אומרים כי אני, אינני אני
על כן אני נבהל
כי אם אני אינני
אני אז מי אני בכלל
(קונילמל)
*
"שפן" מאת גלעד סופר, הוא סיפורו של ארנב, שכולם – החל בקוסם השולף אותו מהכובע וכלה בילדים בפינת החי – קוראים לו שפן. מצוקת הזהות מטלטלת אותו עד למדבר שבו חי השפן המקורי. השניים מחליטים להתחלף, כך יזכה כל אחד מהם בחיים המתאימים לשמו. אבל גם זה לא מצליח: הארנב משתעמם במדבר והשפן מושפל כשהוא נשלף מן הכובע ונחשב לעכברוש. לפיכך הם חוזרים ומתחלפים במקומות, והארנב הנואש כותב את סיפורו והופך לשפן-סלב שכולם אומרים עליו, "אמא, הנה השפן, זה מהספר על השפן!" וכן הלאה.
*
ארבע הערות על הספר המצחיק והחכם הזה:
*
1. "זה קורה אפילו בספרים!"
"זה קורה אפילו בספרים!" [שקוראים לארנב שפן] מתלונן הארנב של שפן גלעד סופר. אפילו בספרים של עם עובד, הוצאת הבית שלו; למטה משמאל, איור מתוך "שפן" מאת גלעד סופר שמתכתב עם הלוגו של "ספריית שפן סופר", סדרת ספרי הילדים הנכחדת של עם עובד.
*
2. זמנים מודרניים
לפני כמעט שלושים שנה יצא הארנב שלא היה שפן (1986) מאת אבי כץ ושמואל בנשלום, סיפור מחורז על ארנב שמגיע לגן ומתקבל בלבביות כשפן. זה מרתיח אותו. הוא מנסה להסביר איך נראה שפן. כל פרט שהוא מציין מתאים לאחת החיות בגן, אבל השאר לא מסתדר: אוזני השפן קטנות כאוזני הנמר אבל הוא לא מנומר כמוהו אלא חום כמו הדוב, אבל לא גדול כמוהו, הוא קטן כמו העכבר, רק שזנבו קצר כשל הקיפוד אבל הוא לא דוקר, הוא רך כמו החתול… "הארנב כבר התרתח/ והנה נכנס אורח" (שפן) ו"עכשיו סוף סוף מובן/ מי ארנב ומי שפן." (במציאות אגב, זה לא קרה. למרות שחרוזיו של בנשלום מתגלגלים על לשוננו עד היום, הילדים שלי המשיכו לקרוא לארנבים שפנים כאילו כלום.)
זה לא גורע מהמקוריות של סופר, להפך. זה הזכיר לי את המעשה בזמנים מודרניים של צ'רלי צ'פלין. בעצם זה לא "מעשה" אלא השערה, לא מצאתי לה סימוכין כתובים (רק כמות גורפת של ראיות חזותיות ואחרות), אבל אני מוכנה להתערב שאני יודעת איך "זמנים מודרניים" בא לעולם.
זה התחיל ממטרופוליס (1927) סרטו האקספרסיוניסטי היפהפה של פריץ לאנג. "מטרופוליס" מתרחש בעיר דיסטופית שמחולקת לשני מעמדות: פועלים ובעצם עבדים של מכונות ענק שחיים במשכנות עוני בעיר התחתונה, ואליטה שמתענגת על חיי עונג ותפנוקים בעיר העליונה.
אני משוכנעת שצ'פלין ראה את "מטרופוליס", הוקסם וגם עיקם את אפו על הדרמטיות האפלה (כמנהג עדות האקספרסיוניסטיים) ועל הריאקציוניות הפוליטית (ה"הפי-אנד" מאשר את המבנה המעמדי, רק באופן חומל יותר), ובעיקר, ראה איך בשינויים קלים יחסית, אותם מרכיבים בדיוק יהפכו לקומיים ורדיקליים.
