"חרוזים אדומים" הוא סיפור ילדים שכתבה פניה ברגשטיין.
הוא נדפס לראשונה ב1956 בקובץ בשם "חרוזים אדומים"
ויצא לאחרונה מחדש, כספר עצמאי עם איורים של ולי מינצי.
לא סבלתי את הסיפור בילדותי. אני חושבת שראיתי דרכו.
על אף חזותו התמימה מדובר בסיפור מורכב וטעון.
וולי מינצי הצילה אותו וגם העלתה חיוך על פָּנֶיהָ של פניה ברגשטיין.
וראשית תקציר:
"סבתא נתנה לשולמית מלוא חופניה חרוזים אדומים, מלוא חופניה חרוזים יפים. נתנה לה גם חוט לבן וחזק ואמרה: קחי ילדתי, והשחילי את כל החרוזים על החוט, ותהיה לך מחרוזת יפה לצווארך." כך נפתח הסיפור. ושולמית אמנם משחילה את החרוזים ועונדת אותם לצווארה. "יפה המחרוזת שלי, יפה מאד!" היא חושבת, "רק קצת היא כבדה מדי. רק קצת היא ארוכה מדי."
החרוז האחרון מציע לשולמית לשחרר אותו עד שתגדל, אבל כשהיא מתירה את הקשר מתגלגלים כל החרוזים בעקבותיו ונעלמים. החוט הלבן מזמין את שולמית הבוכייה למסע חיפושים. בעזרת הנחל, האילן, והעשבים הם מגלים שהחרוזים נמצאים ברשותו של סנאי חמדן, שחשב אותם לאגוזים. שולמית חוששת שהסנאי יפצח את חרוזיה, אבל החוט מטפס לענף מול דירתו של הסנאי, ושר: "מי זה, מי זה פה אוגר לו,/ מי זה, מי זה פה צובר לו,/ חרוזים, חרוזים,/ חרוזים, לא אגוזים?" הסנאי מתרתח והחוט ממשיך לשיר: "פקח, סנאי, את שתי עיניך,/ בדוק יפה את אגוזיך,/ ותראה כי הם שבורים,/ בכולם חורים, חורים!" וכשהסנאי אמנם בוחן את אגוזיו, הוא מגלה את הנקבים ומשליך אותם בשאט נפש, בדיוק כפי שציפה החוט: "חיש קל השחיל את עצמו בכל החרוזים היפים, קשר את שני קצותיו בקשר חזק וקפץ ישר אל ידי שולמית. ענדה שולמית את המחרוזת היפה לצווארה ורצה בשמחה הביתה."
*
הקובץ שבו נדפס "חרוזים אדומים" היה אחד הספרים הראשונים שקראתי. נפשי נקשרה ברבים מסיפוריו (למשל זה), אבל את "חרוזים אדומים" לא סבלתי. אחרי הפעם הראשונה לא חזרתי לקרוא בו.
שני דברים הטרידו אותי: ראשית, לא מצאה חן בעיני הדרך שבה הושבו החרוזים. כמו ילדים רבים אהבתי מאד סיפורים שבהם הערים גיבור חלש על תוקף חזק. אבל כאן לא היתה תחבולה. כאן הושג האוצר בעזרת "האמת", ואני כותבת "אמת" במרכאות, כי החרוזים הושגו באמצעות הכפשתם: "ותראה כי הם שבורים, בכולם חורים, חורים". נעלבתי בשם החרוזים היפים, ולא רק בשמם. באינטואיציה שעוד לא נקרשה למילים הבנתי שהחרוזים אינם רק חרוזים; בקסם המטונימי הזה שחולש על חלומות וסיפורים החרוזים של שולמית מייצגים את שולמית עצמה או לפחות חלק מנפשה. לא אהבתי את גישת כל-האמצעים-כשרים שבה נקט החוט. למה צריך להעליב את שולמית בזמן שמשיבים לה את אוצרה?
ושנית… את השנית אני שומרת לסוף ("וטעמי עִמי," כמו שכתב סנט אקזופרי בתרגומו היפה של אריה לרנר).
ולמה באמת צריך להעליב את החרוזים? למה פניה ברגשטיין העדינה (והאהובה עלי) שמה בפי החוט מילים קשות ומכוערות?
אולי כי זאת לא סתם מחרוזת, לא סתם אביזר של גנדרנות ילדותית ואימון במוטוריקה עדינה. זה עוד סיפור שבו פניה ברגשטיין נקרעת בין המחויבות העמוקה שלה לקבוצה וללאום לבין הצורך שלה בחירות פרטית ולירית של הנפש. יש סיפורים שבהם היא משיגה מעין פיוס והשלמה בין האישי הלאומי. כמו למשל בסיפור היפה המפית המשובצת: "כל הילדים אמרו שהדוגמה [שרקם עוזי] אינה יפה. יותר יפה לרקום עצים, בתים או אוטומובילים. הילדות אמרו שיותר יפה לרקום פרחים, פרפרים וציפורים. אבל עוזי לא הצטער שרקמתו לא מצאה חן בעיני הילדים, והמשיך לרקום. כי בעיניו היא היתה יפה…" והנה דווקא המפית המשובצת האינדיבידואלית, היא זו שמזינה בסופו של דבר (ולו לרגע, ובחלום) את חיילי הבריגדה היהודית, ומנצחת את החיילים הגרמנים.
