כל הדימויים המלווים את המאמר הם עבודות של ג'וזף קורנל. אין להם קשר ספציפי לאגדות המוזכרות במאמר
כל המופעים למבוגרים שיצרתי היו מבוססים על אגדות. ההצגה הראשונה שלי "מוכרת הגפרורים", היתה טקס אשכבה לסבתי האהובה דרך סיפורו של אנדרסן. השניה – "נסיך ב-3 חלקים" היתה פסל תיאטרלי בעקבות "סיפור הנסיך המשותק" מתוך "אלף לילה ולילה", והשלישית – "אילו" היתה עיבוד ל"שלוש אחיות" של עגנון, סיפור קצרצר פסימי ואירוני, שרק אווירת האחים גרים האופפת אותו מסבירה את הכללתו ב"מקראה לבתי ספר יסודיים".
שלוש האגדות האלה הרעישו אותי בילדותי והן המשיכו להרעיש אותי כשגדלתי. אני לא חושבת שהבנתי משהו חדש שלא קלטתי כבר בתור ילדה. כמבוגרת פשוט היו לי כלים להעמיד את זה על במה.
ובכלל – אני מתייחסת בספקנות רבה להפרדה המקובלת בין יכולת הקליטה של ילדים ומבוגרים. בתור ילדה זה נראה לי מתנשא ובתור מבוגרת מצמצם; ההבדל הוא אולי ברמת המודעות, ולפעמים גם זה לא, רק ביכולת התמלול. אני מדברת על קליטה של תכנים כמובן. גם אני יודעת שטקסטים מסוימים הם בלתי נגישים לילדים, וזה מחזיר אותי לאגדות, מה הופך תובנות כל כך עמוקות וקיומיות לנגישות לילדים קטנים.
אני חושבת שזה קשור לצורה שבה המשמעויות האלה מגולמות. באלף לילה ולילה יש דימוי חוזר: בכל פעם שמישהו הולך לספר משהו מדהים הוא אומר שאם היו "חורטים את סיפורו בחודי מחטים בזוויות העין, הוא היה למשל ולמוסר לכל לוקח מוסר". למה בזוויות העין ולא בזוויות הלב, שהוא אולי האיבר המתבקש כשעוסקים בלקח ומוסר? כי הסיפורים האלה נבראו מן העין; העוצמה שלהם מרוכזת בדימויים. בכל אגדה משמעותית, בכל מיתוס, יש תמונה אחת או כמה תמונות בלתי נשכחות. הדימויים הם שונים זה מזה ובלתי צפויים. אין כאן נוסחה קבועה כמו שאין נוסחה קבועה לדימויים שיריים.
להלן בקצרה, כמה דוגמאות מאגדות מוכרות:
הנזל וגרטל: שני ילדים בלב יער חשוך מכרסמים בית ממתקים ססגוני, זוהר, או ילד שמנמן בתוך כלוב מושיט עצם דקה למכשפה עוורת. (דימויים עם קסם קתולי כמעט, בניגוד בין עוצמת הפיתוי לאימת הגיהנום. בין החטא לעונש הצפוי. הדימוי הזה אגב, השתנה במשך השנים; באגדה המקורית הבית עשוי לחם עם חלונות סוכר, מה שמעצים את הרעב והבדידות של הילדים ומקנה לדימוי נופך "שואתי".)
כיפה אדומה: זאב מחופש לסבתא במצנפת שינה – סוג מופרע במיוחד של דראג קווין, ולעומתו – התמימות בהתגלמותה – ילדה בקפושון אדום, סינר וסלסלת פיקניק. יש כאן שילוב עכשווי במיוחד של פורנוגרפיה ורטרו, הומור שחור ואימה. גירסה צרפתית מן המאה השמונה עשרה אף מממשת את הפוטנציאל בסצינת סטרפטיז גרוטסקית: הזאב מבקש מכיפה אדומה להתפשט ולהכנס איתו למיטה והיא מצייתת. היא פושטת בגד אחר בגד ובכל פעם היא שואלת את הזאב מה לעשות בבגד שפשטה, ונענית: "השליכי אותו לאש, לא תזדקקי לו".)
