[פוליאנה תולה מנסרות בדולח על חלונו של מר פנדלטון החולה]
חדר המיטות המפואר אך המשמים ההוא הפך לארץ האגדות. כולו היה מלא בכתמים מרצדים של אדום וירוק, סגול וכתום, זהוב וכחול. הקיר, הריצפה והרהיטים, אפילו המיטה עצמה, הוארו ברסיסים מבליחים צבעוניים.
"אוה, אוה, אוה, כמה יפה!" לחשה פוליאנה; אחר כך פרצה לפתע בצחוק. "אני פשוט חושבת שהשמש בכבודה ובעצמה מנסה לשחק במשחק, אתה לא חושב?" …
"אני חושב שהמנסרה הכי נהדרת מכולם זו את בעצמך, פוליאנה."
תזכורת עלילתית: פוליאנה, בתו של כומר חסר-כל מצפה לבובה שאמורה להגיע במשלוח צדקה. במקום הבובה מגיעים קביים קטנים. הילדה פורצת בבכי ואביה מנחם אותה בעזרת "משחק השמחה". יש רק כלל אחד במשחק: בכל מצב ולו הקשה ביותר (למשל קביים-במקום-בובה) צריך למצוא סיבה לשמוח. בגיל אחת עשרה פוליאנה מתייתמת מאביה ונשלחת לגור עם דודה פולי העשירה, המנוכרת והקפוצה. לאט לאט כובשת היתומה העליזה את לבם של כל תושבי העיירה. ודווקא אז, כשהכל מתחיל להסתדר פוליאנה נפצעת בתאונה. אנשי העיירה מתחילים לשחק ב"משחק השמחה" כדי להצהיל את רוחה, ותוך כדי כך הם עוזרים בלי משים לעצמם: העצב והמדנים נעלמים, יתום קטן מוצא בית, ודודה פולי שבורת הלב (כמסתבר) מתאחדת עם אהובה משכבר הימים.
"אז את רואה יקירתי, רק את עשית את זה. כל העיירה משחקת במשחק. וכל העיירה מאושרת יותר, וזה נפלא – והכל בזכות ילדה קטנה אחת שלימדה את האנשים משחק חדש – ואיך לשחק בו." (דודה פולי ליד מיטת חולייה של פוליאנה)
ילדים חושבים שהעולם כולו תלוי בהתנהגותם. בדרך כלל זה נגמר במפח נפש וברגשי אשם: לו רק הייתי ילד טוב, חושב ילד שהוריו התגרשו, הם לא היו נפרדים… "פוליאנה" מממש את הפנטסיה במלוא עוצמתה המגלומנית; מגע הקסם של הגיבורה הקטנה הופך כל ייאוש לשמחה, כל קור לאהבה. ולא מדובר רק במשפחתה הקרובה. פוליאנה מושיעה עיירה שלמה, על כל גלמודיהָ, מנודיהָ ונרגניהָ חשוכי המרפא.
"אבל אתה רגזן רק כלפי חוץ – בפנים אתה בכלל לא רגזן!" (פוליאנה למר פנדלטון)
וזו לא רק הפנטסיה של הילדים שמתממשת, אלא גם הפנטסיה של המבוגרים: לא משנה כמה אתה חמוץ ומיזנטרופי, עמוק בתוכך חבוי לו איש טוב וחם. העיניים התמימות של הילדה יבחינו בנסיך מבעד לקרפד ולבה הטהור ימיס את קליפתו המכוערת.
הרעיון הזה כבר מצא למעשה את ביטויו המושלם כמעט שלושים שנה קודם לכן, בספרה של פרנסס הודג'סון ברנט "לורד פונטלרוי הקטן". גיבור הספר, ילד מלא חן תמימות ואהבה, הופך את סבו העשיר השנוא והאנוכי לנדבן מלא אהבה.
אלא שיש גם כמה הבדלים מהותיים בין לורד פונטלרוי לפוליאנה; פונטלרוי הוא ילד מושלם בעל קסם מוּלד וטבעי. לא כן פוליאנה – לא מבחינת המראה החיצוני (ואל תניחו להיילי מילס לבלבל אתכם. הילדה שבספר אינה יפהפיה, היא "שמחה" שאין ראי בחדרה, כך לא תוכל לראות את הנמשים שלה) ולא מבחינת האופי. "אופיה" של פוליאנה הוא תוצאה של "טכניקה" נלמדת (הקרויה אמנם משחק כדי לחמם ולהמתיק את התרופה). זהו סוג בסיסי של חשיבה חיובית שכל אחד יכול לתרגל. מתחת לעטיפה הסיפורית "פוליאנה" הוא בעצם ספר הדרכה עצמית, וזה חלק ניכר מקסמו ומן הפיתוי הגלוי שלו. זה עבד גם עלי בתור ילדה ואפילו בתור נערה. ומי שרוצה לנצור ולשמר את הקסם הזה, טוב יעשה אם יחדל לקרוא עכשיו.
לורד פונטלרוי הוא פנטסיה. אבל ב"פוליאנה" יש קו מאד ארצי המיוצג על ידי ננסי המשרתת. לננסי יש כמה תפקידים בסיפור: בצד התפקיד המסורתי של המשרתים בקומדיה – לתקוע סיכות בבלון הנפוח של האדונים – היא גולשת פה ושם למעין מקהלה יוונית של איש אחד, המשקיפה מרחוק על המתרחש, אבל יותר מכל היא נציגת הקוראים: ננסי היא העוגן של הספר; שילוב של שכל ישר, חום ואמינות מוסרית. היא מבטאת את חרון אפם של הקוראים מול היחס המחפיר שלו זוכה פוליאנה, ומשמשת לה תחליף אם עד שדודה פולי תשיל את קליפתה. ננסי עריבה לאמיתותו של הסיפור. שתי רגליה נטועות עמוק במציאות. נוכחותה שוללת קריאה פנטסטית שלו.
קחו למשל, לשם השוואה, את בּוֹסֶה גיבור "מיו מיו" של אסטריד לינדרגן. בוסה כמו פוליאנה הוא יתום שהוריו המאמצים מתעמרים בו. ערב אחד, כשהוא יושב לבדו בחורשה, הוא מגלה שהוא בנו האהוב של מלך ארץ מרחקים. הוא עובר הרפתקה מפחידה ונהדרת, ובסופה, אחרי שהוא חוזר ומתאחד עם אביו המלך, הוא אומר שייתכן שדודתו המאמצת חושבת שהוא עדיין בחורשה, שהוא משחק בבקבוק ריק או באיזו פסולת אחרת ומסתכל בחלונות המוארים של משפחות שאוכלות ארוחת ערב… אבל היא טועה, כי הוא נמצא בארץ מרחקים בין צפצפות כסף מרשרשות, עם אביו המלך, וכן הלאה. ככל שבוסה מפליג בתיאורים של איפה הוא כן ואיפה הוא לא, ככל שהוא מבטיח ומשכנע, הולכת הפנטסיה ומתפוגגת, התפרים נחשפים, והלב (של המבוגר שקורא את הספר, וגם של הילד שמרגיש משהו, אי אפשר לא) הלב נקרע.
לא כן "פוליאנה". האופטימיות של הספר היא קצת עבה ורעשנית. אין בה כל שבריריות או איכות מתעתעת של פנטסיה.
"ובכן, בשם אלוהים! אני לא יכולה לראות שום דבר בקביים שיכול לשמח; מה זה משמח לקבל זוג קביים כשרצית בובה?"
פוליאנה מחאה כפיים.
"יש בהם משהו, יש משהו," קראה בגיל. "אבל גם אני לא יכולתי לגלות בהתחלה, ננסי." היא מיהרה להוסיף בכנות. "אבא היה צריך לומר לי."
"ובכן, אז עכשיו נניח שאת תספרי לי." ננסי כמעט זעמה.
"רגזנית אחת! כן, פשוט להיות שמחה מפני שאת לא – זקוקה להם!" צהלה פוליאנה בתרועת ניצחון.
יש קטע כזה ב"הקמצן" של מולייר שבו משכנעת הסרסורית את הקמצן שהכלה הענייה תזַכּה אותו בהכנסה של שנים עשר אלף ליברות בשנה. בכובד ראש היא מחשבת את כל המאכלים שהנערה לא תאכל ואת כל השמלות והתכשיטים שלא תרכוש.
השמחה על הקביים-במקום-בובה רק מפני שלא צריך אותם, מזכירה לי את ההיגיון האבסורדי של המעמד הזה. השמחה שהכומר מציע היא מכנית ותלושה ומופרכת כמו הסכום שאליו מגיעה הסרסורית. היא הופכת את גיבור השימחה לדמות בסרט מצויר שממשיכה ומדלגת בשמחה לאוויר שמעבר לצוק בלי להבחין בתהום הנפערת מתחתיה. הדילוג תלוי באשלייה. ברגע שאת מגלה את החסך את צונחת ישר לתוכו.
יש רגע אחד שבו מכיר הספר כביכול, במגבלות השיטה. זה קורה בשלב מאוחר יחסית: פוליאנה המשותקת אינה מסוגלת לשמוח בפציעתה. היא אינה מסוגלת לשחק במשחק. הנתק הזמני הזה בין הרגש לתודעה אינו משמש להתבוננות, אירוניה או כל מורכבות אחרת, אלא מגויס כל כולו כדי לסחוט דמעות; סיפור השמחה-שאת-לא-זקוקה-לקביים הוא הסיפור המכונן של הספר. הוא מוזכר שוב ושוב, וכולנו – תושבי העיירה וקוראים – בקיאים בו. השמחה נולדה מאי-הצורך בקביים, ועכשיו שהגיבורה הקטנה זקוקה להם פתאום כולנו מאבדים את עשתונותינו. מסתבר שהקביים היו בעצם האקדח של צ'כוב, זה שמופיע במערכה הראשונה ויורה באחרונה.
[הפסוקים העליזים]
"ובכן, כך אבא היה קורא להם," היא צחקה. "התנ"ך בטח לא קרא להם כך, אבל אלה הפסוקים שמתחילים ב'שימחו בה' או 'גילו מאד' או 'הרנינו' וכל זה. אתה יודע – יש המון כאלה. פעם, כשאבא שלי הרגיש רע במיוחד, הוא ספר אותם. הוא הגיע לשמונה מאות."
