים…"
יואל אמר (הצגת הילדים שביימתי) זכתה השבוע גם בשניים מפרסי הבמה, כולל הצגת השנה לילדים!
"יואל אמר" נולדה בחממת האמנים של הקרון. ההרשמה לשנה הקרובה בעיצומה. החממה מיועדת לאמנים מכל התחומים שרוצים ליצור תיאטרון אמנותי לילדים. גם למאיירים כמובן; כבר למדו אצלנו מאיירות נהדרות כמו ולי מינצי, תמר הוכשטטר וליאת יניב, וגם בפוסט שלמעלה אפשר לראות כמה דק הגבול בין איור לתיאטרון וכמה קל לחצות אותו…
אז פרטים והרשמה אצל תמי: tammy@traintheater.co.il בטלפון 02-5618514 שלוחה 118
*
"שמש במרום זורחת" הוא האחרון עד כה בסדרה המעולה של שירי מופת לילדים. על שניים מהאחרים כתבתי בסדרת "איור אחד נפלא":
דוד פולונסקי מאייר את מרים ילן שטקליס
עוד איורים בעיר האושר (מבחר אקראי):
החלום והמחאה של בתיה קולטון – על איורי המסע אל האי אולי
צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי
*
נפלא, איזו התבוננות עמוקה באיורים! ע.הלל שייך לדעתי לאותו פנתיאון של נורית זרחי וטובה ינסון, של סופרות שמסרבות "לחנך" ולכן יכולות להביע את הדברים העמוקים והחכמים ביותר.
כמו תמיד, כתבת יפה ו"מעורר תיאבון" על יוצר אהוב עלי, ועל הדמויות שלו.
הנה משהו שגם אני כתבתי עליו פעם:
http://2nd-ops.com/timora/?p=66487
משובבת נפש, הראיה שלך, של צרפתי ושל ע. הלל ואהבת האדם הבלתי אמצעית שלו. ה-מחר תזרח השמש מקבל חיזוק פורטה.
וברכות על הזכיה של "יואל אמר".
יעל, תודה רבה ונכון.
תימורה, תודה. כתבת יפה מאד. איכשהו הוא לא היה חלק מילדותי. מסתבר שעוד לא מאוחר…
דורית, זה פשוט גרם לי אושר, הקריאה, ההתבוננות באיורים, עשה לי מקום צלול ושמח להיות בו. ותודה גם על הברכות. לא הייתי מזכירה את זה לולא החממה. זאת פרסומת חסרת בושה אבל אני זקוקה לאמנים טובים ומעניינים כדי להנות…
……תמיד ריחמתי קצת בליבי על זה שאינו יודע לשאול וקראתי לו בליבי שתוקי (למרות שהשתוקי האמיתי חבר במועדון הנידחים ששייכים אליו גם האסופי והממזרי והנתיני; אבל הלוא משורר כמו ע.הלל גם הוא קצת ממזרי ואסופי ואפילו נתיני 🙂 )
מרית ק', האיורים החדשים מותאמים כנראה לסטנדרט הדורש איזה דיוק גראפי ונהירות חזותית. אני לעד כבר אשאר עם האיורים הישנים שדרכם אפשר היה לשמוע את דודי שמחה הזמר שר, וגם לדמות אותו כסוג של צמרת עץ עגלגלה או כקישקשתא (צבר). האיורים למעלה הם מדויקים, מופקים, ערוכים היטב– ממש כמו מוסיקת פופ (שיכולה להיות דבר עשיר מאוד) באולפנים; במהדורה הקודמת היו האיורים כמו ג'אם סשן בג'ז במקום ששותים אלכוהול ומעשנים, ובאמת מנגנים מה שבראש שלך, בלי לעשות חישובים כמו כמה ייקנו את זה, והאם זה ייכנס לטבלת רבי- המכר (איני טוען שזה מה שהמאיירת עשתה חלילה; אני כן חושש, כי בזו המתכונת מיוצרים רוב ספרי הילדים והנוער היום).
מתבקש להוסיף עוד פרטים על הציור האחרון: הילד-ים נמצא מתחת למים ולכן מנפח את הלחיים כדי לשמור על האוויר (וכמו דגים מסוימים, בתמונה בהמשך). הילד-שמש זורח עם האצבעות כמו קרני השמש. והילד-בית מזכיר את החידה שהיו שואלים פעם: חיברו את שתי כפות הידיים בקצה בזווית, כמו שהוא עושה בציור, ושאלו "מה זה?" – והתשובה (סליחה, כך אמרו פעם): "גג לילד המפגר" (סיסמת ההתרמה של אקי"ם בזמנו). וברכות כמובן על הזכיה של "יואל אמר".
