כתוב בגוף היא סדרה של עשרים וששה מאמרים על הזיקה בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לאמנות הגוף של ויטו אקונצ'י. המאמרים יתפרסמו אחת לשבוע, כל יום שלישי ב-20:00 בדיוק (בשביל הטקס). זהו פרק מבוא.
עדכון: סדרת "כתוב בגוף" הפכה לספר:
כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי
"כי געגועים יוצאים ובאים בין התודעה לחיים. החיים אף הם כמהים לתודעה. שני עולמות שהיחסים ביניהם אירוטיים ללא הבהרה של הקוטביות המינית … כאלה הם החיים והתודעה. לכן אין איחוד ביניהם, רק אשליה קצרה ומשכרת של איחוד והבנה, מתח נצחי ללא פתרון."
תומאס מאן במכתב לקרל מריה ובר, יולי 1920
ספרות ומיצג; את הספרות אין צורך להציג. המיצג (performance art) לעומת זאת, הוא לא רק אמנות נידחת, אלא סוּגה סובלנית וחמקמקה שמתנערת מכללים והגדרות. ובכל זאת אפשר לומר שהמיצג נוצר תמיד בשולי אמנויות אחרות (ציור ופיסול, תיאטרון, קולנוע, מחול, מוסיקה וכולי), הוא נולד מתוך דחף לשבור גבולות ולא פעם בּישׂר את שבירתם.
כדי לבצע מיצג אין צורך בכסף, בתואר אקדמי, ביֵדע מוקדם או בחלל מסוים. אין שום מגבלות על התוכן, המֶשׁך או הצורה. כמעט הכל מותר – והתוצאה נעה בהתאם –בין פעולות משונות ומביכות לבין היצירות החתרניות הנועזות והמשוחררות ביותר.
מתי בעצם נוצר המיצג הראשון?
גם על השאלה הזאת אין תשובה מוסכמת. האם טקסים שבטיים הם בעצם מיצגים? והאירועים הרנסנסיים?
ב-“La Festa del Paradiso” למשל, מופע שעיצב ליאונרדו דה וינצ'י ב-1490, התחפשו המשתתפים לפלנטות ודקלמו חרוזים על שובו של תור הזהב, לצלילי כדורי בדולח מלאים במים אשר זהרו לאור הלפידים בכל צבעי הקשת.
ואם בדיקלום הפלנטות יש עוד טעם לוואי של מַסֶכֶת – מה דעתכם על זה: ואסארי, הסטוריון האמנות הרנסאנסי, מספר שלאונרדו נהג לרוקן ולנקות את מעיה של בהמה מסורסת עד שאפשר היה להחזיקם בכף היד, ואז היה מחבר למעיים זוג מפוחי חרס ומנפח ומנפח עד שמילאו את החדר ודחקו את הנוכחים אל הקירות. הפעולה הזאת היא כבר מיצג לכל דבר.
כותבים אחרים מדלגים על התחנות הללו, ומצביעים על האירועים הרב תחומיים של הפוטוריסטים והדאדאיסטים בראשית המאה העשרים כעל ראשיתו של רצף מיצגי שנמשך עד היום. אבל אני רוצה להמשיך ולצמצם את הבחירה, להולדתו מחדש של המיצג בסוף שנות הששים מתוך האמנות המושגית; האמנים של "דור הפרחים" אשר מאסו במסחור עבודתם החליפו את "פס הייצור של חפצי האמנות" באמנות חיה המבוססת על רעיונות ופעולות. המיצג הוגדר מחדש כפעולה ממשית (בניגוד ל"כאילו", למימזיס של התיאטרון) אשר נגזרת מרעיון ומבוצעת על ידי אמן פעם אחת או קצת יותר, וזוכה לתיעוד. וכך, בצורתה המתועדת, היא תופסת את מקומה בתודעה הקולקטיבית של עולם האמנות.
*
תיעוד ומשחק (משחק במובן game)
אמנות המיצג הקיצונית וסהרורית לכשעצמה, התגלתה במינון מוגבל, כתבלין קסם לחידוש טעמו של המיינסטרים התרבותי, ואף יותר מזה, כמרכיב מהפכני שמפרה ומרחיב את גבולותיו. יום אחד עוד אכתוב על השפעת המיצג על הקולנוע, התיאטרון והמחול, אבל כיוון שסדרה זו עוסקת בספרות אני רוצה להתעכב מעט על המקרה של פול אוסטר ואמנית המושג והמיצג – סופי קאל.
מריה טרנר גיבורת ספרו של אוסטר לוויתן נוצרה בצלמה של קאל, ואוסטר אף מודה לה בפתח ספרו "על הרשות לערבב עובדות בבדיון".