ברשימה קודמת שפרסמתי בסדרה, ניסה מגיב יקר להשוות בין גילגי לפוליאנה. אבל מעבר לנמשים ולצמות גילגי אינה פוליאנה. גילגי היא ליצן, כמו הרפו מרקס. את המשחקים החתרניים שלה היא ממציאה כל זמן בעצמה.
לא כן פוליאנה. יש לה רק משחק אחד שאותו למדה מאביה, הכומר (בעל לב החב"דניק). קודם טענתי שזה לא משחק אלא שיטת הדרכה, אבל לאור המקור הדתי המפורש זה אפילו יותר קיצוני: פוליאנה אינה משחקת, היא מטיפה. פוליאנה אינה גילגי ולא הרפו מרקס, אלא ישו קטן ומנומש הגואל את אנשי העיירה. פוליאנה היא "השיה הקטנה" כפי שננסי המהימנה קוראת לה לאורך כל הספר: "שיה" כמו השה הקדוש, כמו "שה האלוהים הנושא את חטאת העולם". כלומר ישו כפי שתואר בפי יוחנן המטביל.
זאת ועוד: פציעתה של פוליאנה היא נקודת המפנה בעלילה. הכאב כמו מוסיף למשחק את המרכיב החסר של החסד והופך את פוליאנה למחוללת ניסים של ממש: היא מרפאת אלמנות מייאושן, מחזירה בתשובה אישה סוטה ("אישה צעירה מסוימת בעלת לחיים בצבע ורוד בלתי רגיל ושיער צהוב מוזר; אישה שנעלה נעלי עקב גבוהות וענדה תכשיטים זולים; אישה צעירה שהעלמה פולי הכירה היטב אותה ואת השם שיצא לה") ומאחדת אותה עם משפחתה. היא גורמת לזקן קמצן וגלמוד לאמץ ילד, מאחה את הלבבות השבורים של דודתה ושל דוקטור צ'ילטון, ואפילו מחזירה את כומר העיירה אל דרך הישר.
פוליאנה היא הילד הקטן שהפך את לבו של הענק האנוכי בסיפורו של אוסקר וויילד. לקראת מותו של הענק חוזר הילד ונגלה תחת עץ זהב עם פרות כסף ופרחים לבנים. הענק ממהר אליו ומבחין שכפות ידיו וכפות רגליו נקובות במסמרים. "אלה הם פצעי האהבה" מרגיע אותו הילד המופלא. "אתה הנחת לי פעם לשחק בגנך, היום אקח אותך אל גני שלי, גן העדן."
"אוה, אבל זה [המשחק] לא משונה – זה נחמד," טענה פוליאנה בהתלהבות. "ואנחנו שיחקנו כך תמיד מאז. וככל שזה יותר קשה, כך גדול יותר התענוג כשיוצאים מזה."
גם אבא שלי היה כומר כזה (הוא עדיין ישנו, ה"היה" מתייחס למקום שלו בילדותי) בעל לב של חב"דניק. הדת שלו היתה הציונות. היא היתה המקור המוחלט לשמחה ולגאולה. וכיוון שזר לא יבין זאת, אספר כאן את מה שסיפר לי יותר מפעם אחת: פעם, באיזו מלחמה, הוא הגיע לביקור אבלים במעברה. הבן נפל בקרב. בני המשפחה בכו. הנשים זעקו ויללו. המהומה היתה גדולה, ופתאום קמה הסבתא וקראה: "יהודים, מה אתם בוכים? תשמחו! הילד לא נרצח. הוא מת בקרב, בשביל המדינה!" ובמקום הזה היה אבי נאנח בהערצה, על הסבתא "שהראתה להם."
ועוד סיפור קטן. קטנטן (על האבסורד של המשחק): כשהייתי בגן ילדים היה לי שיער קצר ומקורזל. כשסירקו אותו הוא הזדקר לצדדים כמו בלורית השיבה המפורסמת של מנהיג מסוים. יום אחד הגעתי הביתה בוכיה: הילדים קראו לי בן גוריון. אבי אמר שזאת מחמאה, בן גוריון הוא איש דגול.
כשהייתי קטנה אהבתי את פוליאנה. קניתי את הספר לידידי כדי לחצוץ בינם לבין צערם. כשגדלתי גיליתי את התרמית. פוליאנה בגדה בי. במקום ההעצמה המובטחת היא נתנה לי טכניקה חלולה. פוליאנה ניצלה את תמימותי. היא חדרה לתוכי כגייס חמישי מטעם אבי. ועל כך קשה לי לסלוח. כי פוליאנה לא היתה סוכרייה סנטימנטלית נהדרת כמו הלורד הקטן. זה היה ספר חינוכי שמלמד אותך להשלים עם גורלך.
*
עוד על ילדותי – לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה
לא הייתי מנחשת לעולם שפוליאנה היא החוליה הנוספת בשרשרת גיבורות הילדות שלך, אולי כי היא מדי מיינסטרימית בשביל שהיא תתקשר אצלי איתך.
גם אני אהבתי את פוליאנה כשהייתי קטנה, בי היא לא בגדה, תלוי לי בחלון קריסטל שיוצר קשתות פוליאנה, וכבר יצא לי בעבר לתת לחברים, יותר מפעם אחת, מנסרות כאלה ולצידן ציטוט הקשתות מפוליאנה.
נכון, יש בה משהו מאוד מטיפני ומסיונרי, אני מסכימה, והניתוח שעשית לה כאן מבריק ונכון ומדויק מאוד, לצערי(…).
המוטיב הזה של אוהב האדם התמים והטוב שטמון בכל זקן נרגן ומרושע אכן מתגלם בעיקר אצל דודה פולי ואצל סבא של הלורד פונטלרוי הקטן, אבל לא רק אצלם.
לאחרונה ראיתי את הסרט "רוחות חג המולד" (כריסמס קרול, עיבוד של דיסני לסיפור הקלאסי של דיקנס). כיוון שאני לגמרי לא נוצריה ולגמרי לא אמריקאית, הצלחתי לא להיחשף לסיפור הזה במלואו עד עכשיו, ומרגע שנחשפתי אליו אני יכולה לומר- טוב שכך, לא הפסדתי כלום…
מבחינה טכנית ואסתטית הסרט אמנם מצויין ומרשים, אבל הסיפור, אם יסלח לי דיקנס זצ"ל, שטחי, רדוד וגרוע וכלום שם לא הצליח לגעת לי בלב, ושוב חוזר המוטיב של הזקן הקמצן והנרגן שבתוכו טמון ילד קטן, אוהב ופגיע ושניתן להמס את ליבו הקפוא, בדיוק כמו שעושה פוליאנה.
מה שכתבת הזכיר לי גם ספר אחר, לא ספר ילדים אבל כן סוג של אגדה – "באדולינה" של גבי ניצן.
גם הוא ספר מאוד מטיפני ומסיונרי, אבל נדמה לי שבשורה התחתונה היחס שלי לשניהם דומה – יש בהם קסם בשפע ויש בהם אפילו אמת ויופי, אבל הם עטופים בשכבה עבה של סכרין ולכן צריך לעשות מה שעשיתי כשהייתי קטנה עם קרטיב לימון שהיה מצופה בציפוי פטל בחלק העליון, או עם קרטיב רמזור שהיה מצופה באותו ציפוי.
מה עשיתי? הלכתי לברז המים הקרוב, שטפתי את הציפוי האדום מהקרטיב (זה לא היה לי טעים), ואכלתי את השאר בהנאה.
אני מסכימה שיש בספרים מטיפניים כאלה משהו מסוכן, אבל רק במקרה שהם מקבלים מקום מדי מרכזי בנפש.
אני חושבת, אבל, שהימנעות טוטאלית מהם מסוכנת לא פחות. אני בעד כן לקרוא אותם, אבל בערבון מוגבל – ללכת עם האמת והקסם של הסיפור אבל לא עד הסוף, ולזכור שיש מסביב וקודם ואחר כך עוד הרבה אמיתות אחרות.
אף פעם לא חשבתי על זה שפוליאנה בעצם אחראית לשלומה של העיירה כולה. הנקודה הזאת, ששמתי לב אליה עכשיו, מכאיבה לי.
והסיפור על מה שהסבתא במשפחה השכולה אמרה, מעביר בי חלחלה וצמרמורת. לשמחתי, סבתא שלי אמרה בדיוק את ההיפך בסיטואציה דומה, הרבה שנים לפני שהיא נהייתה סבתא שלי.
עצוב לי לקרוא כמה הכאיבה לך פוליאנה, אני יכולה רק לשלוח לך חיבוק וירטואלי וגם, אם את מרשה, לנסות בכל זאת לשחק את "המשחק" ולשמוח, בכל זאת, על זה שבזכותה למדת, גם אם מאוחר, להבחין באמת ולהבדיל אותה מהמניפולציה.
פוליאנה הוא ספר דתי חינוכי. מקסים בדרכו
אבל גם מוגבל בדרכו. לא נראה לי כי פוליאנה יכולה היתה להיות חברה טובה של האק וטום.
ברור שיש כאן אידיאה ברורה של אושר ומצווה גדולה להיות בשמחה תמיד. החלק האחרון שבו פוליאנה לומדת שוב ללכת (אחרי התאונה) הוא חזק מאוד בעיניי ילד וקצת מאולץ בעיניי מבוגר המבקש לקרוא אותו לילדיו.
חסר היה לי מוטל בן פייסי עם ה-'אשרי יתום אנוכי' שלו, אבל אצלו זה בא ממקום אחר לגמריי
ואת צודקת, כי בסופו של דבר לו היתה פוליאנה נולדת לעם היהודי, יש להניח כי היא היתה מורה ומחנכת אופטימית ואוהבת אדם באחת האולפנות הדתיות (יש לזכור כי אביה הנערץ היה כומר), או מורה נערצת על ידי הורים בחינוך המיוחד, המגדלת את ילדיה על גבעה בהתנחלות..
פוליאנה אינה מורדת אור. היא אדם של שלום ופיוס. אני לא רואה בזה כל רע. מעבר לכך שאני מאמין שיצירה היא תמיד פרי של התמודדות עם הדברים המטרידים, גם כאשר ההתמודדות קשה, ולא תמיד יש להפכה מיידית לשמחה מזוקקת.
ובכל זאת, אני מחבב את פוליאנה כדמות.
ובאשר לדוד בן גוריון, אני מקווה שלא נאלצת לעמוד שעות על הראש, עד שתגיעי לכדיי יכולותיו האקרובטיות של המנהיג הנערץ על ידי אביך. סתם מחשבה שחלפה בי.
