אֲבָל הַבֶּגֶד, אָמְרָה, הַבֶּגֶד בּוֹעֵר בָּאֵשׁ.
מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת, צָעַקְתִּי, מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת?
אֵין עָלַי בֶּגֶד בִּכְלָל, הֲרֵי זֹאת אֲנִי הַבּוֹעֶרֶת.*
נלי אגסי, ארמון הדמעות
נלי אגסי היא המופנמת והלירית מבין תופרות הכאב.
ארמון הדמעות שלה מלא שמלות.
להלן קולקציית כאב (כמעט) ללא מילים.
נלי אגסי, ללא כותרת, 2001
נלי אגסי
וברגע שהניח את ראשו על הכר הופיעה הילדה בחלומו. היא אמרה לו שהיא אסירה בתוך היער. כישוף רע כולא אותה בתוכו ויש רק דרך אחת להציל אותה. צריך לקנות בד לבן ולתפור ממנו גוף אדם מכף רגל ועד ראש. ואז, אמרה הילדה – זה החלק הכי החשוב – צריך לרקום עליו בחוט זהב את הצלקות של כל הניצולים. כשהלובן יתכסה בזהב, יתבטל הכישוף והיא תצא לחופשי. הוא הזמין אותה לשבת והציע לה כיבוד, אבל הילדה אמרה שהיא לא יכולה להישאר. הוא ניסה לאחוז בזרועה אבל במקום שבו עמדה היה רק אוויר.
מתוך בנות הדרקון
*
נלי אגסי, היעדר קודם להוויה, 2002
הַשֶׁמֶשׁ הִסְתַּתָּרָה
וְזָהֳרָהּ נֶעְלָם.
אֶתְפֹּר, אֶתְפֹּר
וְלֹא אֶגְמֹר –
בָּאֹפֶק אֹדֶם דָּם.
אֶנְעַץ בַּבַּד הַמַּחַט –
בַּלֵב הִיא לִי נִתְקַעַת
וְאֶת לִבִּי פּוֹצַעַת.מתוך שיר החוט של מרק ורשבסקי, משורר, מלחין וזמר יידי 1907-1848, שפזמוניו נהפכו למעין שירי עם, תרגם שמשון מלצר. זהו בדיוק המונולוג של נלי אגסי בשמלה שלפני. ויש בזה מן הפלא – שמשורר יידי עממי מסוף המאה ה19 מגיע לחפיפה מושלמת עם אמנית ישראלית מהמאה ה21. (זוהי תוספת מאוחרת לפוסט. השיר המלא נמצא למטה בתגובות. ותודה לע' שהזכיר לי אותו וגם הכיר לי אותו מלכתחילה).
*
נלי אגסי
נלי אגסי, ביפן הארנבות גרות על הירח
נלי אגסי
נלי אגסי
נלי אגסי, נוף שאול, 2003
נלי אגסי, sand is better
ב- sand is better משפשפת נלי אגסי את האזור שמעל לחזהּ בנייר זכוכית עדין, בתנועה קלה ומונוטונית עד שנוצר דימום, ואז היא מניחה את כף ידה על העור הפצוע. השיוף מבטא באופן סמלי וקונקרטי כאחת – את כאב החשיפה, הוויתור על שכבות הגנה. העור הופך לחומר [כשם שאריגי השמלות הפכו לעור], אלא שהשיוף אינו מחליק את העור אלא פוצע ומצלק.
מתוך מיצגניות וגיבורים
*
זה הפוסט הרביעי בסדרת שמלות של כאב והאחרון לעת עתה.
*
לפרקים הקודמים:
שמלות של כאב (1) – סטרפטיזים משונים
שמלות של כאב (3) בנות לילית מחפשות חתן
*
עיר-האושר 
ומה עם השמלה של טילי לוש
האין גם היא שמלה של כאב
?
וע"פ אותו היגיון מריונטי של רוני נלקן ודליה רביקוביץ'
'להיות מריונטה' היא כותבת, בקושי נכספת , 'והחוטים שכל חיי סוגים בהם
הם חוטי משי אמיתי'
גם אלו שמלות מעתיקות נשימה, לטוב ולרע-שמיס מארץ' הרבתה לתלונן עליהן
אי שם בנשים קטנות.
אלון (שועה חיים?!)
לנלי אגסי יש כתב יד של משורר. היא מעתיקת-נשימה בעיפרון. גם כשאלה אבנים אמיתיות ובדים אמיתיים מרגישים את עקבות העיפרון.
ואת החשבון שלי עם נשים קטנות עוד אסגור פה יום אחד.
וטילי לוש (למי שתוהה באיזו שמלה מדובר, זו הקרינולינה שמופיעה בראש הפוסט הזה
https://maritbenisrael.wordpress.com/2008/11/14/נכתב-בחודי-מחטים-בזוויות-העין/
וגם על כריכת ספרי טבע דומם)
הכאב שלה מוצפן ואתה צפנת פענח.
אכן.