סימפליצ'ו (עוץ לי גוץ לי זה כלום על ידך), שתוקי זאת באמת מילה חזקה שיש בה שיתוק והשתקה הרבה מעבר לשאלת האב. ונכון על ע. הלל, אבל תמיד בתוך או מאחורי השמחה יש קצת עצב, אחרת זה סתם.
שועיקי, אין על גרסא דינקותא. אני מניחה שאם מישהו היה מנסה לאייר מחדש את שמוליקיפוד למשל, זה לא היה עובר בשלום אצלי. אבל לדודי שמחה ואיוריו משום מה לא נקשרתי, אני מעריכה אותם אבל הם לא נכנסו לי מתחת לעור, כך שאני משוחררת להסתכל בחדשים (מעניין אגב, שלשתי המאיירות קוראים צרפתי, אולי הן קרובות…). אבל בקשר לאיורים שלמעלה אתה לא צודק, לא בכלל (בהכללה שעשית) ולא בפרט. האושר שגרמה לי ההתבוננות לא קשור לפופ או לעכשוויות, הוא קשור לדברים על זמניים כמו אהבה וחירות ושמחת משחק ותיאטרון ופיוט.
רוני, תודה על התוספת! הוא באמת מנפח את הלחיים 🙂
מה שמצא חן בעיני במיוחד באיור האחרון הוא שהמאיירת קוראת תיגר על החלק בשיר שהפריע לי כבר כילדה. בסיום השיר כותב ע. הלל 'ואני? מה אני עושה? כלום". תמיד חלקתי עליו בנקודה הזו – לשאול, לחשוב, לדמיין ולהסתקרן זה ממש לא "לעשות כלום". כילדה, אלו היו הדברים הכי משמעותיים שיכולתי לעשות, וגם היום, כשאני עוסקת במחקר, זו עיקר העבודה שלי.
באיור של צרפתי, לעומת זאת, הילד עושה הכל. בעיני, האיור מדגיש עד כמה חשובים שאילת השאלות ומשחקי הדמיון (גם בשיר וגם בכלל), וזו אמירה שאני הרבה יותר מזדהה איתה מאשר "כלום. רק שואל".
מרית, אני פשוט חושב שיש לי נטיה מהותית להפשטה בציור. ומה שאני רואה כאן הוא משהו עשוי מדיי. על דודי שמחה עם האיורים ההם שרתה איזו אווירה שלימים מצאתי אולי בספרי בקט ופרק (רק ללא איורים). מה שיש למעלה– דומה קצת לנסיך הקטן. ובכלל– נדמה לי שהיכן שאת רואה כאן אהבה וחירות ושמחת משחק אני רואה דיוק, אסתטיקה מוקפדת של קווים ופרספקטיבות. בע' הלל היה משהו עיקש לצאת מהקווים, וכאן יש משהו המתעקש, לא פחות, על מנת להישאר בתוכם.
תמר, זאת הערה מקסימה. מעבר להצלת כבודם של החוקרים זה גם מוסיף שכבה של צחוק לשיר. היתממות מצחיקה. (פעם קראתי חידת-בדיחת חתולים מוסלמית: למה חתולים שותים בעיניים עצומות? כי כשמוחמד ישאל מי שתה את החלב, הם יגידו, "לא ראיתי שום דבר…")
שועיקי, היפה יפה בסוגו. אני אוהבת מאד הפשטה וגם היפר ריאליזם וגם כל מה שבאמצע. תלוי בהקשר ובאיך. (בנסיך הקטן אגב, יש דווקא משהו אחר,מעין הודאה מתריסה-מתהדרת בחוסר הווירטואוזיות שלו, באשמת המבוגרים שבלמו את נסיונות הציור שלו בגיל שש בשלב נחשי הבריח). יש הרבה דרכים לצאת מהקווים, וכמו שאפשר להיות הינדיק גם אצל השולחן, כך אפשר גם לצאת מהקווים כשנשארים בתוכם…
את ע' הלל אני פשוט אוהבת, אולי משורר הנונסנס המתוק ביותר שיש בעברית שכל קריאה בו היא חגיגה ללשון ושמחה ללב. וזה גם לא בדיוק נונסנס. והיו כאן המון פנינים בפוסט ובתגובות שמהם אני לוקחת שניים: האחד- ההגדרה של השיער של האמא שהוא 'מתרומם מרוב שמחה'; השני ש'אפשר גם לצאת מהקווים כשנשארים בתוכם'. יש כל כך הרבה מצבים שזה מתאים לי 🙂 🙂 🙂
מרית, אתמול דפדפתי לי בספר הישן שלי וגם אני חשתי חיבה לאיורים המתולתלים האלה, אבל לא פציתי את פי כי זכרתי את הקרב סביב "מיץ פטל" – עיניים ניצתו, חניתות הונפו ועיר האושר היתה כמרקחה! 🙂 ואני מסכים שאפשר לצאת מתוך הקוים גם בתוכם, וגם להיפך – אפשר לצאת בחרי אף נגד הקוים ולגלות שאתה תמיד תמיד בתוכם, וכולי 🙂 אבל אני מסכים עם שועי שיש באיורים שהבאת, שהם יפים נורא, משהו מרוח התקופה הנוכחית (כמו שהאיורים של תמרה ריקמן ושמואל כץ היה בהם מרוח תקופתם.)