טלי, האמת היא שאני לא ממש זוכרת את פוליאנה מהילדות, אבל בטוח אימצתי אותה כנערה. הסכרין לא מפריע לי לכשעצמו, רק כשהוא מסווה חינוכיות ודכאנות.
וגם המכניות מפריעה לי. הניסיון המגוחך להערים על המצוקה. זה כמו רבי מאיר שלא פוסקים הלכה על פיו כי הוא יכול לטהר את השרץ בק"ן טעמים.
ואני דווקא מאמינה שבכל זקן מרושע יש ילד בודד ועצוב…
לא נראה לי שהיה לך ספק….
אבל אני לא בהכרח מאמינה שכל זקן מרושע אפשר לגאול ע"י כך שמראים לו את האור.
במחשבה נוספת, הגישה של פוליאנה היא קצת כמו הגישה של "החיים יפים" של בניני, יש בזה משהו שאני אוהבת ויש בזה משהו שמחריד ומרתיע אותי, לא תמיד ברור לי מה יותר ממה.
כי הגישה הבסיסית שאומרת שאם כבר נקלענו למציאות קשה אנחנו לא תמיד יכולים לשנות אותה אבל כן יכולים לשנות את ההתיחסות שלנו, הגישה הזאת מדברת אלי עקרונית, חוץ מאשר במקרים שבהם עדיף ונכון להיות פשוט עצובים/כועסים/פוחדים וזהו ולא לשחק אותה כאילו שאנחנו לא.
מטיפנות אני רואה כאן מאוד. אבל איפה דכאנות? פוליאנה היא דוקא לא בדיוק ילדה צייתנית שעושה מה שאומרים לה, אם אני זוכרת נכון.
ושועי, דוקא הגלגולים העכשווים שהלבשת על פוליאנה בגבעות עוררו בי סוג של חלחלה, אבל אתה צודק. לא עצם האמונה הוא העניין כאן, אלא ההטפה, כמו שמרית היטיבה להגדיר – החב"דניקיות של פוליאנה…
עמידה על הראש זו לא המחלקה שלך? (ולאו דוקא כמחווה למורשת בן גוריון, גם לאו דוקא במובן הפיזי- התעמלותי של התרגיל…).
אני כל כך שמחה על הרשימה הזו. וגם אם כבוגרת אני כבר יכולה לראות את כל החורים וההטלאה הגסה שלהם, בכל זאת היא עדיין הגיבורה שלי. הרבה פעמים אני מרגישה ככה הרי לגבי כל האמיתות המנחמות והעוזרות בחיים, הרבה פעמים אני הרי מרגישה ככה מול אנשים שאומרים בפנים מוארים שאפשר למצוא נחמה. נחמה הרבה פעמים נראית רע מאוד כנגד המציאות הנוראה. נכון? ובכל זאת היא הגיבורה הגדולה שלי, היא הבודהיסטית הראשונה שפגשתי בחיי וממנה למדתי לראשונה את השיעור שכל מורה רוחני שפגשתי שוב בהמשכם אמר לי שוב ושוב: חמלה אמיתי וכנה.
חמלה אמיתית וכנה.
(בדקתי שלא יהיו טעויות ובסוף היתה אחת במקום הכי חשוב…)
(עם עצמך, עם הסבתא, עם פוליאנה).
קראתי את פוליאנה בגיל צעיר כלשהו (אני? זה לא ספר של בנות?) והוא לא זכור לי כספר מופת. אבל אני חושב שיש מה ללמוד ממנו למרות זאת.
על אף היסוד הנוצרי החזק שיש בו, אני חושב שאת האלמנט של החסד ושל החשיבה החיובית מותר וכדאי לקחת מהנצרות. קהילה שאנשים פועלים בה ממניעים חברתיים "דתיים" (ואפילו היא קהילה יהודית המחקה את הנצרות) היא טובה יותר בעיניי מקהילה חילונית מנוכרת. מה שנכון – יש קו דק מאוד בין חסד לבין צדקנות, ובכל קהילה כזאת יש תמיד מי שעובר את הגבול.
לעניין הסבתא ואביך אני שוב לא מסכים איתך. מוות סתמי הוא מוות נורא, ואדם, כל אדם, חייב שלחייו ולמותו יהיו משמעות. האפשרות לסדר מאורע כזה בתוך יקום שיש בו מטרה ויש בו כלל מהווה נחמה ועוזר בשעות קשות. במקרה הזה גם לא מדובר בהסבר סתמי – בזכות אלו שמתו במלחמות אנחנו חיים כאן ולמותם באמת יש משמעות. יש כמובן משהו אכזרי בדברים של הסבתא ברגעים כל כך קשים, אבל אני בטוח שהאומץ שלה לומר את הדברים האלה הקל לפחות על חלק מהנוכחים שם.
לעומת זאת בילבי היתה מלכה, וכשקראתי את הספר המלא לאחרונה – גיליתי עד כמה היא גדולה באמת, לא רק בשמחתה, אלא גם בצערה.
אני מסכים עם הניתוח שלך את פוליאנה, וכמי שגדל אצל מטיפים, חשתי אלרגיה מיידית להטפות שלה.
ממתין לפרק הבא.
שבנעוריי, ימי האנתפאדה הראשונה, תיקנתי מישהו שסיפר את סיפור תל חי
בורסיה של 'טוב למות בעד ארצנו'. אמרתי לו שטרומפלדור כנראה אמר 'טוב למוּק בעד ארצינו'. 'אתה צוחק עליי, אין לזה שום משמעות' הוא אמר. 'גם ללמות בעד ארצנו אין שום משמעות' עניתי לו.
שועי, אני שוקלת ברצינות לפתוח לך מועדון מעריצים. (-:
משפט גאוני!
זה ספר שמאוד אהבתי כילדה. כשבגרתי מעט לעגתי לו, וכשבגרתי עוד יותר הבנתי את התרמית הגדולה שבבסיסו. מסוג "השלום מתחיל בתוכך". לקבל בהבנה, השלמה וחיוך את כל הזוועות שהעולם מזמן לך. במקום למרוד, במקום לצעוק. במקום לנער את דודתה האנטיפטית למשל.
לצערי יעלה, ניעור עוד לא הביא אף אחד לשום מקום, ודווקא חמלה וחסד ואהבה כן. ככה אני מרגישה. נכון שזה הכי קשה, ובגלל זה פוליאנה כל כך נפלאה.
שועי, ברור (וטוב) שאתה לא מרגיש נבגד ומרומה כמוני.
טלי – זה לא דומה לבניני, בכלל. ראשית בניני אינו מכני אלא יצירתי. כדי לתרגם מחנה ריכוז למשחק נחוצים תועפות של דמיון ופיוט.
שנית בניני – בניגוד לפוליאנה – אינו מאמין בהמצאות שלו. הוא מנסה לסוכך על בנו.
ושלישית (שהיא המשך של הראשית) וכמו שהראה אימרה קרטס במין הפוך על הפוך – המשחק של בניני מייצג בסופו של דבר את המציאות.
http://www.notes.co.il/marit/61020.asp
והדכאנות קיימת בשני מישורים – גם בהחלת אותו כלל על הכל (ישר התחשק לי להיות נוגה ונרגנת) אבל בעיקר – כשכל האנרגיה שלך מושקעת בלמצוא את השמחה במה שיש – מה נותר לך כדי למרוד ולשנות?
מיכל, תודה וברוכה הבאה.
מוטב להצמיד לי פנס סכנה ופעמון אזעקה
כמו לבולבול אקבולבול.
זה הרבה יותר אחראי.
(-:
לא לי לשפוט את האופן שבו אנשים מגנים על עצמם. הסבתא ההיא בוודאי שאבה כוח ונחמה מהטעם שמצאה במוות. וגם לאבא שלי היו סיבות טובות להאחז בציונות.
ועם זאת, אני שלא נמצאת במקום שלהם יכולה לראות רק את האבסורד בתביעה לשמחה.
ואפילו יותר חשוב – אצל פוליאנה ואצל כל השאר – הוא הנסיון להחיל את הפתרון שלהם ללא אבחנה על מי שמתאים לו ועל מי שפחות…
ויש עוד אפשרויות מלבד קהילה דתית וקהילה חילונית מנוכרת.
אהרון – גילגי היא התרופה לפוליאנה 🙂
האם אני נאיבית או לחלופין יען הטומנת ראשה בחול (אגדה בפני עצמה…) או שפשוט נמאס לי מאלימות באופן כללי וגורף? ראיתי את טרנטינו וראיתי את בניני ואחרי הכל אני עדיין מעדיפה את השני. זה לא שאני לא יכולה לראות את המחשבה המפותלת שיש מאחורי עשיה רוויית אלימות רק שדי כבר די, אני פשוט לא יכולה לראות אותה. אסור להתעלם מהאלימות ולהתנהג באילו היא לא קיימת, אבל אני חושבת שגם אסור להשתמש בה כאלמנט בידורי. (אני יודעת שאני קצת מפגרת, פשוט נכנסתי לקישור אל הדיון שלכם בטרנטינו…)
חברים, אל תעשו תחרות בין גילגי לפוליאנה בבקשה… זה כמו לעשות תחרות בין שני מאכלים אהובים במיוחד בעלי טעמים שונים לחלוטין. למה צריך להשוות?
מרית – אני לא אוהבת את הקונספט של להחיל את אותו פתרון על כולם, הרתיעה שלי מהגישה הסוציאליסטית-קיבוצית הזאת גדולה כמו שלך, אני משערת. אבל עכשיו, במחשבה שניה, אני פתאום קוראת את זה הפוך: פוליאנה היא מורדת גדולה! כשהמיינסטרים הוא התנהגות נרגנת, זעופה, יעילה ו"מכובדת" והיא מתעקשת להכניס שמחה, הנאה, וגם רוח שטות לחייהם של אנשים רציניים וכבדי ראש – זה אכן מאוד מטיפני ומאוד גורף, אבל זה גם מאוד חתרני ומורד, היא גורמת להם לעשות דברים שהם לא העלו בדעתם ועושה להם/אצלם מעשים שהם לא העלו בדעתם. זה מרד שנעשה בכלים של חן, חיוך ואהבה אבל זה לגמרי מרד.לא?