וכך או אחרת, בית החרושת של "זמנים מודרניים" (1936) הוא אותה אדרת בשינוי גברת, מחווה קומית-מרקסיסטית לבית החרושת של "מטרופוליס". זו אותה סביבה משעבדת הנשלטת על ידי שעונים ומכונות טורפות. כבר שנים אני חושבת לכתוב פוסט השוואתי וקצת נרתעת מהר הדוגמאות שצריך למיין. הנה שלוש דוגמאות על רגל אחת מתמונות שגיגלתי (לא הטובות מכולן ועדיין מבהירות את הנקודה).
ובחזרה לארנבים ולשפנים – יכול להיות שגלעד סופר כלל לא הכיר את ספרם של כץ ובנשלום, ויכול להיות שדווקא הכיר ואמר לעצמו, אבל זה בכלל לא כך! וכך או אחרת, נקודת המוצא המשותפת רק מבליטה את ההבדל.
"הארנב שלא היה שפן" הוא ספר ילדים מסורתי שמתגלגל מחיה לחיה עד להפי-אנד המצופה, בעוד "שפן" של גלעד סופר מזכיר יותר את הסיפור היהודי על האיש שהתלונן על גורלו לפני בורא עולם, וקיבל הזדמנות להחליף את צרור הצרות שלו בצרור של מישהו אחר, ואחרי שבדק את הצרורות של כולם, החליט להישאר עם הפֶּעקָאלֶ'ה (צרור) שלו.
"שפן" של גלעד סופר הוא קומדיה קשת-יום: כל הנפשות, כולל המנחה של קבוצת התמיכה (שבה משתתפים, טיגריס שכולם קוראים לו נמר, אווז שכולם קוראים לו ברווז, יעל שיש לו שם של בת, וכן הלאה) וכולל הארנב עצמו – הן בורות, מפוצלות, סובלות ואטומות לסבל זולתן. וגם הניסיון לתקן את השיבוש, כלומר להחזיר כל אחד למרחב "הנכון" שלו – נכשל.
הספר מממש את משפט הסיום הנפלא של עגנון בשלוש אחיות (איכשהו, לאן שאני לא הולכת אני מגיעה למשפט הזה בסוף): "הוי, אילו רקקה שנייה דם והשלישית היתה בוכה, יכולים היינו לכבס את הכתונת בדמעותיה ולא היה הגביר בא לידי כעס. אבל אין הכל עשוי יפה בעתו. ואפילו הכל היה עשוי יפה בעתו, כלומר אילו היתה זו בוכה אחר שזו רקקה דם, עדיין אין כאן משום נחמה גמורה."
התסכול של לא-פה-ולא-שם מבוטא נפלא בטיפוגרפיה הכותבת-מוחקת של שם הספר, איך לעזאזל מבטאים את זה בקול? (היתה לי אותה בעיה עם החילזון של מכתבים לליאורה). ובכלל, אני זוכרת כמה רציתי שהחיים ייכתבו על דפים חלקים בלי מחיקות וקשקושים וכתמים ואוזני חמור, אבל הם הרבה יותר דומים לשפן הזה.
*
3. ועוד פעם זמנים מודרניים
מרוב צחוק (גם בן ה14 וגם האיש התגלגלו) לא מרגישים את העצב. הוא נחשף רק ברנטגן. יונית חברתי מהתיכון בכתה לאורך כל "זמנים מודרניים" של צ'פלין. כך גיליתי שמצחיק ועצוב הם לא יקומים נפרדים, הם ניזונים מאותו עורק.
ונזכרתי גם בהתקף אסטמה שחטפה אחת המשתתפות בסדנת תיאטרון קומי לפני שנים. בזמן שהמתינו לאמבולנס סירבה המנחה (מישהי מקבוצת התיאטרון הירושלמי, אולי ורדה בן חור) להפסיק את הסדנא, בטענה שזו סיטואציה קומית מושלמת.
