את הציור הזה של בלתוס כבר הבאתי פעם כהצעה לכריכת השטן במוסקבה (או "האמן ומרגריטה" כפי שהוא נקרא במקור אבל גירסא דינקותא מנצחת; בייחוד שהציור מזכיר לי גם את השטן ודניאל וובסטר. לפחות את הקטע שבו דניאל וובסטר עובר ליד הנהר והדגים קופצים לו לכיסים כי הם יודעים שאין להם סיכוי נגדו).
הפעם אני שמה לב לאופן שבו החתול אוחז בסכין ובמזלג, וזה מחזיר אותי לאוטוביוגרפיה העגמומית של כריסטופר מילן, הלא הוא כריסטופר רובין מפו הדב: פעם בילדותו אסרו עליו להחזיק את הסכו"ם בניצב, והוא שאל למה, ואביו אמר שאם במקרה יפול מישהו מהתקרה, הוא עלול להיפגע…
אבל לא בגלל זה החזרתי את החתול אלא בגלל הקולאז' הזה של מקס ארנסט שתמיד נדמה לי כמו חלום על הציור של בלתוס.
זו שטות גמורה, אני יודעת. הארנסט קדם לבלתוס בהרבה. הקישור הוא לגמרי ספקולטיבי ומשחקי (בהשראת גוזמאי-הבדאי מן הסתם, והקשר המענג בין שטות לחירות). ועדיין, באיזו מציאות מקבילה הקולאז' הוא חלום על הציור.
גם בחתול של בלתוס יש משהו חלומי, כל כך צוהל ומלא תנופה אמנם שמיד הייתי מתעוררת. החלום של מקס ארנסט הרבה יותר מופנם וקודר. הוא מחצין את הצד האירוטי בציור של בלתוס: הוא מבליט את האישה הספק מעורטלת (היא לובשת סריג הדוק בצבע גוף וחצאיתה מופשלת) שנגרפת עם סירתה אל החתול ותיכף תתהפך אל רגליו המפושקות מתחת לשולחן, את המגדלור הפאלי ברקע ואת הקשת המשפריצה של הדגים שלא נעצרת בצלחת כמדומה, אלא מכוונת כמו הלובסטר אל תוך האישה.
בחלום של ארנסט מתחברים המגדלור והקשת, הרציף נעלם והאישה טובעת, רק זרועה המונפת נותרה.
התכוונתי להסתפק בשתי התמונות האלה (אני מנסה לתרגל קיצור) אבל קשה לעצור את המחשבות שמתגלגלות ישר לתמונה הזאת של בריאת חוה מצלעו של אדם. אולי בגלל אדם הישן, אולי בגלל הנהר של גן עדן שממוקם במקרה או שלא במקרה, במקום מאד מסוים באנטומיה האלוהית.
לחלום ולמיתוס יש סיבות משלהם להפריד אברים מן הגוף ולנטוע אותם בנוף. אבל אם כבר יצא פוסט כל כך פאלי, אני לא יכולה שלא להביא את הדיוקן הנפלא של לואיז בורז'ואה שצילם רוברט מייפלת'ורפ.
פעם ראיתי הצגה בולגרית של כיפה אדומה: שני מספרים גילמו את כל התפקידים בעזרת אביזרים וחפצים. כשהגיע תורו של המספר לגלם את הזאב הוא אחז בידו זנב. היה קל ופשוט להצמיד את הזנב למכנסיו, אבל הבמאי בחר להניח אותו ביד השחקן, להבליט את המלאכותיות, את חוסר האורגניות באופן מצחיק ופיוטי; יש לי זנב, אני זאב. וזהו. כאן אני עוצרת. בחריקה.
*
נ. ב. תוספת מאוחרת על תרגום שמו של הרומן הקולאז'י של מקס ארנסט La Femme 100 Tetes.
