רשימה ראשונה מתוך שתיים (או יותר).
המפית המשובצת
לפעמים אני מתפלאת כמה פניה ברגשטיין נוגעת ללבי. הגיבורים שלה אינם חתרניים כמו גילגי או אוונגרדיים כמו פצפונת, אין לה את העוצמה הלירית של קדיה מולודובסקי או של אנדרסן. פניה היא ילדה טובה ואישה טובה, רתומה-עד-כדי-תעמולה למפעל הציוני. היא לא מנסה להפוך ולפרוץ. היא נושאת בעול ומחנכת – מחסום כפול עד כדי בלתי עביר בשבילי. אז מה יש בסיפורים שלה שגובר על כל ההסתייגויות? האם זו היושרה והצניעות שנוגסות בתעמולה? או שמא אגדות העם והבלדות שמאכלסות כמו רוחות רפאים שקופות את סיפורי הקיבוץ והתקומה? או שמא…
בסיפור "המפית המשובצת" (מתוך הקובץ "חרוזים אדומים") רוקם עוזי מפית משובצת בשלל צבעים ושולח אותה לדודו האהוב יעקב "ולכל החיילים היהודים, וליתר החיילים הטובים שנלחמים נגד היטלר." מדובר ב"מפית-פלא": מניחים אצבע על אחת המשבצות ומיד צצים עליה מאכלים אהובים מאותו צבע: המשבצת הירוקה מספקת חסה וזיתים ומלפפונים וענבים ותפוחים ואגסים, והצהובה –תפוחי זהב ואשכוליות וחביתות ועוגות, וכן הלאה. בפינת המפית רוקם עוזי את שמו. ואם הדוד ישים את אצבעו על השם, הוא חושב, גם הוא, עוזי "יופיע פתאום ויראה את המלחמה!" (ספוילר: הוא לא רק רואה, הוא גם מנצח אותה בעזרת המפית שרקם).
"המפית המשובצת" היא מחווה גלויה לכל אותם חפצי פלא אגדתיים, ממפיות שהאכילו רעבים ועד אַלות שקפצו לפי פקודה וחבטו ברשעים. אבל יש משהו עדין ועמוק במגע של פניה במעשיות. היא מתחברת כמדומה, אל המקור, אל המחסור והמצוקה שהולידו את הקסם, וממנו היא מצמיחה גירסה חדשה ואישית של החפץ.
אז במה נשתנתה המפית של פניה ממפית ערכי-את-עצמך סטנדרטית של האחים גרים?
ראשית, בניגוד למפיות הארכיטיפיות ההן, המפית המשובצת היא ריאליסטית, יש לה צד אחורי.
לרוב עבודות האמנות והאומנות אין "אחורי קלעים". הציור והפסל מציגים רק את התוצאה הסופית, בזמן שהריקמה משמרת את הדרך, את העמל ואת ה"מחיר". עוזי מאד אוהב את הריקמה שלו אבל הוא לא מרוצה מהחוטים המסוכסכים והקשרים בצד האחורי של המפית. כל מי שרקם (גם כילד וגם כמבוגר) מכיר את התהייה הזאת על הכיעור שנוצר בד בבד עם היופי ושמחובר אליו כמו צל. תהייה קטנה ומציקה כמו אבן בנעל שהיא קצה-קצהָ של תהייה גדולה וקיומית. והנה, דווקא הצד המכוער והשנוא הוא שעוזר לו לעוזי לנצח את האויב: כשהוא מניח את אצבעו על האדום המקושקש נופלת אש על הטנקים המפחידים. כשהוא שם את אצבעו על אחורי הצהוב פורצת סופת חול מסמאת, הלובן המסוכסך מזַמן עננים שמבלבלים את מטוסי האויב, ובעזרת התכלת המקושקשת הוא מציף את המדבר באגם כחול שמכסה על ההרס והמתים. מבחינה זו הסיפור קרוב דווקא לאגדות כמו זאת שבה האל מוכיח לדוד המלך שגם ליצורים בלתי נחוצים לכאורה, כמו צרעה או עכביש, יש תכלית. עוזי מוצא או ממציא הצדקה ילדותית-אגדתית לקיומו של הכיעור.
