לפני כשלושה שבועות קבלתי מייל ממירי שחם: האם כתבתי פעם על נוהל עתיק יומין שבו מוסיפים דם בתולה ליציקת פעמון כדי למנוע ממנו להיסדק בזמן שהוא מתקרר, האם אני מכירה נוהל כזה?
לא, לא כתבתי אבל זה נשמע לי מוכר, אולי רוסי. כתבתי לאתי בן זקן (זאת שרקדה את "קפה מילר" בזמן ששרה את האריה של פרסל), האם היא מכירה מנהג כזה, והיא ענתה: "לא, אבל הוספת 'רכיב אנושי' לחיזוק מבנה ידועה גם באופנים אחרים. ראי 'אגדת מבצר סוראם' שזכתה לעיבוד קולנועי אצל מיודענו היקר, ושם קבורת עלם חי מחזקת סוף סוף את חומות המבצר, שעד אז חזר ונפל…"
"מיודענו היקר" הוא במאי הקולנועי הארמני-גרוזיני סרגיי פאראג'אנוב. אולי בגלל זה זה נשמע לי רוסי.
מירי היתה מרוצה מהתפנית: "או, יופי. כלומר מחריד, אבל ה'יופי' התייחס לעובדה שמקריבים גם בחורים צעירים ולא רק בחורות. זה באמת לא הגיוני לבחור אישה לחיזוק יסודות של מבצר (שחוזר ונופל. אימפוטנציה). הגוף הנשי עם אגן ירכיים מודגש מזכיר בצורתו פעמון. אולי משם הגיע הרעיון מלכתחילה."
למעלה: אם כבר, אז טעימה מפאראג'אנוב. לא "אגדת מבצר סוראם" אלא ההתחלה של "צבע הרימון" סרטו האהוב עלי ביותר. כמו רוב סרטוני פאראג'אנוב ביוטיוב, הודבקה לו מוסיקה חדשה. מעצבן אבל כמעט בלתי נמנע בגלל רצף הדימויים המרהיב והלעתים מצחיק שהופך כל סרט של פאראג'נוב למעין וידאו קליפ עילאי.
בינתיים נזכרתי בידידתי עמליה עפרת שמכירה כל סמל ומיתוס מתחת לשמש. התקשרתי אליה והיא תיכף ענתה שמדובר בסיפור סיני על יוצק פעמונים שהפעמון שלו נסדק כמה פעמים, עד שבתו קופצת ליורה הרותחת כדי להציל את כבודו. עמליה חזרה והטעימה ששום דבר לא נכפה על הנערה. ההקרבה היתה מיוזמתה שלה. הבטחתי לצטט אותה, לא שזה ישכנע מישהו. ומירי אמנם צלפה:
"'להציל את כבודו' 'כבוד המשפחה' – הקישור החולני בין כבוד לבין הצלחת השמירה על נכס הבתולין: בעזרת קרום הבתולין השלם שלה היא מאחה את הסדקים בפעמון, סדקים שמרמזים בפרהסיה על אי-שלמות, על פגיעה מוקדמת אפשרית בכבוד." (מה לעשות, צודקת.)
למחרת צלצל הטלפון: עמליה מצאה את הסיפור והוא בדרך אלי, ועד שיגיע היא מעדכנת אותי בפרט נוסף: כשהנערה קופצת ליורה מנסים לעצור בעדה ותופסים ברגלה, וכמו סינדרלה בשעתה, היא מאבדת את נעלה. ואחר כך, בצלצול הזך של הפעמון המושלם מהדהדת הקריאה "נעלי, נעלי…"
זו היתה נקודת האל-חזור של הפוסט.
"הפעמון הגדול", כך נקראת האגדה שמחברה לא נודע. היא מופיעה בקובץ "הקנקן והגביע, הגיגים מחוכמת סין" שבחר ותרגם יחיאל כרמון. הספר יצא ב1957, ונדפס מחדש בשנת 2000 לרגל מאה שנה להולדת המתרגם.
וקודם כל תקציר: זה היה בתקופה שבה הועברה עיר הבירה מ"ננקינג" ל"פקינג" (כך קראו להן אז, כשהספר תורגם). שני מגדלים אדירים הוקמו בשער העיר: מגדל התוף ומגדל הפעמון. במגדל התוף הוצב תוף ענקי ועכשיו צריך להכין גם פעמון. המשימה מוטלת על קואן יו, מנדרין מדרג שני. ההכנות אורכות חודשים והיציקה נחגגת בנגנים ובתהלוכות, אבל כשמסירים את התבניות מתגלה פעמון מחורר. כל העסק חוזר על עצמו גם בפעם השנייה, והקיסר הזועם מאיים להתיז את ראשו של האומן אם ישוב וייכשל בפעם השלישית והאחרונה. בתו המודאגת בת השש עשרה פונה לחוזה בכוכבים והוא מנבא שהיציקה תיכשל גם הפעם, אלא אם כן יימסך בה דמה של נערה צעירה. וכשמגיע היום היא מזנקת ונבלעת ביורה הרותחת, כל כולה חוץ מהנעל הנותרת בידי המשרת שניסה לעצור בעדה. הפעמון שלם ומושלם הפעם, אך לצלצולו הזך מתלווה נהי חרישי, קול בכיה של אישה: "נעלי, נעלי…"
עד כאן השלד. הפרטים מחזקים את כל מה שעלה עד כה, כלומר את הגוון המגדרי והמיני של הסיפור:
שני מגדלים ניצבים בשער הסיפור: מגדל התוף הגברי, בעל הקול הנמוך והרועם והמקל דמוי הפאלוס להקשה, ומגדל הפעמון הנשי, בעל הקול הגבוה, דמוי האגן, כמו שמירי אמרה (אני חשבתי על חצאית פעמון). המנדרין שקיבל את העבודה "נודע כאומן מופלג ביציקת כלי זין משובחים", וכששוברים את התבניות בפעם הראשונה "והנה כל גופו של הפעמון נקוב נקבים נקבים" (נקבים זה עוד יותר מפורש מסדקים). תיאורה של הנערה בת השש-עשרה מפורט וספוג אירוטיות "שפתיים פתוחות קמעא, אדמדמות ורוויות עסיס כשני דובדבנים…" וכן הלאה. וכמובן: "אחרי שהוצנה המתכת ונתגלה הפעמון, מצאוהו מושלם כהלכתו ונוצץ בטהרתו … דמה של הבתולה נמסך בתוך איבריו והיה למזיגה גמורה ומושלמת" (ההדגשות שלי).
