התחלתי לכתוב על האיורים של דוד פולונסקי למה עושים העצים? של ע. הלל. הפרשנות שלו הקסימה וגם העציבה אותי. הכל מעציב אותי עכשיו, נהייתי מגנט לעצב ואין לי חשק להפיץ אותו. מחקתי את מה שכתבתי, ואיור אחד לא נמחק לי מהראש.
![](https://maritbenisrael.wordpress.com/wp-content/uploads/2024/05/2.jpg?w=1200)
האדמה נחה, הילד נח, העולם כולו מצטרף; העצים, הבתים, השיחים, אפילו העננים כבר לא נוסעים, הם נחים בשמיים למעלה. איור פשוט אבל עקשני. מוכר. אני זוכרת את הצבעוניות הזאת המעט דהויה של שעת הצהריים, את השמיים הלבנים, תחושת הזמן העומד. ופולונסקי הוסיף עליהם את היפהפייה הנרדמת אדמה (כמו באגדה, הכל נרדם איתה). כמה מאובנים כמו תכשיטים פרה היסטוריים. סדקי הריסים שלה, השפתיים המבוקעות כמו הלס בבאר שבע של ילדותי. ובעודי חושבת על זה (וחוסמת את טשרניחובסקי: רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד! / בְּחֵיקֵךְ, מְלוֹן בְּרָכָה, מְעוֹן סֵתֶר, זֶרַע טָמַנּוּ… לֹא עוֹד), האיור זינק מידי וכמו התמגנט אל Irinaland Over the Balkans של פרידנסרייך הונדרטוואסר (2000-1928 צייר, ארכיטקט ומעצב אוסטרי עם אמא יהודייה שחי בניו זילנד). זינק ונדבק. ממש כך.
![](https://maritbenisrael.wordpress.com/wp-content/uploads/2024/05/3.jpg?w=692)
![](https://maritbenisrael.wordpress.com/wp-content/uploads/2024/05/g1.jpg?w=736)
אני לא טוענת שפולונסקי עבר דרך הונדרטוואסר. למה לו לעשות עיקוף כזה? מספיק לחבר גיאולוגיה והאנשה. אבל השטות הזאת כבר נתקעה לי בראש. (המחשבות שלי לא מתרשמות מהשיפוטיות שלי. הן מזכירות לי את דוקטור בק מ"הכיתה המעופפת": "נדמה לי שלא שאלתי אותך לדעתך המעניינת", הוא גוער בתיאודור היפה).
עולמו של הונדרטוואסר רווי מים; אפילו את שם משפחתו הוא שינה להונדרטוואסר שפירושו מאה מים. לספינה שבנה קרא יום גשם (Regentag). אני זוכרת במעומעם ראיון שבו הסביר שכל דבר חי ומבריק יותר בגשם. הוא טען שקווים ישרים מובילים ישר לגיהינום, וציוריו מלאים טיפות, בועות, אדוות ומערבולות (ספירלות).
אני לא מנסה לשכנע אף אחד. הנסיבות שבהן נוצר Irinaland Over the Balkans מעלות את מפלס הנונסנס בעוד כמה שנתות:
רציתי לצייר מעין תמונה מתמוססת שמשהו מחֶבֶל הבלקן אצור בה," סיפר. "הסתבכתי אז באהבהבים עם שחקנית בולגרייה ובשלל הרפתקאות נוסח קזנובה, כולל הסתתרות מתחת למיטה במשך שעות, הימלטות בפיג'מה דרך החלון אל מוכר הפרחים הקרוב, שהזדהה עם מצוקתי והאכיל והלין אותי בחינם, וזינוק לפני דריסה בידי יריב שארב לי במכוניתו." (מתוך קטלוג תערוכה בניו זילנד, 1973, בתרגומי החופשי)
והשכבות הגיאולוגיות בכל זאת מתלכדות עם האדוות כאילו חלמו עליהן. והחיבור הזה עושה לי טוב, אין להכחיש. המטפלת שלי בדמיון מודרך טענה שהעולם מדבר אלי (אל כל אחד ואחת, באופן פרטי). מה הוא מנסה להגיד לי פה? ששטויות וניסים הם קרובי משפחה? שהפסימיות שלי היא קו ישר לגיהנום? ש… באמת שאין לי מושג.
נ. ב.
הונדרטוואסר שינה גם את שמו הפרטי: מפרידריך לפרידנסרייך שפירושו ממלכת השלום, וב-1978 אף עיצב את "דגל השלום לארץ הקודש". קנצלר אוסטריה דאז ברונו קרייסקי שלח את ההצעה למנהיגי האזור והם דחו אותה. שמעון פרס אמר לו שהוא "רותם את העגלה לפני הסוסים". אני רק מציינת, כמו שדודתי יוכבד נהגה לומר.