שנית, זו מפית משובצת, כלומר מופשטת, אמנותית: יש כללים נוקשים לשימוש בה, אבל גם אלמנט של משחק ובחירה. המפית של עוזי היא מעין לוח משחק. במובנים אחרים היא מקדימה ומבשרת את הארוחות הצבעוניות (בתמונה למעלה) של סופי קאל, וכפילתה הדמיונית מריה טרנר.
ושלישית – וכאן אנחנו מתרחקים עוד יותר מעולם המעשייה – המפית המשובצת מבטאת גם קונפליקט פנימי.
מצד אחד, הבחירה במשבצות היא לגמרי אינדיבידואלית:
כל הילדים אמרו שהדוגמה אינה יפה. יותר יפה לרקום עצים, בתים או אוטומובילים. הילדות אמרו שיותר יפה לרקום פרחים, פרפרים וציפורים. אבל עוזי לא הצטער שרקמתו לא מצאה חן בעיני הילדים, והמשיך לרקום. כי בעיניו היא היתה יפה… (מתוך "המפית המשובצת" מאת פניה ברגשטיין)
זאת ועוד: עוזי מתחיל לרקום את המפית מיוזמתו, בלי קשר למבצע "שי לחייל לכבוד החג", זוהי מפית אוטוביוגרפית שטעונה בפיסות מחייו: האדום למשל, מייצג את העגבניה, ואת שמש הבוקר, ואת הסרט של דליה, ואת הדגל של אחד במאי, ואת החולצה האדומה היפה של אמא, וכן הלאה.
אלא שאז אנחנו מגיעים לשתי המשבצות האחרונות, הלבנה והתכולה, ואחרי שברגשטיין מונה את האסוציאציות של עוזי (הלבן הוא בין השאר כמו דף המחברת לפני הציור, והתכלת הוא כעיני אחותו התינוקת) היא מסכמת: "ושתי המשבצות זו על יד זו דמו לדגל קטן ויפה שמניפים בימי החג."
ולבסוף: כשמתרחקים עוד צעד ומשקיפים על המפית כולה היא הופכת במין דיזולב קולנועי לנוף המשובץ של עמק יזרעאל, שבו (בקיבוץ גבת) גם חיה הסופרת. הזיקה בין המפית לעמק אינה מוצהרת בסיפור, אבל בין אם זה מובן מאליו, ובין אם לא מודע – המפית המשובצת היא מפית הטלאים של אדמת המולדת, מפית השדות ו"מרבדי הגנים" של העמק, והיא לא רק מזינה את כוחותינו, היא גם מנצחת את החיילים הרעים של היטלר.
אבל זוהי גם למרבה הפלא המפית של האמנות והאינדיבידואליות שמזינה את החיילים הטובים ושגוברת על האויב.
חלומה של פניה
בהטמעה הזאת של הפרטי והלאומי, או יותר נכון, בגיוס של האינדיבידואלי לטובת הלאומי, נמצא הקונפליקט הכבוש של פניה. "המפית המשובצת", יותר מכל סיפור אחר, מבטא את פנטסיית הפיוס וההשלמה בין האישי ללאומי, כי כפי שמתברר בשורות האחרונות של הסיפור – לניצחון לא היה קשר לעוזי או למפית. זה היה בסך הכל חלום…
כשקוראים את סיפורי "חרוזים אדומים" מתברר שוב ושוב שמשאלת הלב העמוקה של פניה-עוזי היא לא רק לנצח את האויב. הנאצים הם רק פני השטח, התירוץ העלילתי. החלום הכמוס הוא ליישב את הסתירה בין הנפש הפרטית האינדיבידואלית לדרישות ולצרכים הלאומיים. ואין צריך לומר שזה לעולם לא יקרה. הסיפורים מתעלמים מהסתירה, או יותר נכון – הם מכריעים לטובת הלאום. הקונפליקט יורד למחתרת ומחירו הוא העצב הגדול שמרחף גם על הסיפורים האופטימיים ומחשיך לגמרי את האחרים. אבל על כך ברשומה הבאה.