וכדי לדבר על סינדרלה הטרגית והמקולקלת, כדאי להתחיל במקורית: נדמה לי שסוד הרגליים הקטנטנות של סינדרלה כמעט מובן מאליו היום; לאידאל ה"יופי" כביכול, יש אג'נדה סמלית: הכלה אינה אמורה ללכת על רגליה שלה ובדרכה, אלא להינשא על ידי הנסיך-הגבר למחוז חפצו. ובעברית אף קיימת זיקה לשונית בין "נישואין" ל"נשיאה", בין "לשאת אישה" ו"לשאת משהו" ממקום למקום. נשים אינם נושאות גברים. הן נישאות להם, כלומר על ידיהם. פעם, באחד מהגליונות הנושנים של כתב העת הפמיניסטי "נוגה", קראתי מאמר שצידד באחיות הרעות, כי גם לבחורות עם רגליים גדולות (כלומר כאלה שעומדות על דעתן) מגיע להתחתן עם נסיך…
אחת הגרסאות הקדומות של סינדרלה היא מעשייה סינית מהמאה התשיעית, כשש מאות שנה לפני התקופה שלה מיוחס סיפור הפעמון. אבל בצד הסמליות המשותפת לכל הנעליים הקטנות – נוסף בתרבות הסינית טוויסט נוסף. אי אפשר להזכיר את הרגליים הקטנות מבלי לחשוב על קשירת כפות רגליהן של ילדות צעירות (כבנות 6) על מנת למנוע את צמיחתן. המנהג שהיה נפוץ מהמאה העשירית בערך לפי העדויות, ועד תחילת המאה העשרים, נועד לשמר את זעירותן של רגלי הילדות. כפות רגליים אידאליות בגודל 7 ס"מ כונו רגלי לוטוס מוזהב, בעוד שרגלים עד 15 ס"מ היו רק רגלי לוטוס מוכסף. הפיוט הזה מכבס את שבירת עצמות כף הרגל, ניוונה ושיתוקה.
מנהג זה משמש כדוגמה בקרב סוציולוגים ואנתרופולוגים לנכות כמושא למשיכה מינית. הסינים ראו ברגליים הקשורות אובייקט מיני – וזאת מאחר שהרגליים תמיד הוסתרו בנעליים מעוטרות … אלמנט ארוטי נוסף הייתה צורת ההליכה של הנשים שנגרמה בשל קשירת הרגליים." (מתוך ויקיפדיה).
וכאן מצוטט בעל עסק שעדיין מייצר נעליים לקשורות הרגליים האחרונות: "משונה לחשוב שזה היה פעם משהו ארוטי. בשבילנו, ריח הבשר המרקיב בלתי נסבל, אבל בזמנו, גברים כתבו שירים על הניחוח העשיר".
המנהג נולד על פי אחת ההשערות, כאמצעי נגד בריחת פילגשים. וכיוון שאישה שרגליה נקשרו לא יכלה לעבוד בבית וכמעט לא יכלה לזוז, הוא נפוץ בהתחלה רק בקרב המעמדות הגבוהים, אבל עם הזמן אומץ גם על ידי מעמדות נמוכים יותר (אין על אובייקטים מיניים).
אז למה בכתה קו איי, בתו של יוצק הפעמונים? האומנם גם בעולם הבא היא זקוקה לנעל כדי להגן על צניעותה או כדי לשמר את האירוטיות שלה (שני צדדים של אותו מטבע)?
לפני כעשר שנים, בפיגוע באוטובוס הילדים בכפר דרום, התמוגג עד ראייה חובש כיפה מצניעותה של אחת הפצועות, ילדה בת שבע או שמונה, שרגליה נחשפו והיא עשתה מאמצים לכסותן. היה משהו כל כך מקומם ופורנוגרפי בפרט הזה שאליו נתפס האיש מכל הכאוס הזה של הפיגוע.
רק התחלתי, אני יודעת, זה פשוט יוצא ארוך לאין שיעור. ההמשך בפעם הבאה: התאבדה או נרצחה
*
סיפורים יכולים להציל – הספר החדש שלי על אגדות ועל אמנות, יצא סוף סוף לאור!
*
עדכון בעקבות התגובות: נאוה סמל כתבה מחזה על פי הסיפור הזה, בשם ילדת הפעמון. תיאטרון המדיטק בחולון מעלה אותו. מעניין איך כולם מתמודדים עם הסיפור.
קראתי את הסיפור כילד לפני 40 שנה ויותר
שאול
מאד העציב אותי לקרוא את הפוסט המרתק כתמיד הזה. יושבת, מתעצבת ופושטת את אצבעות כפות הרגליים לרווחה.
היה ברור מהתקציר בעמוד הראשי שהשילוב שלך ושל מירי יניב חומר נפיץ, ואכן, הפוסט מתפוצץ על הקוראת מרוב שפע, עושר, עומק מחשבה וזוועות.
אחרי שקראתי כמה וכמה ספרים סיניים על רגלי הלוטוס (התעניינות פורנוגרפית בפני עצמה) כולל תיאורים פלסטיים של אופן הביצוע, הריחות והנכות הנגזרת, נדמה לי שמוטב לנערה להישלק ביורה הרותחת מאשר לעבור את התהליך הזה.
אני עוד אמשיך לחשוב על החי-צומח-דומם פה, איך הדומם אינו יכול להתקיים בלי פיסת חיים. זו תפיסה כל כך קלאסית של בני האדם, שתמיד מציבים את עצמם במרכז, בעוד האבן – אין לה צורך להיות חלק מאיתנו. היא שלמה לגמרי, ונדמה שגם בטוחה בעצמה.
תודה. מחכה בקוצר רוח להמשך.
ואשר לסיבה לבכיה של קו איי שמפיק הפעמון, אולי הוא מצלצל את התחינה לחופש תנועה, חופש המסומל בנעל. לפחות הקול הולך
מקור שאני מכיר מילדות לסיפור הפעמון נמצא בספר "ילקוט הקסמים" – מקראה מופלאה לסיפורים מכל העולם בעריכתו ובתרגומו של רפאל אליעז. ומראה מקום נוסף לסיפור האחרון (הילדה ששמרה על צניעותה) יש בסיפורו של י.ל. פרץ "שלוש מתנות" : http://benyehuda.org/perets/matanot.html
כמו שאתן יודעות בתולות היה קשה להשיג כבר אז, אבל אחד הסרטים היפים בתולדות הקולנוע דווקא נשאר:
איזה יופי! קוסמת את, תודה.
(וזה לא שאני חושבת פתאום על שאלות מהסוג הזה. השאלה צצה בעקבות שיר שכתבה ידידה שלי, על אשה ופעמון
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=712955&blogcode=12059425 )
מזכירה בהקשר הזה את הטריפטיך הסיפורי של קלי לינק 'נעל ונישואים', מתוך הקובץ 'דברים מוזרים קורים', שניצב ללא ספק בחמישיה הפותחת של הסיפורים הקצרים האהובים עליי בכל הזמנים. זהו סיפור-תיקון, אבל לא תיקון צדקני כפי שנהוג לעיתים לבצע מרוב התלהבות. לטעימה, אעתיק רק את הפיסקה הפותחת:
"הוא מעולם לא מצא את הנערה, אבל הוא ממשיך לצאת ולחפש אחריה. לאשתו – האשה שהתחתן איתה – יש חיוך נהדר. אבל כפות הרגליים שלה גדולות מדי."