*
4. ואיך אפשר להתאפק (או מתנה לגלעד סופר, שאותו אני לא מכירה)
"לקרוא לה שפן, או גדי, או פשוש, כמה זה מתוק וחם," כתב פנחס שדה על יעל אהובתו. וקצת אחר כך כתב לה-עצמה:
שפן, קבלתי אותך במתנה בנייר אריזה פשוט, וכלאחר יד פתחתי לאיטי את האריזה, ומצאתי בפנים שפן פלא, שעיניו זהב, זנבו דבש ולבו יהלום. אינני יכול לחשוב על המתנה הזאת מבלי שדמעות תודה תעלינה בעיני. שפן, אני נושק עכשיו את כפות רגלייך ואת אצבעותייך המצחיקות…
(מתוך היומנים של פנחס שדה, בעריכת אילת נגב ויהודה קורן)
*
ולבתי חרושת יש גם קסם משלהם
על בית חרושת לשירים של קובי מידן ודויד פולונסקי
*
ולדעתי, למרות הפורמט והפונט האופייניים לספרי פעוטות, זה בכלל לא ספר ילדים מובהק… עוד פרטים כאן
http://marmelada.xnet.co.il/57153/%D7%9E%D7%99-%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%95%D7%9E%D7%94-%D7%A9%D7%9E%D7%99/
מרית קרובתי, אתעלם מקונילמל שהיה אחד הטראומות השורשיות של ילדותי, ואעבור ישר ללב העניין: האם השאלה האמיתית היא זכותו של ארנב שיכירו בו כארנב ולא כשפן? (אי הבנה טריוויאלית). לי נראה הרבה יותר מעניין לעסוק בשפן, שפן-אמיתי מבטן ומלידה, ובזכותו הטבעית שלא יכירו בו יותר כשפן. , פשוט כי ככה הוא רוצה שיהיה (אי הבנה פחות טריוויאלית).
עטרה, כתבת יפה (אם כי, במחשבה נוספת, קצת מציקה לי, כמו אבן בנעל, התכלית החינוכית שהגדרת, "להעלות מודעות". לא היית כותבת ככה על ספר למבוגרים, היית כותבת על העין החדה של הסופר המתבונן וכו'. העלאת מודעות היא אחת מתופעות הלוואי של ספרות משמעותית, אבל כתכלית היא קצת מצמצמת). באשר לגיל – לא ניסיתי את "שפן" על קטנטנים, אבל שאלת ה"מובהק לילדים" ואפילו ה"כן או לא לילדים?" מבעבעת אצלי מחדש לאחרונה. המשך יבוא.
שועיקי, אם קונילמל היה טראומה חכה שתקרא את "אמפיטריון" של פון קלייסט (וממש כדאי, זה מחזה פולח לב ועמוק). ובאשר ללב העניין, אני לא חושבת שהצלחתי לעקוב אחרי הפיתול. אולי בבוקר כשאהיה צלולה
אעזוב את קונילמל וגם את אמפיטריון, בדיוק קראתי אמש את גרוסמן החדש, שהפגיש אותי מחדש עם כמה חוויות תשתית שכבר חשבתי שהפקרתי. אבל לפחות הקריאה הבהירה לי כמה טוב שלא המשכתי עם הסטנדאפ, כשהייתי עול ימים.
מילא שפן,
אבל יש כאלו שקוראים לשושן צחור חבצלת…
🙂
אהבתי את האסוציאציות, ובסופו של דבר נשארתי עם הרעיון הזה של "שפת כתב יד", שאכן מדגדג את הדמיון.
שועיקי, חשבתי שאתה לא אוהב את גרוסמן… זה הסטנד אפ שגרם?
אנונימי, נכון, גם הצמחים סובלים 🙂
עדה, מדגדג מאד, ולי בכלל יש משהו עם חלזונות http://wp.me/pSKif-kd4
גם בגלל הספירלה, הצורה האהובה עלי ביותר (ביחד עם חרוט).
איכשהו אני תמיד נתקלת בהם. הנה עוד אחד.