כל הסדרה הזאת, שרק היום הגעתי לקרוא אותה, הזכירה לי דווקא את השמלות של אמא, שתרגמה מרים ילן שטקליס הזכורה לטוב
לְאִמָּא שֶׁלִי יֵש שְׂמָלוֹת-
בְּוַדַּאי מִילְיוֹן.
אַחַת אֲדֻמָּה עִם מְעִיל עֶלְיוֹן,
וְאַחַת יְרֻקָּה
וּמְתוּקָה,
וְאַחַת יֵש בָּהּ פֶּרַח גָּדוֹל חַכְלִילִי,-
כָּל אַחַת וְאַחַת
מְשַׁמֶּשֶׁת אֶת אִמָּא שֶׁלִי
שְׂמָלוֹת עַד אֵין- סְפֹר,
כָּל אַחַת לְפִי תּוֹר:
אֶל בֵּית- הַחֲרשֶׁת תֵּלֵך הִיא בְּזוֹ
שֶׁבַּפַּס הַשָׁחר.
וְזוֹ שֶׁתָּפוּר צַוָּארוֹן בָּהּ גָּבוֹהַּ-
תִּלְבַּשׁ לַקּוֹלְנוֹעַ.
ואִם הִיא תֵּלֵךְ לְבַקֵּר אֵיזוֹ גְּבֶרֶת
תִּלְבַּשׁ אַחֶרֶת,
וְיוֹתֵר נֶהְדֶּרֶת
וְאִם הִיא יוֹשֶׁבֶת עַל שִרְטוּטֶיהָ-
וַדַּאי הַכְּחוּלָּה עָלֶיהָ.
שְׂמָלוֹת עַד אֵין- סְפֹר
כָּל אַחַת לְפִי תּוֹר.
כָּל אַחַת וְאַחַת מִתְרַבְרֶבֶת,
כָּל אַחַת וְאַחַת לִי אוֹיֶבֶת.
וּשְנוּאוֹת הֵן עָלַי
עַד בְּלִי דַּי, עַד בְּלִי דַּי!
אַךְ יֵש לָהּ לְאִמָּא
חָלוּק מְרֻפָּט.
יָשָׁן הוּא מִסְכֵּן הוּא,
תָּלוּי עַל מַסְמֵר שֶׁלְּיַד הָאַמְבָּט.
וְזֶה הֶחָלוּק אֲנִי מְחַבֶּבֶת,
אֶת זֶה הֶחָלוּק אֲנִי אוֹהֶבֶת.
כִּי הוּא יְדִידִי,
וְתָמִיד, וְתָמִיד הוּא לוֹחֵם לְצִדִּי.
אֶת זֶה הֶחָלוּק כְּשֶׁאִמָּא לוֹבֶשֶׁת,
אֵינֶנִּי פּוֹחֶדֶת,
אֵינֶנִּי חוֹשֶׁשֶׁת,
כַּאֲשֶׁר עַל כְּתֵפֶיהָ מֻנָּח יְדִידִי-
וַדַּאי כָּל הָעֶרֶב תֵּשֵׁב לְיָדִי
(אין לי מושג מי זה/זו ג. דמיקינה שכתב/ה את השיר הזה במקור. ע' שמגיב כאן לפעמים בטח ידע)
מרית קרובתי,
תודה. לא הכרתי את עבודותיה של נלי אגסי. ולפחות כמה פרטים בכמה עבודות שבו את לבי
ברגישותם. יותר משמלות אני רואה כאן קוים. חוטים טווים שמלות. אבל דווקא הקוים יותר מאשר הצורות המעוגלות או הצבעים, יש בהן איזו כנוּת נוגעת. זה מצריך איזו שהות.
ז'ניה, איזה יופי. על זה לא חשבתי בכלל, על שמלות שמעוררות כאב. הייתי לגמרי באלה שמבטאות אותו. זו טריטוריה חדשה.
ע'?
שועיקי, נכון, חוטים! זו המקבילה של עיפרון. דק ומופנם, עוד לא כתם רק קו.
ההפך מהארכיטקטורה של רבקה הורן שהיתה קצת יותר מדי בשבילך 🙂
ידעתי שתאהב
כן, אני מניח שאני אדם קווי. בכל פעם שאני שר את התקווה אני חושב על הקו שבתוך המלה
תקווה. השאר יכול ללכת לארץ התוים.
נניח, בכל פעם שאני נוסע על החד-אופן בגשם אני רושם קווים על כבישי האספלט בצבעי-מים. צריך פעם לבדוק לפני שתצא השמש אם יש במשיכת הגלגל הזה איזה רושם אמנותי.
אולי סוף-סוף יירד החורף שלג בתל אביב? אצא לבדוק את רישומי הפחם של החד אופן שלי
בלובן הבוהק.
אף שאמרו עליך שיש לך פרצוף של מוריד גשם אני חוששת שלבך יותר בעניין של הרוח (וכתמים זה גשמי בהשוואה לקווים).