יש לה לפניה ברגשטיין כישרון לירי מנצנץ וכמעט סודי לאצור קונפליקטים בחפצים יומיומיים. וגם המחרוזת הנוכחית, שהיא "קצת" (במובן, "הרבה") יותר מדי כבדה וארוכה מכילה דבר והיפוכו. זה מובלע בעדיני-עדינות אבל המתנה התמימה לכאורה של הסבתא היא גם מחרוזת סמלית, מחרוזת הביחד הלאומי: כמו ב"רד הלילה, רב שירנו" שכתב יעקב אורלנד על פי לחן חסידי: "שובי, שובי, ונסוב/ כי דרכנו אין לה סוף/ כי עוד נמשכת השרשרת/ כי לבנו לב אחד/ מעולם ועד עד/ כי עוד נמשכת השרשרת.
וכך מתברר גם מדוע זוכים החרוזים הנמלטים לקיתונות כאלה של בוז; מנקודת המבט היהודית מדובר באגוזים מקולקלים (תפוחים רקובים) וריקים, בלי החוט המחבר של המסורת הם סתם אגוזים חלולים. חיי הנצח של היהודי, טען אחד העם, אינם נמצאים בעולם הבא אלא דווקא כאן עלי אדמות; כל יהודי הוא אבר מן הגוף הנצחי של העם (חרוז בשרשרת ארוכה), וחייו לפיכך התחילו הרבה לפני הולדתו ולא יסתיימו במותו. (זה גם אחד הנושאים המרכזיים ב"ספר הדקדוק הפנימי" וכתבתי עליו לא מעט, למשל פה).
ובחזרה לחרוזים המופקרים, הם מנצלים את ההזדמנות ונמלטים. אבל במקום חיי החופש שהם מדמיינים הם נופלים ישר אל הפחת, כלומר אל המזווה של סנאי צורר שעומד לפצח אותם בשיניו.
אבל ולי מינצי (סוף סוף הגענו אליה) הבינה ללבם של החרוזים, כלומר ללבה של שולמית, כלומר ללבה של פניה ברגשטיין הסודית. מינצי הבינה שהמחרוזת כבדה וארוכה וזקנה מדי, שחסר בה קסם של דמיון. כמו שכתב דוד פרישמן בהקדמה לסיפורי אנדרסן:
וסופרינו הלא צועקים כל היום: בראו נא ילדות לילדי בני ישראל! הוסיפו נא, ולוּ רק רגע אחד, מעט קורת רוח ליצורים הקטנים אשר לנו! השיבו נא את הילדות לבני ישראל, אשר נכרתה מקרבנו זה הרבה מאות שנים! למדו נא אותם תמימות והרגשה וחלם חלוֹם!"
(דוד פרישמן, התרנ"ו 1895, הטקסט המלא פה)
שולמית של ולי מינצי מקבלת את החרוזים בתוך הבית, על רקע החלון. בכל חלון יש משהו מן התמונה, ועל אחת כמה וכמה החלון הזה, נטול המשקופים והכה צבעוני על לובן הדףקיר. החוט, שנראה ומתנהג כמו קו בציור, מושך את שולמית החוצה למרדף. ובעצם כמו ב"מרי פופינס" הם קופצים ביחד לתמונה, לתוך ציור פלאים שבו הכל יכול לקרות.
פניה ברגשטיין כתבה שהחרוזים התגלגלו ונעלמו. ולי מינצי פירשה "התגלגלו" במובן עברו גלגולים, מטמורפוזות; החרוזים ההרפתקנים שלה הופכים לפרפרים ולדגים, לעלי שלכת ולחיפושיות משה רבינו. (בפנטזיה של מינצי טמון אמנם גרעין ריאליסטי, היא מבוססת על חווית החיפוש, שבה רואים משהו אדום וחושבים, הו, הנה חרוז… אבל לא, זאת היתה בסך הכול חיפושית משה רבנו…)
והחוט – הוא פשוט מתנהג כמו קַו שקם לתחיה; פעם הוא נקלע לשפירית ופעם לבלון, עפיפון, ענן, יונת שלום.
האיורים של ולי מינצי הם בין השאר סדרת קומפוזיציות של קו וקבוצת כתמים אדומים. הקלילות ותחושת המשחק הזכירו לי את אלכסנדר קלדר. גם מצד המוביילים וגם מצד הרישומים החוטיים.