שלגיה: בטוהר התמונתי של הסיפור מתערבבים הדימויים של דיסני, אבל אני חושבת שהתמונה של הנערה היפה השוכבת בארון מתים שקוף, דמוי אקווריום שמונח על אם הדרך, עם או בלי גמדים מתייפחים, פעלה בתוכי עוד לפני שנחשפתי לסרט. הטרגיות הזאת של הנערה כחפץ יפהפה, פגיע, פסיבי.
רוב התמונות שהזכרתי עד כה הן רחבות ידיים וכוללות תפאורה ודמויות, אבל לפעמים די באביזר מדוייק שאוצר עולם ומלואו. קחו את החתול במגפיים למשל – המגפיים שלו ישר מבדילות אותו מכל החתולים. זה לא עוד חתול עצלן שרובץ ליד האח, זה חתול במגפיים: ראוותני, מצחיק ולא פחות חשוב – מעשי, כלומר עומד על שתי רגליים. ברור שהוא ישיג לאדוניו את כל העוצמה והכסף האפשריים. ואם אנחנו כבר בנעליים – אז עוד קלוז אפ: נעל זכוכית קטנטנה שמונחת על כרית והרגליים הענקיות שמנסות להידחק לתוכה.
לפעמים תמונה גדולה ונהדרת מסתיימת בקלוז אפ: ברבורי הבר (או ששת הברבורים, הסיפור מופיע גם אצל גרים וגם אצל אנדרסן) היא אגדה קצת פחות מוכרת על נסיכה שאחיה הפכו לברבורים. כדי להציל אותם היא צריכה לטוות להם כותנות מסירפדים ואסור לה להוציא הגה עד סוף העבודה. היא מורשעת בכישוף אבל גם על העגלה שמובילה אותה לגרדום היא ממשיכה לטוות את הכותנות שלה. ההמון הזועם תוקף אותה באבנים ואז יורדים מן השמיים ברבורים חבושים בכתרי זהב ומקיפים אותה מכל הצדדים. בזמן שהם מרחפים סביב העגלה ומגוננים עליה, היא מטילה עליהם את הכותנות שטוותה וגואלת אותם מן הקללה. התמונה הגדולה והדרמטית מסתיימת בקלוז אפ: באחת הכותנות חסר שרוול, נסיך אחד נותר עם כנף במקום יד…
הקולאז' הזה של הנסיך עם הכנף מאחד נכות ויכולת ריחוף, פריקיוּת ועוצמה – הוא טעון ומסתורי כמו דימוי בשיר או בחלום. ההבדל הוא חיצוני בלבד, מה שהזכיר לי את משל ההינדיק שמופיע, אם אני זוכרת נכון, גם ב"סיפור פשוט" של עגנון.
פעם אחת בן מלך נפל לשיגעון שהוא עוף הנקרא הינדיק, דהיינו תרנגול הודו, וצריך ליישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה, והמלך היה בצער גדול, עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאו.
והפשיט גם כן את עצמו ערום. וישב תחת השולחן עם בן המלך הנ"ל, וגם כן גרר פרורים ועצמות. ושאלו בן המלך: מי אתה ומה אתה עושה פה? והשיב לו מה אתה עושה פה? אמר לו: אני הינדיק. אמר לו: גם אני הינדיק. וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה לזה.
אז רמז החכם והשליכו להם כתונת, ואמר החכם-ההינדיק לבן המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כותנת? יכולים להיות לבושים כתונת ואף על פי כן להיות הינדיק. ולבשו שניהם הכותנת. ואחר זמן מה רמז והשליכו להם מכנסיים, ואמר לו גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק? ולבשו המכנסיים, וכן עם שאר הבגדים.
ואחרי כן רמז והשליכו להם מאכלי אדם מהשולם, ואמר לו: חושב שאם אוכלים מאכלים טובים כבר חדלים מלהיות הינדיק? ואכלו.
ואחר כן אמר לו: אתה חושב שהינדיק מוכרח להיות דוקא תחת השולחן? יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן. וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי.
אגדות הן הינדיקים שיושבים ליד שולחן. שירה כאילו מטיחה בפרצופך את המסתורין שלה, וזה לא פעם ישיר ומרוכז מדי כמו להסתכל לשמש. האגדה מעסיקה את המוּדע שלך בעלילה – תענוג בפני עצמו – ומאפשרת לדימויים להספג דרך אגב, בהתאם לגיל ולמצב הרגשי והמנטלי של המשתמש.