מרית, לגרוסמן אין מוסיקה, אבל הוא רעיונאי-חזותי גדול ומספר סיפורים מעניין. מכל הגווארדיה הותיקה שיש מי שטורח לקרוא כל ספר חדש שלה (הם יוצאים בדרך-כלל לפני החגים ראש השנה או פסח, או אם אין ברירה אחרת לפני שבוע הספר) הוא המעניין יותר, מה שלא אומר שקראתי את על ספריו (עדיין רחוק מכך). המופיע שם הוא סוג של אהרונינג 44 שנים אחרי, שיצא פתאום מהפשרה עמוקה. זה ספר שמאחורי כל השעשועים והצעצועים עוסק בגיהנם של הילדוּת, ובאופן הבלתי-אפשרי שבו שוכני הגיהנם מצליחים לשמר צורת אדם ועל המחיר שהם משלמים על כך שבחרו להישאר. יש לי כמה בעיות שם, במיוחד קטעים שבהם גרוסמן מגביר ומגביר את הווליום. לו רק היה מוסר את זה יותר מינורי, זה היה הרבה-הרבה יותר.
בהחלט מהטובים שקראתי בחודשים האחרונים.
מרית יקרה, איזה יופי שהבאת! מתה על שפנים. היה לי שפן, כן שפן, בגיל ינקות (אפילו שלא ינקתי וכו') והענישה שנעשתה לי איתו הייתה מאד לא לפעוטות. ולמרות המשכתי לאהוב שפנים כל החיים, בדיוק כמו זה המצוייר (לא, לא ארנב) והיה לי שפן לפני שנתיים שלוש, אמיתי, עד שהוא נעשה גדול יותר מהחצר שלי. העניין זה של "כן לפעוטות, לא לפעוטות" גם אצלי מרגיש כמו אבן בנעל. נו באמת
(והחילזון שהעלית עבור עדה כל כך חמוד ומתאים לה..)
ויצא עכשיו גם הספר "ארנב הקטיפה" של מרג'רי ויליאמס בהוצאת טל מאי. אספתי אותו אלי בשקיקה כמו ענייני שפנים אחרים שאני אוספת, אבל אני לא סגורה על הכרומו חלק הזה, גם במובן הנייר שעליו מודפסים הציורים וגם במובנים אחרים. ובכלל הייתי קוראת לו שפן קטיפה:)
שועיקי, מסכימה על הרעיונאי, אני חושבת שהוא מיצגן סמוי, שבח עליון. והגיהנום (וגם הגן עדן) של הילדות, זה נושא יסוד אצלו, לא סתם האגדה המכוננת שלו היא "הענק האנוכי" של אוסקר ויילד (בעברית, "גנו של הענק"). אקח את ההמלצה לתשומת לבי. ספרים כה מפתים יצאו לאחרונה. יש תור 🙂
איריסיה, הו הזכרת לי שגם לי יש מעשה (פחות אבל נורא) בשפן, שתחילתו בעמקי ילדותי וסופו בבגרותי ויום אחד עוד אכתוב אותו.
ובאשר לגיל, זה תמיד הפריע לי מצד הילדה הנעלבת, של "הם לא יחליטו עלי", אבל בזמן האחרון זה מתנסח לי בצורה אחרת, מזווית אחרת. אני פשוט מחכה עד אחרי כנס הפנקס, ואחרי שאפרסם את טרילוגיית הארנבת שלי (ובמקרה של תום זיידמן פרויד זאת לגמרי ארנבת, הצורה הנקבית חשובה). איכשהו העולם נראה לי עכשיו כאחו אינסופי 🙂 .
אני ממש מצטערת שעם עובד בטלו את "ספריית שפן סופר" בשם התקינות, זה היה כל כך סוגסטיבי. זה כמו סוגיית הוורדים/שושנים. נילי מירסקי אמרה לי פעם שהיא מתרגמת שושנים, ושיקפצו לה. גם "שפן הקטיפה" זה מקסים בגלל המצלול השופע והקטיפתי. דווקא באיורי הספר יש משהו מאד מעניין. הצעצועים נראים הרבה יותר אמיתיים וממשיים מבני האדם שהם קצת דהויים ומצויירים. זה לגמרי הפוך מ"המסר", ופותח מרחב סודי.