מחכה בשקיקה להמשך.
הנעל היא נרתיק נשי שאוצר את כף הרגל ומתווך אותה עם המרחב. אני חושבת על סינדרלה שהנעל התואמת שלה מבשרת את מציאת מקומה האידיאלי, המנוחה והנחלה. אולי הנעל החסרה מבטאת את האפשרות שהוחמצה למצוא מקום אפשרי מבחינה תרבותית לבטא את המיניות ואת הנשיות באופן מקובל, דרך הנישואין.
שלום מרית,
מאוד שמחתי כשמירי כתבה לי שתכתבי על הפעמון, והנה כתבת, איזה יופי! כתיבה מרתקת. אני מצפה להמשך בקוצר רוח.
לפעמים נדמה לי שכל המיתוסים והאגדות בעולם פשוט נמצאים שם בתוכנו, אפילו בלי שאנחנו יודעות עליהם, מודעות להם.
כשהזיכרון של אגדה מעין זו הבליח במוחה של מירי (כתגובה לשיר שלי שהנחתי בבלוג בישרא), יצאנו למסע החיפוש בעצמנו, ואכן חברה אחת שלי (חוקרת אמנות יפנית) העלתה מהזיכרון את הסיפור שהבאת, (עם פחות פרטים).
בנוסף, מצאתי ברשת אגדה יפנית בשם: "על מראה ועל פעמון" אולי יעניין אותך גם:
http://www.education.gov.il/tochniyot_limudim/etsem/sm_shirim.htm#sm9
(לא הולך לי פה עם לינקים… אפשר לגגל פשוט).
אגב, החברה כתבה לי כי נדמה לה שקראה מאוחר יותר שהסיפור (הסיני) משקף את מנהג קורבנות האדם בפולחן של האליטה הסינית בתקופת הברוזה.
ורד
שאול, גם אני מן הסתם 🙂
כרמית, תודה! גם על כפות הרגליים האחרות שהכנסת לפה 🙂
רוני, תודה! יפה ומעורר מחשבה מה שאמרת על החי-צומח-דומם, אבל נדמה לי שאני בילדותיותי, או באיזו לקות אחרת, עדיין מאמינה בחיים הנסתרים של הדוממים (כפי שיודע כל מי שקרא את ספרי "טבע דומם"). ואגב – ההזנה היא דו-כיוונית: החפצים ניזונים מאנשים כמו בסיפור הזה, אבל ההפך הוא אפילו יותר שכיח: על העיקרון הזה הלא מבוססת כל תורת שיקויים. כתבתי על זה קצת למשל כאן http://wp.me/pSKif-exY (ובמיוחד שמחה אותי התגובה הזאת)
דודו, רפאל אליעז זכור לטוב כמתרגמו המופלא והמתנגן של לורקה (ויסלחו לי רינה ליטווין, רמי סערי, עזה צבי וכל האחרים). אחפש את הספר.
ועל הזוועתון ההוא של פרץ כתבתי את הפוסט העתיק הזה
אורי, תודה, מסקרן מאד. הסרטון לא מסכים לעלות, אחפש אותו ביוטיוב.
מירי, תודה! דווקא הסיפור הזה של לינק הסתנן מזכרוני. אחזור אליו עכשיו לאור הרלוונטיות המחודשת (ולא הייתי מעידה בשבועה שאת לא חושבת פתאום על שאלות כאלה :))
כרמית, את כתמיד עדינה וחיובית ממני. לידך אני תמיד נראית לי כמו בעטנית במגפיים. כל הפוסט הבא בכל אופן, מוקדש לשאלת הנעל, אז אני סוכרת את פי בינתיים.
ורד(ק), תודה (גם על הגפרור שהצית). אני לא יודעת בקשר לאחרים, אבל הסיפורים האלה בטוח נמצאים בתוכי.
ולכולם – ממש כדאי הפאראג'אנוב, בייחוד למי שלא מכיר.
מעולם לא חשבתי שפוסט על סינים וכפות רגליים יכול להיות מעניין [או מזעזע]. זו פעם ראשונה אני שומע על קשורות הרגליים, וזו גם פעם ראשונה שאני מקדיש מחשבה ליופייה של כף הרגל הנשית. את דעתי בעניין אני אשמור עד קריאת החלק השני. מצפה בקוצר רוח.
עוד חוויה מתקנת – פאטיש הרגליים הנשיות של קוונטין טרנטינו
היי מרית, פוסט מרתק וניחוחי.
בעוד שרגל האישה נכבלת ומוצנעת הרגל הגברית רומסת וכובשת. בתנ"ך כתוב: "כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם" (דברים י"א, כד)
מסתבר שהישראלים שנכנסו לארץ ישראל בכיבושי יהושע לקחו את הפסוק באופן מילולי: בשנים 2008-1996 נתגלו ונחקרו חמישה מתחמים גדולים בבקעת הירדן, בנחל תרצה ובהר עיבל. שטחם נע בין 15 ל-6 דונם, הם מוקפים קיר מתחם נמוך ולכולם צורה של כף רגל (או סנדל) ענקית. כולם נמצאים על מישור, ולכן צורה מיוחדת זו אינה קשורה לטופוגרפיה, יש לה סימבוליקה ומאחוריה עומד רעיון או אידיאולוגיה.
המתחמים נתגלו במסגרת סקר הר מנשה: פרויקט ארכיאולוגי-היסטורי הסוקר ב-30 השנים האחרונות, בסקר ארכיאולוגי רגלי, את השומרון ובקעת הירדן. הסקר הוא מטעם אוניברסיטת חיפה, בראשו עומד פרופ' אדם זרטל ומשתתפים בו כ-15 סטודנטים ומתנדבים.
אורי, חזרתי מיוטיוב. אוף, חשבתי שמצאת סרט על פי הסיפור שנקרא אגב (נדמה לי ששכחתי לציין) הפעמון הגדול. אבל אנדריי רובלוב הנהדר, כמובן! זה היה הניחוש הראשון שלי למירי, זכרתי שהיה שם פעמון. תודה שהבאת אותו לכאן.
אדי, איזה קורא משמח אתה. מחכה בסקרנות לדעתך השמורה.
מירי, גדול. לגמרי מתקנת.
אין שום במאי (סטרייט לפחות, אלמודובר לא נחשב) שאוהב נשים כמו טרנטינו. הרגשתי את זה מיד, עוד ב"כלבי אשמורת" הגברי מקיר לקיר, הסרט הראשון שלו שראיתי.
דודו, תודה! מרתק!
זה מזכיר לי את המדרש ל: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך". מחשש פן הקוראים יבינו את ההבטחה באופן ליטרלי (ומצמצם) הבהיר מי שהבהיר שבאותו לילה אלוהים קיפל את ארץ ישראל והניח אותה למראשות יעקב…
לא שאני… אבל כמה מכל הנשים החסודות שכאן, שכל כך מתרעמות, ושבר ליבן נוכח הפגיעה הגופנית ברגלי עוללות, עולה השמימה בזעקה… אז מי מכן לא חתכה לילד שלה את הבולבול….