לפני שנים כתבתי את "שיר התרדמה" להצגה "רוזטה", עיבוד של נעמי יואלי לאגדת היפהפיה הנרדמת או "שושנת החוחים", כמו שהיא נקראת אצל האחים גרים. אני מביאה אותו כאן לסיום (כולל שני הבתים האחרונים שלא הולחנו בגרסה הסופית).
בקצה העולם יש הר
על ההר צומח ארמון
ובתוך הארמון שושנה
אבל השושנה ישֵׁנה
היא שוכבת קלה כמו פרח
שקועה עד צוואר בשינה
מתוך שערה האפל
פניה זורחים כלבנה
ישן הארמון בגשם
ישן ברוח פרצים
ישן על כר של דשא
מכוסה בשמיכה של קוצים
עורב מקרקר, לילית שצורחת
אינם יכולים להעיר נסיכה
ששנתה נתפרה במחט
בקצה העולם יש הר
על ההר צומח ארמון
ובתוך הארמון שושנה
אבל השושנה ישֵׁנה
ועד שתבוא הנשיקה
כמה שנים יחלפו
וכמה דמעות יישפכו לי
וכמה פרחים ייקטפו
הייתי רוצה לספור את כולם
אבל מי שסופר, בסוף – נ
ר
ד
ם…
גם מרגש, גם מרתק, גם יופי של שיר וגם המשפט המדהים והמדוייק הזה- "אגדות הן אינדיקים שיושבים ליד שולחן".
סיפורים בכלל, ואולי אמנות בכלל, לא?…
שנפל לשיגעון הוא אחד מסיפוריו המקסימים של רבי נחמן מברסלב.ולאגדות באמת יש קסם מיוחד, קסם של אגדות. תארת אותו מאוד יפה, וכתבת יפה גם על יכולת הקליטה של ילדים. לפעמים נדמה לי שהיא עולה בהרבה על זו של המבוגרים ששכחו כל כך הרבה דברים חשובים.
תודה, טלי (אני לא חושבת שכל האמנות יושבת ליד שולחן. יש הרבה אמנות שמחצינה את ההינדיקיות שלה:-))
ולחני – יש כל מיני דרכים להגדיר אנשים – אנשי לילה ואנשי יום, אנשי כלבים ואנשי חתולים, חסידים ומתנגדים… אני מצאתי שהחלוקה הכי קובעת בשבילי זה אנשים שמכירים בילדוּת ואנשים שלא, וכבר מזמן שמתי לב שאת שייכת לראשונים. תודה.
את ההערה לגבי האמנות, בעצמי התלבטתי כשכתבתי את זה, ואולי בכלל גם האגדות וגם סיפורי הילדים מתחלקים לאלה שיושבים ליד השולחן, אלה שיושבים מתחתיו, אלה שקופצים כמו ילד מכאן לשם ואלה שיוצאים לשחק בדשא בחוץ…
ומה שכתבת לחני קנה אותי לגמרי, אני מאמצת את החלוקה!
תודה רבה מרית.
ברוכות הבאות, ושוב תודה לשתיכן!
לדעתי מי שצריך לעבור טיפול, זה דווקא החכם. ובמקום זה הוא מלביש את העוף בחליפה…
🙂
תודה, היה מרתק לקרוא וגם השיר, כל כך מקסים. אהבתי גם את החלוקה ואני מסכימה איתה ובאמת יש המון חלוקות של אנשים, אני מבחינה לעיתים קרובות, בין עירניים ורדומים או מעורפלים…:))
מצאתי במקרה את הבלוג שלך באינטרנט.
הוא נשמע לי מעניין . במיוחד מה שאת כותבת על יצירות אמנות.
אני ציירת ובזמן האחרון מציירת במחשב.
אשמח לקבל את הבלוגים שלך למייל שלי המצורף.
יהודית, ברוכה הבאה! אני לא יודעת איך לרשום אותך (או כל אחד אחר) לעדכונים אבל את יכולה להירשם בעצמך בקלות רבה. זה נמצא למעלה, בטור השמאלי של הבלוג שרואים אותו רק במחשב, לא בטלפון.