זאת ועוד: מינצי ממשיכה כאן (בכוונה או שלא) מסורת אגדתית שבה הנמלטים משנים את צורתם: ב"אסופיבז" של האחים גרים למשל, בורחים שני ילדים, לֶנכֶן ואסופיבז, מטַבּחית רצחנית: לֶנכֶן הופכת את אסופיבז לשיח ואת עצמה לוורד שפורח עליו. אחר כך היא הופכת אותו לכנסייה ואת עצמה לכתר שבראשה, ולבסוף היא הופכת אותו לאגם ואת עצמה לברווזה ששוחה בתוכו. ברגשטיין עצמה היתה מחוברת בטבורה לעולם האגדות והבלדות; המפית המשובצת שהוזכרה פה היא מחווה גלויה למפיות הקסם של האגדות, וב"רגבי הגליל", המבעית בסיפוריה, מטפטף דמו החם של "הגידם" על הרגבים והם מצמיחים כמו בבלדות, פרגים אדומים גדולים ולוהטים. המטמורפוזות של מינצי, הן אם כן, לגמרי ברוחה, אבל לא בגלל זה כתבתי שפניה מחייכת, אלא בגלל הסיום.
והנה הגעתי סוף סוף לדבר השני שהציק לי בסיפור: הסיום הכעיס את הילדה שהייתי. מה פירוש, "ענדה שולמית את המחרוזת היפה לצווארה ורצה בשמחה הביתה"? טוב ויפה שהחרוזים נמצאו, אבל מה עם הכובד והאורך של המחרוזת? הרי זאת היתה הבעיה מלכתחילה, עוד לפני שהחרוזים אבדו, והיא כלל לא נפתרה. אני לא שכחתי אותה, אבל פניה עצמה עין, התנהגה כלא היתה.
ואז הגיעה ולי מינצי:
אחרי שהחוט של מינצי משחיל את עצמו לחרוזים הוא קושר את קצותיו בקשר פרפר (לא הקשר הכי מאובטח בעולם, אפשר להתיר אותו במשיכה, וגם זה מוצא חן בעיני, אני לא אוהבת קשרים ללא מוצא). ומצד שני זה לא סתם קשר פרפר אלא פיסת פנטזיה ששרדה את המעבר למציאות, כמו כנף הברבור שנותרת לאחד הנסיכים המכושפים של ברבורי הבר, כמו אגוז הזירבל ששומרים רופרט וטרווינה לעצמם בסוף עץ השיער. "ואולי זו הסיבה," כתבה מרי דה מורגן, "שהם היו מאושרים ביחד, עד יום מותם."
אני, כמו שכתב פעם דוד אבידן, "לא שייכת לעם השייכים". אבל פניה ברגשטיין כל כך רצתה להיות שייכת ואם אפשר גם לשמור לה קצת פיוט וחלום. ואם היא משקיפה עכשיו ורואה את חוט המסורת שהתגלגל בחוט הדמיון, את הפרפר שעוזר לשולמית לשאת את משקל הלאום, היא מחייכת.
*
רציתי לכתוב עוד הרבה, על הקיץ הסתווי ועל המחווה של מינצי לאורה איתן, אבל די להפעם. תודה למגזין האינטרנטי הפנקס שבזכותו גיליתי את הספר, ומכיוון שאיורים הם ראי, תמר הוכשטטר ראתה דברים לגמרי שונים כשעמדה מולם.
*
עוד פניה ברגשטיין בעיר האושר
אז מה יש בה בפניה ברגשטיין שנכנס ישר ללב? (על המפית המשובצת)
גן העדן האבוד של פניה ברגשטיין
וכמובן: הם חושבים שאנחנו רעים, על ויהי ערב של פניה ברגשטיין
*
עוד על איורים בעיר האושר? (יש בלי סוף)
מה לעזאזל קורה שם באיורים לשמוליקיפוד?
המחאה והחלום של בתיה קולטון, על איורי המסע אל האי אולי
הזנב והלב – או האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?
*
וכמעט באותו עניין – קו נקודה (בתמונה למטה) הצגת ילדים ותיקה שליוויתי אמנותית מגיעה למוזיאון תל אביב! זו הזדמנות לראות תיאטרון פשוט ופלאי, המשוחח עם עולם האנימציה. קו ונקודה קמים לחיים, משחקים, בונים, הורסים ומתפייסים, פוגשים חתול וארנב מרובעים ומשולשים, חולמים ומסיימים בנשף ריקודים. בליווי מוסיקה מקורית ו(כמעט) ללא מילים.
ההצגות בשבתות ה-7.3, ה-17.4, וה-2.5, בשעה 11:00 באולם קאופמן.