אח, כשמשליכים פוסט למים אין לדעת מה יעלה.
יפתח קוזיק, איש ים ושכן מרשימות http://iftachkozik.wordpress.com/
כתב לי בעקבות "פוסט הבתולות" האחרון שלי, שיודעי דבר בעולם היאכטות טוענים ש" אין להחליף שמו של כלי שייט, אלא אם השתינה בתולה בשיפולים"…
עוד חומר למחשבה. בסוף תצא מזה סדרה.
מרית קרובתי,
קצת באיחור לרגל שבעת הימים (לא ה-Seven Seas)… אני חושב שדיברנו על כך שכל הסיפור קצת מזכיר לי את העלתה של איפגניה בת אגממנון מלך מיקני כקרבן בטאוריס בכדי שהרוח תנשב וספינות האכאים יוכלו לצאת לדרכן לטרויה..
סיפור קצת שונה הוא סיפורהּ של בת-יפתח בס' שופטים; יפתח אמנם נודר כי מי שייצא ראשון מפתח ביתו, במידה שישוב מנצח, אותו הוא יעלה כקרבן; אבל, דומני כי יפתח ידע כי הנשים תצאנה ראשונות להלל את המנצח ולשיר לכבודו, כנהוג; מלבד זאת, אפשר שביתו של יפתח היתה עירה לנדרו וכדי לחזק מאגית את אפשרות הניצחון בקרב, יצאה במודע מייד אחריו בראש מקהלת הנשים בכדי לעלות לקרבן. הדבר, אני חושב, לא ממש משולל המציאות ואפשר כי המספר המקראי בחר להצניע עובדה זו, בדיוק כשם שאהרן אחי משה מתואר כאילו הוא משליך זהב לאש וכאילו במקרה יוצא לו משם עגל זהב.
ובאשר לקשירת הרגליים, נזכרתי בסרט "הפנסים האדומים" לז'נג יימוֹ. סרט טרגי-מלנכולי, מדהים למדייף על גורלהּ של אישה הנכונה למרוד בסדר הפטריאכלי ובנשים המשרתות אותו. כאשר קושרים את הרגליים אוסרים גם את המחשבות. וכי תהיה לאלימות הגברית כלפי נשים, קץ אי פעם?
תודה רבה על פוסט מרתק. בתור אחת שעוסקת במזרח אסיה בתור מקצוע רציתי להוסיף כמה הערות מלומדות, אלא שלא הצלחתי בינתים לאתר את המקור הסיני כדי להיות מדעית ממש. בכל מקרה, ישר מהשרוול –
– האגדה הזו מצלצלת כמשהו עתיק הרבה יותר מהמאה ה- 15 (כפי שכתבת). הייתי הולכת לאלף השני לפני הספירה, לתקופה שקורבנות אדם היו חלק מהפולחן של האליטה שקידשה גם כלי ברונזה. יתכן שזהו גלגול מאוחר של מיתוס שמסביר את הצורך בקורבנות.
– הסיבתיות לצורך בדם בתולה יכול להיות קשור לתפיסת היין-יאנג. כלומר הפעמון נסדק כיון שיש חוסר איזון בין היסודות (כפי הנראה היאנג – הגברי – חזק יותר), ולכן הבתולה (הנשיות הטהורה?) – יסוד היין – צריכה להתמזג בתוכו. אני חושבת שזה מתיישב היטב עם ההסבר שלך.
– בקשר לנעל… זה מריח לי כמו תוספת מאוחרת… אולי המרה חסודה של חלק מהסיפור במקור.
– פרויד השווה את הנעל לנרתיק (לואגינה), למיטב זכרוני. מה שכמובן נותן "הסבר בית ספר" שכזה לכל פטישי הרגלים והנעלים
– המשיכה באותו כיוון אף הוגת דעות פמיניסטית מיליטנטית, שבשמה אני לא מצליחה להזכר, וטענה שקשירת הרגליים בסין בעצם יוצרת הקטנה זהה בנרתיק, ומכאן כח המשיכה של המנהג. להסבר הזה אין כל בסיס פיזי כמובן, אבל הוא מחזק את הפנטזיה של הכנעת האישה והותרתה במצב ילדי ותלותי.
– אה, ויש גם אגדה רומנית שמספרת על אשתו של בנאי שקוברת את עצמה בתוך קירות של מנזר שמתמוטט שוב ושוב כדי להציל את עבודתו של בעלה.
לד וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה, אֶל-בֵּיתוֹ, וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת: וְרַק הִיא יְחִידָה, אֵין-לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ-בַת. לה וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו, וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי, וְאַתְּ, הָיִית בְּעֹכְרָי; וְאָנֹכִי, פָּצִיתִי פִי אֶל-יְהוָה, וְלֹא אוּכַל, לָשׁוּב. לו וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אָבִי פָּצִיתָה אֶת-פִּיךָ אֶל-יְהוָה–עֲשֵׂה לִי, כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ: אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ יְהוָה נְקָמוֹת, מֵאֹיְבֶיךָ–מִבְּנֵי עַמּוֹן. לז וַתֹּאמֶר, אֶל-אָבִיהָ, יֵעָשֶׂה לִּי, הַדָּבָר הַזֶּה: הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל-הֶהָרִים, וְאֶבְכֶּה עַל-בְּתוּלַי, אָנֹכִי ורעיתי (וְרֵעוֹתָי). לח וַיֹּאמֶר לֵכִי, וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים; וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ, וַתֵּבְךְּ עַל-בְּתוּלֶיהָ עַל-הֶהָרִים. לט וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וַתָּשָׁב אֶל-אָבִיהָ, וַיַּעַשׂ לָהּ, אֶת-נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר; וְהִיא לֹא-יָדְעָה אִישׁ, וַתְּהִי-חֹק בְּיִשְׂרָאֵל. מ מִיָּמִים יָמִימָה, תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, לְתַנּוֹת, לְבַת-יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי–אַרְבַּעַת יָמִים, בַּשָּׁנָה. {פ}
היי שועי,
מהכתוב קשה לראות כוונה של בת יפתח להיות מוקרבת. הדברים שהיא אומרת לאביה הם לפחות דו משמעיים. מצד אחד היא מעודדת אותו לעשות "כאשר יצא מפיך", מצד שני ישנו הניסיון שלה לתת לו להתקרר מהנדר שנדר במשך החודשיים בהם היא הולכת אל ההרים עם רעותיה (לבכות את בתוליה) שמחזק את הסברה שלא כל כך רצתה למות.
אגב, יפתח יכול היה להתיר את נידרו, לו באמת חפץ בכך, אצל הכהן הגדול.