עוד על פניה ברגשטיין
הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב מאת פניה ברגשטיין
מה ראה הירח – פוסט המשך על ויהי ערב
על דת הציונות
איזה יופי של פוסט. קריאה מעניינת של סיפור שכמעט דילגתי עליו. תודה
מרית שנה טובה,
מעניין כמובן שהיא בוחרת בדמותו של עוזי, הרוקם הוא זכר…
אוצר בלום של רקמות מכול העולם במוזיאון הבדים בליאון שבצרפת
http://www.musee-des-tissus.com/enter.html
אני אוהב במיוחד את הלקסיקון שמופיע שם, שלא רק מפרש אלא גם מנחה.
אגב החלק האחורי, אני זוכר שדודדתי הייתה משלבת בעבודות הרקמה שלה בחלק האחורי של תוויות בגדים, שהיו כמו שטיחונים קטנים ומאוד צבעוניים…
היי מרית, אני שמח ששבת אל השדה של פניה ברגשטיין.
אני מודה ומתוודה שגם אני נמשך כבעבותות קסם אל שיריה וסיפוריה המגוייסים. ולפעמים אני מגלה שאני קושר עצמי כאודיסיאוס אל התורן כדי לא להיסחף אל שירת הסירנות הנמצאת אי-שם ומכשפת אותי מעבר לסדר היום הציוני המגויס שסידר את כולנו בשורות.
וכשאת כותבת: " בהטמעה הזאת של הפרטי והלאומי, או יותר נכון, בגיוס של האינדיבידואלי לטובת הלאומי, נמצא הקונפליקט הכבוש של פניה". את כל כך ילדת הסתדרות את. זרם העובדים בחינוך אכן הותיר בך את חותמו הברוך. ואיך העזת כך לא להעלות גם כמה מהאיורים המופלאים של צילה בינדר. אין לך אלוהים.
וגם בעיני מצא חן השיבוש המגדרי של פניה שרקמה סיפור שבו הרוקם הוא בן ולא בת. אם כי כחניך החינוך הקיבוצי השיוויוני נדקרתי לא אחת ממחטי הריקמה עד זוב דם, בשיעורי המלאכה של המורה מרים גבעול. (שהיינו מתבוננים מהופנטים אחר התחרות שנערכה בין הרוק שזרם מפיה אל מרכז הסיגריה והכתם הכתום הבוער שבקצה. ואפילו לעיתים נערכו התערבויות בינינו מי יגיע ראשון לאמצע הסיגריה וכל זה במסגרת ההטמעה הזאת של הפרטי והלאומי).
יופי פוסט. התענגתי לחזור אל ימי הקומסומול של ילדותי.
והעבודה של גל וויינשטיין היא מהפנטת. ראיתי אותה כבר והתאהבתי כבר במפגש הראשון בינינו.
דפנה, חן חן, ושנה טובה ומתוקה.
עמנואל, המממ… גם אני נדלקתי בהתחלה ואחר כך הצטננתי. ראשית, כל הילדים רקמו, הבנים פשוט רקמו אוטומובילים, ושנית, אולי זה זכר בגלל החלק השני – אולי ילדה לא יכולה לנצח צבא גרמני…
והמוזיאון הוא סיבה טובה לנסוע לליון (עד עכשיו הכרתי רק את הבאלט שלהם, שגם הוא מאד שווה).