מרית, מכל השמלות נלכדתי בשמלת שיר של דליה רביקוביץ . גם השיר שהביאה ג'ניה עורר מלבוש כאב מתוק
ואת בנות הדרקון אחפש. גם אני תפרתי פעם צלקות בחוטי זהב:)
אז למה אני מסתייג?
מה הולך לאיבוד בתרגום בעבודות של נלי אגסי?
איש מעולם לא האשים אותי בשנאת סלעים ועדיין בניגוד לרישומים
במציאות הולך הכישוף לעיתים לאיבוד.
*
אולי כי אני מביט רק בתמונות, אני מסייג, ולא בדבר האמיתי.
איריסיה, הרי זו את הבוערת.
אלון, בציור האבנים יכולות לעוף.
משהו תמיד הולך לאיבוד בין ההבטחה למימושה. זו הבעיה שלי עם הארכיטקטורה של אקונצ'י. היא מקרקעת את ההבטחה.
מרית, אם אנ'לא טועה, ישנו ראיון מפליא עם ילדה
עיוורת ב"נהגה בחשכה" שבו היא מדברת על החיים
שמעוררת בה נשיבת הרוח. פעם כשהייתי צעיר עם
שיער ארוך, הייתי הולך בשדות מלאי רוח חורף יחף
עם ידיים פשוטות לצדדים.
(איזה ספר נפלא. תודה על ההמלצה. אני קורא בו
טיפה אחר טיפה. ועוד אשוב אליו. אני חושב שהספר
הזה וספרהּ של אודט אלינה הם הספרים הטובים ביותר
שקראתי בינתיים השנה).
העבודה 'נוף שאול' מאוד דובבה אותי.
ואם כבר מדברים על שמות של עבודות
(נדמה לי שאי שם יש לך פוסט בעניין)
אז השם של העבודה הזאת גורם לה לרחף.
שועי, כבר סיכמנו שיש בך מן הדחליל המצחיק את הציפורים.
דודו, נוף שאול ישר עושה תחושה של תנועה, כאילו היא לא רק נרתמה לאבנים האלה אלא הלכה איתן כברת דרך מהמקום שבו היו.
ונכון, יש לי פוסט בעניין, גינה לאורפיאוס http://wp.me/pSKif-e0K
ואגב, בתור פרשננו לרותקו מה אתה אומר על המוסיקה שהביאה עדיה בתגובה האחרונה לפוסט הזה http://wp.me/pSKif-i7p ?
זה מעניין. אבל מרק רותקו לא צריך לווי מוזיקלי.
(זה בערך כמו שקנדינסקי לא צריך לווי מוזיקלי),
רותקו הוא כל כך מופשט, רוחני ומלא כשלעצמו
עד שלווי מוזיקלי רק מפשט ומרדד אותו.
מרית, קודם כל תיקון, מי שמדבר על הרוח ב-"נהגה בחשכה" הוא הילד יאנושס בשיחה השלישית.
ובאשר לרות'קו, השאלה שלא נשאלה היא האם רות'קו צריך בכלל ציור?; רות'קו אינו צייר בעיניי. הוא יוצר תמונות (צבע, גיאומטריה, רבדים, עומקים אחר עומקים). בדומה (וגם בשונה) לנופים הפנימיים של קנדינסקי, האבסטרקציה אצל רות'קו בעיניי היא אמנות של הגירה אל מרחב של צורות פנימיות, כמעט אידיאות. מה שחסר אצל רות'קו ועל-כן הוא אינו מסתדר לי עם מוסיקה היא תנועתיות. הגוונים משתנים אך הסטרוקטורות נשארות בעינן, קרובות אך לעולם
בלתי-מושגות.
שועי פתחת פה דיון שהוא בעצם הכרזת מלחמה.
רותקו הוא "קרוב אך בלתי מושג" (כדבריך) רק למי שמנסה לצפות בו מבחוץ ולא צולל פנימה אל תוך הצבע. את רותקו אי אפשר לחוות באופן רציונאלי, דבר המחייב שלב של תצפית ולאחר מכן שלב של הסקת מסקנות. כבר שלב התצפית מנתק אותך מרותקו והופך אותו בהכרח להיות לקרוב אך בלתי מושג. את רותקו צריך לחוות לטעמי כמו שחווים הפגנים את העולם. באופן שאיננו מפריד אותם מהחוויה, ומותיר אותם ככל האפשר חלק ממנה (כלומר, כפי שגורדון ראה את המילה חוויה = חיים + הוויה) ראה גם 'החשיבה הפראית' של קלוד לוי שטראוס.
דודו, אנ'לא מכריז מלחמות שאני לא מסוגל לקחת את החרב מידי היריב ולהמשיך ללכת. זוהי
אמנותם של חסרי החרב. פעם שאל אותי שומר בטחוני בכניסה לאירוע אם יש איתי נשק ועניתי
לו: 'לשון חדה'. אבל זה המקסימום לו אני מסוגל (-:
אף פעם לא צפיתי ברות'קו מקורית למיטב זכרוני; אבל גם כאשר אני חש קרוב מאוד ליצירה
מסויימת משהו בי נותר קצת מתבונן מרחוק, כאילו לא מבקש לגשר על הפער.