הייתי אומר שסיפור יפתח וביתו הוא הנגטיב של סיפור אברהם ויצחק. שם אלוהים ניסה את אברהם, וכאן יפתח ניסה את אלוהים (נדר נֶדֶר להקריב את הראשון שיצא לקראתו). יצחק לא הוקרב, כי כאשר אלוהים מנסה את האדם והאדם עומד בניסיון הוא איננו מחוייב להרוג את בנו. ולעומת זאת מי שמעמיד את אלוהים בניסיון משלם את המחיר (בת יפתח משלמת למעשה את המחיר).
מה שיותר מחריד בעיני היא העובדה שיצחק לא הוקרב ובכל זאת אנחנו מזועזעים מסיפור העקידה כאילו הוא הוקרב, ובת יפתח, מי זוכר אותה בכלל, אפילו שם אין לה.
שועי, "הנערה ללא הידיים" סיפור של האחים גרים שהוא משורש נשמתי מתחיל בטוחן שירד מנכסיו ולא נותר לו דבר מלבד הטחנה ועץ התפוח שצמח מאחוריה. יום אחד ביער הוא פוגש זקן שמציע להעשיר אותו תמורת מה שעומד מאחורי הטחנה. הטוחן אומר לעצמו שזה בטח העץ, אבל זו דווקא בתו שטאטאה את החצר. והזקן היה כמובן השטן.
כך שלא צריך טקסים וצו אלוהי, הורים מקריבים את ילדיהם בשביל הרבה פחות. ובכל זאת לא נוח לי לדון בהקרבת ילדים באופן כללי. זה נושא רחב מדי שמוביל להכללות. אני תמיד מעדיפה את פרטיו של סיפור ספציפי.
ובאשר לפנסים האדומים, זה סרט מעיק ומדכדך שעדיין לא ניסחתי לגמרי את ההסתייגות שלי ממנו. אני זוכרת טונות של דיכוי, אבל לא קשירת רגליים.
*
שלמית – תודה וברוכה הבאה. הסיפור הספציפי הזה לא יכול היה להיכתב לפני המאה החמש עשרה כי הוא ממוקם ברגע היסטורי שבו הבירה עוברת לבייג'ין. אני בטוחה שלהרבה מוטיבים יש גלגולים קודמים אבל אני לא טהרנית גדולה בענייני סיפורים. אני מסתכלת במה שיש, בלי להעדיף בהכרח את הגירסה הקדומה ביותר (אם כי תמיד מעניין להשוות, ואם תמצאי משהו, אשמח אם תבואי לספר). יש משהו מרתק באבולוציה של סיפורים, במה שהם סופחים ובמה שהם מאבדים. בשכבות השונות ובכוחות שמופעלים עליהם. זה קצת כמו שפינה באוש העדיפה רקדנים מבוגרים, כי כבר יש להם מטען חיים.
את משוואת הנעל-נרתיק אני מכירה. אי אפשר לכפור בה לגמרי לפי מבחן התוצאה, אבל בגלל העבר שלי בתיאטרון חפצים אני לא מתלהבת ממנה. זה לא מספיק ספציפי-פיוטי לטעמי 🙂
(והנעל אגב לא נראית לי חסודה, אבל על כך בפוסט ההמשך)
*
דודו, אתה טועה, יצחק הוקרב. אי אפשר (או לפחות צריך כוחות נפש אדירים שלא היו ליצחק) להחלים מטראומה כזאת שבה אביך מנסה לרצוח אותך והוא באמת נשאר פלגמטי כזה עד הסוף.
ובאשר לבת יפתח – אני לא שכחתי אותה (למעשה הלית ישורון טענה ש"בנות הדרקון" הוא על זה). למרות שיפתח הוא שם נפלא בעיני, שם פותח, לא יכולתי לקרוא לאף אחד מבני יפתח בגלל הכתם הזה שאי אפשר להסיר.
*
אנונימי – שוב שליתי אותך מהספאם (זה אתה?) לוורדפס יש אינטואיציות מפתיעות. ובלי להקל ראש בברית מילה – פשוט אין מה להשוות.
היי מרית,
ועוד איך ישנה טראומה.
מאז העקידה ילדיו של יצחק קוראים לאלוהים "פחד יצחק".
יחד עם זאת בשני המקרים ישנם מדרשי חז"ל צולבים. ישנם מדרשים שבהם יצחק מוקרב, וישנם מדרשי חז"ל שבהם בת יפתח חיה עד יומה האחרון כנזירה בהרים (כלומר החודשיים בהם היא מבכה את בתוליה התארכו עד סוף ימיה).
ואם כבר אנחנו מרחיבים את האדוות של גברים המקריבים נשים ונשארים בחיים, אז ישנה גם אשת לוט שנותרה כנציב מלח בסדום מאחור, בעוד לוט בעלה שועט קדימה לאורגיה רבתי על הגבעות עם בנותיו. בחיי איזו טלנובלה מסעירה זה התנ"ך…
אויה אויה אויה, כמה זה נורא! (ברצינות גמורה כמובן. כשזה כתוב זה נראה פתאום כאילו ציני אבל זה לגמרי לא)
קראתי לא מעט על קשירת הרגליים ורגלי הלוטוס (נדמה לי שהן מכונות גם "שושני זהב", בעיק רבספר המצמרר "סיפור כתוב במניפה" של ליסה סי.
קראתי, והצטמררתי ונחרדתי מהתיאורים הפיזיים המצחינים והמשמעות התרבותית של נערות ונשים שמבלות חיים שלמים בעליית גג ויוצאות מהבית, אולי, פעמים ספורות בחייהן, וקראתי תיאורים של נשים כאלה שנאלצו ללכת על הרגליים המעוותות כדי להימלט ממלחמה כזו או אחרת, אבל אף פעם לא באמת הבנתי איך זה נראה, הדבר המחריד הזה, עד התמונות שהבאת פה.
וזה אכן לא דומה לשום דבר, ובכל זאת, אני לא יכולה להימנע מלחשוב, בעיקר לנוכח התמונה האחרונה, שהרגל הזאת איכשהו נראית די פאלית…לא?… סוג של נסיון להפוך כף רגל למשהו מאורך וצר ששונה לחלוטין מהצורה המקורית והטבעית.
וגם הרבה מחשבות זה עושה לי על איך משהו – מוזר ומופרך ככל שיהיה- הופך לנורמה תרבותית חזקה ורבת שנים ודורות, מהבחינה הזאת זה כן דומה לברית מילה, למרות שאני מזכירה איתך שאין להשוות את עוצמת הסבל והייסורים, אני חושבת. השבוע גם שמעתי פירוש מעניין לברית המילה מבחינת חלוקת התפקידים בין אדם לאלוהים, אבל זה כבר באמת חורג מהנושא שלך, ומהאגדה המחרידה שלך שיצרה את כל זה.
ופחד יצחק- דודו- נכון כל כך, איך לא חשבתי על זה אף פעם?
(כן, נדמה לי שחזרתי. לאט לאט).