כרטיסים בקופת המוזיאון: טל. 03 6077020
[…] […]
קראתי את הפוסט כמו סיפור מתח :). וכל כך יפה מה שעשתה ולי מינצי! בכלל, מטמורפוזות זה דבר מרתק (הזכרת לי כמה הסיפור אסופיבז הילך עלי קסם). וזה נורא יפה שגם את האי-שייכות לעם השייכים את לא הופכת למחרוזת (או אי-מחרוזת) כבדה מדי, ואת יודעת לראות ללבו של האחר (של פניה שרצתה להיות שייכת) קודם כול ולפני כל "אג'נדה".
אכן, סיפור/ק מתח, כמו שלי כתבה לפני.
מינצי ״יוצאת מהקווים״ כשהיא ממלאה את קוי המתאר של שולמית ב״בשר״ שהצל שלו כחלחל. אולי שולמית היא בכלל מלכה (דם כחול)?!
ואני מאמינה לאיורים שלה. רק באחרון, כשהיא רצה לדרכה מסופקת עם המחרוזת המלאה על צווארה, ויש לה, למחרוזת, קביים פואטיים בדמות הפרפר-קשר שמחזיק/מניף אותה אל-על, המחרוזת עדיין מרגישה כבדה על הגוף הקטן של שולמית.
מה ששומר על איזון משקלי (ומרחבי) הוא רעמת השיער שלה, שמורכבת מפקעת חרוזים אדומים, שמציגים לראווה את שארית החוט שנוצרת כשעושים קשר בקצה, כדי שתהיה נקודת אחיזה למה שהחוט מחזיק.
המחרוזת הזו כל-כך נוכחת באדמוניותה, שאם לבודד אותה, היא נראית כמו שופר (יותר מצווארון) שקצת חונק את שולמית. ה״פתרון״ היחיד שאני מוצאת לטובת שולמית הוא שהיא מצוירת בשכבה נפרדת (כמו על נייר פרגמנט. עבודה בשכבות) מהכובד הזה, קודם היא ומעליה השרשר-שופר. כמו משקולת. ולכן היא יכולה לדלג הלאה לדרכה מרוצה ושמחה. זה הפתרון היחיד שאני רואה לעסק-ביש הזה. שולמית והחוט (הכחלחל. מקבל על עצמו את גוון השמיים שברקע) בשכבה אחת הומוגנית ואוטונומית. משהו לא פתור לגמרי. וזה מסתדר, אולי, עם ההיסטוריה האישית של ברגשטיין בעם השייכים שאמרת.
תודה על הרשימה הזו, מרית.
פרשנות מרתקת. ספר מכונן בילדותי, עד כדי כך שנשאר איתי עד היום, כלומר עשרות שנים – בגרסתו המקורית שנדפסה כשהייתי בת שנתיים, עם האיורים של צילה בינדר (עדינים ומיוחדים בעיני). הסיפור "חרוזים אדומים" לא השאיר חותם עמוק כמו סיפורים אחרים, בחיים לא הייתי מוצאת בו את המשמעות שתיארת כאן למעלה. 🙂 אבל גרמת לי לשלוח יד אל המדף העליון בספריה, לנקות את האבק במברשת הפלאים ולעלעל בו שוב, תודה! האיורים יפים, ונחמד שהספר קם לתחיה בגרסה חדשה, מעניין לראות.
הו, לי, תודה! מחשבות זה יותר מותח מכל בלש (וגם אין סיכוי שמישהו ישרוד אלף חמש מאות מילים בלי זה 🙂 ) ופניה באמת שונה ממני. היא מראה לי דברים מזווית שמעולם לא הייתי בה. שונוּת זה נפלא. אף פעם לא הבנתי את התשוקה להכחיד אותה.
דורית, תודה. גם אני שמתי לב לצללים הכחלחלים וחשבתי שזה חלק מן המלנכוליה הקלה ששורה על כל מה שוולי מציירת, כמו הקיץ הזה שבו זה מתרחש שמוטמעת בו מראש איזו תוגה של סתיו. אבל מלכה זה יותר כיף! ודקויות של רוקמת יש לך 🙂 גם לסבתא של שולמית, שלא מופיעה פה, כי כמה אפשר, יש בדיוק אותה רעמת תלתלים, רק לבנה עם זכר של אדום. הן דומות זו לזו כמו שני חרוזים. והמחרוזת אמנם כבדה (ולגמרי שופרית, את צודקת!) ובכל זאת קצת יותר קל בשניים, לא?
ורד, גם בילדותי הוא היה ספר מכונן. וגם אני אהבתי סיפורים אחרים. על כמה מהאהובים כתבתי (אילנה והליצן, המפית המשובצת) ועל כמה אחרים עוד אכתוב יום אחד. חרוזים אדומים הכעיס והחניק אותי, לא הבנתי איזה מין סיפור זה. רק בעקבות המפגש עם האיורים של ולי מינצי הוא נהיה שקוף. ותודה!
(לפעמים לאו דווקא מפעמת באנשים תשוקה להכחיד את השונות, אלא הם פשוט אטומים מכדי להבחין בה…)
זאת מחשבה מתוקה, על הפרפר שעוזר לשולמית לשאת את משקל הלאום 🙂
מרית,
יותר קל בשניים, לרוב.