בניני נוצר אחרי פוליאנה ואני לא אתפלא אם הוא אפילו הושפע ממנה קצת, למרות שזה אכן רק קצת דומה ומדובר בנסיבות מאוד שונות.
לא פגשנו את אבא של פוליאנה, רק שמענו עליו דרך העיניים הילדותיות שלה. מי אמר שהוא לא ניסה לגונן עליה בדיוק כמו האבא שגילם בניני? מי אמר שהילד ב"החיים יפים" לא היה מציג את המתרחש כפשוטו, ללא הקו האירוני-מזוויע שנוסף אליהם, בדומה לפוליאנה?
הסיטואציה מאוד שונה, אבל ההבדל בין היותו של האבא אצל בניני אבא ומבוגר לבין היותה של פוליאנה ילדה, הוא הבדל משמעותי מאוד.
בתקופה בה פוליאנה נכתב, עצם הרעיון שילדים אומרים למבוגרים מה לעשות ושמבוגר יכול להקשיב לילד וללמוד ממנו, נחשב מאוד חתרני ונועז.
מיכל – אני איתך בסלידה הגדולה מהאלימות וגם בקריאה שלא להשוות בין פוליאנה לבילבי – לכל אחת מהן שמור מקומה ולא צריך תחרות.
וכל הפוסטים של סיכומי העופרת היצוקה, לצד החוט העדין שמופיע פה מסיפור תגובתה של הסבתא השכולה, גורמים לי לנסות לחשוב מה פוליאנה היתה אומרת על זה, וגם להיכשל. לא בטוחה שהייתי רוצה לשמוע את דעתה של פוליאנה מול מוות ומלחמות.
ושועי – מי אמר שאני תמיד רוצה לעשות את המעשה האחראי דוקא?….(-:
שועי, לא חושבת שאני מסכימה. הרי אין משמעות לשום דבר מלבד המשמעות שאנחנו נותנים לו. וברור לי שלאבא שלי ולסבתא ההיא (ולא רק להם – אפשר לקרוא על זה למשל ב"סיפור על אהבה וחושך") למוות בעד ארצנו היתה משמעות. הצרה היא כמו תמיד, כשמנסים להפוך את זה (או כל דבר אחר) לאמת מוחלטת. זו הדרך הבטוחה ביותר להפוך את זה לססמא ריקה.
פוליאנה הוא כנראה לא ספר כל כך מוצלח והטיעון שלו אכן פלקטי וחד ממדי. אבל הרעיון שבכל מצב רע אפשר למצוא דבר טוב (והכוונה היא לא לשמחה מטופשת אלא באמת למציאת טעם ומשמעות בכשלון או בסבל) יכול להיות רעיון גאוני והצלה להרבה ילדים שלא חשבו על זה בעצמם.
אנשים גדולים לומדים להשתמש בזה כעוד כלי בארגז הכלים שלהם ולהפעיל אותו במצבים מסוימים.
מסכימה עם שתיכן 🙂
יעלה, הגישה של פוליאנה אכן מעודדת קונפורמיות ומנטרלת מרד (וברוכה הבאה).
אבל דווקא במישור האישי יש לחמלה וחסד מגע קסם לפעמים. זה מתואר בצורה מצחיקה ומרגשת ב"מחול אחרון ופרדה" של מילן קונדרה.
פוליאנה אינה מורדת. היא שטופת מוח וקצת משיחית. ואבא של פוליאנה לא רק ניסה לגונן עליה, הוא האמין שהאל ציווה עליו (כל כולנו) לשמוח יותר משמונה מאד פעמים.
ואני לא בטוחה שזה היה כל כך חתרני. בייחוד עם הקו שנמתח בין ישו השה הקדוש לבין פוליאנה. הלורד הקטן כאמור קדם לפוליאנה כמעט בשלושים שנה, וגם שם הילד התמים מורה לסבו את הדרך הנכונה…
(ומאד משמח אותי שאת לא בוחרת בהכרח במעשה האחראי 🙂
האם מרד הוא בהכרח אלים ומוחצן? לא, באמת, האם מרד כמו זה של פוליאנה לא יכול להקרא מרד?
אבל כשאת מקיימת מה שלימד אותך אביך שקיבל את זאת מאלוהים, את חשודה בדברים הלא יפים שכתבתי על פוליאנה בתגובה שמעלייך.
וכשאת (עכשיו לא פוליאנה אלא הקוראת) לומדת להצדיק את כל מה שהמציאות מזמנת לך, אז את קונפורמיסטית (או קדושה, תמיד יש סיכוי כזה).
בגרסתה לצד האחר של האמריקנה של פעם.
סוג של מרד? בשעתו עוד בימי בילי הולידיי זה היה שיר מחאה נזעם
לפעמים כשאנחנו מוקפים באלימות ובאכזריות ובניכור, דווקא בפוזיטיביות יש משהו מהמרד, דווקא בבחירה בחמלה יש משהו מהמרד, דווקא באמירה שקטה ובוטחת יש משהו מהמרד. לזה התכוונתי. אפילו ההתעקשות לדבוק בטוב יש משהו מהמרד.
אני לגמרי מסכימה, רק שבמקרה ובנסיבות האלה אני חושבת שזה מעיד עלייך יותר מאשר על פוליאנה. ובכלל – כשאני מביטה בה דרכך אני כמעט סולחת לה (אבל לא).
!!!
ואני עדיין חושבת שכן יש בה אלמנט של מרד (אגב, אני ממש לא מסווגת מרד כטוב בהכרח או רע בהכרח, זה לא קריטריון אצלי, עצם המרד, השאלה מה המרד/המורד רוצה להגיד). זה שהיא משיחית – אני מסכימה. זה ששטפו לה את המוח – בהחלט ייתכן. אבל במציאות שבה היא נמצאת, היא כן מורדת. נכון שאבא וכנסייה הן שתי סמכויות העל הפטריארכליות הגדולות ביותר שיש ובהם היא לא מורדת, אבל אבא שלה איננו.
בתוך המציאות של החיים אצל הדודה פולי, פוליאנה מתעקשת לשמר את המורשת של אבא שלה לא רק כתוצאה משטיפת מוח, אלא כהיאחזות רגשית חזקה בתחושת השייכות לדבר שהיא גדלה בתוכו.
ההתעקשות לשמר את השייכות שלה לאבא שלא קיים ולמורשת שלו שלא קיימת בסביבה בה היא גדלה היא אקט לגמרי חתרני. נכון שהחתרנות הזאת הולכת לכיוון מאוד שמרני, אבל עדיין, היא מתעקשת לשמור על הקול שהיא תופסת כשלה (גם אם כתוצאה משטיפת מוח כמו שאת קוראת לזה). בדומה למה שעושה שרה קרו, הנסיכה הקטנה של פרנסס הודג'סון ברנט (זאת מהלורד פונטלרוי), גם היא משמרת את תחושת הנסיכות שלה והקשר שלה לאביה כשהיא חיה במציאות אפורה וקשה של בית יתומים.
פוליאנה כספר הוא אכן מאוד שמרני ומאוד נוצרי וכל מה שאמרת על הקשר בינה לבין ישו נכון, ומתקשר ליחס הלא בריא בעיני של הנצרות לילדים – כפי שמעיד חג המולד הנוכחי – נולד תינוק, הוא הביא אור לעולם, ןלכן אנו המבוגרים מתנערים מכל אחריות ומחכים שהוא יושיע אותנו…
אבל גלשתי הצידה. העניין הוא שפוליאנה הספר הוא אכן מאוד נוצרי וקונפורמיסטי (אגב, כאן אנחנו חלוקות כנראה, אבל קונפורמיזם היא ממש לא מילה גסה בעיני. גם לא מטרה. אם משהו קונפורמי מתאים -יופי. אם לא -לא. זו הגישה שלי לקונפורמיזם) אבל פוליאנה הילדה, הדמות, היא הכי לא קונפורמית שיש!
היא מגיעה למקום חדש והופכת על הראש את כל המנהגים המקובלים!
ואגב, אם אני זוכרת נכון יש שם גם לא מעט ביקורת על "הנשים של גמילות חסד", שגומלות חסדים כחלק מתחושה של חובה חברתית, בניגוד לפוליאנה שעושה חסדים מתוך שמחה אמיתית ואהבת הנתינה. נכון, בכך היא גם מקיימת קשר למורשת של ההורים שלה, אבל היא עושה, בעיני, מרד פוזיטיבי גדול, בדיוק כמו שמיכל אמרה.
וחוץ מזה, אני שמחה ששימחתי אותך (-:
וחוץ מזה חוץ מזה, גרמת לי לחשוב כל כך הערב, תודה גדולה, איזה כיף שכתבת על פוליאנה!
טלי, סליחה על העיכוב, הייתי אתמול בחזרות בירושלים עד אלף בלילה.
קונפורמיזם הוא כן מילה גסה בעיני. כמובן שתמיד יש סיכוי קטנטן ותיאורטי שממסד כלשהו מתאים למישהו כמו כפפה, אבל ברוב המקרים ההתאמה כרוכה בעיקום ומחיקה עצמית, צרות אופקים ותשוקה לרַצות.
אבל עיקר הכעס בסעיף הקונפורמיזם אינו על פוליאנה עצמה. ביני לביני אני לא מאמינה לשמחה היזומה שלה, אבל מי אני שאשפוט. אני המצאתי טכניקות לא פחות מופרכות לחצוץ ביני לבין כאבי.
הבעיה היא עם המסקנות המתבקשות מהקוראים ומהקוראות. בכל דבר אפשר למצוא סיבה לשמוח? למשל בכיבוש? (אמרה מרית בדמגוגיות. אני לא מסוגלת להמשיך בכיוון כזה, אבל אני בטוחה שאת יכולה למצוא שורה נאה של דברים שאין להם צד משמח בכלל, ושכל נסיון למצוא כזה יהפוך את בני מעייך).
ואין מה לעשות, פוליאנה הוא ספר חינוכי. הוא אומר לך שלא צריך לעשות שום דבר, רק לשמוח, כדי שהעולם יהפוך לטוב. וזה לא סתם נאיבי ופשטני אלא שקרי ומסוכן (ואם ספרים יכולים להציל הם יכולים גם לסכן).
