עוד שני סיפורים קצרצרים של סופי קאל בתרגומי. הסיפור שמלת הכלולות הוצג גם בתערוכת החפצים האישיים ממנה תרגמתי את הטקסטים הקודמים של קאל, וגם ב-תור לזיגמונד פרויד, 1998, תערוכה שהציגה קאל בבית הלונדוני שבו התגורר פרויד בשנת חייו האחרונה. הסיפור החתונה החלומית מופיע במדור סיפורים אמיתיים 1988-2003 כאן.
*
שמלת הכלולות
מאת סופי קאל
תמיד הערצתי אותו. בדממה, עוד כילדה. פעם, בשמיני לנובמבר – הייתי אז בת שלושים – הוא הִרשה לי לבקר בביתו. הוא גר במרחק כמה מאות קלומטרים מפריס. הבאתי בתיקי שמלת כלולות, משי לבן עם שובל קצר. לבשתי אותה בלילה הראשון שלנו ביחד.
*
החתונה החלומית
מאת סופי קאל
כמעט התחתנתי עם אדם שנשלח לסין לשלוש שנים. זה הרבה זמן. כמו נערה שארוסה נשלח לחזית, השתוקקתי להינשא לו על מסלול ההמראה של שדה התעופה רואסי, ממש לפני הפרידה. החתן יצעד אל תוך המטוס כשאני ניצבת למטה בקצה המסלול. קבלת הפנים תתקיים בלעדיו וגם את ליל הכלולות אבַלֶה בגפי. קבענו להתחתן ב-7 לאוקטובר 2000. המשא ומתן עם רשויות שדה התעופה, עם ראש העיר שהסכים להשיא אותנו, הרישיון, רשימת האורחים, השמלה, הכל התקדם ללא הפרעה. עד שהגיע מכתב מן התובע הכללי שסירב לאשר את החתונה. חתונות צריכות להיערך בבית העירייה, למעט שני יוצאים מן הכלל: בית החולים, כשאחד מבני הזוג גוסס ויש חשש שימות, או בכלא. כלומר – עירייה, כלא, ייסורים, אלה האפשרויות שלנו. בנלי, רדיקלי או טרגי. ובכל זאת נסעתי ב-7 לאוקטובר לשדה התעופה כדי ללבוש את השמלה שלי פעם אחת לפחות, וכדי להתאבל על חתונתנו. וחזרתי הביתה לבד, על פי התוכנית.
הסיפור החתונה החלומית מופיע במדור סיפורים אמיתיים 1988-2003 כאן.
כמו תמיד אני שומרת את הערותי לתגובות כדי לא להשפיע על הקריאה.
סיפורים נוספים של סופי קאל באתר:
בפנטזיות שלי אני גבר (הדלי)
חלומה של נערה (הקינוח)
שני סיפורים על מוות (טלסטר, הסדין)
וודו או חפצי מעבר (העניבה, וכמה מחשבות על הסיפורים ואחורי הקלעים שלהם)
וכמו כן – המקרה המוזר של פול אוסטר וסופי קאל, ובמידה מסוימת גם – מה למדתי מפצפונת של אנטון? (או סופי קאל של הילדוֹת)
של התמצות. של ההסתכלות. של השפה הרזה. של הסיפור ובעיקר של היכולת להעביר את העבודה למוחו של הקורא.
היא מביאה את כל אלו לדרגת שלמות.
יוצא מן הכלל.
ואני תוהה ביני לביני איזה סיפור חזק יותר, איזה מעורר יותר בניית עולם שלם אצלי. האם הראשון שמשלוש שורות קצרות אפשר היה לכתוב ספר בגודל של יוליסס או השני
ואני לא יודעת.
הצילומים בפני עצמם יצירת אמנות.
כל כך מודה לך על שהכרת לי (ולי באופן אישי, כן?) את היוצרת הנפלאה הזאת.
התרגום מצויין (לא שאני מכירה את המקור, אבל התוצאה עושה בשבילי את העבודה ובענק)
ושוב – תודה.
עוד אחזור להגג על הרעיונות הטמונים בתוך הסיפורים, רק שלא יכולתי להתאפק ולא להגיב אחרי הקריאה הראשונית שהביאה איתה את השניה שעדיין נשארת באפקט הראשוניות.
שני הסיפורונים האלה.
וגם הרבה מחשבות על כך שהרבה פעמים לשמלת הכלולות ולטקס הכלולות- כלומר לטקס, לסמל, לתפאורה, יש מקום הרבה יותר משמעותי מאשר ליחסים, לנישואין, לזוגיות- כלומר למהות והתוכן.
וגם המחשבה הזאת מעוררת מלנכוליה…
סקרנית לשמוע את ההערות שלך (-:
תודה אסתי.
מעניין שחשבת על ספר עב כרס, ואילו אני חשבתי שזה כמעט הייקו. משהו כמו:
בת שלושים,
בתיק
שמלת כלולות
וגם חשבתי שקראתי לזה סיפורי כלולות, כי זה הנושא הגלוי, אבל בעצם אלה שני סיפורים על בדידות.
