לא צריך לבכות כדי לטבוע, אפשר להיחנק גם מדמעות יבשות. אני לא יכולה לכתוב על המצב וגם לא יכולה שלא. זה מין אסון טבע פנימי, אדיש לדרמה או נהי, וכל הציטוטים והדימויים התכשפו; ברגע שנוגעים בהם הם נהפכים לאילוסטרציה. (לא מזמן קראתי את "החייל הטוב" של פורד מדוקס פורד ונעצרתי כשמישהי נרעדה כאילו אווז מהלך על קברה – היה לזה קסם אבל מוגבל, כמו אור של גחלילית שמאיר רק את עצמו).
בסוף כתבתי ראשי פרקים בהשראת סיי שונגון.
דברים שסוגרים עלי – שנאה, גזענות, משיחיות, ערלות לב, הכיבוש (שממשיך להשחית, שחוסם כל אפשרות לריפוי), התרופפות העברית, היכחדות הקריאה
דברים שמטריפים אותי – ממשלת ישראל, החטופים, ילדים רעבים, ילדים מבועתים, ילדים מתים, לא רק ילדים, הנופלים לשווא, חוסר האונים שלי
דברים ששנואים עלי – קורבניוּת, הכללות, דמוניזציה, התנשאות
דברים שמפחידים אותי – שהקנאים שוב יחריבו את הבית, שלא אצטער כשיחרב
דברים שלא ייאמנו – ביבי, ההנחה שאפשר להעלים בעיה אנושית בכוח
מילים שאני מתעבת – השמדה, נטרול, כולם, ניצחון מוחלט, התפכחות (מאז שהתכווצה)
דברים שחסרים לי כמו אוויר לנשימה – חמלה, סובלנות, מורכבות, האופטימיות שלי
דברים שעוזרים לי לשרוד – אהבה, חברים, יצירה (עצמית, ושל אחרים), עצים, השפה העברית
דברים שנותנים לי תקווה – פורום המשפחות השכולות, אנושיות
*
ובשולי הדברים: בלחשוב / למיין קובע ז'ורז' פרק שסיי שונגון אינה ממיינת, היא רק מפרטת ומפרטת מחדש. הוא מלקט דוגמאות מתוך תשע מרשימותיה (דברים מצערים, דברים שנואים, דברים סותרים, דברים מטרידים, דברים מייסרים, דברים מעוררי חרדה, דברים שנראים מצערים, דברים לא נעימים, דברים שלא נעים לראות) כדי להוכיח שמדובר בסדרות שאפשר לקבץ (משהו כמו צמצום שברים שלומדים בשיעורי חשבון). וגם אם הוא צודק פה ושם – שונגון כתבה יומן אחרי הכל, הרשימות לא הושוו ולא עושבו במבט לאחור – הוא טועה. אני לא יודעת מה גרם לַטעות, אם זה המרחק (במקום, בזמן, במזג, במגדר) שנוטה לטשטש הבדלים, או התחרותיות – בכל זאת מדובר באישה שהשיגה אותו באלף שנים. אבל כשניסיתי ליישם את דבריו על הפוסט, הפרטים נעמדו על רגליהם האחוריות; מתברר שיש הבדל בין דברים שסוגרים עלי לדברים שמטריפים אותי, לדברים שאני שונאת וכן הלאה. ואת הצמצום הגדול, ממילא עשיתי בנקמה ונחמה.
ובשולי הדברים (2) – לא מזמן הבטחתי להמליץ על ספר בכל פוסט ונתקעתי בין מטרות סותרות. ספרי מופת שאין בלתם לא צומחים על עצים, חלקם תובעים קשב שאזל (לתמיד או באופן זמני), ואחרים אזלו בעצמם, ואיך זה עוזר לקוראים או להוצאות הספרים שמצבן באוי ואבוי? ובהמשך לכך שתי המלצות.
את לינקולן אקספרס של אמור טאוולס קיבלתי מאיש אהוב שראה אותו בחנות והיתה לו הרגשה שאוהב. זה ספר מסע ונעורים, הרפתקה שיש בה משהו פגיע ומאיים וחולם וחושב ומלא חיים, והוא מתאים גם למי שהפסיק לקרוא ומחפש דרך לחזור לשם. ואפשר גם בדיגיטלי.
וישנו גם הַסִּפּוּר הַמּוּזָר וְהַלֹּא יֵאָמֵן שֶׁל פְּסִיק וּנְקֻדָּה מאת ננה אריאל. "פסיק ונקודה חיים בין המילים עד שנסיבות מסתוריות מאחדות ביניהם. אויבים מרים מעמידים לפניהם מכשולים ומוצאים את עצמם במפגש בלתי צפוי. הסימנים שעל הדף הם הגיבורים בדרמה של ריחוק, קרבה, קנאה ואהבה. ספר לילדים ולמבוגרים שאיתם ובלעדיהם". מאז "מעשה בפא סופית" של אלתרמן לא נרשמו תככים כאלה, וקשה להסביר כמה זה מנחם את מי שמתגעגע כמוני לגופה של העברית.
עיר-האושר 