הזכרתי מתישהו באחת הרשימות שלי רישום קו של אביבה אורי שראיתי השנה באוסף פרטי, ובאמת הפכתי מהופנט לגמריי, אבל גם באיזו רבע שעה של תזזית שבו הייתי מרוכז ברישום הזה, ובחנתי אותי ממרחקים שונים, מכיוונים שונים, נסיתי להבין מה עובר עליי.
איני מנסה לפתור חידות אבל אני לעולם מנסה להבין מה עובר עליי כאשר אני נתקל בחידה.
מעבר לכל החרבות, רציתי רק להגיד שפגשתי את הבלוג הזה לראשונה היום והוא שימח אותי בקיומו. אני מאד בעד שמלות ובגדים שעליהם רקומות הצלקות מבחוץ (באופן מטפורי וממשי כאחד). תודה.
מדוייק
חזק
צלקות מהדהדות ומכאיבות
כל ביקור בבלוג הזה
וגם בתגובות
שווה זהב
המממ… החלוק מהשיר שהביאה ז'ניה מזכיר לי את הניסוי – המפלצתי, כשלעצמו – שבו בודדו קופים מאמהותיהם והניחו בכלוב שלהם מצד אחד שלד נוקשה עם בקבוקי חלב קשורים אליו, ומצד שני בובות פרווה. הקופיפים ינקו אמנם מהבקבוקים אבל כל רגע פנוי דבקו בדמויות הפרווה. חמימות מביסה תפקודיות.
בכלל, מה ראתה האבולוציה שהסירה מאיתנו את הפרווה באופן שכזה, ולמה…?
ובעניין הדחלילים – הם אכן מצחיקים ציפורים. החל בדחליל מארץ עוץ שהסיכות דוקרות את חלל ראשו ומייצרות על ידי כך חוכמה (חוכמה שווה כאב ראש, כידוע. את זה ידע גם זאוס משעה ששאף דרך אפו את מטיס, אמה של אתנה), דרך הדחליל המכושף של "הטירה הנעה" (הו, סופי!) ואפילו הדחליל הזחוח והמרוצה מעצמו של "הדחליל ומשרתו".
ועתה לשלב הסקת המסקנות:
א. החלפנו פרווה בשמלה. לא שווה.
ב. דחלילים נראים טוב בשמלות (טרם הוכח מדעית אך הנושא בבדיקה)
ג. לא בטוח שציפורים אוהבות שמלות אבל הן מאוד אוהבות דחלילים.
ציפור, הנה דחליל בשמלה: (מרדכי ארדון, הופעת בכורה של דחליל צעיר, שמן על בד, 1961)
חוץ מזה, מה שמרית ציינה לגביי, שאני דחליל שמצחיק ציפורים, מקורו בתכתובת עניפה מאוד
שהשתרעה בחלק התגובות לפני כשנתיים לערך.
mws תודה וברוכה הבאה!
טלי, תודה רבה. מעניינים התארים שבחרת לצלקות – מהדהדות כאילו היה להן קול, ומכאיבות שהופך את הכיוון (הלא הסכין מכאיבה, לא הצלקת) וברוכה הבאה לבלוג!
ציפור, עד כמה שאני זוכרת הקופיפים דווקא גוועו ברעב בגלל שדבקו בפרווה.
ואישית אני מעדיפה שמלות על פרוות, אני אוהבת שיש לי בחירה 🙂
ובאשר לדחליל המצחיק – יש כזאת תיאוריה בסרט "הדחליל" (ג'ין הקמן ודסטין הופמן הצעירים אם אני לא טועה) שדחלילים לא מפחידים את הציפורים אלא מצחיקים אותן. והן אומרות זו לזו: האיכר ג'ונס הוא בחור חביב, הוא שם דחליל לשעשע אותנו, בואו לא נפגע לו בשדה.
שועי, זה לא דחליל, זו רקדנית!
הדחליל / לוין קיפניס
אֲנִי דַחְלּיל
עוֹמֵד בַּגָן,
שׁוֹמֵר אֲנִי –
וְלֹא אִישַׁן.
בַּלֵיל לִי קַר,
בַּיוֹם לִי חַם,
רֹאשִׁי – עָצִיץ,
עֵינַי – פֶּחָם.
רַגְלַי – מַקְלוֹת,
יָדַי – עָנָף –
בְּרַח מִפֹּה,
צִפּוֹר כָּנָף!
לוין קיפניס היה דוד של ילד בכיתה מעלי. בכל פעם כשהיה מגיע
לביקור היינו שרים את נר לי נר לי נר לי דקיק כדי לשמח את ליבו.
היה איש קטן וציפורי כזה. מאוד עדין ודיבר תמיד בקול מאוד חלש ורך,
אבל הוא היה "לוין קיפניס משורר הילדים" ולכן הוא היה נורא גדול ונכבד בעינינו.