לברגשטיין יש איזה ענין עם חוטים. בכל מיני צבעים. אבל (החוט) הלבן מככב, כנראה (לא כ-זו מומחית לברגשטיין, אבל מצטבר אצלי חשד-מה).
ב״פקעת הצמר״ מסופר על דני, הגיבור הלאומי העסוק (מופיע אצל עוד ועוד יוצרים. למה דווקא דני?!), שלאימו ״פקעת חוטי צמר יפים מאוד.. ויודע דני שהפקעת אינה פשוטה כל כך. אם מתחילים למשוך בחוט, רואים שהוא ארוך ארוך… אילו רצה דני – היה עומד על גבי הפקעת והיא היתה מסתובבת ומתגלגלת, והחוט היה נמשך ודני היה מסתובב ומתגלגל רחוק-רחוק… וכך היה נוסע דני על פני הפקעת המתגלגלת, נוסע ובא עד קצה החוט שהוא לבן כולו. ובקצה החוט הלבן – שם חוץ לארץ, כפור ושלג. הרבה הרבה שלג לבן. ושם עומדת סבתא שלו. ושערותיה לבנות כשלג. וסבתא מחכה לדני״
ודני, אם לקצר, בין אמא בקצה האחד של החוט לבין סבתא בקצהו האחר. אבל דני לא פראייר, ומעלה את סבתא על קצה החוט הלבן ושניהם, על הפקעת שמסתובבת והולכת ״וגדלה וגדלה עד שלבסוף הם חוזרים אל אמא, אל הקצה הירוק של החוט. פקעת חוטים כזאת יש לאמא, ואם היא לא תמהר לסרוג את כל חוטיה אולי יצא גם דני לדרך. אולי.״
(ויש גם את ״חוט הלב״ של מקס נורדאו. גם שם יש ענין עם קשר בלתי ניתק בזכות חוט.)
אצל ברגשטיין יש עניינים לא פתורים. וזה בסדר בעיני, אם שואלים. כי היא לא מייפה את המציאות כמו שנהוג היה ביצירה לילדים, בימי חייה.
אחרי כל זה, אני באה לומר שאצל ברגשטיין – ענין השניים והיותר קל בשניים לא מובן מאליו. כמו חוט עצוב-משהו באריגת שתי וערב. כמו המצע האלסטי שיש בטרמפולינות ביתיות כאלה לילדים, שאפשר לקפץ בזכותו, גבוה גבוה.
והכחול, שנבחר ע״י מינצי המאיירת להשתתף בצל המלנכולי שאמרת, מנכיח את מה שפניה לא אומרת.
___________________________________
(אצל נורדאו אין את המתח העלילתי הברגשטיינ-אי, והסוף פתור והדוק כמו בן ובת, זכר ונקבה שיש בסקוץ׳).
http://he.m.wikipedia.org/wiki/צמדן
* הציטוטים מ״פרח לב הזהב״, הוצאת עמיחי 1978
בעיני האמביוולנטיות של שולמית לגבי אורך וכובד המחרוזת (היא יפה, ממש נהדרת, רק "קצת" ארוכה וכבדה…) תמיד התקשרה לכך שקיבלה את החרוזים והחוט מסבתא. גם אני הייתי ילדה שקשורה מאוד לסבתא שלה, וגם אני קיבלתי ממנה באהבה אך לא בלי קושי את מה שהעניקה. גם החרוזים שקיבלתי אני מסבתא היו לפעמים קצת יותר מדי בשבילי – סיפורים על נעורים במלחמה, חרדות פוסט-שואה, תפיסות עולם שהיו מיושנות בעיני, מערכת יחסים סבוכה עם הגורל והאלוהות. אין ספק שהמחרוזת הזו, שגם היום היא קצת כבדה וארוכה בשבילי, הכבידה עליי אפילו יותר בתור ילדה. וכמו שולמית, גם אני למדתי שאי אפשר להוציא מהמחרוזת הזו חרוז או שניים כדי שתהיה מושלמת, ואי אפשר לקבל מסבתא רק את האהבה, ידידות הנפש וחוש ההומור, בלי הזכרונות, הטראומות והקשיים.
לכן הסיום של הסיפור לא מפריע לי. מבחינתי, זו המציאות, ובבחירה בין מחרוזת כבדה וארוכה של יחסי סבתא-נכדה מורכבים וקרובים לבין חוט ריק של סבתאות מרוחקת שכל מהותה מרק עוף בשבתות וכסף בחגים, אין לי ספק במה אני בוחרת.
…מרית, הסיפור הזה, שלא הכרתי , מצטייר לי כמו תמונת ראי של "הילדה אילת" של קדיה מולודובסקי, שם "חוטים צריך עוד להשחיל/ וטלאי צריך עוד להטיל, וקישורים צריך לקשור/ וכפתורים צריך לתפור…." אבל הכפתורים עומדים במריָם, כמו אילת הם לא נאספים אל הבית וההורים אלא נרתמים רק לדמיונה של הילדה, ומתגלגלים איתה הלאה ("למרחקים, למרחקים….")