דודו, פחד יצחק. לגמרי. אלוהים ואברהם צריכים להתחלק בכינוי.
ומה הקשר לאשת לוט? היא סתם התקשתה להיפרד מהעבר, לכן היא פנתה לאחור.
*
טלי, שלום רב שובך, יקרה. אם הייתי יודעת שתגיעי היום הייתי מסדרת לך נחיתה יותר רכה. פוסט כמו זה למשל http://wp.me/pSKif-hWg
אין ספק שזה מעורר מחשבה, גם על נורמות מופרכות וגם על אידאל יופי, על הגבול המתעתע בין מגעיל למושך. אבל אם זה באמת נועד למנוע בריחת פילגשים זה לא מופרך אלא קר ומרושע.
והאגדה היא לא שלי, רק הפרשנות 🙂
מרית, תודה על פוסט המופלא והמרתק, כמובן שמחכה בקוצר רוח להמשך.
וגם עם אנונימי אני מסכימה.
מרית, מעניין שאת הולכת שולל אחר הגירסה הרשמית. אשת לוט לא "סתם התקשתה להיפרד מהעבר, לכן היא פנתה לאחור".
אשת לוט נותרה מאחור כי לוט, כמו אנשים אחרים בשואה (ומה שקרה בסדום היה שואה), רץ קדימה בלי להסתכל את מי הוא משאיר מאחור. וגם ברח קדימה כדי לראות מה שקורה ולקחת ע"י כך אחריות. לוט רק דאג אחר כך שהגירסה הרשמית תעביר את האשמה ממנו אל אשתו. "אישתי הסתכלה אחורה למרות ההנחיות" אמר לוט בועדת החקירה שהוקמה אחר כך כדי לברר את מחדל סדום. בתוכו הוא ידע היטב שהיה "אסור" להסתכל על פשעי המלחמה של הקדוש ברוך הוא, כי זה עלול היה להתפרש כסוג של ביקורת.
וככה זה היה גם אח"כ בתקופת הסנטור מקרת'י. מי שהסתכל "לאחור" בביקורת, עמד למשפט ומצא עצמו "נציב מלח" להרבה זמן בכלא וככה זה היה תמיד מאז ומעולם. אנחנו מתבקשים להפנות את המבט כדי לא לראות. כדי לא להיפגע. כי מי שלא מסב את מבטו מסתכן בפגיעה. ואשת לוט הייתה אישה יוצאת דופן באומץ הנדיר שלה ולא הפנתה את מבטה מהשואה הנוראה המתחוללת בעולם (כמו כל אלה שמפנים מבט) ושילמה על כך את מלוא המחיר.
צריך להיות: וגם ברח קדימה כדי לא לראות מה שקורה ולקחת ע"י כך אחריות.
דודו,
אני דווקא לא חוזר בי. ניכר בעיניי היא בת יפתח הולכת אל מותה בעיניים פקוחות ועוד יותר, אין בספור דבר המפריך את האפשרות לפיה יפתח ידע מראש את זהות הקרבן [כשם שאברהם יודע את זהות הקורבן ובכל זאת משיב לבנו השואל: "אלהים יראה לו השה לעולה, בני"]. קריעת הבגדים, חודשי הקינה, עשויים להוות אלמנטים ריטואליים לחלוטין, השאולים מן החברה הפגאנית [יש לזכור כי החברה בימי שפוט השופטים וגם אחר כך בתקופת המלכים היתה סינקרטיסטית למהדרין, כלומר: מרבית עם ישראל עבד את ה' ואת אלהי הכנענים בשיתוף]. עד כמה שאני זוכר, גם אגממנון אינו עולץ על מות ביתו אפיגניה וגם לה ניתן זמן לבכות את חייה הקצרים.
אגב, על פי מקצת פרשנים אכן שחט אברהם את בנו, אלא שהאל השיב לבן את נשמתו ואת חייו, וכך הובא למשל בספר הגימטראות המיוחס לתלמידי ר' יהודה החסיד ובמקצת מקורות ימי ביניימיים אחרים [רש"י אגב יוצא חוצץ כנגד תפישתו המוטעה של אברהם; אברהם לא נצטווה לדידו לשחוט את בנו אלא רק להעלותו אל מקום המזבח, להראות לו אותו ולקחתו משם; גם ר' אלעזר הקליר הפייטן הארץ הישראלי הקדום, בן המאה השביעית, סבר כי העקידה ולקיחת הבן להיעקד אינה מעידה על גדולתו של אברהם המאמין, אלא בדיוק ההפך– על פגם מוסרי שהה באבי האומה, שעל כן לא זכה להוריד תורה לבני ישראל ולבני האדם]
עוד דבר, אני מצרף פה שיר עקידה, המבקש למלא את חסרונה של בת יפתח; כתבו חברי היקר, המשורר אשר זנו; השיר ראה אור לאחרונה באנתולוגיה של שירה צעירה שהוציאה רשת צומת ספרים:
עקדה/אשר זנו
הָיִית יַלְדָּה
וְאָבִיךְ לָקַח אוֹתָךְ
לַשָּׂדוֹת מִחוֹץ לְמַנְצֶ'סְטֶר.
הֶחְנֵיתֶם אֶת הָאוֹטוֹ בַּכְּנִיסָה
לַשָּׂדֶה
וַהֲלַכְתֶּם שׁוֹתְקִים,
הֲלַכְתֶּם אֶת הַשֶּׁקֶט שֶׁל סִפּוּר הָעֲקֵדָה.
אֲבָל אֵין עֲקֵדָה נָשִׁית
יָדַע הָאֱלוֹהִים מֵרֹאשׁ
אֶת הָעֲקֵדָה הַתְּמִידִית
בְּבִטְנָּהּ שֶׁל אִשָּׁה
אֶת חֹסֶר בְּהִירוּתָהּ מוּל אָבִיהָ
וּמוּל שְׁאַר הַבְּרִיּוֹת,
אֶת הָעוֹרְרִין שֶׁיֵּשׁ בַּאֲחִיזַת מַאֲכֶלֶת.
בְּגוּף בֶּן 25
עָמַדְתְּ מוּל הַשָּׂדֶה הַזֶּה
לְחָיַיִךְ הִתְמַלְּאוּ דְּמָעוֹת חַמּוֹת.
הִתְמַלְּאוּ אֶת הַדְּמָעוֹת הַחֲסֵרוֹת
שֶׁלֹּא הִסְפִּיקָה
בַּת-יִפְתָּח.
טלי,
שלום רב שוּבֶךְ (-:
מרית,
אני זוכר את 'הפנסים האדומים' כסרט שעורר בי המון הזדהות. בכל זאת, לא כל מאבק, מר ככל שיהיה כנגד דיכוי ועריצות, מוביל אלי חופש, ואף לא בהפי-אנד. מעצבן, שהסרט נטול תקווה. ובכל זאת אני חושב, כי ז'נג יימו ביים סרט שבמסווה של ביקורת על עריצות המשפחה הסינית בימי קדם, כיוון חיציו כנגד המשטר הקומוניסטי בסין של ימינו.