וזה מקסים, מה שסיפרת על דודתך. הדודות הגדולות האלה היו מאד אבנגרדיות. גם דודה יוכבד, אחותו הגדולה של סבי, מהפוסט על הכלה שברחה על חמור http://wp.me/pSKif-efK (אפשר לראות שם גם דוגמת רקמה שלה), היתה משלבת ברקמותיה בולים ופיסות עתון ונדמה לי שאני זוכרת גם פרפר אמיתי. בשעתו חשבתי שזו השפעת הדאדא והקולאז', אבל אחיינית של אותה דודה טוענת שזו הפרקטיות של "להשתמש במה שיש", מה שעוד יותר משמח אותי, כי זה שוב מוכיח את טענתי שהכי מפגר זה הכי מתקדם.
ושנה טובה!
דודו, אכן ילדת הסתדרות. עדיין זוכרת את מצעדי אחד במאי ממרומי הכתפיים של אבי. אבל יש לי גָן נגד סיפורים מגוייסים, או חיסון נרכש. כבר ציטטתי כאן את בני הגדול שאמר לי פעם בצער "יש סיפור נפלא במקראה שלנו, אבל את לא תאהבי אותו, הוא חינוכי מדי בשבילך."
מה שמקסים במגוייסים של פניה זה העצב שהיא לא יכולה להסתיר. אלה סיפורים על המחיר. השמחה בסיפור הזה היא לא על הנצחון, אלא על ההוכחה הסופית שעוזי צדק כשהוא לא הלך בתלם, הוא צפצף והלך בדרך משלו, והוא צדק! כמה חבל שזה היה רק חלום…
וצילה בינדר – לא משתגעת על האיור למפית המשובצת. אבל לפוסט הבא מובטח איור קסום במיוחד.
ותודה תודה, גם על מרים גבעול 🙂
פוסט מרתק וצבעוני, תודה מרית. שווה להוסיף לכאן את הארוחות המונוכרומטיות של מירב הימן, וריאציה אחרת על אותו קונספט:
http://www.meirav.net/images/gullet/gullet2.html
המפית הרקומה היתה פריט חובה בתיק האוכל העתיק שנשאנו לבית הספר. המחשבה על הצד האחורי של הריקמה והאפשרויות הגלומות בה, מסעירה (כמובן שבניגוד לאנא בלומה, שאין לה 'צד אחורי', וזה הטריד אותי שם, בפוסטים הקודמים, החשש הסמוי שמוטמע בסבטקסט של השיר – הרצון לאיין את הצד הנסתר של האהובה, זו תביעה מבהילה לניכוס מלא. מזכיר קצת את 'כחול הזקן' של רחל חלפי, שחשש שאשתו תקום יום אחד ותרצה ללמוד צרפתית, למשל, אז הוא הכניס אותה לקיר)
איפה הייתי? בצד האחורי של הרקמה. זה הצד הכאוטי, המבהיל. אני לא חושבת שמה שמודגש בצד האחורי הוא הכיעור דווקא. מלחמה היא לעולם כאוטית, השעייה של הסדר הקיים – ו'הטיפול' בה גם הוא כאוטי. מאד נהניתי מהדרך בה הצגת את היסוד המיתי בסיפור של ברגשטיין.
הצד האחורי של המפית משקף גם מעין 'קוד הפעלה' – השפה בה נוצרה הריקמה.
מהאספקט הפמיניסטי, קיים מתח בין הצד המוצג לראווה – שמציג רק 'שורה תחתונה', לבין אחורי הקלעים של העבודה, שמשקפים את העמלנות ואת הדרך.
באספקט הלשוני, מרתק הקשר בין מפה (גיאוגרפית) לבין מפה/מפית (שולחן). המפית של עוזי בסיפור מתפקדת כחלק שמייצג את השלם (ארוחה), כלומר יש איחוד בין שני סוגי ה'מפה'.
עוזי הרוקם זה לא סיפור חתרני?
