סופי קאל היא אמנית מושגית שמערבבת יותר מן המקובל בין החיים לאמנות.
פול אוסטר ביסס על דמותה את מריה טרנר גיבורת "לוויתן", והוא אף מודה לה בפתח ספרו על הרשות לערבב עובדות בבדיון.
ב-1996 הציגה קאל תערוכה של חפצים אישיים. לכל חפץ נלווה סיפור קצרצר. זה הסיפור השני שאני מתרגמת.
הקינוח
מאת סופי קאל
כשהייתי בת חמש עשרה פחדתי מגברים. יום אחד במסעדה, בחרתי קינוח בגלל שמו: "חלומה של נערה". שאלתי את המלצר מה יש בקינוח הזה, והוא ענה: "הפתעה". כמה דקות לאחר מכן הוא חזר עם צלחת שעליה הונחו שני כדורי גלידת וניל ובננה מקולפת. הוא אמר רק מילה אחת: "תהני". ואז הוא צחק. עצמתי את עיני באותו אופן שבו עצמתי אותן שנים אחר כך, למראה הגבר העירום הראשון שלי.
את ההערות שלי על הסיפור אני שומרת לאחר כך כדי לא להשפיע על הקריאה.
ובינתיים אני מצרפת תמונה של פול קלה.
תגובות לא ענייניות יימחקו
סיפורים נוספים של סופי קאל באתר:
בפנטזיות שלי אני גבר (הדלי)
חלומה של נערה (הקינוח)
שני סיפורים על מוות (טלסטר, הסדין)
וודו או חפצי מעבר (העניבה, וכמה מחשבות על הסיפורים ואחורי הקלעים שלהם)
בנאלי, רדיקלי, או טרגי, שני סיפורי כלולות של סופי קאל (שמלת הכלולות, החתונה החלומית)
וכמו כן – המקרה המוזר של פול אוסטר וסופי קאל, ובמידה רבה גם – מה למדתי מפצפונת של אנטון? (או סופי קאל של הילדוֹת)
אנא המשיכי לתרגם , זה מרתק, האמנית הזו מסקרנת וגורמת לי לחשוב.
בהתחלה התרגזתי על האמירה של המלצר, ואז חשבתי שהסיפור יותר חשוב.
את הסיפור הקודם שייכתי לאמנות, כי היה מן המיצג בטקס ההשתנה, ומשהו מן הפופ ארט בדלי האדום בין הכדים הארכאולוגיים, וגם כאן – יש אמנם את ה"תבליט" הלבן-על-לבן של הצלחת, אבל זה גם סיפור שובר לב שנמסר בצמצום מקראי. (כן, מקראי, על אף שקשה לדמיין נוכחות אלוהית בעולם של סופי קאל.)
אני לא התרגזתי על המלצר. זה כמו להאשים את הש"ג. זה היה מזמן וזו היתה הנורמה, אבל כל כך העציב אותי לחשוב על הגסות שבה החלום של הנערה התנגש במציאות. בגלל זה קראתי לפוסט "חלומה של נערה" כדי שגם הקוראים יחוו את הפער בין הציפייה למימוש.
ורק תחשבי על החלק שלא סופר כאן, איך זה לאכול את הקינוח הזה, ואיך זה לא לאכול אותו
וגם מתורגם יפה. והצמצום המקראי מעיד על יכולתו של הכותב המקראי,ובמקרה הזה על היכולת של סופי קאל להעביר כל כך הרבה בכל כך מעט.
אוי. התמוגגתי לחלוטין. זה פשוט נפלא.
ל'נשים', כמובן. אין שום אפשרות אחרת.
עכשיו קראתי את התגובות.
שוב אני מוצאת עצמי חווה אחרת לגמרי את הסיפור.
לא את הגסות חוויתי, אלא את האימה המתוקה, על שער הלא-נודע, ההיסוס הזה פנימה, הידיעה שאין ברירה, מוכרחים לעבור את הסף. זה טעון ועמוק ומחולל זרמים של רגשות סותרים, כמו שצריך.
אנא, תרגמי עוד!
תודה לשתיכן,
ולמירי – תמיד יש עוד אפשרויות 🙂
סליחה על ההצפה – אבל חברה שלי אמרה שיש עבודה של סופי קאל בתערוכה שמוצגת עכשיו במוזיאון פתח תקווה. אני חושבת שהתערוכה היא בנושא 'שינה', וכידוע סופי קאל הסתובבה הרבה סביב האינטימיות של האדם הישן
ושוב תודה וטוב שאנחנו שונות, זה הרבה יותר מעניין ככה
אחלה סיפורים…
לפני שנים רבות, כשנדדתי בין עבודות, נקלעתי למסעדה תל אביבית בה שימשתי כעוזרת במטבח או מלצרית, לא זוכרת. למסעדה הזו היתה מנה מיוחדת לה קראו "חלומה של נזירה" נקניקיה שחתכו חיתוכים מיוחדים וטיגנו בשמן. התוצאה היתה מפוסלת להפליא.
אני נמלאת מילים לנוכח הנושא וגם שתיקה. אז עוצרת כאן.
ממשיכה לסיפורים הבאים:) תודה מרית
וואו, סמדר. המציאות עולה על כל מציאות 🙂
סופי קאל מרתקת, אשמח לעוד
יש פה לא מעט, בלינקים שלמעלה…