אני חושב שזה הסרט היחיד שלא ביים קורוסאווה, שיש בו את מכלול האיכויות של קורוסאווה בתפארתו. כך אני זוכר שהרגשתי בשעתו.
ובאשר לקורבנות ילדים: כזכור עד מאה השנים האחרונות, רוב ילדי העולם, גם בחברה המערבית, לא ממש נהנו מתקופת ילדותם, אלא הוצאו לעבוד במכרות, או אפילו גויסו לצבא.
דומני כי עד ימינו אנו כפופים המוני ילדים ברחבי העולם למרות של הורים, אשר ספק גדול האם הם מסוגלים למלא את תפקידם.
עם השנים, כאשר אני נסמך על כל מיני סיפורים הסובבים אותי, אני הולך ומגלה כי התעללויות בילדים, לאו דווקא מיניות, אלא תופעות של הכאה, אלימות מילולית ושל הזנחה, הן תופעות מצויות הרבה יותר מאשר היינו רוצים להאמין. על פי רוב מעלימים תופעות כאלו בכל סוגי המגזרים החברתיים, ובכל החתכים הסוציואקונומיים.
וכך גם בימינו וגם בשכונות בהם אנחנו חיים, אני מניח, ישנם ילדים שאינם זוכים להינות ולו לרגע מילדותם.
שועי איזה שיר יפה השיר של אשר זנו. הוא נגע בי במפתח הלב.
דודו,
הוא משורר בן 33 (וחבר ותיק). בעבר ייחדתי לשיר אחר שלו רשימה. הוא פרסם עד כה בכתב העת "אלפיים" (מס' 29, מחזור של שישה שירים), בהליקון, באנתולוגיה של שירי אהבה שיצאה לרגל 60 שנות מדינה ובעוד כמה מקומות אחרים.
אני מניח כי יש לו כבר מספיק שירים ראויים בכדי לפרסם קובץ יפה של שירים (יש לשיריו תכונה כזאת, להיות מאוד מסתוריים מחד גיסא, ולנגוע בנימי הנפש מאידך גיסא). דרושה רק הוצאה לאור, שבאמת רואה ערך בשירה ובמשוררים.
ציף ציף וברוכים הנמצאים, יקיריי (-:
אני מסכימה עם הפרשנות של דודו לאשת לוט – מאוד נכון ואפילו מאוד אקטואלי…
זה שאני מסכימה עם שועי לגבי התעללות בילדים וזה שהתרגשתי מהשיר של אשר זנו ברור, נכון?
ומרית, כל האגדות שלך, במובן מסויים, לא?…
קרן, תודה לך.
*
שועי, זה לא בגלל חוסר התקווה. ראיתי את הפנסים האדומים מזמן מאד, אבל מה שהפריע לי קשור לפרספקטיבה, יש משהו ארצי מדי בסרט. הוא כאילו צמוד מדי לאירועים, מאמין להם מדי. כדי להגיד את זה בדיוק אני צריכה לראות שוב ולא נראה לי שזה יקרה, בטח שלא בקרוב. ובאשר לילדים אני מסכימה בעצב.
*
דודו, אם אכתוב אי פעם על אשת לוט אני מבטיחה לחזור לטקסט בתשומת לב ולבדוק אם יש רגליים למה שאמרת, אבל בינתיים היא תמיד התחברה לי עם אורפאוס שהביט אחורה אל תוך השאול, למרות האיסור, וברגע שהביט הוא הכיר במוות ואיבד את אהובתו.
וגם – אני קצת חושדת שמטעמים טובים ומתקנים יש נטייה להסיר אחריות מנשים. זה נפלא כשאנשים דואגים זה לזה ולחלשים מהם, ובכל זאת היא לא שלגייה שיכולה רק לחכות לנסיך, וצריך לשים לב שלא דוחפים אותה לשם מרוב כוונות טובות.
*
טלי 🙂
שאת, מרית, תגידי "אין מה להשוות"… 🙂
אם התגובה הזו תצא מלסתות קרברוס של הספמים, אז טלי תדע שהתגעגעתי מאוד.
אם התגובה תגיע, כמו כמה מאחיותיה, אל מעי קרברוס, אז רק גברת וורדפרס תדע.
שלום מרית,
אני מרימה ידים בעניין מקור האגדה. כל המקורות שמצאתי ברשת נעים בין התיירותי לדיקדטי, ואחידים בעניין השיוך ההיסטורי (תחילת המאה ה- 15, שלטון הקיסר יונגלו). לי עדין מצלצל כאן משהו מזוייף ונדמה לי שזו הדבקה מאוחרת שלא מתאימה לארוע היסטורי מתקופת מינג. הרצון שלי להעמיד דברים על דיוק היסטורי לא נובע מטהרנות, רחמנא ליצלן, אלא להיפך – נדמה לי שהדברים יהיו עוצמתיים יותר אם נבין את הרבדים שעליהם נבנתה האגדה – את העובדה שבתולות כנראה הוקרבו ממש לפני אלפי שנים, ורק בשלב מאוחר יותר הסיפור הוכנס לפרדיגמה פדגוגית מתאימה לחינוך נשים סיניות במאה החמש עשרה, כביכול הנערה הקריבה עצמה מרצונה בשל כיבוד אבות.
אולי זו תהייה השואה מוגזמת, אבל נניח שאת נתקלת בסיפור בת יפתח כשהוא מגיע בתור הילדה בוחרת להקריב את עצמה למען אביה. לא היית נעצרת ואומרת, רגע, רגע, משהו פה לא מתאים? מישהו התעסק לי פה עם המיתוס. זה נראה לי דימוי נכון יותר על פני הרקדנים הבשלים יותר של פינה באוש.
כמובן, אין כאן כדי לגרוע מעוצמתה של האגדה. אני זוכרת אותי קוראת ומזדעזעת בתור ילדה. אפילו יש לי זכרון מעומעם של האיור הצבעוני בספר. יחד עם זאת, אני חושבת שיש ערך במיון הרבדים – כפי שלמשל הידיעה שהאחים גרים שינו את האגדות ששמעו/ בחרו למסגר אותם כחלק מהשקפתם הלאומנית/ וכד' – לא עושה את סינדרלה לפחות מקסימה, אבל להרבה יותר מעניינת בפרספקטיבה של זמן.
שלמית
שלמית, ברור שאני לא קונה את ה"הקריבה את עצמה מיוזמתה", ציטטתי את זה בשם עמליה עפרת, בשבילי זאת התגלמות ה"לכאורה". אבל אני לא חושבת שזה גורע, זה רק מוסיף מורכבות, מבחינות מסוימת אפילו יותר מזעזע כשנערה מפנימה צו חברתי באופן כזה, כשהיא מאולפת להקריב את עצמה. וההמשך בפוסט הבא 🙂
ומיון רבדים יכול להיות מסעיר ומאלף (וגם סתם טכני ומיובש, אבל בוודאי שלא הייתי עומדת בפיתוי!). אם תתקלי באחד, גם בעתיד – אשמח לשמוע עליו.