דודו, תמיד חשבתי שרדוארד קיפניס כתב את 'אליעזר והגזר' ואילו לוין קיפלינג את 'ספר הג'ונגל'; לבעלי המכולת בקצה הרחוב באותם ימים קראו אדון וגברת גולדברג. ותמיד חשדתי שלאה היא קרובה שלהם, ושאם אציץ היטב-היטב במחסן אמצע שם את הקרון המנותק של המפוזר מכפר אזר ואוכל להזהיר אותו ששמו אותו שם ("את סופו אין איש יודע/את קיצו אין איש מכיר") כדי להצחיק את הצפורים.
היה לי חשוב לומר את זה. לפרוק את המועקה המצטברת.
קשה היה לשבת כל השנים האלה כל שנה מחדש על המרצפת ולהצחיק צפורים בודדות.
דודו, מה שיפה בשיר של קיפניס זו הדחליליות הדקדוקית: הוא לגמרי סביל וסטטי. אין כמעט פעלים, המשפטים מורכבים ברובם משמות עצם. מעין משוואות קטנות בין אברים לחפצים. וגם כשיש פועל – הנושא נשמט: כלומר – לא "אני עומד בגן" אלא "עומד בגן" שנותן תחושה של נוקשות, כמו זרוע של דחליל.
ואחרי שהוא [הדחליל] מסגיר בתמימות כזאת את חוסר האונים והפעולה שלו – יש משהו נוגע ללב וקצת מצחיק ב-בְּרַח מִפֹּה / צִפּוֹר כָּנָף! המלא רהב.
הי שועי, תודה על הדחליל! אף שהסתבר שהוא רקדנית 🙂
מרית, הסרט "הדחליל" הוא אחד הקודרים ביותר שבנמצא. ראיתי אותו לפני כמה שנים והוא הותיר בתוכי כזו אפלולית שלקח לי זמן למחות אותה… בעניין ההיפןכים (דחלילים מצחיקות ציפורים ולא להיפך), בספר "כמו" של אלי סמית יש משפט נהדר שאומר שהעלים על העץ הם אלה שמניעים את הרוח… ולגבי הבחירה – בעוד זמן לא רב נוכל מן הסתם גם לבחור האם להצמיח פרווה ובאיזה צבע 🙂
צפור, לכולנו לכולנו על הראש יש זר/כל אחת מאיתנו היא מלכת-אסתר.
כלומר, מה זה משנה שהדחליל הוא רקדנית או שהרקדנית היא דחליל.
לגרש ציפורים בצעד קליל/זה דבר אפשרי בעליל/ כשמדובר בדחליל
מה גם שארדון (אעבור לאיוּת)/ קרא תמונתו Young Scarecrow Debut
וכך גם אני ברוכבי על אופן/ מהרהר בעולם הדומה לשפן/והרחוב מרשרש כמו נייר צלופן/
(הכביש מתפתל לפניי כצלופח/והליל דומה שליום נהפך).
ציפור (האם דחלילים מצחיקים או מפחידים את שמך?)
אני כמעט מוכנה להישבע שקראתי על העלים המניעים את הרוח בספר של פיאז'ה על עולם התפיסה של הילד. אולי אלי סמית היתה אחת הילדות שהוא ראיין 🙂 (או שאני סתם מתבלבלת)
וחזון הפרווה שלך נשמע כמו "עתידות" או "הידעת?" של מסטיק בזוקה.
ושועי, נו כבר כתבתי לא פעם על הפער בין השם לתמונה.
ע' לציון ע' לציון (פחחחחח פשששפששש) איך אני נשמע ציון?
זו היתה המחווה שלי להתקווה של שועי
מרית – איפה כל המחטים ששלחתי לך פעם? ביידיש? בעברית?
גלינה ניקולייבנה דמיקינה היא משוררת וסופרת – לילדים ולמבוגרים – רוסיה
הנה המקור לשיר של ילן-שטקליס. תרגום מאוד מדוייק
והויקיפדיה הרוסית עליה (באנגלית/צרפתית לא מצאתי כלום):
http://ru.wikipedia.org/wiki/%D0%94%D0%B5%D0%BC%D1%8B%D0%BA%D0%B8%D0%BD%D0%B0,_%D0%93%D0%B0%D0%BB%D0%B8%D0%BD%D0%B0_%D0%9D%D0%B8%D0%BA%D0%BE%D0%BB%D0%B0%D0%B5%D0%B2%D0%BD%D0%B0
Галина Демыкина/ Мама
Платьев y мамы
Hy пpямо
Hе счесть.
Синее есть
И зелёное есть,
Есть голyбое
С большими цветами –
Каждое слyжит
По-своемy маме.
В этом yходит
Она на завод,
В этом в театp
И в гости идёт,
В этом сидит,
Занята чеpтежами…
Каждое слyжит
По-своемy маме.
Бpошен небpежно
Hа спинкy кpовати
Стаpый, потpёпанный
Мамин халатик.
Я подаю его
Беpежно маме,
А почемy –
Догадаетесь сами:
Если наденет
Халатик цветной,
Значит, весь вечеp
Пpобyдет со мной.