והפרפר הוא "החוט המשולש", שבזכותו טובים השניים 🙂
(….אולי כי נקודת המוצא של "חרוזים אדומים" הוא שצריך לשמור על הבית בכל מחיר, בעוד שב"אילת" ברור שהוא מפורק, ורווח והצלה יצטרכו באמת לבוא מ'מקום אחר')
יו, פנלופאי, איזו השוואה יפהפייה! (גם אני לא הכרתי את הסיפור. ומה שכתבת בסוגריים אפילו עוד יותר יפה, או מעמיק את היופי – כמו חרוז בתוך חרוז.)
לי, פה צריך להיות אייקון של אנחה.
עדה 🙂
דורית, לא מכירה את פקעת הצמר. זה של פניה ברגשטיין? זה יפה (וכמובן שלבן, אם נשלח להבריח את סבתא לבנת השיער מארץ השלג, זה א-ב של הסוואה). זה קצת מזכיר סיפור של האחים גרים על פלך שמסתחרר להביא נסיך. ומה עניין פרח לב הזהב? (כמו שהוא שואלים באלף לילה ולילה). דני היה פעם שם כמעט גנרי לבֵן. ואת צודקת שבשניים לא תמיד יותר קל, ושגם על הסיפור הזה יש דוק של בדידות. בגלל זה ולי נתנה לה פרפר. ועם שותף פרפר זה לא יכול להתקלקל.
תמר, זה יפה מה שאמרת. וגם ברבים מהסיפורים של ברגשטיין נוכח צל השואה (ואפילו כאן, לא במקרה קראתי לסנאי המפצח צורר). הבחירה של שולמית במחרוזת לא הפריעה לי כמו המחיקה של הקונפליקט, כאילו לא היה.
פנלופאי, אפילו לפני הבית המפורק נמצאים הבדלי המזג. קדיה היא שילוב של בילבי ואלזה לסקר שילר, הכי הפוכה מפניה המסורה והרצינית. אני עדיין מופתעת מכמה פניה נוגעת ללבי. אבל עובדה.
אשלח סריקה של הסיפור. ״פרח לב הזהב״ הוא שם הספר ממנו ציטטתי את הסיפור של ברגשטיין.
ונכון לגבי הפרפר. מוצא מרפרף (אונומטופיאה הפוכה).
ותודה לפנלופאי על החוטים והכפתורים של קדיה.
אולי זו אפשרות לפוסט, מרית? על קדיה ופניה ואלזה והמטענים שבאים איתן? יכול להיות מעניין
(השתמשתי בשמות הפרטיים כי שמות המשפחה מייגעים..)
מהפנט האדום הזה באיורים של ולי מינץ. וכמוך מרית, אני לא שייכת לשייכם מלבד לאדום הזה, בעיקר המתנקד…
לי, החוט שמאחה הכל בסיפור של פניה ברנשטיין הוא כמעט הרשע ב"הילדה איילת", זה שרוצה לתפור לחבר ולקשור, ולעומתו החרוזים-כפתורים שמעדיפים להתגלגל ולהתפזר בעולם, (ואפילו כשקדיה מולודובסקי משוררת על שרשרת הדורות ב"פתחו את השער" מדלגות בסוף בעליצות חוליות לגמרי לא צפויות בשרשרת, אבל שהלב והפה יוצאים אליהן: אגס ותפוח ודבש לקינוח ורקיק צהבהב על צלחת זהב……)
דורית, תודה גם! מסתמא שתי תרבויות עתיקות נאבקו ביניהן, מצד אחד התרבות הנקראת היום בטעות "מינואית" בעוד שהיא תרבות של כפתורים מן האי כפתור (לא מעט מלחמות כפתורים ידועות בהיסטוריה!) ומהצד השני, תרבות החוט ( אחדות מהמצאותיה הגדולות ביותר הן ה'חוטיני' ו'חוט המחשבה', אך מאז המצאת האלחוט איבדה מחשיבותה ונפרמה פלאים.)
פנלו-פלאי. אני מקווה שעוד ייכתבו תולדות הכפתוראים והחוּטָאים. נפרמתי מצחוק…
(האם המחט היא כלי נשק? ומנין הגיע הפרח (("כפתור ופרח")?)
דורית, תמר הוכשטטר כבר ראתה את זה בראי שלה 🙂 ופניה וקדיה הם שמות כה יפים ומתנגנים ובאמת כבר הגענו איתן לקרבה של שם פרטי (כמו עם פינה ומרינה וויטו, אבל לא עם סופי, סופי שומרת מרחק, וגם שם המשפחה שלה קל, כלומר קאל).