אין כל חידוש בדמות מציאותית המשמשת דגם לדמות בדיונית, אבל הקשר בין אוסטר לקאל אינו מתמצה בפרטים הביוגרפיים ששאל; כשמריה טרנר מתארת את התפעלותו של בן סאקס (גיבור לוויתן) מאמנותה, היא דוברת כמדומה מגרונו של אוסטר, ומתארת את משיכתו שלו לעולם המושג והמיצג:
מה שמצא חן בעיניו במיוחד היה הצירוף של תיעוד ומשחק, האובייטיפיקציה של מצבים פנימיים. הוא הבין שכל העבודות שלי הן סיפורים, ושלמרות שהם אמיתיים, הם גם ממוצאים. או שלמרות שהם מומצאים, הם גם אמיתיים (שם, 132).
"משחק" – לא על שום השעשוע אלא בגלל "כללי המשחק", כללים שרירותיים המוחלים על היומיום וגורמים להזָרתו; במשך השנים הצליחה קאל לסבך, אם לא למחוק לחלוטין, את האבחנה בין עובדה ביוגרפית ליצירת אמנות בחייה. אוסטר הוא הרבה פחות קיצוני ממנה אבל גם לו יש דרך משלו, אלגנטית ולעיתים מבריקה, לנווט בין בין עובדות לבדיון, לתעד ולשחק, במקביל ובגלוי.
*
פנקס הכתובות
ב-1983 מצאה קאל פנקס טלפונים ברחוב. היא צילמה את תכולתו ושלחה אותו בעילום שם לכתובת הבעלים. זמן מה לאחר מכן פנה אליה עיתון צרפתי והזמין ממנה סדרת כתבות, וקאל החליטה לבסס אותן על הפנקס, כלומר להתקשר לאנשים הרשומים בו לפי הסדר ולראיין אותם על בעל הפנקס, ליצור דיוקן עקיף שלו דרך מכריו. החקירה ארכה עשרים ושמונה ימים שכל אחד מהם הניב מאמר.
אוסטר כמספר מחונן, זיהה את הפוטנציאל הסיפורי הטמון בפרוייקט הפנקס וקיבל את רשותה של קאל לעשות בו שימוש ספרותי; מריה טרנר בת דמותה של קאל, מוצאת אף היא פנקס כתובות ברחוב. וכך מתואר האירוע בלוויתן:
זמן רב לפני שאיש מאיתנו הכיר אותה היא יצאה בוקר אחד לקנות סרטי צילום למצלמתה, ראתה פנקס כתובות קטן מתגולל על הארץ והרימה אותו. זה היה האירוע שהתחיל את הסיפור האומלל כולו. מריה פתחה את הפנקס ומה שהתעופף ויצא ממנו היה השטן: מגיפה של אלימות, מהומה ומוות (70).
כמו סופי קאל בשעתו מחליטה גם מריה לראיין את האנשים הרשומים בפנקס. כיוון שהיא חוששת מסירוב טלפוני היא מחליטה ללכת לכתובת הראשונה, ושם היא פוגשת את… טוב, לא זה המקום לספר את כל הסיפור. די לומר שהַפּגישה פותחת את הדלת העלילתית.
הדיאטה הכרומאטית של קאל בעקבות מריה. יום שני הכתום. תפריט: מחית גזר, שרימפס מבושלים, מלון. פול אוסטר, כפי שהיא מציינת, אמנם שכח להזכיר משקאות, אבל היא הרשתה לעצמה להשלים את החסר במיץ תפוזים.
*
המהלך הבא
אבל בזאת לא תם הדיאלוג בין אוסטר לקאל, כלומר בין החיים לאמנות ולספרות. קאל, כמיצגנית מחוננת, זיהתה את הפוטנציאל האמנותי בפרשה, והחליטה להמשיך את "הטלפון השבור" בינה לבין אוסטר לאחר פרסום הספר:
בעמודים 60 עד 67 של ספרו," היא כותבת בפתח ספרה Double Game, "השתמש [אוסטר] בכמה אפיזודות מחיי כדי ליצור דמות בדיונית בשם מריה, שעוזבת אותי בהמשך כדי לחיות את סיפורה. מרותקת על ידי הכפילות הזאת, החלטתי להפוך את הרומן של פול אוסטר למשחק, וליצור את הערבוב המסויים שלי בין מציאות ובדיון.
במהלך הראשון במשחק חזרה קאל אל הספר; רוב המיצגים של מריה היו מבוססים על פעולותיה שלה, אבל אוסטר המציא למריה גם כמה מיצגים משלו, וקאל ניגשה קודם כל למימושם: היא חיה ימים שלמים לפי אות מסוימת באל"ף בי"ת, ובישלה את "הדיֶאטה הכרומטית" של מריה, שאכלה בכל יום ארוחה בצבע אחר.