שאלה לעניין ע' יקירי, ישר לשמלה השלישית והרביעית – שיר החוט של מרק ורשבסקי (משורר, מלחין וזמר יידי 1907-1848, שפזמוניו נהפכו למעין שירי עם. תרגם שמשון מלצר). הכנסתי את הבית הראשון לפוסט, והנה השלם.
הַשֶׁמֶשׁ הִסְתַּתָּרָה
וְזָהֳרָהּ נֶעְלָם.
אֶתְפֹּר, אֶתְפֹּר
וְלֹא אֶגְמֹר –
בָּאֹפֶק אֹדֶם דָּם.
אֶנְעַץ בַּבַּד הַמַּחַט –
בַּלֵב הִיא לִי נִתְקַעַת
וְאֶת לִבִּי פּוֹצַעַת.
הַמָּוֶת, הַמָּוֶת
נִבָּט מִסָּבִיב,
הַדֶּמַע, הַדֶּמַע
הַחוּט לִי מַרְטִיב.
אָבִי מֵת וְאֵינֶנּוּ,
אִמִּי בְּבֵית-חוֹלִים.
אֶתְפֹּר, אֶתְפֹּר
וְלֹא אֶגְמֹר –
גַעֲגוּעַי עוֹלִים.
אֵלֵך מָחָר אֶל אִמָּא,
אֶשְׁהֶה עִמָּהּ בַּלַּילָה –
יֵש בַּת לָה, אַלְלַי לָה!
הַמָּוֶת, הַמָּוֶת
נִבָּט מִסָּבִיב,
הַדֶּמַע, הַדֶּמַע
הַחוּט לִי מַרְטִיב.
דָּוִד בִּטֵּל תְּנָאֵינוּ
וְלִי הֶחְזִיר הַכְּתָב.
אֶתְפֹּר, אֶתְפֹּר
וְלֹא אֶגְמֹר –
הוֹי צַעֲרִי מָה רָב!
הוּא נַעֲרָה אַחֶרֶת
עִם כֶּסֶף רָב לוֹקֵחַ
וְהוּא אוֹתִי זוֹנֵחַ.
הַמָּוֶת, הַמָּוֶת
נִבָּט מִסָּבִיב,
הַדֶּמַע, הַדֶּמַע
הַחוּט לִי מַרְטִיב.
גַּם עֵת כּי אֶעֱבוֹרָה
בִּתְמוּנָתוֹ אַבִּיט.
אֶתְפֹּר, אֶתְפֹּר
וְלֹא אֶגְמֹר –
חֲיֵה בְּטוֹב, דָּוִד!
אַתָּה הֵן לֹא אָשַׁמְתָּ
כִּי מַזָּלִי שָׁחוֹר הוּא
וְכִי עֵינַי לֹא אוֹרוּ.
הַמָּוֶת, הַמָּוֶת
נִבָּט מִסָּבִיב,
הַדֶּמַע, הַדֶּמַע
הַחוּט לִי מַרְטִיב.
כָּבְתָה הָאֵשׁ בָּאֹפֶק,
לִבִּי אֵינוֹ כָּבֶה.
אֶתְפֹּר, אֶתְפֹּר
וְלֹא אֶגְמֹר –
לִבִּי, לִבִּי דָּוֶה!
הַחוּט פִּתְאֹם נִקְרַע לִי,
כְּמוֹ לִבִּי, לִשְׁנַיִם…
מָטָר מִן הָעֵינַיִם…
הַמָּוֶת, הַמָּוֶת
נִבָּט מִסָּבִיב,
הַדֶּמַע, הַדֶּמַע
הַחוּט לִי מַרְטִיב.
ע' לֵץ-צִיוֹן היה מפקדה של יחידת ה101- (מינוס מאה ואחת), יחידת לפעולות תגמול היתוליות
של דחלילים ציוניים. לדוגמא אחרי שהאיטלקים הפציצו את תל אביב, היתה איזו קונספציה לפיה
במלחמות הבאות יש לקדם את פני חילות האוויר של האויב, בציפורים שיצחיקו אותן עד שהן יאבדו את כיוון מעופן, ובכלל את יציבות טיסתן, וכך ישבשו את טיסות האויב. את האימונים היו עושים מעל קיבוצים בעמק יזרעאל ובנהלל. הציפורים צחקו עד עווית, ולא יכולות היו להתאפק, וכך זיבלו את השדות זבל היטב.
תכנית המגירה של "כיפת ברזל" היתה הקמת מערך חדש של דחלילים בדרום שיצחיק שם את הציפורים כדי שיפריעו למעוף הקסאמים.
[ועוד לא הגעתי לנבואות התוּכּיים, עוד אין לכם/ן מושג לאן אתם/ן נכנסים/ות]
אולי זה לענין, אולי זה לא לענין: יש משניות שבהן, תוך כדי דיון משפטי כביכול, נבנה, דרך פלא, מתוך הדוגמאות והתקדימים, משהו אחר ועמוק: שיר או חלום.