ואני עדיין חושבת על ה"בנאלי, רדיקלי או טרגי" הזה
בכל פעם שאני קוראת קצר חדש שלה, אני מרגישה את המערכת החיסונית שלי מתחילה לעבוד – האם לקבל את השתל החדש, או לדחות אותו?
את הראשון – לא כל כך אהבתי – כלומר הגבר הוא נוכח-נעדר, הרומנטיקה היובשנית של תקופת הילדות, כשילדות קטנות חולמות על חתונת בארבי (ולמרבה הזוועה חלק לא קטן מהן אכן מגשים את החלום, בהוצאות עתק, בהפקה מופרכת)
את השני – אהבתי נורא. קודם כל, כי יום הנישואים שלי חל בשבעה באוקטובר. שנית, בגלל ההומור – המבט הביורוקרטי מאיר את טקס החתונה באור מגוחך לגמרי. בנאלי, רדיקלי או טראגי? זו השאלה המעניינת.
בנאלי – תמיד, אבל כל זוג שנישא בטוח שאצלו זה הכי מיוחד בעולם והכי לנצח והכי שושנים. בנאלי, נו.
רדיקלי – טרמינל ז'טם
טראגי – יש קומדיה של טעויות, אז אין שום סיבה שלא תהיה טרגדיה של טעויות.
הייתי אוכלת מידיהַ
סיפורים יפייפיים.
אך שאלה לי אליך, מורתנו האהובה דימי ג', שעה 20:00 – האם סיפורים אלו משתרגים להם בדרך כלשהי בנהר ההרצאות הראשי? שמא כסמינריון זעירא?
טלי
עוד קצת מחשבות
הראשון עצוב, צלול ועצוב. ענייני, נקי מרחמים עצמיים.
הוא "הרשה לה לבוא". היא לבשה שמלת כלולות.
התלבושת הסמלית טעונה במשמעות רק בגלל שהוא לא צד בעניין. הבדידות מצילה מהבנאליות
בסיפור השני אין שום רגש. מלכתחילה כולו קליפה, פרפראזה על איזו קלישאה עם הפי-אנד עקום. כמעט קפקאי במתח בין הרשויות לחיים הפרטיים.
בעצם רציתי לכתוב פוסט גדול על שני הסיפורים האלה ועל סיפור קצרצר של עגנון בשם "שלוש אחיות", על שלוש אחיות עניות שתופרות כותונת לכלה עשירה. אבל זה יצטרך לחכות…
ומירי – לארח אותך ואת סופי קאל בסלון זה תמיד תענוג. רק להתרווח ולחכות.
ושולמית, ברוכה הבאה. (אני בטוחה שקאל היתה מקבלת את ההצעה וכבר הופכת אותה לפרוייקט)
חן חן לך צבי
באמת רציתי לכתוב שאין שום קשר, אבל הלא הכל קשור. נניח שזה כמו ב"אלף לילה ולילה" שבו כל סיפור תמיד מוליד המון צאצאים לא חוקיים, כלומר סיפורים שלא תורמים באופן ישיר ומובהק .
לעלילה העיקרית.
ובקיצור – זה לא חלק מכתוב בגוף
שקופץ לי מתוך הסיפורים (אם אפשר לקרוא ככה לפרוזת ההיקו הזו)
והוא מאוד אופייני לנשים.
הרצון להתחתן עם מישהו, שהוא כשלעצמו בכלל לא נוכח ואין לו באמת אישיות חוץ מהאישיות שנברית לו ומהפונקציה שהוא ממלא אצל האשה – אובייקט לאהבה ולנישואין
ובאמת כדאי לראות שהוא בעצם נוכח נפקד בשני הסיפורים
מי הוא בכלל, מה תכונות האופי שלו, איך הוא נראה,מה עושים הוריו (השאלה בפולנית צחה) – איפה כל אלו?
נאדה.
וכמובן שבסופו של דבר כמו גודו – גם הוא לא מופיע (בטקסט)
אסתי
🙂
אבחנה מדוייקת, ואפשר להוסיף לזה תוספת לשונית –
אצלנו אומרים (או לפחות נהגו לומר) בעברית עממית – שהיא 'תפשה בעל'. אף אחד לא אומר שהוא 'תפש אישה'. כלומר היא מילאה את הנישה, איישה את התפקיד. תפשה בעל.
מעניין אם עוד משתמשים בביטוי הזה.
סיפורי בלהות לשעת לילה מאוחרת, מהפחד של הנשים שהחתונה תתפוצץ בפרצוף. חוץ מזה זה די משעמם.
שפייזר, בדיוק להיפך. אלו שני סיפורים שנכתבו מתוך עמדת כוח – הסיפורים מצביעים על כך שהיא לא זקוקה לחתן, לא באמת. החתן איננו ואין בו צורך.