נכון, הציורים של הצעצועים נפלאים. הסוס גם כל כך נוגע, והציור הזה בעמ' 36 של השפן עם השמיכה על הראש! אבל האומנת… אפילו הפרחים נהדרים. ובכל זאת הייתי רוצה לראות את הספר בהדפסה המקורית. המגע של הדף הישראלי כל כך מפריע לי.. ונכון, יש הבדל ענקי בין ארנב לארנבת. ארנב זה כל כך זואולוגי:) ארנבת זה משהו מעופף. ונכון.. השושנים. אצלי בספר לא נכנעתי. כי השושנים הם שושנים הם שוש….
כן, "מיצגן סמוי" בהחלט. במיוחד בספר הזה. שאגב, הבדיחות בו הן החלק החלש. לבד מבדיחה על מקרר סגור, שלפחות לי, בהקשר, הזכירה נשכחות. אני כותב עכשיו שני מאמרים אחד בפילוסופיה אחד באמנות– אז אני מנסה להגביל את הקריאות הבלתי רלבנטיות שלי.
איריסיה, נכון, אפילו בויס הסביר לארנבת מתה ולא לארנב. (אם כי, אני עדיין זוכרת את הארנב מ"אי הילדים" שישב על הדשא הרך ונאנח, הוא היה כל כך עצוב/ כי זנבו היה רטוב./ אוף, אוף, כל כך חשוב/ מדוע זה זנבי רטוב? 🙂 )
שועיקי, נשמע שאתה מבלה יפה 🙂
שתי הערות, לא לגמרי קשורות:
1. "שפן הסופר" מהוצאת הספרים נקרא כמובן על שמו של שפן, הסופר המקראי של יאשיהו המלך. בדרך כלל כאשר התנ"ך נותן לאנשים שם סמלי (בפרט שם של חיה), זה אומר עליהם משהו. נדמה לי שלומר על סופר שהוא "שפן" אומר עליו משהו לא כל כך נחמד, אבל אין לי מושג מה. אולי לאורנה יהיה רעיון.
2. הכותרת המחוקה של הספר נראית לי כמו חתימה (ואת חובבת חתימות למיטב זכרוני). אילו הייתי גרפולוג, הייתי אומר שהשפן הזה שונא את עצמו. אני לא יודע עד כמה נכון לתת לילד ספר עם חתימה כזאת, כי למרות שבפנים יש לכאורה פתרון – הכריכה תמיד מציגה (ומנציחה) את השנאה העצמית הזאת.
אם אתם מעוניינים ברעיונות על שמו של אַרְפַּכְשַׁד, סבו של עֵבֶר, וכן על השושלת, שֶׁלַח, יָקְטָן, פֶּלֶג, רְעוּ, שְׂרוּג, נחור ותרח, אז יש לי כבר מן המוכן.
סמיילי.
אבל על שפן ושושלתו, וזה התחיל לדגדג לי, ייקח לי קצת זמן,,,
כן, מקווה, ממה שאני כותב על אמנות אני מקווה שתיהני, ממה שאני כותב על פילוסופיה אני יודע (כבר מראש) שאת לא. לא בגלל הפילוסופיה, אלא בגלל הפילוסוף.
שפן הו-בי-די-בם-בם-בו! (-:
רוני, כמובן שהוא נקרא על שם הסופר המקראי, בעל השם השובה לב בעברית עכשווית, שדי לומר אותו כדי לראות דמות בספר ילדים. שפן סופר לא מספיק מוכר כדי שמשהו יאפיל על זה (אף כי אשמח מאד לשמוע את דעתה של ארנה). יש כמה שמות נפלאים כאלה בתנ"ך, דווקא של דמויות משנה (למשל דואג האדומי שדגדג את לשונו של נתן זך).