אשת מאה הראשים? שאלתי. וארנה ליברמן (תודה, ארנה!) ענתה:
יש כאן משחק מילים. "מאה" בצרפתית מבוטאת כמו "בלי" (מילים הומופוניות):
cent מאה
sans בלי
כך שאפשר גם לחשוב על אישה בלי ראש. ויש עוד אפשרויות לקרוא את הצירוף הזה. לסיכום:
La femme cent têtes
La femme sans tête
La femme sang tête
La femme s’entête
עזרה בתרגום:
sang דם
s’entête מתעקשת
עד פה נעזרתי בפירושי האתר הזה. עם זאת אני רואה עכשיו שאפשר עוד להמשיך באסוציאציות. אבל הדם כבר עולה לי לראש… אז רק עוד הכותר בתרגומו לאנגלית:
The Hundred Headless Woman
*
עוד באותם עניינים
הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו
ועוד
*
מרית קרובתי, א. חתול או-בי-די-בם-בם הלך לאיטליז וחזק עם מכונה שמשפריצה דגים בקצב של מכונת יריה.
ב. אף פעם לא הבנתי איך הקדושים הנוצריים באיקונות רצים עם צלחות חרס צהובות סביב הראשים שלהם. נראה לי מאוד לא בטיחותי וחוץ מזה כל מי שמנסה לעצור אותם מעלה חרס בידו.
ג. זה נראה כאילו מקס ארנסט נרדם לפסיכואנליטיקן-פרוידיאני על הספה באמצע הטיפול, וזה יצא החוצה לבית הקפה, ושכח פתוח את הברז של הטוש (דוש).
ד. לואיז בורז'ואה עושה לרוברט מייפלת'ורפ זין בעין. אולי זו תרופת-נגד לצלחות החרס הצהובות שענדו הקדושים הנוצרים סביב צווארם. דור-דור והחפצים שהוא מרשה לעצמו.
שועיקי, א. ואני חשבתי שזה מיתוס חדש ופראי על איך נוצרה הקשת.
ב. דווקא הצַלַחת של אלוהים פה היא דגם מוקטן של שמי גן עדן המוזהבים, ולשַׂלְמה יש קפלים דמויי גלים וגם זה הופך את הנהר לחלק מגופו.
ג. נכון.
ד. נראה לי שהיא עושה את זה לאבא שלה. מייפלת'ורפ סתם עבר שם ושמח.
שתי הערות:
א) נדמה לי שבלתוס ומקס ארנסט הפוכים מבחינת נקודות המבט שלהם. בלתוס מצויר (לדעתי) מנקודת המבט הנשית. האישה היא זו שזורקת את הדגים ורק לה יש פנים אנושיות. אצל ארנסט הציור מתאר את החלום של הגבר והאישה היא דמות חסרת פנים שרק עוברת לו בחלום.
ב) מצאה חן בעיניי התשובה של אבא של כריסטופר רובין. יכול להיות שגם אני הייתי נותן את התשובה הזו אילו שאלו אותי 🙂
פוסט נהדר ותמונה מקסימה, במבט ראשון הזכיר לי החתול את הקוסם בקלף של הטארוט..
רוני, מסכימה לגבי התמונה של ארנסט, חד צדדית וחד משמעית (רק השם שבחר לה, "שלווה" קצת מעכיר). את הציור של בלתוס אפשר להבין בכמה דרכים. עד עכשיו תהיתי אם הנערה מנופפת לשלום או קוראת לעזרה. לפי דעתך היא זורקת את הדגים (פיסית או במין הוקוס פוקוס). ייתכן. אבל ראשית הם מאחוריה, שנית היא קטנה מן החתול, וכאן (כמו בחלום, במיתוס, בכל דבר שחורג מהריאליה אל המטפורה והסמל, וכמו באמנות ימי הביניים למשל) מי שגדול הוא מי שחשוב וקובע. לפי מה שאני רואה סירתה עומדת להפוך אותה לרגליו. והקשת שמשפריצה את הדגים ובעצם חוזרת אליה, אל תוכה, מזכירה לי באופן חשוד את הזרנוק שאופף את המגדלור של ארנסט.