כמובן כמובן כמובן שאני לא מציעה לאסור על קריאת פוליאנה וכדומה. הספר נמצא ברשותי ולא מזמן הצעתי אותו לבני בלי הערות אזהרה. אני חושבת כפי שכתבתי יותר מפעם אחת – למשל כאן
http://www.notes.co.il/marit/62811.asp
שקריאת-כל היא מתנה מופלאה. (וגם אמון הוא מתנה נפלאה שמייתרת כל צנזורה, וגם חשיבה ביקורתית).
אני רק מתרה
נראה אותך גבר
שעה נפלאה – אלף בלילה (-:
טוב, נו, אכן נופפתי מול עינייך בסדין הקונפורמיזם האדום- מודה ומתוודה.
אם קונפורמיזם זה הרצון לרצות בכל מחיר ולהשתייך למיינסטרים בשל היותו מיינסטרים, כלומר כי "כולם עושים" או מתוך פחד מ"מה יגידו", אז גם אצלי הוא כן מילה גסה.
אבל מה שניסיתי לומר, ותודה על שאת עוזרת לי לחדד את העפרונות הצבעוניים בקלמרי, הוא שאם הדבר שכולם עושים או "כולם" מאשרים נכון בשבילי ומוצא חן בעיני, אין לי שום בעיה לעשות אותו גם,מרד, בשבילי, הוא לא מטרה, הוא כליאחד מתוך כלים רבים. אם ה"כולם" לא מוצא חן בעיני, אני משתמשת בכל הזה, אבל אם וכשהקו של "כולם" מוצא חן בעיני, אני משאירה את כלי המרד עמוק בתוך הקלמר ולא משתמשת בו.
נחזור לפוליאנה. אני שמחה שאת לא שופטת אותה, אני מאוד מאמינה לה דוקא, אבל זו אני.
השאלה היא איזה מקום יש לספר. האם פולאינה הוא בעיני ספר טוב שמספר סיפור יפה, נוגע ברגש ומעורר חשיבה? בהחלט כן (תראי כמה חשיבה הוא עורר אצלנו כאן).
האם אני רואה בפוליאנה מדריך בלעדי לחיים? ספר שצריך להגות בו יומם ולילה ולחיות לאורו? חס ושלום. בטח שאני לא מוצאת שום דבר משמח בכיבוש (יופי, שלפתי לך סדין אדום אז שלפת לי אחד בחזרה?….בפעם הבאה אני מעדיפה בורדו…(-:) ובטח שאני לא מוצאת שום דבר שמח בהרבה עניינים אחרים, עייני ערך מועדון המעריצים שפתחתי לשועי בעקבות המשפט שאומר שגם ל'טוב למות בעד ארצנו אין משמעות'.
מבחינה ערכית אני הכי רחוקה בעולם מלחשוב שלמול עוולות מספיק להאמין בטוב ו/או לקבל את הדין, מול עוולות צריך להתקומם ולצעוק ולבכות ולפעול ולשנות.
אני לא בטוחה אם הגישה של פוליאנה מדברת על הצדקת הדין כי היא כן עושה ומשנה, אבל כאמור – אני מאוד מאוד רחוקה מלחשוב שצריך לחיות לפי פוליאנה אחד לאחד. אני כן חושבת שראוי שדרך המחשבה הזאת תהיה אחד מהכלים בארגז הכלים, או אחד מהצבעים בקלמר, וצריך להשתמש בו במידה ובמקרה הצורך.
ממש לפני חצי שעה הלכתי ברחובות חיפה שטופי הגשם, שלא לומר – בנהרות חיפה שטופי הגשם- והרגליים שלי נרטבו כאילו שחיתי באוקיאנוס.
"מה פוליאנה היתה אומרת?" שאלתי את עצמי, בעיקר בזכות הדיון הזה כאן, ועניתי לעצמי שפוליאנה היתה מברכת על גשמי הברכה בארץ חשוכת מים (פוליאנה היא ילדה, היא לא מודעת לטמטום של הבירוקרטיה הישראלית שמנתב את הגשם לים ולא לברזים…). לא, המחשבה הזאת לא ייבשה לי את הרגליים, אבל היא כן גרמה לי לחייך באמצע הרחוב ולספוג את המים, תרתי משמע, יותר בקלות. כיוון שבאותו רגע הייתי רחוקה מגרביים יבשות, מכנסיים להחלפה, נעלי בית ותנור – המחשבה הפוליאנאית היתה המקסימום שיכולתי לעשות.
כן, ספרים יכולים להציל וספרים יכולים גם להיות מסוכנים, אני מסכימה,לחלוטין.
בניגוד אלייך, אני, כידוע, חושבת שיש ספרים ויש ילדים שמוטב שלא יפגשו.
ספרים יכולים להיות מסוכנים, אבל אני לא חושבת שפוליאנה הוא אחד מהם.
ולגבי המתנות הנפלאות של אמון וחשיבה ביקרותית – מסכימה, מסכימה, מסכימה.
ככה יפה? סודות בחברה?
ע' הצופה הותיק פשוט כתב תגובה בדיו בצל
מסביב לתגובות האחרות
שהרי דבר ידוע הוא, כי בעת הכתיבה בדיו הבצל, העין דומעת
מרית לעומתו, קראה ופענחה את תגובתו תחת אור הנר, כנהוג, ועינה שחקה מן האור הנעים
נסי גם את.
זה עובד אצלי כל פעם.
(-:
אני עבדתי כל השנים עם דיו לימון דוקא, ובהשראתו אני נורא רוצה להוסיף שאני סולחת, לך צלחת, אבל אין על מה…
דיו הבצל, לעומת זאת, מגלה לי נסתרות – כל כך הרבה פעמים בחיים הגיעו דמעות לעיני ולא בדיוק ידעתי לנסח על מה ולמה, הארת עכשיו הכל באור חדש ובוהק, הררי הררים (או כמעט חומות ספרים) של מכתבים ותגובות בדיו בצל, הם האחראים להכל (הם ולא אני, אני- כזכור ולשמחתה של מרית-מתנערת מכל אחריות).
וחוץ מזה, רק לאחרונה הכתרת את עצמך או שמא הוכתרת- כבר קשה לעקוב אחרי שלל המקומות והתפקידים- בתפקיד נר (ובאמת, כשראיתי את הסרט הירוד שהזכרתי כאן, "רוחות חג המולד", הופיעה שם דמותו של נר דולק חייכני. "הנה שועי!" אמרתי לעצמי בפליאה כשראיתי אותו. בחיי).
כראוי לתפקידך, אם כן, הארת ופיענחת לי את כתב הסתרים של העין השלישי(ת).
(-:
ילדים, למה אתם לא יכולים להיות כמו מרית? היא הבינה מיד שיש לי מה להגיד, שאני מתאפק או לא מצליח להגיד אותו, ושתכף זה יבוא….
על גיבּוׁרוּת וחתרנות: טוב, נו, ברור שקל וכיף (יותר) לאהוב את הגיבורות והגיבורים החתרניים, משבשי הסדרים, הלא שגרתיים, התחבולניים והתמימים, הליצניים והקודרים, המרדניים – במודע או בפועל – ואלה שסיפורם (וסופריהם) חותרים תחת ה"סיפור", מבקשים לתקן מציאות ומוראותיה בכוח של פעולה, דיבור, או דמיון… אז בטח אסטריד לינדגרן הגדולה, על בילבי/גילגי/פיפי שלה (ושלך), אבל גם עם קרלסון המעופף, והרסמוסים (כל השלושה), ורוניה (שרציתי להתחתן אתה והיא לא רצתה), ומיו-מיו ואפילו בלומקוויסט. אבל גם הסופרים ה"ריאליסטים", שגיבוריהם פעלו בעולם גם כדי לתקנו: ילדי המסילה, אן שרלי, קסטנר, מקושינסקי, סנקביץ', אפילו מולנר של הנערים מרחוב פאל (מחניים), ששלושת סיומיו קורעי הלב חותרים זה תחת זה, עד שהם מבטלים כל סיום אפשרי של סיפור "נערים בשכונה" בעתיד
ויש כמובן, את הצדקנות אומרת ההן לסוגיה ומיניה – על אוסקר ויילד כבר הסכמנו (והוא גרוע ודידקטי בעיני יותר מהרוזנת דה-סגיר ימח שמה), על אנדרסן התווכחנו (חייל הבדיל ודאי קרוב יותר לזמיר והשושנה הנורא של ויילד). ופוליאנה באמצע…
על פוליאנה וקונפורמיזם: פוליאנה באמצע מפני שחיוב ההווייה אינו בדיוק קונפורמיזם. ומפני (כפי שכתבה מצוין טלי!) שסוגים של שמרנות ומסורתיות – אהבלית ותמימה וחיובית – הם גם חתרנות בחברה צבועה, או חמדנית, או נכלולית, כי *הערכים הישנים* הם *מהפכניים* בהקשר של בורגנות חדשה, מעמד בינוני עירוני, או נובורישים (כמו הילדים של דיקנס – עוד צדקן גדול – בעיר הגדולה). קל לכעוס על פוליאנה (כלומר על עצמנו, ראי להלן) ועל איזו ניו-אייג'יות שהיא מייצגת, אבל אפשר להיזכר בספר טוב בהרבה מפוליאנה – "סוד הגן הנעלם" – שבו המחשבה החיובית, האופטימית, שוחרת הטוב והיופי אינה שונה עקרונית מהגרסה הוולגרית והמדולדלת של נצרות שמציגה פוליאנה
על הכעס והכעס הרטרואקטיבי: על מידת ההזדהות שלי עם היחס שלך לפוליאנה, והקישור שעשית בינה ובין האתוס המכונן של דור מסוים מאוד ותרבותו, אני יכול רק לרמוז (אני כועס על זה מספיק במקומות אחרים, יותר פולמוסיים ופחות דיאלוגים מהמקום היפה הזה). אבל על הכעס (והכעס בדיעבד) על "ספרים" – כלומר, על הספרים, ומה שהם ביקשו לייצג, ומה שהם יצגו, ועל הערכים שהם כוננו והתקוות שהם טיפחו, ועל התפרים המניפולטיביים הגסים שבהם הם נתפרו, ועל עצמך והחלקים בקרבך שנפלו קורבן – שיכלו ליפול קורבן – לסוג המסוים הזה של תעמולה שהתחזתה לתעלומה. כעס נורא ומר על הילד הטיפש והתם ההוא, שחושש כל חייו מלראות את דמותו במראה בגלל שהוא בטוח – בעקבות "יום הולדת האינפנטה" הארור של אוסקר ויילד – שיגלה כי כל צחוק ושמחה שהכיר, היו לעג ובוז לו ועליו, ננס גיבן ונעווה צורה שכמותו. וכעס נורא ומר גם על הילד הטיפש והתם ההוא, שבאמת חשב, והאמין וקיווה, שהורים גרושים יכולים לשוב ולחיות יחד כמו ב"אורה הכפולה", ושזה תלוי רק בו, מטומטם מעצבן שכמוהו.