איריסיה, גם עלייך יש שיר, כמו על אילת ושולמית. הוא פשוט עוד לא נכתב.
פנלופאי, כן, גם אני חשבתי על השרשרת הנלבבת של קדיה, וכמה היא באמת שונה מן השרשרת של פניה. ככה זה תמיד אצלה, היא מתעייפת מן המציאות או מואסת בה, ואז מתחיל הקסם ובדרך כלל הוא גם נשאר.
לי, נדמה לי שמקורם של הכפתור והפרח הוא בתיאור קני המנורה שבמשכן…. (ןנראה שמקור צורת המנורה הוא בענפי עץ פורח, (בשעת זריחה או שקיעה, כשהשמש מאחוריו..) כמו השרביטים של המלכים הקדומים שהיו ענפי עצים….) ותודה! 🙂
מרית, בעקבות הקו הנפלא של ולי מינצי, נזכרתי במר קו אחר:
(ואולי זה מקורו האיטלקי אבל הוא נראה כמו גרסא מופשטת של פולצ'ינלה..)
מרית יקירתי, אז אני מזמינה אותך לכתוב אותו:)
מרית, קראתי עכשיו את המאמר של תמר הוכשטטר וגיליתי במבוכה שגם היא מדברת על "הילדה אילת", אבל בניגוד אליה, אני לא חושב שקדיה מולודובסקי מציעה פתרון של בריחה מהמציאות אל השגעון, להיפך,, על אף שהסיפורים שלה מסתיימים בצורה פנטסטית. קדיה מולודובסקי הגיעה מאודסה אל ורשה היהודית הענייה מרודה, כמו שתיאר יעקב גלאטשטיין בספר "כשיאש הגיע" את המוני היהודים הפולנים שבאו לפניו לבקש ממנו עזרה כלכלית ("בכיו של הסַבָּל היה עמוק שבעמוקים, בכי בשם הדלות היהודית כולה"….), יעקב פיכמן באחרית הדבר שלו מתאר אותה (היא שאהדה את המהפכה הרוסית) הולכת בלילות לבתי הילדים שלימדה בימים, "ליד שולחן נמוך היתה אוכלת איתם את נזיד העדשים השחור ונרדמת עם שלושה ראשים קטנים, ראש למטה מראש, לציד, ופרוות כבשים ישנה אחת מכסה את כולם." מצד אחד, סיפורים פנטסטיים כאלה יכול להמציא רק כורח אמיתי, פיות רעבים, גופים שאין להם מה ללבוש והם אוכלים ושותים ומתלבשים במילות נחמה. מצד שני, אני חושב שכשם שהיא עצמה עברה-נמלטה לארצות ברית, היא מציעה פתרון אמיתי – לעזוב, למצוא את הארץ שאף שעתה היא עדיין "בלתי נודעת" – היא קיימת. פניה ברגשטיין נאבקת להשריש, וקדיה מולודבסקי, להעיף.
פנלופאי ולי, לדעתי כפתור זה גם ניצן. ומכאן כפתור ופרח (גם במנורות זהב).
פנלופאי, בכלל שכחתי ממר קו הזה, לגמרי מגניב ופולצ'ינלי. ואני חושבת שאתה צודק בניגוד בין להשריש ולהעיף. ואני לא באמת חושבת שקדיה בורחת לשיגעון, לא יותר מאלזה לסקר שילר. פשוט, אם פנטזיה היתה נמדדת בכוחות סוס, את של קדיה היה צריך למדוד בפגסוס, המציאות תמיד התקפלה מפני הדמיון שלה, ובפניה אין טיפת מרדנות, זאת חתיכת פלא שהבסדריות שלה לא הכחידה את הדמיון. אבל עובדה. אולי בזכות האותנטיות. הוא מתנצנץ מן התלם שבו השתדלה לשמור אותו. אלה דברים שלא מתחילים בביוגרפיה, הם קדומים יותר.
מרית, לעניות דעתי הכפתור הוא יחור כלומר החלק שממנו אפשר להצמיח צמח חדש (גם ניצן אבל לא רק), כי הוא מושם תחת המקום שממנו מתפצלים הקנים, והמנורה היא באמת מן עץ על פרחיו ופירותיו ("גביעים משוקדים"..)
אני חושש שפשוט נעלבתי קצת בשמה של קדיה (אידיוטי, אני יודע), כי קשה לטעון שהיא בורחת מהמציאות כשהיא עושה שימוש כל כך נפלא בחומרי המציאות שסביבה. אפשר אולי באופן קצת גס שאצל פניה חשוב למצוא את מה שאבד, בעוד שקדיה לא טורחת לחפש. במקום למצוא היא מעדיפה להמציא 🙂
ולמדוד בכוחות (פג)סוס זה נהדר 🙂
פנלו-פלאי, הטענה בדבר השימוש של קדיה בחומרי המציאות היא מרתקת, אתה מאיר על משהו שמדלגים עליו אבל הוא ישנו ואם רק מכירים בו, פתאום הכול נראה אחרת.