אבל קאל לא הסתפקה במיצגים של מריה. כדי להמשיך במשחק היא פנתה לאוסטר ובקשה ממנו להחליף מקומות: קודם הפך אותה לנושא של ספרו, ועכשיו תורו לכתוב לה דמות בדיונית שאת חייה תנסה לחיות. היא הקציבה לו שנה מחייה שבה תנהג בדיוק לפי מה שיכתוב. אוסטר שחשש מן האחריות (ובצדק, קאל היא המודל לתשוקת ההסתכנות של מריה, ואמריקה הלא היא ארץ התביעות המשפטיות), העדיף משחק הרבה יותר צנוע והטיל עליה "על פי בקשתה", משימות אישיות לשיפור החיים בניו יורק. הוא איתגר אותה בהפוכה וכתב לה תפקיד אמריקאי מלא חביבות וחיוביות, מרוחק ככל האפשר ממזגה הצרפתי ה"מקולל", והיא אמנם מילאה את חלקה במידה שווה של דקדקנות ושאט נפש.
היא בחרה תא הטלפון בפינת גרינוויץ' והריסון, ניקתה אותו ביסודיות וקישטה בפרחים, בגלויות ובכרזה מאירת עיניים "שיהיה לכם יום נחמד", המשפט האמריקאי השנוא עליה ביותר לפי עדותה, אחרי "תהנו!" ("שערו בנפשכם, להטות כך הנאה בלשון ציווי!" היא מצטמררת). היא ציידה את התא בחטיפים, משקה, סיגריות, מאפרה, מסרק וראי, ממחטות נייר, מגזינים, כסאות וטפסי תלונות ומשאלות. בצער מסוים ויתרה על מכשיר ציתות והסתפקה בהקלטה לא חוקית של שיחות. לא היה איכפת לה שזה אסור. להפך. כמו לייזה דוליטל משונה היא פינטזה איך היא נתפסת והשופט נותן לה לבחור בין מאסר ובין פיזור חיוכים ומחאות וכריכים והיא בוחרת במאסר ללא היסוס. ביום ראשון היא לקחה לעצמה חופש ושכרה מישהו שיחייך ויחמיא במקומה.
תיעוד הפרוייקט כולל תגובות של עוברי אורח. רובם חושבים שזו פינת הנצחה (מישהו מת כאן). אחדים מנבאים ונדליזם אבל ההפך הגמור קורה. אנשים מוסיפים פרחים וחטיפים משלהם. בסוף העצוב והנפלא זו דווקא חברת הטלפונים שתולשת ומשליכה הכל לפח. קאל מאושרת. זה האות שלו חיכתה. היא תולה בתא הטלפון הודעה שנפתחה במילים: "אנחנו מצטערים מאד להודיעכם שלא נוכל להמשיך ולשרת אתכם כפי שנהגנו בעבר…"
עוד על המיצגנית חסרת הגבולות שערבבה את חייה בבדיונו של הסופר שערבב את חייה בבדיונו, כולל סופה העגום של פרשת הפנקס המקורית, ב-Double Game, ספר שכתבה קאל בהשתתפות אוסטר, ואשר נפתח בצילום של עמודים 60-67 מתוך לוויתן, מתוקנים בקפידה בעֵטה האדום של קאל. פה ושם היא לא התאפקה ושירבטה הערות נוזפניות כמו "יותר מדי דמיון" או "מוגזם לגמרי". את השורות הדרמטיות הפותחות את פרשת הפנקס, היא פשוט מַחקה.
*
בשבוע הבא: כתוב בגוף 2 – אהרון קליינפלד והמיצג
סיפורים נוספים של סופי קאל באתר: בפנטזיות שלי אני גבר (הדלי), חלומה של נערה (הקינוח), שני סיפורים על מוות (טלסטר, הסדין), בנאלי, רדיקלי, או טרגי, שני סיפורי כלולות של סופי קאל (שמלת הכלולות, החתונה החלומית) הנעל האדומה
ובמידה מסוימת גם – מה למדתי מפצפונת של אנטון? (או סופי קאל של הילדוֹת)
יש באמנות המיצג בכלל ובפרט בדיאלוג שנוצר בין קאל ובין אוסטר דבר-מה המזכיר בטיבו את ,Homo Ludens ,האדם המשחק
כפי שוהצג על ידי יוהאן הויזינגה
שכן מהם המיסטריונים העתיקים או הטקסים הדתיים או טקסי מעבר שונות, אם לא סוג של משחק שיש לו כללים מחייבים, מעין קודקס
גם המיסטיקה הנוֹמית על פי רוב בסמליה המדוייקים
ובכתבי הקודש המחייבים היא משהו מעין זה
במובן זה יש לדידי דבר מה דומה בין סוגי מיסטיקאים אנטינומיסטיים ובין הדאדאיסטים ודומיהם
אבל גם המיצג אנארכיסטי נתון לפרשנותו של הצופה
אשר בתורו יכול אף הוא לשחרר את קיוּמוֹ ועל-כן את יצירתו הפנימית אל חללו של עולם
ולזכות בעין צופה חולפת ולכן במחשבה בוחנת
אגב, זה לדעתי מה שאנו עושים פה ברשימותינו, ממש
רשימה מאלפת ומעניינת.