(יש לי כאן חלק ג, על געגוע, אבל אני דוחה אותו)
היה שווה לחכות (ולא למען המחמאה, למרות שהיא שימחה אותי מאוד).
זה שאני מסכימה איתך לגבי קונפורמיזם וחתרנות ולגבי זה שלפעמים המרד הגדול ביותר הוא דוקא המעשה השמרני ביותר, זה ברור.
אבל החלק השני של תגובתך גורם לי לחשוד בנוכחותו של הרבה דיו בצל כאן בסביבה, אחרת קשה להסביר את הקווץ' בנשמה.
אל תכעס עליו, לא מגיע לו. זה אפשרי, באמת ובתמים, כפי שהאיר לי ולימד אותי נר יקר אחד שמסתובב פה בסביבה.
עד כאן בעניני דריכה במשחקי המשחקים של הנפש, אבל תאמין לי, מנסיון. (ואת כל השאר אני כותבת בדיו לימון. קרא!)
ולמה אנחנו לא מסוגלים להיות כמו מרית זו שאלה כבדת משקל וראויה למחקרים אקדמיים (?) מלומדים שלא כאן הזמן והמקום לערוך אותם.
במגרשי המשחקים של הנפש, לא במשחקי המשחקים, למרות שבמחשבה שניה, גם משחקי המשחקים הולך- כך או כך, כדאי לדרוך שם בזהירות. אולי עדיף לדלג, כמו קלאס…(-:
תגובה מרגשת הותרת, כטוב עינך. ואף טלי הוסיפה כהנה וכהנה, והנה פתע הרהרתי כי דרך דמעה שקופה, נראית עיר האושר, כקלאודוסקופ
של ילדויות, הנפגשות פה, כמפגש עננים, המשתנים כל העת, ומניבים גשמי ברכה.
ברם, טרם הבנתי מדוע יש לכעוס על שאיפתו התמה של ילד לתקן עולמות קרועים לגזרים ללא תקנה
או בשל שעות של יגיעה למצוא פתרון לחידה בלתי פתירה
לאחרונה מתייגע אני בשאלה מדוע איציק מאנגער בשיריו הוא לעולם שוליית חייטים
והנה הבנתי, אאוריקה, הוא מעולם לא איבד את התקווה התמה (גם אם הבלתי אפשרית) לתפור את שנגזר, ונקרע מעימו לעולם.
(-:
היטבת להגדיר את טיבה של עיר האושר.
ועשית לי עוד קווץ' בלב, אבל הפעם, נדמה לי, אלה דמעות דבש דוקא…
(-:
הו ע'…
אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. אולי מאנדרסן. אנחנו חווים אותו מכוונים הפוכים. חייל הבדיל הוא אכן סיפור אנדרסני מובהק וכתבתי כאן גם איך ולמה.
http://www.notes.co.il/marit/45639.asp
ובהמשך לזה: אנדרסן שלי (גם כילדה) הוא קודם כל האירוניה, המבט מבחוץ שיש בו מן הפיוט והמשחק. הבנתי אותו מיד, כי גם אני הייתי כזאת. הייתי מוכרחה להיות כזאת. זו היתה הדרך שלי להגן על עצמי מהכאב ומהדיכוי. אלא שזה משחק מסוכן, אפשר בקלות להילכד בו, להישאב לתוך עולם עקר של משחקי מראות. ואנדרסן (שוב אנדרסן) בן בריתי בהתבוננות, הראה לי גם את המעבר הסודי, הנסתר כמעט, בין המבט לרגש. כשהייתי ילדה אטמתי את המעבר. זה היה מסוכן מדי להשתמש בו. אבל הסיפורים של אנדרסן היו כמו מפה שבה סומן הפתח הסודי. וכשזה היה מספיק בטוח – פתחתי אותו לרווחה.
אתה גדלת בצד השני של המעבר, ולכן לא יכולת להשתמש באמצעי ההגנה הפיוטיים, במערכת המצופים המשוכללים. ואני רק יכולה לתאר לי מה זה אומר לחטוף את הים הזה של הכאב בלעדיהם.
ובאופן אחר אמנם, זה חל גם על אוסקר וויילד. מה שכתבתי שינה בשבילי לתמיד את סיפור האינפנטה. אבל אני לא חושבת שאוסקר וויילד הבין מה הוא כותב. אני חושבת (וזה שוב מנסיוני העצוב) שאוסקר וויילד הוא האינפנטה. אני חושבת שכמוה הוא חשב שהכל משחק. ואני חושבת שלא כמו אנדרסן – הוא הזניח את המעבר הסודי ונתן לו להחסם. אבל בהיותו אדם אינטילגנטי הוא הבין שספרות זה עניין רגשי, שמשהו חסר. אז הוא ייבא רגשות מבחוץ, כמו שמייבאים מוצר צריכה, או מזון שלא גדל בסביבה. הוא השתמש בדמעות הנצרות כדי ללחלח קצת את סיפוריו הדקורטיביים (ואגב – כתבתי כל זאת באופן מטאפורי, אבל למעשה זה תיאור די מדויק של עלילת "חלום המלך הצעיר"). ולכן גם הסיפורים שלו שטוחים ודקדנטיים. כי הרגש לא נובע מתוך הפיוט והמשחק אלא נשפך כמו סירופ מבחוץ. אוסקר וויילד הוא אמן של טקסטורה. מעולם לא לקחתי אותו ברצינות. אני בספק אם ההסבר הזה יכול להועיל עכשיו. אולי זה אפילו גרוע יותר, לגלות שהכל היה תפאורה ותרמית. אבל הלוואי ואולי שיש בזה גם שמץ מצוף.
ע', טלי, שועי
ובאשר לפוליאנה (אוף, הכל כל כך טעון ומדמם היום) – אני רואה כמוכם שהיא הולכת נגד הזרם, מה שעושה אותה למורדת במובן מסוים (בהחלט לא ל"שוטה חכם" כפי שע' ניסה אולי לרמוז). אבל גם אם מתעלמים מאביה ומאלוהים, שתי הסמכויות העליונות שמהם קבלה את תורתה, וגם אם מתעלמים מההשלכות על הקוראים (ואוי ואבוי אם היית נוהגת כהמלצתה, הייתי חיה בדיכוי עד היום וקוראת לזה אושר) – אני לא מאמינה בפוליאנה ובתורתה.
וזאת הבעיה. לא בניו אייג'. כמו כל תופעה רחבת ידיים יש בו אזורים של רדידות וגם של מעמקים. הבעיה היא שאני לא מאמינה לפוליאנה (הילדה בעלת שני הרגשות: עצב ושמחה. לאן נעלם הכעס למשל?). אני לא מאמינה לה שהיא ממירה עצב, כעס, אכזבה – בשמחה. אולי בחלק מהמקרים זה מצליח, אבל בחלק האחר היא פשוט מורחת את העצב/כעס וכו' בשכבה עבה וצעקנית של צהלה. היא מחרישה את קולם ומוחקת ביחד עוד המון גוונים ורגשות. העולם שלה הוא חד ממדי ופלקטי, ובטווח הרחוק תעמולה כזאת לא יכולה לעבוד. פוליאנה היא כמו הברון מינכאוזן שמושך את עצמו ואת סוסו מתוך הבוץ. זה נפלא בתור בדיה, אבל מבחינה פיזיקלית זה בלתי אפשרי. וגם בפיזיקה של הנפש זה בלתי אפשרי. זה בדוק. יש לי עוד הרבה מה להגיד, אבל אין לי כוח להמשיך ולחטט בפצע הזה, אז תוותרו לי בבקשה.
ובאשר לשאלתך שועי, איך אפשר לכעוס על הילד – זה הילד שכועס על עצמו, ואת הכעס הזה הכי קשה לפייס, כי כדי לעשות זאת צריך לעמוד מבחוץ.
איציק מאנגר שוליית החייטים אולי שומר על הכפתורים בשביל הילדה איילת.
והגדרת עיר האושר כקלידוסקופ של ילדויות נוגעת ללבי יותר ממה שתוכל לתאר. וקולעת באופן שלא יכולת לדעת, אבל זה כבר יחכה לפעם אחרת כי עייפתי מלכתוב.
חברות (ושועי) – דברים יפים מאוד כתבתן, ונדמה לי שהסיום האישי של דברי (ואני חשבתי שאני מסתיר את האישי היטב מאחורי פלפולים תאורטיים…) הוביל אתכן לדברי ניחומין, שזה יפה ומרגש וחברי
מרית, עם דבריך על ויילד כמובן שאני מסכים. תיאורך יפה לסנטימנטליות (קיטש?) בכלל, ודימוי הסירופ המצוין גם אופייני לך במובן (אזהרה: מחמאה בדרך) שהוא דימוי חומרי וחושי וחפצי וספרותי ומילולי ורב ממדי (דביק, מתוק, נשפך, חיצוני) בעת ובעונה אחת. בעניינים אחרים אני חושב על ויילד בדיוק להפך – שהוא קורבן של דימוי אסתטי מדי, ושהוא היה הוגה מעמיק יותר ממה שמקובל להעריך, המסה שלו על "נפש האדם תחת סוציאליזם" למשל (באורח פלא, גם בורחס חשב כך עליו) – אבל לא באגדות שלו! ובכך אינו שונה מטונות של רומנטיקה נוצרית קריקטורית וולגרית של תקופתו
לגבי אנדרסן – כבר שכנעת אותי במקצת, ושיניתי את דעתי, מפני שהארת בו צדדים שלא תפסתי, בעיקר עם הנערה הקטנה עם עצי הגופרית. וחייל הבדיל עוד קשה לי אתו
ו – אני רוצה לחזור לפוליאנה, במובן זה שניסיתי להתחבר למה שכיניתי "כעס" שחשתי בדבריה של מרית – גם על ה"ספר" (שהו, כמו שאמרתי, הרבה דברים) וגם על אתוס מאוד מסויים, שתכף (יחסית) אכתוב עליו עוד
לטלי ושועי – שני נרות מאירים באור יקרות –
"מי ידמה לך ומי יערוך לך!" ענה אחריו נר החֵלב (שזה אני, ע.ג.!) – "אנכי אינני בלתי אם חלב, וגם לא בחרט ניסכתי כי אם ביד נטבלתי, ואולם זאת נחמתי עתה כי עוד גדלתי ועצמתי מן הנר הקטן אשר בפרוטה אחת יקָנה; כי הנר הקטן הזה לא נטבל בחלב בלתי אם פעמים, ואני שמונה פעמים נטבלתי עד היות לי עבְיִי זה אשר בו אתפאר. ועל כן שלותּי ואני שמח בחלקי! הן אמת נכון הדבר, נכבד הנר העשוי דונג וגורלו טוב שבעתים מגורל הנר העשוי חלב. ואולם לא ביד יֻקח הגורל ולא אנחנו הבוחרים לנו מקום בחיים. הנה נרות הדונג מובאים אל החדר הנבחר מכל חדרי הבית, אשר שם ההוד והתפארת, והם מוּצגים במנורות הזכוכית התלויות בספון להיות לחן ולהדר, ואני רק אל בית-המבשלות אֶלָּקח, ואולם גם המקום הזה טוב מאד, כי משם יוּבא אל אנשי הבית כל אָכלם אשר יאכלו!"