ואני באמת חובבת חתימות גדולה – למעשה אני שוקלת לכתוב פוסט המשך לפוסט החתימות ההוא – וזה באמת נראה כמו חתימה עם מנגנון השמדה עצמית, אף שהארנב לא שונא את עצמו אלא את הדימוי שלו, וילד ששונא את הדימוי שלו ישמח לדעת שהוא לא היחיד.
ובגדול, תמיד היתה לי בטן מלאה על הצנזורות של המבוגרים, כל סוגי הצנזורות, גם של תוכן וגם של גיל וגם של טעם (כזכור http://wp.me/pSKif-j5z ) ובזמן האחרון הפצע הזה שוב מדמם ועוד אכתוב עליו, אבל קודם תום זיידמן פרויד!
שועיקי 🙂
שלום מרית,
נהניתי מאוד לקרוא את הרשימה (ובאותה הזדמנות גם את זו על "החופשה"). שמחתי גם לגלות את הציטוט מקונילמל בראשיתה – אותו ציטוט בדיוק הופיע בסקיצות הראשונות של הספר: https://drive.google.com/file/d/0B6AXJfKdZXAJWk9Fb3dGVWFQQW8/view?usp=sharing
הוא הושמט בגלל החשש שלא יזהו את המקור, אבל אני שמח לראות שלמרות זאת הוא מהדהד כאן. אגב, לא הכרתי את הספר "הארנב שלא היה שפן" כשכתבתי את הספר (אם כי אני שמח שהדבר הוביל להתייחסות המרתקת למעשה בזמנים מודרניים).
תודה רבה, גלעד
גלעד, ברוך הבא, ותודה! שמחה מאד שנהנית (ויוחזר קונילמל!), ואם חזרת במקרה, מה פשר התרבוש המוזר הנחשי של השפן? (שמזכיר גם את המשהו שעשו לחולד הקטן על הראש)
ארנה (חזרתי לסורי, אורנה), מכירה את השיר של אלתרמן, על שמות כבירים של אישים אבירים?
בעיר אֵלוֹן בצעֲננִּים,/ החולשת על מלוא חצי פלך,/ טיילו עם שקיעה, נשואי פנים,/ יִשְׁבָּק,/ שׁוּשָׁק,/ שׁוּתֶלַח.// היה ישׁבק/ איש דק.// עבה כשק/ היה שושק.// ושותלח/ שטוח כרקיק במלח.// הלכו לאטם ובירכו באיחול/ כל מוֹדע, אף עלצו בראותם/ את רוכלי הסדקית חַטּוּשׁ וחוּל/ ואת הבשם בַּעֲנָה-זֵתָם. /ואת הגלב יָקְדְעָם בן אָטֵר/ ואת הצורפים אֲחַרְאֵל-בן-הָרֻם/ ונְפוּשְׁסִים שאת שמם לא יקשה לבטא/ אם אין השעה שעת דחק וחירום.// פה ושם השתעו בשיחה ובייחוד/ האריכו בכך בשולי הכיכר/ עם מוזגי השיכר אֲחִיחֻד ואֲחִילוּד אשר שם מלצרם בַּקְבַּקַר.
טוב, התעייפתי. זה שיר ארוך, אז אני רק מעתיקה את שאר השמות הנפלאים. לטענת אלתרמן כולם מופיעים בתנ"ך בלי סיפור (מה שעושה אותם לטעמי עוד יותר סוגסטיביים, כי סיפור תמיד מנרמל ומקרקע את השם וגונב לו את ההצגה). שְׁתַר-בּוֹזְנַי, פִּלְדָּשׁ, סַלּוּא מחֹר-הגִּדְגָּד, הוֹהָם בן הוֹמָם בן הימָם, חַדְרָךְ, יְרַמוֹת, מְשַיזַבְאַל, כדָרְלָעֹמֶר, אֶלְיַחְבָּא משַּׁעלבּים ופִסְפָּא מקְּדַמוֹת, אִבְצָן, אֻזַּן שֶאֳרָה, סַלּוּא, אֶשְׁתְמֹע, שֻפִּים, מְרַמוֹת, אַחְרַח מאבן הזוחלת.