בתשובה של א. א. מילן יש הרבה חן והגיון מצחיק ותשוקה נוגעת ללב לעקוף את השרירותיות של הנימוס, אבל אף שקראתי את הספר לפני שנים רבות, אני זוכרת את הכותב כאיש מלא היסוסים והסתייגויות וחששות וחרדות בלי כתובת, ועכשיו עכשיו אני פתאום תוהה אם זה לא קשור (בין השאר) לאנשים שעלולים ליפול מהתקרה, לחשש שכל דבר שאתה עושה בתום לב ותוך כדי משחק עלול להסתיים באסון לא ברור…
סיגל, באמת יש משהו טארוטי בציור הזה. תודה רבה וברוכה הבאה!
בעיניי יש בציור של בלתוס משהו מאוננות, אולי כי האישה-נערה קטנה ומונחת בסירה כמו בובה בתוך נעל נשית. היא לא באמת משתתפת במשחק, רק משמשת לו סיבה מעורפלת (ברגע הראשון היא נראתה לי יותר כנער, עד שחשדתי שזה יוסף מוקיר שבת עושה עסקים מפוקפקים ומוכר זכויות על דגים עם אופציות למרגליות.) בעצם, נראה שהיא הבאה בתור להיזרק באוויר להגיע לצלחת ולהיטרף.
(הצילום של מייברידג' בפוסט של בורז'ואההזכיר לי את הסרט התיעודי הבאמת עוכר שלווה שנקרא "לתפוס את הפרידמנים", על הקלות שבה שמועות שמערבות ילדים ומין הופכות להיסטריה וציד מכשפות.)
פוסט נפלא כרגיל. ואני פשוט לא יכולה להתאפק, בציור החתול הזה כל כך בהמות! (הגם שהוא לא שחור). איך באמת לא לקחו את זה כאיור לכריכה של "האומן ומרגריטה" (אני מהקוראים במקור :)).אולי כי ל"מרגריטה" חסרה קצת עוצמה. אבל, אם חושבים על זה, על הכריכה של התרגום לעברית מרגריטה בכלל לא מופיעה.
שטוי, בטח אוננות או קרי לילה, גם אצל ארנסט. ובאשר ללואיז בורז'ואה – יש משהו כל כך ממזרי בזקנה העדינה הזאת במעיל השעיר עם הזין הענקי. לולא ידעתי שפיסלה אותו הייתי חושבת שסחבה אותו מאיזה שד, ועכשיו שנתפסה היא לא נבהלת או מתנצלת, רק מחייכת במתיקות, כי אנחנו אלה שצריכים להרהר בזה. זה מעורר בי המון חיבה בעוד שבלתפוס את הפרידמנים היה משהו עמום ואפל ועקום שלא יתקון.
אירית, תודה רבה! אבל למרגריטה חסרה קצת עוצמה גם במקור. כל מה שהיא יכולה להיות זה מארחת או שומרת על כתבי יד של גברים (קצת מעל דורה של דיוויד קופרפילד שמחזיקה לו את העפרונות). ובכלל בכל הנוגע לנשים זה ספר ראקציוני במידה מפליאה, אפילו אצל השטן הן לכל היותר עוזרות ומשרתות. פשוט לוקח זמן להבחין בזה מבעד לקסמו הבלתי נדלה. מה שמוכיח שזה אף פעם לא הכול או לא כלום. אפשר להיות ספר נפלא שבנפלאים ואפילו עם רגל בערכים רוחניים ואנושיים ועדיין להיות עיוור חירש ואילם ומוגבל באופן מעורר רחמים בנוגע למחצית מהאנושות.
אנונימי, אני לא חושבת שיש מישהו מאוהבי הבלוג הזה שכל כך בקיא בו כמוך, זה נוגע ללבי באופן מוזר, ביחוד שזה עולה לך בכאלה ייסורים. למה שלא תשים להם קץ ותשחרר את עצמך מקריאתו? אני קצת אתגעגע אמנם. אבל מה אכפת לך ממני. ובינתיים מחקתי את ערימת הזבל שהשארת. אני לא יודעת אם אני שמחה או מצטערת על זה – קרוב יותר למצטערת – אבל למדתי ממך שיש גבול לסובלנות שלי.