וכל זה ציטוט מ"הנרות" של אנדרסן בתרגום פרישמאן. והנה, בתרגום פרישמאן גם כן, אוסקר ויילד בענייננו ("מעמקים") כדי לסגור את המעגל. יפה יפה יפה ולא סירופ בכלל:
"הטוב, התענוגות וההצלחה, שאדם מוצא במעשי ידיו, יש לפעמים שהחומר שלהם הוא חומר גס ופניהם פנים קשים, אבל הצער הוא הרך והענוג ביותר הנמצא בכל דבר שנוצר. אין לך שום דבר במלוא כל העולם הרוחני, שלא יניע אותו המכאוב בהלמות דפקו הנורא, ועם-כל-זה הוא ענוג ורך מאוד. הֶעָלֶה הדק של הזהב הרוטט, המשֻקד יפה יפה, ואנחנו משתמשים בו כדי לָמֹד על ידו את נטיותיהם של הכחות שאינם נראים לעין, – אפילו העלה הדק הזה ירָאה בעינינו עב ביותר, כשֶנַשוה אותו אל דקותו של הכאב. הצער הוא מין פצע, שמתחיל לזוב דם תיכף ומיד כשתגע אליו איזו יד, שאינה ידה של האהבה. ואפילו כשתמשמש בו ידו של האוהב. אלא שהמשמוּש לא יהיה מתוך מכאוב.
בכל מקום שיש צער, שם לפנינו אדמת קֹדש"
אבקש את סליחתכם על ארכנותי
וחוץ מזה שלחתי לפני שמרית כתבה את חלק שניים, אז לא התייחסתי אליו ישירות. רציתי להעיר שיכול להיות שפוליאנה ממירה כעס בשמחה מפני שיש לה ממיר (דיגיטלי?), ואת השלט היא קיבלה משועי בבלוג סמוך
זו תרומתי הלא-מאוד-עמוקה לדיון
אתה יודע שאתה חתול צ'שייר טיפוגרפי? לעתים רחוקות אתה מופיע בשמך המלא. בדרך כלל חלקים ממנו מרחפים בתיבת התגובות, מצטרפים זה לזה ונגרעים, עד ש(בניגוד לחתול המקורי) לא נשאר רק החיוך אלא העין. וכיוון שאיני מבינה את החוקיות זה גורם לי להרגיש כמו אליס 🙂
הציטוט מוויילד יפהפה, וכלל לא מפתיע שבורחס חושב כך. יש דמיון בין השניים. רק שבורחס אינו נוטה אל הסלסול ואינו נזקק לשמאלץ ולכן הברק שלו הרבה יותר יציב ואיזו אלגנטיות אפולינית אופפת אותו. אבל גם הוא קצת לוקה מצד הרגש ומפצה במשחקי מראות.
וארכנותך מתקבלת באהבה ובשמחה.
בהשראת הפרשנות היפיפיה על מאנגער והחייטוּת, אני רוצה, ברשותכם, להציע עוד פרשנות למה שקורה כאן, בעיר האושר ובכלל – אנחנו תופרים יחד שמיכת טלאים, אני חושבת, יצירה משותפת שמוטלאת מקרעי נשמות וילדויות ומחממת את הלבבות בימות החורף הקרים.
כמעט התפתיתי לומר שהכפתורים של איילת מעטרים את השמיכה , אבל אין רחוק מזה- הכפתורים, הרי הם חופשיים ומתגלגלים, אולי כגלגלי הרכבת הנוסעת מכפר אז"ר לעיר הקודש או שמא, בעצם, לעיר האושר.
ע' הוא אכן חתול צ'שייר טיפוגרפי, אבל אני תוהה, ע', האם יבוא יום ותצא מאלמוניותך? נגיד, בפעם הבאה שתתכנס מועצת העיר או לפחות ועד ארבע הרצות המדובר ההוא, לישיבתם הקבועה של הילדים האבודים? (לא לוחצת. אבל כן מזמינה, אם מותר).
בהחלט ייתכן שפוליאנה ממירה כעס בשמחה, עם או בלי השלט האוניברסאלי שלה, אני חושבת שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לכעוס, לא עכשיו, לא במעמד בו היא נמצאת.
כדי להפגין כעס ילד צריך גם לחוש בטחון, אני לא בטוחה שהיא יכולה להרשות לעצמה להוציא על ואצל הדודה פולי את הכעס שאצור בה, אז היא הופכת קש לזהב וכעס לשמחה. לשם הוא הלך, כל הכעס שלה, אולי לכן יש לה כזה שפע של שמחה…
ועד כמה שדעתי משנה, ארכנות לא מפחידה אותי אף פעם וכל המרבה הרי זה משובח.
היום שוחחתי עם נערה צעירה ואהובה על פוליאנה, בזכות הדיון הזה כאן. גם היא, כמוני, חושבת שפוליאנה כן מורדת, בנסיבותיה שלה, אבל לא זה העיקר- העיקר הוא שזימנת לנו את הדיון הזה, תודה גדולה! (-:
אני לא חתול. אני עמוס. אני לא מבין למה פסואה יכול היה לטוות (עוד שוליית חייטים!) אריג של הטרונימים ולי אסור. מה זה פה
את האופן המדויק והסיבות לכך שהסתבכתי אתכם אני עוד צריך לברר בעצמי
כשהייתי ילד והיו לי בעיות עיניים (כמה אירוני, שוב העיינים האלה) קנו לי ספר של אנדה עמיר, אני חושב: תעלולי עין אחת עיקשת
ע. עיקשת, אני אוהב את השם הזה
(ע. היא קשת?) או במילים אחרות – עמוס,
לד"ר סוס, אביו מולידו של חתול תעלול, כמובן, יש ספר מקסים שנקרא "לקרוא בעיניים עצומות".
למה אסור? כאן אצל מרית (אני חושבת…) כלום לא אסור.
רק הסתקרנו, זה הכל, אם יורשה לי לשניה אחת לדבר בשם כל הכיתה (זהו. עברה השניה).
הסקרנות הרגה את החתול, אמנם, אבל כאן היא רק גרמה לתעלולים.
(-:
טלי – חן חן על ההבהרה. [כאן אצל מרית (אני חושבת…) כלום לא אסור.]
עמוס – אפשר להיות הינדיק גם ליד השולחן, כל שכן חתול צ'שייר.
רק תיזהר לא לבלבל בין הפרסונות. (יש קטע מאד מצחיק בסרט שנקרא במקור ישו ממונטריאול ובעברית קראו לו משהו אחר שאני לא זוכרת – שבו שני השחקנים מוצאים עבודה בדיבוב של סרטי פורנו, ואחד מהם מתבלבל בין שתי הדמויות שהוא מדבב).
מרית:
אם כבר, אז פוליאנה היא לא חב"דניקית אלא ברסלברית. הקריאה להיות בשמחה תמיד ("מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" היא המצאה של ר' נחמן!), ראיית העולם בצורה פונדמנטליסטית (ואני לא משתמש במילה בנימת גנאי), החתירה לחיות את החיים בפשטנות ואף בעוני, הן מאפיינים שדומים יותר לברסלב מאשר לחב"ד.
וגם ר' מאיר הוא דוגמא לא לפשטנות של פוליאנה, אלא להפך הגמור – מורכבות שמגיעה למורכבות יתר. ההלכה לא נפסקת כר' מאיר משום "שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, על טהור טמא ומראה לו פנים". ר' מאיר רואה בכל דבר במציאות את כל הפנים האפשריות, ולכן אי אפשר להסיק מדבריו הלכה למעשה, שכן בהלכה המציאותית צריך בסופו של דבר להכריע אלו צדדים רלוונטיים יותר למציאות. בהמשך הסוגיה מסופר על סומכוס, תלמידו של ר' מאיר, "שהיה אומר על כל דבר ודבר של טומאה ארבעים ושמונה טעמי טומאה, ועל כל דבר ודבר של טהרה ארבעים ושמונה טעמי טהרה." וכן על "תלמיד ותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ במאה וחמשים טעמים". זו היכולת לראות גם בדבר שלמעשה הוא טמא את הצדדים הטהורים, אמנם בסיטואציה העצובה גם את הצדדים השמחים, אבל גם את הצדדים העצובים שבסיטואציה השמחה!
באופן מעניין, בסוגיה אחרת נקבע ש"אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה". כבסיס ליכולת ההכרעה יש צורך בראיה מורכבת של המציאות. כאשר דנים בדיני נפשות יש צורך לראות גם את נקודות הזכות שבמקרה, ולא רק את נקודות החובה. אין להגיע לקיצוניות של ר' מאיר, שמובילה לקיפאון בהכרעה מרוב ראיית הצדדים השונים, אבל יש צורך בראיית עולם מורכבת, שמסוגלת לשקול גם את הצדדים ההפוכים.