ולגבי היחור, איזה כיף, בדיוק בעקבות דבריה של מרית נורא התחשק לי לשתול עץ כפתורים, או אפילו יער שלם, אילו יכולתי למצוא את קופסת הכפתורים הקסומה שהייתה לאמא שלי בילדותי, ובה אין כפתור דומה למשנהו! והם בכל מיני גדלים, צבעים וצורות (ומבחוץ היא לבנה עם פרחים בכל הצבעים).
לי, לי, התשובה בגוף השאלה! (נכון שזה נהדר שלשאלה יש גוף…..? 🙂 ) כל מה שאת צריכה זה למצוא עץ כפתורים קיים, לגזור ממנו כפתור (כלומר יחור), ולשתול אותו באדמה. ובכלל, מהיום לא נתכפתר בכפתורים. נתייחר בייחורים!
מרית, זה נהדר שכפתור הוא ניצן, וגם פגסוס וגם הבסדריות שלא הכחידה את הדמיון…
פלאי, נפלא שלשאלה יש גוף, וגם שאתה מבין בחקלאות. מיד אצא לחפש (ואני ירושלמית ללא תקנה, מדמיינת עץ שמשאיר ענפים פתוחים כדי שלא יהיה חשש ייחור).
פנלופאי, קדיה בכלל לא מאבדת ולא נאחזת וגם לא נעלבת, כי גם להעלב זה סוג של לחיות בעבר.
לי, את פיה טובה ומצחיקה.
ותודה לשניכם.
תודה, מרית! איזה כיף 🙂
[פיה יפה-פיה :)]
:)))))))))))))
בקריאה ראשונה כיום (איכשהו הספר הזה חמק ממני עד עתה) הייתי בטוחה שהשרשרת שהילדה מקבלת מהסבתא קשורה למגדר ולא ללאום (ודווקא יפה בעיני הפירוש הלאומי). חרוזים יפים, אבל כבדים, המשא של הנשיות. הצבע האדום, הנשי, המדמם. לכן גם הקבלה בסוף לא קשתה עלי, כי קראתי את זה כסיפור על התבגרות, על קבלה של התפקיד, ועל הדרך שהילדה עוברת (דרך עיניים של מישהו אחר, שרואה את החרוזים וחומד אותם) עד שהיא מוכנה לשאת את הנטל היפה.
כמו מניפה, זאת קריאה יפה ועכשווית. ועם זאת, בתגובה מהמותן – הסוגיות שמעסיקות את פניה אינן מגדריות. הילדות שלה רגישות וחומלות ובו בזמן הן דעתניות ונחושות. לא פעם הן נועצות ונעזרות בחוט או בצעצוע, כמו שולמית או אילנה שמשפצת גן בעזרת בובת ליצן (ראי פניה ברגשטיין והליצן) אבל בסופו של דבר הן משיגות מה שהן רוצות. ורבות מהן סתם נועזות והרפתקניות. ראי למשל רחלי הסקרנית והחקרנית היוצאת למסע גדול, או גיבורה אחרת ששמה פרח לי, שמתנדבת להחליף את הציפור בשעון הקוקייה, כדי לאפשר לה לעוף ליער. וגם הבנים בסיפוריה אינם טיפוסים מצ'ואיסטים. גם הם חולמים ובעלי דמיונות, ורוקמים מפיות כדי לנצח את הצבא הגרמני. הילדים בסיפוריה, בנים ובנות, הם קודם כל ילדים, כלומר בו בזמן חסרי אונים ועוצמתיים. אני לא אומרת שאין הבדלים מגדריים, אני מניחה שבקריאה מעמיקה יתגלו שרידי סטרואוטיפים, לא רק שכתבה בשנות החמישים היא גם לא היתה מרדנית, אבל נראה שהילדות שלה הן לא מתוסכלות מגדר, לא שם נמצאת ההתמודדות שלהן.
הו, לא מתווכחת עם פניה ברגשטיין, אבל תני לי רגע להפליג עם הפירוש שלי: הוא מסביר גם מדוע החרוזים עם החור לא ראויים לסנאי החמס/דן, אבל כן לשולמית. חרוזים אדומים. עם חור/נקב – סמל לנקבה. ואם להיות לגמרי פרועה, אולי גם החוט הנחשי על כל הקונוטציות שנחש מעורר, ויכולותיו המילוליות בשכנוע ובפיתוי קשור (המממ, כן) לעניין. די, הגזמתי. אבל גם נהניתי 🙂
גם אני 🙂
היכן הספור:פנינה קר לי?
את שואלת באיזה קובץ הוא נדפס? בקובץ שנקרא "חרוזים אדומים" (ראי תמונה למעלה, מצד ימין) ושבו מופיעים גם כל הסיפורים של פניה ברגשטיין שעליהם כתבתי, חוץ מ"ויהי ערב".