ואני חש, מרית, כתלמיד שנחפז לכתתו ואף פקד אותה בטרם עת, ובכל זאת מצא את מורתו החרוצה והמקדימה בעיצומה של ההרצאה.
מרית, משום מה סברתי שההרצאה נועדה לשעה 21:00 ולפיכך רשמתי את שרשמתי לעיל באיוולותי. עתה קראתי את רשימתו של חברנו המלומד, שועי רז, ונוכחתי שהסטודנט המקדים לחלוטין לא הקדים.
עימך הסליחה.
מחכה להמשך…
מעניין אותי תמיד הקשר בין המיצג למי שהדברים מוצגים לפניו. אולי עוד תכתבי על הדברים האלה. יש לי כאן חבר אמן שהמיצג שלו הוא לנקות כל יום את הגשר שליד הבית שלו בפרברים. כל יום בשש בערב הוא יוצא לנקות במשך שעה ובאחת הפעמים הוא ביקש מאיתנו לבוא ולצלם אותו (כלומר הוא ביקש מסבסטיאן ואני הצטרפתי). אבל הוא הדגיש שחשוב לו שלא יראו שאנו מצלמים אותו כי הוא לא רוצה שהעוברים והשבים ידעו שזה מיצג. עבורם הוא פשוט אדם קצת משונה או לא שמטאטא את המדרכה של הגשר. למעשה המיצג התרחש על הגשר אבל הצופים שלו הם באי הגלריה שיתבוננו בתמונות שצולמו בהיחבא.
נזכרתי בזה כשקראתי את הדברים שלך. על המיצגים שהם למעשה פיסות חיים שמה שהופך אותן לאמנות היא העובדה שבסופו של דבר הן מוצגות.
מזכיר לי גם את בעל חנות הסיגרים והסיגריות ב"עשן" של פול אוסטר שהיה נוהג לצלם אותה פינת רחוב באותה שעה של אחרי הצהריים כל יום.
אז אולי זו אסוציאציה חופשית שלי אבל בעיני העניין מגיע מאותו רעיון. קאל מראיינת את האנשים המופיעים בפנקס שהיא מצאה והוא מראיין את הנוף על ידי צילום חוזר שוב ושוב.
מה דעתך?
שועי – אנחנו באים ממקומות כל כך שונים, כל אחד מתחיל את המנהרה שלו בקצה אחר ובכל זאת אנחנו נפגשים באותה נקודה.
לתלמיד החרוץ – תודה
רון – יש הרבה מיצגים שבהם אין קהל או שאין לו משמעות (נניח בארוחות הצבעוניות של קאל) – לפחות לא לקהל הראשוני. כי כיוון שחלק בלתי נפרד מן המיצג הוא התיעוד – גם אנחנו כאן, קהל יד שניה.
לעומת זאת יש חשיבות גדולה לקהל במיצגים שבהם הרעיון שעליו מושתת המיצג כולל את הקהל.
למשל בכמה מן העבודות המפורסמות של מרינה אברמוביץ'. העבודה שעליה סיפרתי במאמר "מיצגניות וגיבורים" שבה היא ערכה על שולחן "מכשירים של עונג וכאב" והודיעה לקהל שבמשך שש שעות היא תהיה לגמרי פסיבית, לא משנה מה יעשו לה. או עבודה אחרת שעשתה עם השותף שלה אולי, שבה שניהם עומדים משני צדי פתח צר של מוזאון או (גלריה) כשהם עירומים כביום הוולדם, וכל מי שנכנס צריך להתחכך בהם. הסרט שמתעד את זה מאד מרתק ומשעשע.
ואסתי – את צודקת לגמרי! הפרוייקט ההוא של בעל חנות הסיגרים הוא פרוייקט לגמרי מושגי, והמיצג והמושג הם אחים. זה בדיוק אותו עיקרון של תיעוד "שרירותי", קביעת כלל והכלתו על המציאות, וכיוון שזו המציאות – ישנו הקטע המרגש שבו הסופר האלמן מגלה את אישתו המתה בכמה מן התצלומים.
כיף לקרוא. הכרתי חלק גדול מהעובדות שהצגת, אבל סופי קאל אף פעם לא מעייפת אותי. האם לחיות חיים של מישהו אחר היא פעולה אתית? האם זה בכלל אפשרי? יש משהו רובוטי בהתנהלות שלה, הזרה של ההקשרים האנושיים השיגרתיים. אני לא יודעת איך אפשר לעמוד בזה, זה נשמע לי תובעני לחלוטין להמציא את עצמך באופן שאסור לך להיות עצמך. היא מטורללת ומרתקת. ואוסטר – נו. איך להגיד בלי לפגוע – לא פלא שהוא מוקסם ממנה לחלוטין. כלומר התנאי הראשון לאנטי-מימסדיות הוא קיומו של מימסד, לא?