עוזי הרוקם שיוצא מהארון ועוד שולח את הרקמה בדואר זה חתרני באבו -אבוה
(:
טוב, למי שגמר בית חינוך בצפון תל אביב, זה באמת לא חתרני, פעם בשבוע חצי יום עבודה אצל המורה מיקי לנגרות והחצי השני אצל המורה פאניה לריקמה.
"תך כפול" זה אני.
הנה ההוכחה:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=186573&blogcode=11093887
מירי, תודה!
אני עדיין חושבת על הדברים שהבאת. בוריאציה של מירב הימן יש מן הפרודיה. משהו מלאכותי ומרושל בכוונה ומודבק, בעוד שאצל סופי הכל עדין ומעודן ואצל עוזי ילדותי, משהו כמו לוטו צבעים.
ועוד יותר אני חושבת על "מאחור את ממש כמו מלפנים" כנסיון לאיין את האחור. בכל מקרה אני בטוחה שאין שום קשר בין קורט לכחול זקן. אני מוכנה לתת לו פתק.
אורי, ארון? הוכחה? לא הבנתי שום דבר.
כנראה בדיחה לא מוצלחת. מעוזי אתה מצפה לשחק בחשמלאי, מוסכניק, אבל רקמה? זה לא היה קצת יוצא דופן אז? אולי בגלל כל המלחמה שמסביב?
פשוט משך את עיני, היציאה הזו מהשטאנץ של ילדה=בובות, ילד=טיסנים, כל הכבוד לפאניה.
((:
מרית, בקשר לפתק –
הפחד מפני 'הצד האפל של הירח' הוא אותו פחד, רק שאצל קורט הפחד מקבל ביטוי קומי, בעוד שאצל כחול הזקן הביטוי הוא טרגי. האם הקוביסטים, שפירקו את האישה התלת מימדית ופרשו אותה מחדש בדו-מימד, לא חתרו לאותו מצב בדיוק – חשיפה של הצד הנסתר שלה?
בעניין העבודות של מירב הימן – נכון. יש כאן אמירה מעט פסימית בעניין התא המשפחתי (צריך להתעכב פעם על המילה 'תא' בהקשר הזה. גם יחידת יסוד אבל גם כל המטען הנלווה ל'תא כלא' למשל – איזור סגור).
ואני עוד חושבת על הנקרופיליה הנשגבת שהדבקת לי. מאד הולם, תרתי. בהתחלה זה קצת הכאיב, עכשיו כבר התרגלתי. את לחלוטין הארת לי משהו. תודה.
מירי, אני לא יודעת. אין לי בעיה לזווג בין הקוביסטים לכחול זקן, גם משום שהם מרטשים (במובן ג'ק) מטבעם, וגם בגלל הקור והחומרה והאנליטיות. יש משהו כל כך מחושב באופן שבו כחול זקן עורך את המלכודת שלו, הביצה, המפתח, הדלתות.
אבל אצל קורט זו לא האישה אלא הרגש שעולה על גדותיו. הפירוק הוא של הרגש, שאי אפשר להכיל, לא של האהובה. אני מרגישה אליו חיבה אינטואיטיבית, מעבר לעניין.
ובכל אופן יש משהו מקסים בעיני באופן שבו את מצליחה לחבר לשיחה את שני הפוסטים האלה, שכאילו נובעים מאגפים כל כך שונים בתוכי, זה גורם לי להרגיש קצת פחות קוביסטית ויותר שלמה.
לדעתי צד ב' של המפית זאת ההברקה הכי גדולה של פניה (והתחרות קשה, כי אני נורא אהבתי גם את הדלועים שהפכו לעגורים, וגם את התיאור של גרגרי האבק שמרקדים באור שנכנס לחדר באותו סיפור על דני, וגם את מינה ואולה, נעלי הפלא של פנינה קר-לי). לא בטוחה שהבנתי את זה כשקראתי כילדה, למרות שכבר אז הייתי מכושפת מהעניין, אבל אני חושבת שהרעיון שהצד הנסתר והמסוכסך, זה שלא מסתדר יפה במשבצות, יכול להיות צד מלא עוצמה ואולי אפילו מה שיציל אותי בבוא היום, הרעיון הזה נשתל אצלי עמוק עמוק ובבוא היום גם נבט. אם הוא באמת הציל אותי קשה לדעת, אבל אין ספק שהוא מנחם.