אנונימוס- הנה, יצאה ממעיו של קרברוס, ועכשיו אני יודעת, יודעת ב ע' רבתי.
גם אני התגעגעתי לכולכם ותודה גדולה, אבל די, היורה הרותחת של מרית לא צריכה להפוך לדוד צמר גפן מתוק פרטי שלי…(-:
אנונימי, למה גברת? מר וורדפרס פשוט סימן אותך.
אני ממשיכה לחטט בזבל למענך 🙂
עוד על נעליים ויחסי שליטה בתוך המסגרת המשפחתית:
ביהדות מתקיים טקס החליצה – חליצת הנעל, הפעם האישה חולצת לגבר, והחליצה מסמלת שחרור וניתוק הקשר המשפחתי. הופתעתי לגלות שסנדל החליצה הוא סנדל מיוחד המשמש לצורך זה. חיפשתי תמונה אבל לא מצאתי.
(מי שלא יודע מהי חליצה, העתקתי מתוך ויקיפדיה:
"אם האח אינו מעוניין או אינו יכול לייבם את האישה, היא נשארת 'זקוקה' לו, דהיינו – אין לה להינשא עם אדם אחר, עד שתתקיים חליצה. טקס זה מתבצע כאשר האדם נועל סנדל מיוחד למעמד זה, המתקיים בפני שלושה דיינים. האישה חולצת את סנדלו, יורקת בפניו (על הרצפה שלפניו) וקוראת לפניו "ככה ייעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו", ומסיימת: "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל". לאחר החליצה האישה מותרת להינשא לכל אדם מלבד כהן"
תראי
http://www.pashbar.co.il/show.php?id=1613
שמעתי את נאוה סמל מדברת על זה עם קובי מידן בגל"צ, היא הדגישה את המימד המתקן של קורא יצירתי שרשאי לדחות את מה שאינו לרוחו ומעמיד סוף אלטרנטיבי, נטול דם
בררר… ועוד בסיפור מסגרת על ילדה ואבא, רחמנא ליצלן?!
כמובן שקשה לחרוץ בלי לראות את המחזה, ובגדול, בטח, אני חושבת שמותר להתערב, ועוד יותר במעשייה עממית, שעד שהגיעה אלינו עברה מן הסתם כהנה גלגולים. (האחים גרים עצמם התערבו בענק והאוסף שלהם נפלא בעיני, וייתכן גם שאידאל/שיגעון זכויות היוצרים יעבור מן העולם יום אחד, עכשיו יותר מתמיד זו אפשרות ממשית בגלל השיתופים השווים שמציע האינטרנט). ובכל זאת, יש התערבות ויש התערבות. יש כאלה שמטהרות את השרץ, ויש כאלה שסתם מייפייפות ועוצמות חצי עין ויש כאלה שבאות לברך ומקללות בלי כוונה. זה יהיה נס אם המחזה חומק מכל המהמורות האלה, אבל נסים קורים. כל הזמן.
מה שהרשים אותי היה האופן בו האגדה הזו צצה פתאום מהחושך. היא סיפרה שקראה את האגדה המתורגמת אי-שם בילדותה (בתוך מקבץ של אגדות עמים. כנראה שגם אני קראתי את המקבץ הזה, כי החזקתי בתוכי זכרון עמום מאד של הטקסט) ולא שכחה אותו מעולם, הסיפור המשיך ופעל בתוך נפשה.
קורפוס היצירה של סמל עסוק לא מעט במפגש הטראומטי בין ילדים לבין עולם המבוגרים, והסיפור הסיני מציע מודל איום במיוחד למפגש כזה, וגם כל קונספט ה'דור השני' הוא בבחינת הרחבה מצמררת ואקטואלית של הסיפור הסיני. מכאן אקט התיקון ההכרחי, שהוא חיוני ממש עבור אנשים מסויימים – הסירוב להיות פעמון (שופר, קול) לטראומה של המבוגרים. שעוברת בירושה או בתורשה.
תיקון זה נס. הייתי מאד מאד שמחה לקרוא את המחזה. "ילדת הפעמון" מאת נאוה סמל. הפקה משותפת של המדיטק ותיאטרון בית ליסין (ילדת הפעמון ילדת הפעמון, ילדת הפעמון, חזרה משולשת ומאגית למקרה שאלוהי החיפוש האינטרנטי ירצה לעזור).
ואת – את כמו הנסיכה ההיא של גרים, שיושבת בראש המגדל ושום דבר אינו חומק מעיניה. אי אפשר להסתתר מפניה, גם לא בבטן הדג או בביצת העורב.
(: הסמקתי
[הנער שמסתתר בתוך ביצת העורב או בבטן הדג – בתנוחה עוברית – מלא אימה מהייצוג הנשי האירוטי של נסיכה על מגדל ורץ להסתתר בתוך אמא]
לא, לא, זה מין חיזור משונה. היא מוכנה להתחתן רק עם מי שיצליח להסתתר מפניה. מי שנכשל אחת דתו למות. היא מגלה אותו גם בביצה וגם בדג, ורק בפעם השלישית, כשהוא מסתתר בשערה (נדמה לי) או בכל אופן מאחורי גבה, זה עובד.
הו, זה הרבה יותר מעניין ככה. תודה! ואתמול בדיוק דיברתי עם מישהי שאני לא מכירה על הבלוג שלך ("הבלוג שאני הכי אוהבת") והיא הסכימה ואמרה שהפוסט האחרון היה אקסטרימי מדי בשבילה, אז חייכתי במסתוריות ולא אמרתי שזה בגללי (:
🙂
(קו האקסטרימיות הוא מסתורין גמור בעיני. לו לפחות הייתי עושה את זה בכוונה…)
הפגיעה חייבת להיות ברגליים – בהתחלה, לנתק אותה-אותנו מהקרקע ולהשאירנו נכות-תלותיות,לא מאיימות=לא עצמאיות יכולות ללכת לאן שרוצות ואז הנערה ללא ידיים=שידיה כבולות,שוב, לא יכולה לעשות כלום-רק ללכת לשום מקום כמו שקורה איתה ,בלי קשר לפלונטר ולפתירה שלו. והנושא קשור לקשר בין בנות לאבות: נושא שלכל אחת מאיתנו , אני מאמינה יש משהו לספר או לגלות שמה. יכול להיות שפעם היה אחרת? או שזה built in במבנה הגברי-נשי?
בת חן, "הנערה ללא הידיים" זו מבחינות רבות וקובעות האוטוביוגרפיה שלי, אבל עוד לא הגיעה העת לכתוב אותה. לא קל להיות הורים. גם אמהות ובנים זה לא תמיד מציאה. כתבתי על זה כאן למשל, ב"שיחות עם אמא" http://wp.me/pSKif-hJ5