בציפיה לפרק של השבוע הבא.
תודה, מירי.
גם אני מרגישה את הרובוטיות הזו, אבל אני לא בטוחה שזה קשה לה, לפעמים אני מרגישה (ממש פיסית) את הואקום הזה בתוכה ששואב את הפרויקטים האלה כדי לא להשתגע מהריק.
ואוסטר לידה הוא באמת דוד חביב
ועוד שני דברים
כבר נשאלתי בחשדנות מסוימת מה עם ספר הדקדוק. אז אל דאגה, בוא יבוא בפרק הבא.
הפרק הזה הוא הידע המוקדם שלא נדרש וגם הבסיס היציב שיוכל לשאת את ההמשך.
וגם קבלתי תלונות מאנשים שלא הצליחו לעשות מנוי. אז אם למישהו יש עצה…
אפרופו מותו של אחד הסופרים האהובים עלי ביותר ג'ון אפדייק (שבגלל כתבה דחופה עליו אני כאן ולא מזיעה על המסילה במכון כושר) ובעקבות חיפושים שעשיתי עכשיו ברשת, מצאתי קטע מראיון איתו בו הוא מדבר על הבדלים בין כתיבה לציור
ואני מצרפת לינק
http://www.npr.org/templates/player/mediaPlayer.html?action=1&t=1&islist=false&id=99910985&m=99925461
שלום מרית,
אריך קסטנר כתב שהקדמה לספר היא כמו הגינה בחזית הבית המרמזת על הבית… אז תודה על הגינה הנאה שכאן.
נראה לי שמילת המפתח בטקסט המקדים הזה היא- "מסורסת". לאונרדו מבצע את ה"מופע" שלו בעזרת מעי של בהמה מסורסת.
אם היה שוחט בהמה לפני מעריציו, היינו יכולים לטעות ולחשוב שבטקס דתי מדובר, הקרבת קרבנות.
אבל לא!
הוא מנתח את בטנה.
אם היה מסתפק בכך, היינו משערים שאולי שיעור באנטומיה לפננו.
אבל לא!
הוא מוציא את מיעיה ומנקם.
היינו מיד בטוחים שמכין הוא תבשיל מפורסם.
אבל לא!
הוא מחברם למפוחים ומנפחם כאילו היו בלונים.
כעת הבנו, מדובר בניסוי מדעי.
אבל לא!
הוא מנפחם עד שיצאו הצופים שבחדר.
אין זאת אלא שמפנה הוא בדרך הומנית (כדרך הצבאות המוסרים ביותר של המאה העשרים ואחת) את הבית מיושביו לפני פיצוצו.
אבל לא!
הוא לא מפוצץ את הבית.
אם כך מה התחלית?
מדוע כל הלואים האלו?
מה ההבדל בין טקס דתי, שיעור באנטומיה, בישול בקדרה, ניסוי מדעי, ופינוי אוכלוסיה, לבין מיצג?
בדיוק אקט הסירוס שבא קודם לכל.
האומן מסרס את המדיום לפני שיציגו… גם אם אין קשר ישיר בין המיצג לסירוס. ללא הסירוס אין זה מיצג.
נדמה לי,,,
אבל אני לא בטוח,,,
לסירוס יש בדרך כלל שתי תכליתות. האחת, לרסן את התאווה. השנייה למנוע את ההתרבות.
האם כך אפשר לראות את אומנות המיצג?
מחכה להמשך…
מה אומר, הדגמת את מה שנסיתי להגיד בתגובתי מעלה בדיוק מיטבי
הנה יצרת רשימה פרשנית משל עצמך, המהווה אמנות מיצג כשהיא לעצמה
בהפרותהּ את מחשבתו של הקורא ואת תחושותיו
ומעניין לאן יובילו קוראים וקוראות אחרים את המחשבות שהובלת בעקבות מרית
סתם אסוציאציה שעלתה בי, בימי הביניים האמינו כי החלק הנמוף שבנפש האדם,היינו התאוות והדחפים, מתכנים: הנפש הבהמית
שומא היה על הפילוסוף ועל הנזיר כאחד, לרסנה ולסרסה
תהליך זה הביא מכיוון אחד יצירות רוח יוצאות דופן (אם כי מעט סכמטיות) אך מצד אחר הוליד ניוול וניוון תרבותי של אנשים המלקים עצמם בשוטים לחים והפוחדים לדבר, להביע רגשות וליצור באופן חופשי
אנשים הכופים עצמם לדעתם של סמכויות דתיות או מדעיות בלי הנד ביקורתי
מה שמאפיין עדיין כמה חברות טוטליטריות היום
ובאשר לאמנות המיצג, הוכחת בדבריך לעיל עד כמה היא פרה ורבה ועד כמה אינה כרוכה בסירוס
אלא בנסיון העלאתה הדמיונית ותיקונה של הבהמה הרצוחה המסורסת
בחזרה בדהרה אל השדות המוריקים- החופשיים
חולי – ה"מסורסת" הזה מופיע במקור אצל ואסארי, ואני, בחיבתי הגדולה למוזרויות קטנות של כותבים – שמרתי עליו.