כמו שהתחלת לומר בפוסט, גם בסיפור הזה, גם בסיפור על הדלועים-העגורים וגם בסיפור על פנינה קר-לי רואים את היכולת המופלאה של פניה ב' לשקף את האופן שבו ילדים מסוגלים להפוך חפצים מהשגרה לחורי תולעת שדרכם הם חומקים ונמלטים לעולמות אחרים. כילדה הייתי עושה את זה כל הזמן, ופניה ברגשטיין היתה כמעט היחידה שתיארה את הפרקטיקה הזאת בצורה מדויקת כל כך. (את הכפתורים של הילדה איילת לא הכרתי אז)
אוי ואבוי, עכשיו הצצתי בספר וראיתי שהתכתי יחד שני סיפורים!
מילא 🙂
ז'ניה,
"היכולת המופלאה של פניה ב' לשקף את האופן שבו ילדים מסוגלים להפוך חפצים מהשגרה לחורי תולעת שדרכם הם חומקים ונמלטים לעולמות אחרים … פניה ברגשטיין היתה כמעט היחידה שתיארה את הפרקטיקה הזאת בצורה מדויקת כל כך."
זה בדיוק. ואגב, גם אנדרסן עשה את זה, אבל אצלו זה דווקא הצד הקר והשנון (אם גם מרתק), ואצל פניה זה חם ותם. וגם בשבילי הצד האחורי של המפית זה השיא, גם בגלל שבניגוד לברווזים ולגרגרי האבק של דני, פניה מחזירה את העוצמה של העולמות האחרים למציאות. (כל הילדות הייתי עסוקה בלהדחיק את ההתעוררתי והנה חלום).
גם אני התרגשתי מהעוצמה שבצד המסוכסך, אבל גם מהרעיון שאפשר לרקום משבצות, זה היה המפגש הראשון שלי עם המופשט והמשחקי, וזה עשה עלי רושם גדול, וגם זה שכל הילדים לעגו לעוזי והוא זה שצדק…
*
מירי, מצטערת שהכאבתי. זו לא היתה הכוונה. זה היה לגמרי לא שיפוטי אלא תיאורי, ודרך סיפור שאני מאד מאד אוהבת.
מרית, זה בסדר. לא התכוונתי שאת אשמה בכך שהאמירה הכאיבה. זו אמירה חשובה לי. משמעותית. אני מודה לך עליה מאד.
מרית אולי תוכלי לעזור לי,
אני זוכרת ספר של פניה שבו הילדה יוצרת מראה מחול….אני זוכרת תמונה ובה היא עומדת לצד המראה ובסמוך בית רעפים..
מוכר לך?
מה זה מראה מחול??
היי מרית.
חשבתי שוב על הדברים שכתבת ועל פניה כיוצרת המתמודדת בין המחוייבות לחברה המגוייסת שבתוכה בחרה לחיות, לבין עולמה הפנימי כיוצרת על הזרמים התת קרקעיים המתקיימים בו. וחשבתי גם עד כמה המקום שהיא נמצאת בו הוא מקום מאוד טרגי ועצוב.
כאשר מפגישים את השיר 'ניגונים' עם הדברים שכתבת:
"הקונפליקט יורד למחתרת ומחירו הוא העצב הגדול שמרחף"…
רואים כיצד הדבר (הקונפליקט והעצב שהוא המחיר) מתחדד עוד יותר בשיר המגלה בעצם את מחיר הוויתור על הפרטי לטובת הלאומי:
שתלתם ניגונים בי אימי ואבי
ניגונים מזמורים שכוחים
גרעינים גרעינים נשאם לבבי
עתה הם עולים וצומחים
עתה הם שולחים פאורות בדמי
שורשיהם בעורקי שלובים
ניגוניך אבי ושירייך אימי
בדופקי נעורים ושבים
הנה אאזין שיר ערשי הרחוק
הביע פי אם אלי בת
הנה לי תזהרנה בדמע ושחוק
איכה וזמירות של שבת
כל הגה יתם וכל צליל יאלם
בי קולכם הרחוק כי יהום
עיני אעצום והריני איתכם
מעל לחשכת התהום .