לפי דרכך אתה למד
שהאשה כותבת את גטה
והאיש כותב את שברו
שאין קיום הגט אלא בחותמיו
ועל מחט שנמצאת בבשר
שהסכין והידים טהורות
והבשר טמא
(נזיקין, מסכת עדיות)
*** מי שאשה כתבה את גיטו, מכיר את המחט הכותבת בבשר
שועי, הציפורים שצוחקות עד עווית הזכירו לי סיפור קומיקס מורבידי שכתבתי בתיכון על המלחמה הגדולה בין אנשי עיר הציפורים לאנשי עיר הפחד. לעיר הציפורים היה יתרון כי היו להם עורבים שאכלו את הגוויות.
ע, באמת לא נגעת, רק חילקת לשורות?
מדהים.
ומה עניין מחט זאת שנמצאת בבשר? (כך היו שואלים באלף לילה ולילה בתרגום ריבלין) איך היא השתרבבה לשם?
ישר לפוסט שעוד ייכתב על "שירים בלתי רצוניים" (אתה לא אוהב את השם הזה, אני יודעת)
ובאשר לשיר החוט, שורות הפתיחה הן פשוט מונולוג התופרת של שתי השמלות שביניהן שיבצתי אותן. זה כמעט יותר מדי אחד לאחד, וזה מה שיפה, איך משורר יידי עממי מסוף המאה ה19 חופף לאמנות ישראלית מן המאה ה21.
ע', "האיש כותב את שברו" זאת נראית שורה של אחד מן הרבנים-הדמיוניים הממלאים את ספרו של אדמון ז'אבס "ספר השאלות".
חבר טוב שלי, המשורר אשר זנו, כתב פעם שיר שכותרתו "דין דבר האבד" (ע"ש המשנה הדנה
באבידות ומציאות), יש משהו מאוד פואטי וקיומי בשורה "דין דבר האבד" כאילו שלכתחילה כוונה
היא לחיים או לאהבה.
מרית, עורבים אוכלים גוויות?; אצלי– עורבים אוכלים גבינות ויין (בהשראת משל העורב והשועל). ודרך זה הם מגיעים לשיר את שירם העורבני (כשם שהתוכיים מגיעים כדי נבואה). פעם חלמתי כי שני עורבים ענקים שקומתם קומת אדם צפים כנגדי בחלום. חלום די מפחיד. במיוחד שהיתה זאת ציפה חסרת פשר או תנועה.
אם איני טועה בספרות ערבית מן המאה העשירית העורב הוא מי שמוצא את גופתו של הבל, שהיכה קיין. כך זכור לי במעומעם. מה שאומר שהבלש הראשון היה עורב. לא לחינם כתב
אדגר אלאן פו גם את "הרצח ברחוב מורג" וגם את "העורב".
לא נגעתי
שועי, העורבים שלי היו מבלדות אנגליות.
לא נגעתי
לע'- לא בגדתי
למרית- כשקראתי את הפוסט הרביעי לשמלות של כאב
הדהד בי משהו שהזכיר לי את אלזה לסקר שילר.
נדמה לי שבשיר הזה למטה היא הופכת עצמה לשמלת כאב
מתוק. איך היא כותבת- "אני יוסף חגור אבנט מתוק על עור
הפסים שלי"… :
בלילות אני מונחת על פניך
בַּלֵּילוֹת אֲנִי
מֻנַּחַת עַל פָּנֶיךָ.
עַל עַרְבוֹת גּוּפְךָ
אֶטַּע עֲצֵי אֶרֶז וְשָׁקֵד.
לֹא אַלְאֶה לַחְפֹּר בְּתוֹךְ חָזְךָ
לִמְצֹא תַּעֲנוּגוֹת הַזָּהָב שֶׁל פַּרְעֹה.
אֲבָל שִׂפְתוֹתֶיךָ כָּבְדוּ
נִסַּי לֹא יִגְאֲלוּ אוֹתָן.
הָרֵם נָא אֶת שְׁמֵי שְׁלָגֶיךָ
מֵעַל נַפְשִׁי.
חֲלוֹמוֹת הַיַּהֲלוֹם שֶׁלְּךָ
פּוֹתְחִים אֶת עוֹרְקַי.
אֲנִי יוֹסֵף חָגוּר אַבְנֵט מָתוֹק
עַל עוֹר הַפַּסִּים שֶׁלִּי.
הָרַחַשׁ הַנִּפְעָם שֶׁל צְדָפַי
עוֹשֶׂה אוֹתְךָ לִמְאֻשָּׁר.
אַךְ לִבְּךָ לֹא יִתֵּן עוֹד לַמַּיִם לַחְדֹּר אֵלָיו.
הוֹ, אַתָּה.
דודו, יוסף/יוּסוּף היה דמות מפתח בהוויתה של לסקר-שילר
היא נהגה להתחפש ליוּסוּף נסיך תביי, ולעתים גם לחתום על מכתביה בשמו.
היא אף ציירה את יוסף/יוסוף בן דמותה במיטב רישומיה.
צריך עיון אם זה החל אחרי שלסקר-שילר אבדה את בנה-יחידה או קודם לכן.