התצלום של מייפלת'ורפ נהדר. תודה על הרשימה. גליה עוז
יפה! ובעיקר הסוף, וגם הסכין של כריסטופר רובין שהזכירה לי את הרתיעות שלי:)
גליה, אני מאד אוהבת את מייפלת'ורפ, את השלווה הקלינית והקלסיציסטית של הצילומים הבוטים שלו. אבל לואיז בורז'ואה הוציאה ממנו פתאום חיים וחום. ואיזה כיף שבאת, תודה.
איריסיה, תודה (גם את פוחדת שיפלו אנשים מהתקרה? 🙂 )
מרית, התיאור שלך את לואיז בורז'ואה הופכת לשד כל כך מלבב (הרשיתי לעצמי להרחיק עוד קצת, במיוחד עם כל הפרווה השחורה שלה מסביב)
שטוי, הרחק כאוות נפשך, אבל אני חשבתי יותר בכיוון של "חטופת השד" מסיפור המסגרת של אלף לילה ולילה, שספק מפתה ספק אונסת את שני המלכים מתחת לאפו של השד, ואז היא מוציאה מכיסה מחרוזת בת חמש מאות ושבעים טבעות. ואת ההמשך אני מצטטת מתוך "סיפורים יכולים להציל":
"היא מסובבת את המחרוזת על אצבעה ושואלת את האחים אם הם יודעים מה זה (הם לא יודעים). זה האוסף שלה, היא מסבירה, עם כל חמש מאות ושבעים בעלי הטבעות היא הצמיחה קרניים לַשֵׁד: "תנו לי מעתה את טבעותיכם אף אתם, שני האחים," היא מצווה. הם לא מתווכחים הפעם. הם מצרפים את הטבעות שלהם למחרוזת המסתחררת כמו מערכת שמש דחוסה, ומקשיבים בשתיקה לנאום הקצר של הנערה: במילים פשוטות היא מספרת להם כיצד נחטפה על ידי השד בליל כלולותיה והוכנסה לתוך קופסה, שהוחזקה בתוך תיבה נעולה בשבעה מנעולים, על קרקע הים מתחת לגלים המשתוללים. אבל כשאישה רוצה משהו (ושני המלכים למדו זה עתה מה היא בדיוק רוצה), אי אפשר לעצור בעדה.:
מקסים. תודה. למה את בעיניין קיצורים? אני יכולה לספוג הארכות ממך בלי סוף…..נשמע פאלי???פתאם קלטתי .
לבלוג הפאלי, אני בעד הזין הארוך של בורג'ואה ובעד הטקסטים הארוכים שלך!
בת חן, מחממת לב התמיכה שלך, תודה!
אני לא נגד אריכות, רק שואפת לקצת בחירה ושליטה 🙂 שהמחשבות לא ייצאו במין סבך אינסופי כמו הגרוטאות בסצנה הזאת מהמסע המופלא http://awildpodcastappears.com/wp-content/uploads/2013/05/Spirited.Away_.full_.402308.jpg
תודה רבה שהכרת לי את הציור הנהדר של בלתוס, באמת חומר מעולה לחלומות (וגם מתאים כל כך להיות על כריכת השטן במוסקבה). וקראתי מה שענית לבת חן, בכל מקרה מהצד של הקוראים אין צורך לקצר (now the side that was too long is too short… מכירה? באחים מרקס, כשצ'יקו מתחזה לספר וקוצץ את השפם של גראוצ'ו).
לי, לכבוד הוא לי לעמוד ליד השפם של גראוצ'ו!
זאת באמת הזדמנות נדירה לעמוד לידו, כי הוא בדרך כלל זז 🙂
[…] הכול התחיל מהציור של בלתוס שלמעלה. רציתי לכתוב על דרמת החפצים שלו, כמה לא דומם […]