"בי קולכם הרחוק כי יהום עיני אעצום והריני איתכם מעל לחשכת התהום"… כמה בדידות ועצב חרישי השורה הזאת, שנמתחה כגשר חבלים מתנדנד מעל לתהום, מסגירה.
אגב הלחין אותו יפה מאוד דוד זהבי. (זהירות הגירסה קצת מזייפת):
מראה עשויה מגרגירי חול…
הייתכן ואני מתבלבלת עם ספר של סופרת אחרת?
דודו, נכון, וזה עוד יחמיר כשאכתוב את ההמשך.
טלי, מראה עשויה מגרגרי חול – לא נשמע לי פניה, כי כמו שז'ניה ציינה פניה מאד מדייקת במנגנון ההמרה, ומראה מגרגרי חול היא שרירותית מדי.
אבל אולי אולי, בגלל שאמרת גג רעפים (כלומר אדום ומשולש), ובגלל הדרך המשונה שבה הזיכרון מערבב ומתיך – יש ב"חרוזים אדומים" סיפור בשם "אילנה", על ילדה שעומדים להרוס את צריף גן הילדים הישן שלה לטובת גן חדש שבונים, וכדי להסוות את הצריף האהוב היא מבקשת מפרחי השקדיה לובן בשביל קירותיו, ומפרחי המטפס היא מבקשת אודם בשביל הגג, ומשבילי הגינה – אבנים וחול שמהם היא מקימה עמודים ומרפסות יפהפיות, ומ"מי הבריכה הקטנה, השקופים כמו ראי זכוכית" היא מקבלת שמשות, וכן הלאה. ובבוקר כשמגיע הסוחר להרוס את הצריף הוא מוצא שני בתים מקסימים (הגן החדש, והצריף המחודש) זה מול זה ומסתלק במפח נפש. (ויש גם איור של בית עם גג משולש ועץ שקדיה).
מרית קרובתי,
אולי מאחר שלא הייתה לי ילדות שגרתית, אני לא זוכר מברגשטיין כמעט דבר, ומה שאני זוכר, הוא כבר משלב האבהות שלי כאשר קראתי לילדיי. 'בוא אליי פרפר' נדמה היה לי כמענה ציוני לשירי הילדים של גטו טרייזנשטאדט: 'אין פרפרים בגטו',
היתה גם בדיחת-ילדים שבו "השב תנוח אל תירא" לווה בתנועת מעיכה (כביכול של הפרפר) ואילו " ותעוף בחזרה" לווה בתנועת זריית שאריותיו לרוח… פתאום זה נראה לי כמשהו שהטרים את התוודעותי לכוחניות-הצבאית-ציונית הנהוגה במקומותינו.
אולי אני מגזים, אך לעתים נדמה לי כי גם ב'ארץ חמדת אבות' שקמה פה הפרפרים אינם ממש חופשיים. ומי יודע, אולי ברגשטיין מזכירה איזה תום של ילדוּת, שבו האוטו הגדול והירוק נוסע באחו להביא ל"תנובה" חלב, ולא נוסע להזרים אמצעי לחימה לגזרה.
וואו זה הסיפור, זרקת אותי 30 שנה אחורנית.
תודה רבה ידעתי שתוכלי לעזור…
משום מה זכרתי שהיא עושה מראה מגרגירי חול.