ע', מרית וכולם. במערה חמש בקומראן (הנמצאת בכתובתי בגבעת שמואל) נמצא נוסח
חדש של התורה שבו האל משקיף על הבריאה ואומר "לא נגעתי".
(מישהו אולי פעם יכתוב שהנוסח הזה אינו אלא פסיאודואפיגרפיה שנועדה להתריס כנגד מיתוס
שבירת הכלים בתיאוסופיה הלוריאנית; בפנים חנותו של האין-סוף אגב, אצל האר"י, כתוב באותיות של קידוש לבנה: 'שברת, שילמתָ!'. זה לא כתוב בשום מקום. תוכי לחש לי) .
דודו, האבנט המתוק של אלזה לסקר שילר אינו אבנט של כאב. הוא אבנט צבעונין ששייך לצד הפנטזיה שלה, צד נשף התחפושות, שבו היא לא היתה רק יוסוף מתבי, אלא גם היגואר הכחול, אביגיל ודמויות אחרות. אבל אני יכולה להבין איכשהו איך היא עלתה בדעתך, כי בציורים וברישומים שלה יש תחושה של אופנה. והם איכשהו מדברים עם הרישומים של נלי אגסי. בשתיהן יש משהו מהנערה, רק שנלי יותר מופמנת ובאלזה יש קורטוב של חושניות ילדותית (בציורים הצבעוניים היא אפילו הדביקה זהבים של שוקולדים). הנה שני פורטרטים עצמיים בשחור לבן דווקא:
במלחמת העולם הראשונה היא התכתבה עם פרנץ מרק מ"הפרש הכחול" ויש לי את ספר הגלויות שהם ציירו וכתבו זה לזה. מרתק. אולי יום אחד אגיע לזה.
היי שועי
סיפור העורב מופיע כבר בקוראן: סורה חמש (השולחן) פסוק 31. אלוהים שולח את העורב כדי לבייש את קין (מתבסס על העובדה שהעורב מחביא את צידו באדמה)
فَبَعَثَ اللَّهُ غُرَابًا يَبْحَثُ فِي الْأَرْضِ لِيُرِيَهُ كَيْفَ يُوَارِي سَوْءَةَ أَخِيهِ ۚ قَالَ يَا وَيْلَتَا أَعَجَزْتُ أَنْ أَكُونَ مِثْلَ هَٰذَا الْغُرَابِ فَأُوَارِيَ سَوْءَةَ أَخِي ۖ فَأَصْبَحَ مِنَ النَّادِمِينَ {31}
ע', זה זרח מפרחוני או שמא לא פשפשתי די הצורך בכתבי מערה חמש של קומראן (הנמצאת
כאמור בפאתי ביתי) וצורתה כצורת סורא ופומפדיתא.
שמעתי גם שהפרש הכחול נדרס. הוא ניסה להתנהל על אוטוסטרדת המידע וגילה שיש לו רק כח סוס אחד.
בבית החולים שמעתי שהוא מתכנן קריירה בפורמולה 1.
הבאתי לו צמיג Goodyear.
מאז הוא נעלם.
יש אומרים שהוא נראה לאחרונה שוחה עם אבוב בבניאס.
שועי, אתה צוחק על נוקדנותי? אתמהה….
שועי, למען האמת, לפרש הכחול היו שלושה
כוחות סוס וכולם היו כחולים…
ע' רואה (ואוזן שומעת, וכל מעשיךָ בספר נכתבים)
אני לעולם לא צוחק על נוקדנות. אני צוחק על מוקדנות. אבל אבטיחך ע' כי על יד מוקדנים
ומוקדניות אני נעשה מנומס כצ'לו הנוגן סוויטות של באך. חוץ מזה, ההיה הנביא עמוס כאחד
הנוקד(נ)ים בתקוע?
דודו, זה הגיוני שלשה כח סוס (אחד בשביל שלשה/שלשה בשביל אחד), כמו שאמר גליליאו 'ואף על פי כן נוע תנוע' כלומר: סוס (1), נוע (1), תנוע (1), מעתה אמור בעבור שלושה כוחות סוס הניעני המקום על הרי אשטיריה.
ואם זה נשמע דומה קצת להגדה של פסח, אני רוצה להבהיר: הייתי מעדיף, את קנדינסקי על פני הרצל בתור חוזה המדינה לבטח.
עוד לדודו, והציור יפה-יפה, כמעט אפשר לשמוע איך במרחק השחור נשמעות דהרות סוסים לא נראים/ הנמסים והולכים (דוד פוגל).
בלבלתם לי את השכל עם כל התגובות המחכימות האלה שכבר ממש לא קשורות לפוסט בבלוג.
בכל מקרה פוסט מדהים על שמלות ערב, נהדר.
מעניין שקראת להן שמלות ערב.
תודה רבה לך, וברוכה הבאה!
אמנית מצויינת, עבודות מדהימות, נוגעות, מרגשות, מאד אוהבת את השילוב של חשיבה ובטן.
בטן או לב? 🙂