אתה צודק ומדייק בעניין ר' מאיר והערתך חשובה מאוד
אתה טועה בעניין ר' נחמן: הוא עצו, וגם נתן, היו שרויים בדכאונות, בכיסופים, ובעצב בניגוד מוחלט לסיסמא/מימרא שחסידיו משתמשים בה ללא הרף
בכל מקרה, יש אכן משהו נוצרי בסיסי בחיוב ההווייה של פוליאנה שנעדר מ"חביבין יסורין" או כל ואריאציה יהודית אחרת, כולל החסידות
רשקולניקוב – תודה על ר' מאיר. זה מרתק ומאיר עיניים. אני רק ידעתי שאין פוסקים הלכה על פיו בגלל יכולתו הגדולה והמסוכנת בטיהור שרצים. והשתמשתי בהבנה המצומצמת הזאת כמו בראי. כי גם לי יש כישרון כזה לטיהור שרצים. כישרון מפוקפק שיכול להציג כל שקר כאמת אבל לא להפוך אותו לאחת.
ובחזרה לפוליאנה – קל מאד למצוא ולהמציא סיבות לשמוח. קשה יותר לגרש את העצב והכעס בעזרתן.
ובאשר לברסלב – אני לא ממש מסכימה. כיוון שאנחנו מדברים עכשיו בספרי ילדים, אז היה פעם ספר על הבעש"ט (בספריית דן חסכן המעולה) שנקרא "שר של שמחה"…
הבעש"ט קדם כמובן לחב"ד ולר' נחמן גם יחד, אבל אלה החב"דניקים שטוענים שחושך אי אפשר לגרש במקל אלא בעזרת נר – דימוי פוליאני בתכלית (ואחר כך הם סותרים את עצמם כשהם משתמשים בטרמינולוגיה מיליטריסטית כמו "טנק המצוות" או "צבאות השם" (ילדים), עוד הוכחה ששרצים לא מתהפנטים מנימוקים ודימויים.)
בברסלבים עם כל שמחתם יש משהו מטעם השוליים והבדידות בעוד שפוליאנה ואביה מכוונים להפך הגמור. ואף שהם משתדלים למצוא שמחה גם בעוני, הם אינם רואים בו אידיאל. פוליאנה מאד מתלהבת מן המותרות של דודי פולי.
[…] הילדה אילת, פצפונת, מוכרת הגפרורים, פוליאנה. […]
שוב אני, באיחור אופנתי:
"פוליאנה" התיישן. בקושי ניתן להשיגו בספריה (באנגלית!) כנ"ל לגבי "הלורד פונטלרוי הקטן". "נסיכה קטנה" – בסרטים, רק "סוד הגן הנעלם" שרד.
אז נתתי לבת שלי בת התשע לקרוא את "פוליאנה", בעצמה, והיא פשוט לא אהבה את זה. כמו שהספרנית אומרת "זה לא עומד במבחן הזמן".
פעם לפני אחרונה קראתי את פוליאנה בגיל 22 ונהניתי כרגיל, בגיל 37 כשקראתי שוב (באנגלית, ולאט) ראיתי במשקפיים של אימא.
דודה פולי אוסרת על פוליאנה, היושבת בעליית הגג הלוהטת, לפתוח חלונות בשל הזבובים. אז היא יוצאת החוצה לישון על הגג. אני לא רואה את התנהגותה של פוליאנה במקרה כזה בתור מרד, אני כן רואה את התנהגותה של דודה פולי כהתעללות, לא פחות. חלקים רבים מהספר נתפסים בעיניי בתור בעלי אפס אמינות. אולי בגלל שבימינו, אין לילדים קשר אמיתי עם מבוגרים. בוודאי לא בתרבות הנוצרית, בה אפילו בחג המולד יש "שולחן ילדים".
שנתיים אחרי שהשרשור נגמר, וחצי שנה אחרי תגובת ההחיאה האחרונה שלו, אני מוסיפה את התרומה הצנועה שלי, בתור מי שנחשפה לספר לראשונה בחייה בגיל המופלג של 29. (בגילאים הרלוונטיים קראתי את סמדר שיר. נו…) רציתי לומר, שאני בהחלט מבינה למה מרית קראה "דכאנות", ואכן יש כאן הרבה ממנה, רק במסווה של המון שמחה ואהבה. הדכאנות מתבטאת בזה, שאסור לך להרגיש את רגשותיך האמיתיים. זו לא המלצה – ב"משחק" יש משהו נורא טוטאלי ומחייב: אפילו כשאביה של פוליאנה נפטר היא מוכרחה – אנוסה – להיות "בשמחה תמיד"…!
ורק חשבו על הילדה הקטנה ההיא, מן הסתם בת 4 או 5, שכל כך רצתה בובה, וקיבלה במוקמה קביים. ולא היה שום סיכוי אחר לבובה בחודשים הקרובים – שילדים רואים כנצח… האם זה אמין מבחינה פסיכולוגית שהיא תוכל *באמת* לשמוח משום שאף על פי שלא קיבלה בובה, מכל מקום אינה זקוקה לקביים? (למי שענה "כן" – רמז: תשובה שגויה, תמשיכו לחפש!) אם כן, מה בדיוק היה כאן? נכון מאוד! שימוש כפוי ומאולץ במנגנוני הגנה (המממ… הכחשה וראציונליזציה?) שתכליתם אחת: למנוע מפוליאנה הילדה לחוש את הכאב, כנראה מפני שאביה השתמש בעצמו באותה טכניקה, ולא יכול היה לשאת את צערה שאיים עליו.
וזה בדיוק מה שפולאינה עצמה עושה לכל מי שבא במגע איתה: שוטפת לו את המח עם אותה טכניקה עצמה, במין חזרה כפייתית: עוד אדם ועוד אדם ועוד אדם ועוד, כחוזרת שוב ושוב על הטראומה הראשונית של האבל שלא הורשתה להתאבל על הבובה שלא קיבלה בגיל 4 (ושאר הפרטים העצובים של יתמותה הכפולה ושל עוניה וכו').
אסור לאף אחד להרגיש את מה שהוא מרגיש. גם דודה פולי, למשל, לומדת שוב ושוב לפליאתה הרבה, על כמה היא נפלאה ואהובה בעיני פוליאנה ואיך כוונותיה להעניש ולרדות בה מתקבלות בצורה ההפוכה, והיא נותרת מותשת ומבולבלת מכל מפגש כזה – משום שרגשותיה האמיתיים מוכחשים פעם אחר פעם באפקטיביות רבה, ובמקומם מלמדת לה אלופת-ההכחשה הקטנה, שהיא – הדודה פולי-בעצם מאוד אוהבת אותה וחושבת רק איך להנעים את חייה. ובכן…
השאלה שמעניינת אותי, ואשמח אם מישהו יתייחס (אולי ב2014…?) איך זה שפוליאנה כ"כ שבתה את ליבם של הקוראים האמריקאים בתחילת המאה הקודמת? מה היה בה ובglad game הזה שלה, שהפך אותה ליותר פופולארית באותן שנים מכל גיבורת ילדות אחרת? בקיצור: למה היו האמרינים זקוקים לפוליאנה?
האמרינים הם כמובן "האמריקנים"
עדנוש, ראשית, ברוכה הבאה. זה היתרון של האינטרט, המסיבה ממשיכה. אני לא טובה בהיסטוריה, אז אני אשאיר לאחרים את התשובה. אבל רק בנוגע לדודות פולי למיניהן, לפעמים יש קסם במילים. קסם אמיתי אני מתכוונת, לא כזה שמדחיק רגשות אלא שמתמיר אותם. אומרים למישהו על עצמו משהו בלתי צפוי וזה מאפשר לו להיות כזה. זה כאילו פותח בתוכו אפשרויות שהיו חסומות. כי הנפש היא דינמית ודיאלוג מעורר את הדינמיות שלה. וצריך להיזהר (לטעמי) שהרתיעה מכפייה רגשית, לא תהפוך לסד שמקבע אותך לנצח באותו מקום מחורבן.
מאמר מרתק.. הגדרת בדקות (בניגוד לספר שיש בו אמנם משהו "עבה") דברים שהטרידו אותי ולא הגדרתי. עכשיו במיוחד אני שקועה בעניין כי אני משווה בין התרגומים החדשים.
מה שכתבת על הגיס החמישי מצמרר. אצלי אני לא יודעת מניין זה בא, אבל יש לי נטייה בלתי נשלטת כזאת. כשהייתי ילדה הייתה לי בובה עם פרצוף שמח מצד אחד ועצוב מצד אחר, שאמא שלי תפרה לי בעזרת חברה שלה, ושכחתי אותה ברכבת התחתית בלונדון והייתי כל כך עצובה, ואז אמא שלי אמרה לי שאולי מצאה את הבובה ילדה ענייה שאין לה בובות בכלל והתחלתי לבכות מרוב אושר. אבל אולי זה היה כבר היסוד של המספרת שבי – להמציא את הילדה הענייה היה כבר יותר מספק…
וההבחנה שלך על הפנטזיה האומניפוטנטית, מצד ילדים ומבוגרים כאחד – מרתקת… להיות ילד מנסרה, או להיות ילד מאיר דיו 🙂
לי, נו, ברור שזה יקרה עם בובה שיש לה פרצוף שמח מצד אחד ופרצוף עצוב מצד אחר. האקדח של צ'כוב דורש שיהיה גם אושר בצד הדמעות.
וסיפור מנצח רכוש, זה אחד הלקחים של מוכרת הגפרורים (אף שיש שיחלקו עלי).
ובכלל, כשזה טבעי זה נהדר.
ו"ילד מאיר דיו"… אני עוד חושבת על זה 🙂
ועל הכל תודה רבה.
גם אני עוד חושבת על זה :). ו"סיפור מנצח רכוש". איזה יופי!
אני בת של
ואשתו של
ואני אימא של אלון ודנה .
ואני אוהבת
להיות נחשבת
כאישה עם לב של פוליאנה.
מרית
אומנם ניתוח מורכב ועשיר
אך בעיני הכי פשוט לראות ב פוליאנה את השקפת העולם המתבטאת בלראות את חצי הכוס המלאה שזה טיפ מצויין לחיים .לשמוח ולשמח זו זכות גדולה.
לפעמים הכי פשוט זה הכי טוב.
אנונימית, ליבי איתך. תשְמחי בפשוט וגם תשַמחי.
אין כאן נכון או לא נכון. זה משהו שקורה במפגש עם ספר, באופן שבו משתמשים בו. כשהייתי במקום שלך זה היה נהדר, ויום אחד הנהדר נשבר וראיתי דברים אחרים. מאחלת לך ששלך לא יישבר.