הייתי בטוחה שזה סיפור של פניה ברגשטיין שהיא סופרת שמאוד אהבתי בילדותי,
אני ממש זוכרת את התמונה שהייתה בצד שמאל של הספר – שחור לבן, הילדה מתכופפת לעבר מי הבריכה ומימין לה הבית הקטן.
רק מלקרוא את התיאור שלך כיצד היא יוצרת את הגן התרגשתי וזה עוד לפני שקראתי אותו היום בעיני מבוגר.
אני רצה לחפש את הספר. תודה!
נכון, נכון, שועי, לא חשבתי על זה, אבל זו ללא ספק התשובה לאין פרפרים פה!
זוכר? http://wp.me/pSKif-enS
טלי 🙂
מרית,
בטח שזוכר, איך אפשר לשכוח?
(אחד המשלים הסוּפיים הנודעים ביותר הוא של הסופי כפרפר לילה המבקש את ההתאחדות באור האלהי עד כדי כך שהוא מתכלה בו. לא יודע למה נזכרתי בזה כעת).
מגיע לברגשטיין תודה על שהיא הצילה אותנו משיר הפרפר של ביאליק.
אבל קצת חבל לי בשביל שיר יפה של דן פגיס, קצת יפני לטעמי (המתקשר יפה עם התימה הסוּפית שקודם הזכרתי):
רפרף בהוּל, יליד הדמדומים
בחיר האפלה המקרבת
את קצות האופקים המדוּמים –
שלוות האור בנפש השלהבת
רמזה לך במעגל נכסף :
חייך הכהים, הדוממים,
נצתו לפתע, וגופך נשרף.
(דן פגיס, כל השירים, עמ' 32)
או כמו זה:
"קַדִּישׁ"
בְּבֵית הַחוֹלִים הָאִיטַלְקִי
פִּרְפְּרוּ נְזִירוֹת בְּלָבָן
כְּפַרְפָּרִים נִשְׂרָפִים אֶל הָאוֹר.
אַבָּא שָׁכַב בְּמִטָּה לְבָנָה
קוֹרֵן אוֹר סָמוּי
שֶׁל סֵבֶל וְשֶׁל חָכְמָה
מְלַמֵּד אוֹתָנוּ לָדַעַת
אֶת סוֹד הַשְּׁלִיטָה בַּחַיִּים
עַד הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַכְּאֵב.
עַד שֶׁפָּסְקָה נְשִׁימָה מֵאַפּוֹ
לֹא הִפְסַקְתִּי לִלְמוֹד
מִמֶּנּוֹ כָּבוֹד.
אַבָּא הָיָה אָדָם
מִגֶּזַע הַלּוֹחֲמִים.
שְׁמוֹנִים וְאַרְבַּע שָׁנִים
לָחַם כְּדֵי לִחְיוֹת.
שְׁלוֹשָה חֳדָשִׁים לָחַם
כְּדֵי לָמוּת
וְנִצֵּחַ.
קראתי באלכסון כי אני לא ממש מתחבר לתעמולה כוחנית כזו….
עם אויבים צריך לדבר, לא לנצח באש…
בקשר לתמונות:
לדבר עם היטלר זה רעיון מצוין ודימיוני, אחרי שילמד עברית
ולקרוא באלכסון זה הכי (יותר מבּין השורות).
והסרט מקסים, לא רק כהמשך לפוסט. הציורים לא משהו, אבל תיאטרון החפצים מעולה, ואני מוכנה לתת את ראשי (טוב, לא את ראשי, אבל כמעט, מתוך תחושה מאד ברורה של מחול התודעה) שפרק כלי העבודה ובייחוד הכלבלב-אולר שמשו השראה לפסלים של קלאס אולדנברג.
גוגל לא מצא לי את הכלבלב-אולר, רק את ספינת האולר http://www.meijergardens.org/media/scms/OldenburgvanBruggen_KnifeShip1.12_forWeb
http://www.sandrine-estrade-boulet.com/sandrine_boulet/sorciere.html
גדול 🙂