רק תחשבי על זה, לגור באבן הזוחלת… מחכה לשפן סופר.
גם פה אני רואה שני זרמים סותרים. מצד אחד את לא מעוניינת בסיפור כי הוא יפריע לך להמריא על כנפי הדמיון, מצד שני את מחכה להסברים שהם בהכרח מנרמלים על שפן הסופר… (אורנה=נורמה?הוספתי וו רק לצורך ההקבלה אבל את יכולה בהחלט להישאר בסורך…)
את השיר של אלתרמן לא הכרתי כלל אבל קראתי אותו במלואו בגוגל וגם אצלו הבחנתי בדואליות. למספר שמות הוא מספק בעצמו הסברים, ישבק איש דק, שושק עבה כשק, שותלח שטוח כרקיק במלח, ואת הרוב הוא רק מאזכר כפי שהוא בתנ"ך…
אורנה, עוד לא הבנת שמה שאני אוהבת יותר מכל זה שיש כמה אפשרויות? ואם הן סותרות זה אפילו יותר טוב, כי ברווחים יש לי מקום. כשהכל מתאים גם את צריכה להתאים את עצמך, ו"זה המוות" כמו שהמורה שלי לבלט היה אומר על תנועות מסוימות.
שפן סופר כבר קבל נוכחות בלי סיפור, כך שהסיפור יהיה ערוץ מקביל ולא מספח.
אבן הזוחלת משום שמים היו זוחלים לה, מים שהם גלגולם של ים ארס התנינים והנחשים הקמאי… (יש המזהים אותה עם עֵין הַתַּנִּין, נחמיה ב:יג). מתחת לאבן מגיחים במפתיע זוחלים מאיימים ונחשים מתפתלים ואלה האחרונים מרכיבים גם את הטורבנים הרג'יסטניים כשיער גורגונות (ההערה האחרונה נובעת מאסוציאציה אישית בלבד).
התרבוש – האמת שזה הופיע ככה על הדף כבר בסקיצה הראשונה, ובלי רציונל של ממש. בניסיון לנמק בדיעבד, אני חושב שרציתי שהשפן הנכון יהיה מעין גרסה מדברית-סטלנית של הזחל של אליס (עד שלב די מתקדם היה לו חוץ מהכובע גם ג'וינט שמנמן), והיה נדמה לי שהכובע הזה הוא פריט נפוץ בעדות הבומבלה (אם כי מאז לא נתקלתי אף לא בדוגמה אחת כזאת).
אה 🙂
באמת יש כזה טורבן, רג'סטני
הטורבן הרג'סטני דורש המון התעסקות – חשבתי יותר על המופעים המקומיים של כיסוי הראש הזה, משהו בסגנון הזה:
אבל אני משער שאם היינו מצליחים להשחיל יד פנימה היינו מגלים גם שם תווית made in india.
🙂
מה שמעניין (אותי לפחות, שהכי מתעניינת בגלישות והכלאות וקיצורי דרך של התודעה) שחשבת על הזחל של אליס בגלל אישיותו הסטלנית, אבל ויזואלית – חמוקי התרבוש-טורבן ממש מתחרזים עם חמוקי הגוף שצייר לו דיסני, בייחוד בפלג התחתון.
🙂
שככה יהיה לי טוב..
אורנה, ירדתי לפה כי התבלבלתי מהשרשורים.
בשבילי העוצמה של "אבן הזוחלת" נובעת מהעמימות הדקדוקית. זאת לא "אבן זוחלת" ולא "האבן הזוחלת", זאת האבן של איזה זוחלת נעלמה, שיש לה אבן (איזה? בשביל מה?). המידע החסר עושה את זה הרבה יותר קמאי וסוגסטיבי. (והכול מתחבר, לא רק לטורבנים אלא גם לזחל שלמעלה).
ריבוי האפשרויות הוא אכן דבר מפליא ומשכר!!!
ואני כל כך שמחה שמודיאנו קיבל את הנובל…