וצדקתי, כי הנה בא חולי, איש האשכולות, והבחין במוזרות הקטנה והפך אותה לגרגר חול שעליו גדלה פנינה.
תודה על המחשבות ועל הצחוק שהטקסט שלך מעורר.
(ולכל מי שלא יודע, לחולי יש כאן ברשימות, בלוג בשם "אשכולות מרים", ולי לפחות ברור באיזה אשכולות מדובר)
אסתי – תודה על הקישור, ורק רציתי לתקן את עצמי ולומר שהמיצג והמושג אינם סתם אחים, אלא במקרים רבים תאומים סיאמיים שאי אפשר להפרידם בגלל שהם מחוברים באיברים חיוניים.
ומירי – בעצם מה שסופי קאל עושה (הכניסה לדמויות אחרות) אינו עד כדי כך מוזר. שחקנים עושים את זה כל הזמן, אלא שהיא בטירופה, פשוט הסירה את הגדר בין התפקיד לחיים ועל זה בדיוק מדובר.
ואחרון אחרון (ובעצם ראשון המגיבים) וחביב – שועי. דע לך שאני לא מבינה מחצית מהמילים שאתה אומר. אני לא יודעת כלום על הנומיים והמיסטיקאים האנטינומיסטיים, ויחד עם זאת, באמצעות מילות מפתח שאני כן מבינה, וקירבת הנפש, אני כמעט מבינה. (וזה גם מחזיר אותי לחוויית הילדות שבה סבתא שלי מדברת סודות ביידיש, ואני מתאמצת לפענח ולפעמים מצליחה).
שחקנים מגלמים דמויות. היא מגלמת אנשים.
מתוך טשטוש הגבולות היא בעצם משעה את המציאות מתוך המציאות, וזה נורא נורא מפחיד.
אולי צריך למצוא עבור הגילום הזה מילה מיוחדת (שחנקית?)
הפרשנות של חולי נהדרת ומצחיקה. אפשר להביט על זה גם כך: לפעולת הניפוח יש היבט ארוטי, האיבר המנופח 'מפצה' את החיה על הסירוס, באופן שרק אמנות יכולה לפצות על חסרים שנובעים ממקורות אחרים לגמרי. האמנות ממלאת את הנפש בחומר מילוי שלעיתים הוא תובעני מדי, עד חנק אפילו.
מצד שני, אסור לשכוח שאלו מעיים, והאמן ממלא אותם באוויר, וכשחושבים על ההיבט הפרוזאי של מעיים ממולאים בגז כל הנשגבות שיש בפעולה האמנותית מתפוגגת באחת, ומהפער הזה נוצרת יופי של אירוניה עצמית של האמן
ו…מחשבת כפירה אחת
אני נוטה לחשוב שבהמות מסורסות היו הרבה יותר זולות, והרבה יותר קלות להשגה
את כבר האדם השני לפחות שמעיר לי כאן בעת האחרונה על כל האיזמים והאיסטים בהם אני נוקט מבלי שיקול דעת
ומאחר שאין דבר השנוא עליי יותר מקריאה למקוטעין (אני במיוחד חש בזה כאשר אני קורא מחקרים על חיבורים מן העולם היווני במהלכם מובאות מלים יווניות בכתיבה יוונית אשר אני אנוס לדלג עליהן)ולנסות להרכיב לי פאזל אינטואיטבי
מבטיח להעביר את המילון שלי להבא לגירסא עברית נהירה יותר, ואם מדיי פעם אחטא בלשוני, ייסלח לי
והאמת, ביסוד הדברים עומדת קרבת נפש
מה שאיש הרוח המוסמי אבו חמד אלע'זאלי כינה 'התאמה נסתרת' בין הנפשות
וברוך שזכו כמה מן המבקרים והמבקרות כאן ל
מידה הטובה הזאת
אהבתי את רעיון הזיווג אך לא אהבתי התייחסותך הפופוליסטית לאמנות המופע (המילה מיצג מזמן איבדה את תוכנה) "כדי לבצע מיצג אין צורך ….פשוט לא נכון!! מטעה, מדלדל ומזלזל ומעמיד את אמנות המופע בשולי הספרות.
אם כך היו הדברים הרי שאנו קוראיך היינו יושבים, כל יום שלישי, עירומים מול המסך ומאוננים!
לא חשוב איך קוראים לזה, מיצג או מופע (מילה עוד יותר כללית לטעמי) אין שום מיומנות ספציפית שדרושה לקיום מיצג, וגם לא דרושים שום תנאים טכניים ספציפיים – כמו נניח מצלמת קולנוע ואמצעי הקרנה לסרט.