אבל "בולבול למה ככה?", שאני אוהב נורא (הוא מתחרה רק במחשמה מלכת הצפרדעים ביכולתו לזמר כל היום בחדוה) טוען שכולם הם-הם, בסופו של דבר, ושגם הבלתי-אותנטי שייך לקבוצת האותנטיים, בדרכו. (וש"ככה" זאת כן תשובה, אגב 🙂 )
(נכון שהזברה היא מחווה לאוליביה….?)
אגב, קראתי לא מזמן ספר נהדר על המאה ה-17 ועל הבארוק, ומאז אני נוטה לחלק כל תופעה ל"בארוקית" או "לא-בארוקית", ואף שלבארוקיות יש צד פראי ואף מופרע, אני אוהב את החורגים-ממסגרותיהם, או ליתר דיוק את החורגים והדוחסים מחדש לתוך מסגרותיהם, היכן שנשאר המתח המתמיד שבין המסגרת לחריגה (אבוי, זה נשמע כמו שיח בנקאי!….)
מרית, תודה! נהדר להסתכל אתך והאיורים באמת משמחים נורא. (וחבל שאין לי אמצעי להשמיע לך את הדר שרה את "מה עושים העצים…") ואהבתי מאוד את ההערה על נונקונפורמיזם שנובע מאהבת אדם ולא מכעס, ואת הפרחים הנוהים… ומזל טוב על יואל אמר, ראיתי אותה בפסטיבל לא מזמן, סוף-סוף, ומאוד נהניתי.
כמו מניפה, 🙂
סימפליצ'ו, אני כבר שכחתי את הקרב על מיץ פטל, מה היה?
מסכימה על הקווים וגם על האותנטיות, שקיימת ולא קיימת כמו היצורים שבורחס מוצא בכל מיני טקסטים נידחים. אותנטיות זה משהו נפלא ומפוקפק. בייחוד היא גרועה כסלקטור בפתח המועדון, ברגע שפיטרתי אותו (והבנתי כמו שאמרת יפה, שגם חוסר אותנטיות הוא סוג של) יכולתי להבין ולאהוב המון דברים שהיו אסורים עלי קודם. (שלא לדבר על חירות הטעם הרע, עד היום אני אסירת תודה לדלית ליאור שהוסיפה אותו לחירויות היסוד שלי…)
אני לא חושבת שהאיורים הישנים והחדשים שייכים לאותה משבצת ושיש טעם לדרג אותם. אלה שתי אפשרויות שלכל אחת יש הצדקות ואוהבים משלה.
ושיח הבארוק נשמע קצת לואיס קרולי.
לי, תודה רבה! ובאמת חבל, אני מעריצה של הדר…
עוד מעט כבר נשלח את הדר לחממה… :))
מרית, אני לא משווה או מדרג, ובכלל – האיורים של עינת צרפתי יפהפיים, רק מרגיש קרוב לאיורים שמציגים את העולם הפנימי – הפנימי הפנימי – כאנדרלמוסיה שאין באמת דרך להתירה – לא ע ד הסוף. ושכל אדם שיהין להטיל בה סדר יגלה עד מהרה שיש עוד ועוד פקעות (ורק מבפנים, ומקרוב, יש בהן מרווחים עצומים ושום מחנק.)
ועניין הבארוקיות היה יכול להיות משעשע לולא הגילוי שהמאה ה-17 דומה לנו באופן חשוד 🙂
סימפליצ'ו, אני מנסה לכתוב לך בפרטי והמייל מחזיר לי הודעת שגיאה. ידוע לך משהו על זה?
לא….. אני אנסה לכתוב לך גם 🙂
[…] […]
מזל טוב! מגיע לכן. ותודה על הפוסט הנפלא הזה.
מכירה את "תכלת וקוצים"? כדאי מאוד לדעתי.
בעניין ה"מה אני עושה? כלום, רק שואל": לי קשה שלא לראות בשורות האלה אמירה אירונית ומתריסה ומרדנית. בייחוד כשהיא באה ממי שגדל בחברה קיבוצית שמקדשת עמל ועשייה.
ומשהו קטן שעשיתי פעם:
דבי תודה ותודה. לא מכירה את תכלת וקוצים. ע הלל בכלל לא נקלט ברדאר שלי עד עכשיו. אחפש… והמשהו הקטן מגניב.