כמו הכלה של פרנקנשטיין, סופי קאל שוב ושוב בוראת לעצמה חתן משאריות של גברים.
התאריכים שביעי לאוקטובר (הוא החודש השמיני בלוח הרומי)
והשמיני לנובמבר (החודש התשיעי בלוח הרומי)
מעידים על משהו שתמיד מתקרב לשלמוּת, הולך וקרב כאסימפטוטה, אבל אינו מתאחד
כך גם האהבה שנפשהּ הרוחשת של המחברת חשה אינה יכולה למצוא לעצמה מנוח בעולם הזה לא בגבר ספציפי ובמיוחד לא כאשר כל מיני זמנים, מוסדות וחוקים מנסים להגביל ולנוול את האהבה
שמלת הכלולות הריקה מגוף על הספה אינה אלא שמלה בה לבושה הנפש האוהבת
אשר השפה מצליחה לדובב משהו ממאווייה ומן הגבולות הקונקרטיים המונחים לפניה
יש בסרט של אלן, כל מה שרצית וגו', סצנה בה זירעונים מתרגשים בכוננות… פתאום עובר בין מיליוני הזירעונים הלבנים אחד שחום עור וממלמל: מה אני עושה כאן?…
כך בערך אני מרגיש… 🙂
הסיפור הראשון הוא בכלל לא סיפור על חתונה.
המוערץ עוד מילדות הוא לא איש ולא אישה. לא בן אנוש כלשהו.
הסיפור השני הוא סיפור של רוורס. או יותר נכון של מפץ גדול. קודם היה מצב של ביטול, ורק אז צץ הדבר שצריך להתבטל, ובאותו הרגע גם נוצרה הנסיעה לסין.
כאילו, הנקודה הסינגולרית הייתה הביטול. כביטול. לא חשוב של מה. רק ביטול. ואז התפוצצו ממנה קדימה ואחורה הנסיעה לסין ואיתה החזרה לבד לפי התכנית. ומן הצד השני, כל ההכנות לחתונה, וכל זה ברוורס. כלאמר קודם האנשים קיבלו הזמנות ורק אחר כך הן נשלחו אליהם.
אם מה שכתבתי דבילי אפשר למחוק…
נהנה מתגובותיך
חולי
כשבני הגדול רצה להתקבל לבית הספר הדמוקרטי הוא היה צריך בין השאר להגדיר את עצמו בארבע תכונות, ואחת התכונות שכתב היתה "אוהב צבעים" וזה היה נפלא, גם כי זה נכון, וגם כי גם אני כזאת, ועד שהוא כתב את זה לא ידעתי שיש תכונה כזאת.
וכל זה כדי להגיד שאני עוד לא יודעת איך קוראים לתכונה שלך, זה קשור בהתבוננות ובלתפוס כדורים, ובעוד דברים שעוד לא התחוורו לי עד הסוף אבל אין ספק שאתה מגיב-על
ושועי – זה ממש נוגע ללב הנסיון
שלך למצוא קצת חסד אצל סופי קאל
שולמית אפפל כתבה שיר לפני כמה זמן על זרים שפוקדים אותה בחלומותיה
"וזה טוב
זה מקובל עלי
זה משמח אותי
אני לא חייבת להם כלום"
לפעמים נדמה לי שככה בדיוק קאל מרגישה
גם זאת תגובת -על.
אני פשוט מתבשמת ממה שקורה פה לאחרונה, גם כשאין לי מה להוסיף (-:
גם אני אוהב צבעים וגם לנשום אוויר חופשי לפעמים
אהבתי את שירהּ של שולמית, אלא שכאשר לחלומות שלי באים זרים, אני מנסה למצוא גם מעט חסד אצלם
אפשר לראות בזה קשר לאהבת הצבעים ולאהבת הנשימה החופשית
זרים בשחור לבן מעיקים משהו, לא?
סתם אסוציאציה שבאה לי עכשיו בקשר לדברים שכתבת לחולי
אם לאטלס היו עוד שני כדורי ארץ הוא לא היה צריך לשאת בסבל את השמיים על הגב
אלא הוא היה יכול לעשות עם שלושתם ג'אגלינג
לפעמים לתפוס ולפעמים להפיל
הפרשנות שלך, חולי, אכן זכאית לכינוי "תגובת-על", כסיפור המובא בתגובתה של מרית.
וכיוון שאני בא מביקור שערכתי ברשימתנו של חברנו, שועי, ורישומי רשימתו אודות אנוש, אנושיות [וגם פוליטיקה ושאר מציאויות-הזיה], אני מבקש לפנות מכאן למשלחות הפלסטיניות-ישראליות לשלום – בטרם הינכם פותחים בשיחות על איבות, אדמות, לאום ושלום – אנא, הקדישו מנחת שעה אחת לשיח ספרותי.
[…] שמלת הכלולות של סופי קאל […]