זה לא גורם לי לזלזל במיצג, להפך. החירות הזאת כפי שאמרתי אחראית לכמה מן היצירות החתרניות והנועזות ביותר.
וגם באופן אישי, מבחינת מזגי, אני מוקירה את הקבלה האמיתית ואת השוויון בין בני האדם שנגזר מתפיסה זו. בלי צנזורה ובלי סלקטורים ובלי תנאים מוקדמים. רק רוח האדם.
את ההערה האחרונה שלך לא ממש הבנתי (אולי בגלל סערת הנפש שבה כתבת), אבל אולי כדאי להזכיר שאחת העבודות החשובות של ויטו אקונצ'י, הגיבור המיצגי של הסידרה, היא סידבד (ערוגת זרעים, מנבטה) שבה הוא שכב מתחת לרצפה של גלריה ואונן במשך שמונה שעות ביום שלוש פעמים בשבוע, כשהוא מפנטז על הצופים המשוטטים מעל לראשו.
לעבודה זו יוקדש פרק שלם בשלב יותר מאוחר של הסידרה
אמנם זה בלוג ואת מביאה את הרהוריך בנושא אך הגדרת התחומים צריכה להיעשות באופן רציני ואפילו אקדמי – לא כמיצג
באשר להערתי שלא הבנת זו הציניות שלי המקישה
לויטו אקונצ'י כמובן
סתם קוריוז שכתיבתך הזכירה לי: כשלמדתי בחוג לתיאטרון באונ ת"א אסור היה להתייחס להפנינג, מיצג וכד בגלל כל מה שטענת לעיל.
בשלב זה לפחות, אנחנו לא מסכימות, לא על המה ולא על האיך.
עכשיו תורי לא להבין
אתי, דומני כי תגובתך כבדת ראש מדיי
ברי לי, כמי שלא עוסק במודע באמנת המיצג,כי בכל מיצג,כמו בכל יצירת אמנות ישנו מזוג בין
מחשבה מוקדמת, המתכננת את המופע על מתכונתו, ובין ספונטניות ואימפרוביזציה נסיינית, הגורמת לשינויים בביצוע כל העת
בכדי שתהיה רוח אנושית שתנשוב בעצמות היבשות של הדיון האקדמי המנוכר-קר
דברים כגון ספונטניות ואימפרוביזציה יצירתית כוללת היגדים חידתיים, ולא הגדרות חותכות היא חיונית ונכונה. אולי אף תורמת לדיון לא פחות מהעמדת סכמות שאין בהן תועלת וגם לא חדוה
לדעתי, כפי שטענתי בתגובתי הראשונה, גם כתיבת בלוג בסיכומו של דבר, הנה יצירה אמנותית ויותר מזה במיטבה, היא סוג של אמנות מיצג,
הבעה חופשית של רוח האדם
אמנם הרבה אחרי שהכלים היו אמורים להיאסף, להירחץ ואפילו להתייבש, אבל כאן הרי ממילא אין "מאוחר מדי", וככה הרווחתי את כל התגובות והדיונים כחלק (כמעט) אינטגרלי מהיצירה.
מה אומר ומה אדבר, מרית, את מאתגרת אותי…
לא קל לי עם מיצגים, ולחלק מהארועים שהזכרת פה אין לי ספק שלא הייתי נכנסת, במודע.
שני דברים צורמים לי באמנות הזאת, ושניהם אחראיים, במידה רבה, לסוד קסמה וכוחה בעיני אנשים שאינם אני- קשה לי עם טשטוש הגבולות בין "הבמה" לבין "הקהל" (וסליחה אם אני מרדדת את הדיון להשוואה עם תיאטרון, אני יודעת שההשוואה לא מדוייקת) וקשה לי גם עם תחושת השרירותיות וחוסר התכלית.
בעולם מלא בדברים רעים, אני נוטה לייחס חשיבות לתכליתן של פעולות, למקום שבו הן מוסיפות משהו טוב לעולם (עזרה, תמיכה, חמלה, חוויה אסתטית, בריאות, הומור, חיוך, מחשבה…), ואני מודה שקשה לי עם פעולות שנתפסות בעיניי כסתמיות ואפילו מיותרות.
עד כאן ההסתייגויות הבסיסיות שלי מאמנות המיצג (שאני לא בקיאה בניואנסים שלה), עם ההסתייגויות האלה "הגעתי מהבית", והן ליוו אותי למקרא חלק מהמיצגים שתיארת פה.
קשה לי גם עם ההיבט האתי-אנושי, או כמעט לא אנושי של המעשים, למשל בדוגמת פנקס הטלפונים. לא הייתי רוצה שהדרך בה כל מי שמופיע בפנקס הטלפון שלי תופס את דמותי תתנוסס באיזו גלריה קבל עם ועולם, יש פה, בעיניי, אלמנט משמעותי של ניצול.