![](https://maritbenisrael.wordpress.com/wp-content/uploads/2024/05/4.jpg?w=400)
*
תוספת מאוחרת – קורי עכביש ענקיים שצילם רועי כנען בהמשך לאדוות ולשכבות ולתלמים, סוג של מצלול כמו בשירה, רק בעולם. לחצו להגדלה
![](https://maritbenisrael.wordpress.com/wp-content/uploads/2024/05/01.jpg?w=1200)
עוד באותם ענייינים
צ'וקובסקי, פולונסקי, אלתרמנסקי, ברמלי
לשבור את החזיר – אתגר קרת, דוד פולונסקי
איור אחד נפלא – מתחת לארון, בתיה קולטון
"ציור של אשר זה משחק ילדים בהשוואה להוגוורטס" או פוסט שמתחיל ומסתיים באיור של נועה קלנר
איור אחד נפלא – ענבל לייטנר מאיירת שלומית כהן אסיף
איור אחד נפלא, נורית זרחי ולנה גוברמן
איור אחד נפלא, דוד פולונסקי מאייר את מיכאל של מרים ילן שטקליס
איור אחד נפלא, אורה איתן מאיירת את שמלת השבת של חנה'לה
איך נראית ילדות, ביאליק ובתיה קולטון
יש את הכרזה שהונדרטוואסר הכין כתרומה לקק״ל. ותודה על עוד פוסט מקסים
פוסט פשוט נפלא, מעשיר את המוח ואת ההתבוננות, כרגיל, ותודה!
תודה
אנו' (הקיצור פוטר אותי מהנקודה המאוסה הזאת שמפרידה בין זכר לנקבה), לא הכרתי את הכרזה. הזיה לשים חתול על כרזה של הקרן הקיימת. עכשיו אני חושדת גם ברוח שלו, שבחשה לי במוח את הפוסט הזה. ותודה!
תמי, איזה כיף שיש עם מי לדבר. בין הרתיעה מלהוסיף עוד משקולת למה שרובץ על רובנו, לבין החשש להיות לא רלוונטית בשיט – אין הרבה מרחב.
אנו' 2, בשמחה! (כמה שאני מצליחה לקושש).
אהבתי והיה לי רגע שליפה מהעצב. חיבור נהדר. אפילו השמיים של הונדטוואסר מתקבלים כמים, מי תהום טובים. בהם הפוטנציאל, הצמיחה, החיים. ושם העיניים פתוחות לרווחה. פה מעל האדמה זה אחרת.
כמי שגדלה בדרום אמריקה, כפו עלינו סייאסטה, מנוחה תשני או לא-בעיה שלך. בחדר, במיטה ואני מתבוננת דרך החלון בגינה וחולמת.
תודה על הרגע הזה שאקח איתי להמשך היום.
לוסי, כל כך משמח ששלפתי אותך מהעצב! מה שכתבת הזכיר לי את המשפט ההוא מהנסיך הקטן: "סוד יופיו של המדבר, שהוא צופן אי-שם בחובו מקור מים חיים…" לא שבאיור זה מדבר, אבל זו ארץ הממטרות במרחק נגיעה מהמדבר. וגם בארץ היתה – ואולי עוד יש – תרבות של מנוחת צהריים. נורית זרחי כותבת ב"כישרון לציפייה" את הגערה שהמטפלות היו משליכות בין החדרים: "פנים לקיר ושיהיה שקט!"
כל העניין פה: ״צופן אי-שם בחובו מקור מים חיים״. כמעט תפילה למצב.
והדגל, שכחתי קודם לכתוב, הלוואי
אוי אוי. האדמה לא נחה.
יכול להיות שלא חסמת את טשרניחובסקי, הבהיר?
מה, רק לי קפצה מיד הכריכה של "יד ילדים זיגזג" עליה מופיעה התמונה של הונדרטוואסר?
הונדרטוואסר צייר נפלא, והקווים הלא ישרים שלו מתאימים איכשהו לכל דבר בחיים (וגם לילד הזיגזג של גרוסמן, כמובן), אבל האמת היא שאני אוהבת את הצבעוניות.
יעל
דווקא מעניין עיצוב הדגל לארץ הקודש. ארץ הבלגן. ארץ הדם והדת. או הדת והדם. רק הכאילו חיוך הזה לא מתאים, כאן רוב הזמן עצובים ומבכים. אגב, יש גם קצת נוצרים כאן, נצרות, והיה אפשר לשים שני צלבים קטנים למעלה ולעשות פרצוף. בכל אופן נראה לי שאם מישהו ישים כזה דגל על האוטו אז ישברו לו גם את האוטו וגם את הפרצוף. גם יהודים קיצונים (ויש המון מאלה) וגם מוסלמים קיצונים (ויש גם המון המון מאלה). תודה על הפוסט.
יעל, שכחתי לגמרי את הכריכה של יש ילדים זיגזג, אולי בגלל שהכרתי את הונדרטוואסר לפני, ואולי בגלל שזאת כריכה מבריקה אבל אף פעם לא הרגשתי שהיא שייכת לספר. היא כאילו הודבקה עליו מבחינתי. והצבעים – בגשם תמיד.
שרון, הצחקת אותי עם הפרצוף. הדגל הזה הוא אפילו לא בגדר פנטזיה. אולי ב-78 היה בו משהו מהמשאלה, במצב הנוכחי הוא דברים בעלמא, אין לו שום אחיזה (ולו דקה וקלושה) במציאות. מי שיחזיר אותה יהיה בעל הנס. אישית אני אוהבת יותר את דגל הקורו, הדגל המשני-האלטרנטיבי שעיצב לניו זילנד ב-1983 ואומץ על ידי הילידים המאורים (אולי זה לא חכמה כי ספירלה אפילו יותר מחרוט זו הצורה הפנימית שלי). ותודה.