ולמרות כל אלה, פתחתי וכתבתי שאתגרת אותי.
סקרנת אותי, מוססת כמה מההתנגדויות שלי, גם בדרך בה כתבת וגם בדרך בה כל הבלוג הזה שלך אולי שימש עבורי כאקספוזיציה מורחבת, שהביאה אותי לקריאת השעור הזה כשאני משוחדת לטובתך.
לאן אגיע אחרי כל סדרת השעורים האלה?
והאם בעינייך אהרון של גרוסמן הוא אמן מיצג?
אני מחכה לגלות. (-:
ואני אמנם מחרבת פה את המבנה הסדור והשלם של התגובה שלי, אבל מוכרחה גם להתייחס לאסוציאציה שעלתה בי- "קרוב להפליא ורועש להחריד" של ג'ונתן ספרן פוייר. קראת?
מאוד מאוד מזכיר לי חלק ממה שתיארת פה, ויש לו גם לא מעט נקודות חיבור ל"ספר הדקדוק הפנימי". ואם זה לא היה מספיק ברור, שניהם ספרים שאהבתי ביותר.
קודם כל ברוכה הבאה.
ובאשר לדברים האחרים…
אני יודעת שיש לך קושי עם מיצג, אבל הוא לא קשור לטשטוש הגבולות בין במה לקהל. (אני לא חצופה, אני פשוט זוכרת את תגובתך למאמר שלי על "האוסף הכי הכי" http://www.notes.co.il/marit/47445.asp
וגם אני בדיוק כמוך (לא באותו אופן אבל באותה מידה) מייחסת חשיבות לפעולות.
מיצגים במיטבם הם הכי לא סתמיים ושרירותיים. השרירות (שעליה דיברתי) היא כלי, לא מטרה. את יכולה להשוות את זה למשל למקום של משקל או חרוז בשירה; משקל זו מגבלה לגמרי טכנית ושרירותית, אבל זה לא הופך כל שיר שקול לסתמי ושרירותי…
וגם מוצא המיצג כפי שכתבתי, הוא אתי במובן הכי עמוק: התנגדות לחומרנות ולסטגנציה רעיונית – אולי לא בראש הרשימה של הערכים שלך, אבל בטח במקום גבוה.
אני חושבת שאולי מה שמפריע לך הוא הניכור הרגשי. וזה נושא גדול ומשמעותי שעוד יעלה בדרכים רבות במהלך הסדרה, ולא ארחיב כרגע. גם ככה קשה לי להתאפק ולא לשפוך הכל בדבוקה.
אולי שמת לב שהקדשתי את הסדרה לזכרו היקר של יוסף הירש אשר לימד רישום כאמצעי מחשבה. ובאופן כזה או אחר – אני חושבת שהמיצג במיטבו הוא אמצעי מחשבה, ושהעולם זקוק לאמצעי מחשבה, לא פחות ממה שהוא זקוק לחמלה וליופי ולחיוך.
נפעם מעצם העובדה שדיבור על מיצג יוצר גל תגובות ושיח ער. הידד! כמה מלים "על הרשות לערבב עובדות בבדיון": היחסים שבין עובדות ובדיון אינם ברורים לי. אני תופש את הבידיון כחלק מהמציאות, ואת המציאות כתודעה. באותו אופן אני חש אי נוחות כשמדברים על המרחק שבין פרפומנס וחיים. כאילו שפרפורמנס אינו חלק מהחיים! יתר על כן, עבורי פרפורמנס (לפחות בפן הסיפי והרדיקאלי שלו) מאפשר לי להוות את חיי באופן אינטנסיבי ומרוכז; הוא מאפשר לי לשאול את עצמי שאלות ולערוך בדיקות שאני לא מעז לעשות ככה סתם. כי הפרפורמנס נותן לגיטימציה לחרוג מהנורמטיבי והמקובל. לפיכך, לא רק שאין מרחק בין פרפורמנס וחיים, אלא שבראייה שלי הפרפומנס הוא הוא החיים(לא השתמשתי בסימן קריאה). ולנושא המעיים של לאונרדו, מרית, מה דעתך לראות במעיים/באיבר העיכול דימוי של מכונת הכלה? ככל שהמעיים מתנפחים (כלומר, ככל שהצופה יכול לעכל ולהכיל יותר), המקום שלו כצופה מצטמצם והולך, והוא נעדף אל קירות החדר. במלים אחרות, אין מצב כזה להיות "צופה" – משולל מעורבות וללא עמדה מוסרית. או שאתה שם או שאתה מחוץ למשחק
[…] ה-27 לינואר, ואכן – כמובטח עלה הפוסט הראשון שעסק ב"מקרה המוזר של פול אוסטר וסופי קאל". […]
והמסתורין הגדול – למה דווקא כאן?