לא צריך לבכות כדי לטבוע, אפשר להיחנק גם מדמעות יבשות. אני לא יכולה לכתוב על המצב וגם לא יכולה שלא. זה מין אסון טבע פנימי, אדיש לדרמה או נהי, וכל הציטוטים והדימויים התכשפו; ברגע שנוגעים בהם הם נהפכים לאילוסטרציה. (לא מזמן קראתי את "החייל הטוב" של פורד מדוקס פורד ונעצרתי כשמישהי נרעדה כאילו אווז מהלך על קברה – היה לזה קסם אבל מוגבל, כמו אור של גחלילית שמאיר רק את עצמו).
בסוף כתבתי ראשי פרקים בהשראת סיי שונגון.
דברים שסוגרים עלי – שנאה, גזענות, משיחיות, ערלות לב, הכיבוש (שממשיך להשחית, שחוסם כל אפשרות לריפוי), התרופפות העברית, היכחדות הקריאה
דברים שמטריפים אותי – ממשלת ישראל, החטופים, ילדים רעבים, ילדים מבועתים, ילדים מתים, לא רק ילדים, הנופלים לשווא, חוסר האונים שלי
דברים ששנואים עלי – קורבניוּת, הכללות, דמוניזציה, התנשאות
דברים שמפחידים אותי – שהקנאים שוב יחריבו את הבית, שלא אצטער כשיחרב
דברים שלא ייאמנו – ביבי, ההנחה שאפשר להעלים בעיה אנושית בכוח
מילים שאני מתעבת – השמדה, נטרול, כולם, ניצחון מוחלט, התפכחות (מאז שהתכווצה)
דברים שחסרים לי כמו אוויר לנשימה – חמלה, סובלנות, מורכבות, האופטימיות שלי
דברים שעוזרים לי לשרוד – אהבה, חברים, יצירה (עצמית, ושל אחרים), עצים, השפה העברית
דברים שנותנים לי תקווה – פורום המשפחות השכולות, אנושיות
*
ובשולי הדברים: בלחשוב / למיין קובע ז'ורז' פרק שסיי שונגון אינה ממיינת, היא רק מפרטת ומפרטת מחדש. הוא מלקט דוגמאות מתוך תשע מרשימותיה (דברים מצערים, דברים שנואים, דברים סותרים, דברים מטרידים, דברים מייסרים, דברים מעוררי חרדה, דברים שנראים מצערים, דברים לא נעימים, דברים שלא נעים לראות) כדי להוכיח שמדובר בסדרות שאפשר לקבץ (משהו כמו צמצום שברים שלומדים בשיעורי חשבון). וגם אם הוא צודק פה ושם – שונגון כתבה יומן אחרי הכל, הרשימות לא הושוו ולא עושבו במבט לאחור – הוא טועה. אני לא יודעת מה גרם לַטעות, אם זה המרחק (במקום, בזמן, במזג, במגדר) שנוטה לטשטש הבדלים, או התחרותיות – בכל זאת מדובר באישה שהשיגה אותו באלף שנים. אבל כשניסיתי ליישם את דבריו על הפוסט, הפרטים נעמדו על רגליהם האחוריות; מתברר שיש הבדל בין דברים שסוגרים עלי לדברים שמטריפים אותי, לדברים שאני שונאת וכן הלאה. ואת הצמצום הגדול, ממילא עשיתי בנקמה ונחמה.
![](https://maritbenisrael.wordpress.com/wp-content/uploads/2024/05/1-1.jpg?w=814)
ובשולי הדברים (2) – לא מזמן הבטחתי להמליץ על ספר בכל פוסט ונתקעתי בין מטרות סותרות. ספרי מופת שאין בלתם לא צומחים על עצים, חלקם תובעים קשב שאזל (לתמיד או באופן זמני), ואחרים אזלו בעצמם, ואיך זה עוזר לקוראים או להוצאות הספרים שמצבן באוי ואבוי? ובהמשך לכך שתי המלצות.
את לינקולן אקספרס של אמור טאוולס קיבלתי מאיש אהוב שראה אותו בחנות והיתה לו הרגשה שאוהב. זה ספר מסע ונעורים, הרפתקה שיש בה משהו פגיע ומאיים וחולם וחושב ומלא חיים, והוא מתאים גם למי שהפסיק לקרוא ומחפש דרך לחזור לשם. ואפשר גם בדיגיטלי.
וישנו גם הַסִּפּוּר הַמּוּזָר וְהַלֹּא יֵאָמֵן שֶׁל פְּסִיק וּנְקֻדָּה מאת ננה אריאל. "פסיק ונקודה חיים בין המילים עד שנסיבות מסתוריות מאחדות ביניהם. אויבים מרים מעמידים לפניהם מכשולים ומוצאים את עצמם במפגש בלתי צפוי. הסימנים שעל הדף הם הגיבורים בדרמה של ריחוק, קרבה, קנאה ואהבה. ספר לילדים ולמבוגרים שאיתם ובלעדיהם". מאז "מעשה בפא סופית" של אלתרמן לא נרשמו תככים כאלה, וקשה להסביר כמה זה מנחם את מי שמתגעגע כמוני לגופה של העברית.
יש עוד צמד מילים בלתי נסבלות שמצמררות אותי – ביחד ננצח.
תודה על המלצת הספרים.
הבעיה שלי עם מיונים וקטגוריות היא שהם דברים נזילים ומסגרות שמתבלבלות לי.
אובדן האופטימיות. זה גורם לי לא זהות את עצמי.
מזדהה מאוד עם מה שכתבת כאן. פוסט נהדר.
אנונימית (שגילתה לי מי היא), לפני חצי שנה ביחד ננצח כאב לי יותר מניצחון מוחלט, אבל מאז הוא נחלש והתרופף וניצחון מוחלט השקרי והאפל משנה את חיינו.
לוסי, אני אוהבת מיונים כי זה משחק. ויטו אקונצ'י יקירי היה אלוף בו. ב1969 בעבודה בשם Blinks הוא שוטט ברחובות ניו יורק כשמצלמה צמודה לעיניו; בכל פעם שנאלץ לעפעף הוא לחץ על הכפתור וצילם תמונה. והוא גרם לי אושר כשכתב:
"המצלמה כאמצעי איחסון (היא תאפשר לי לראות אחר כך).
"המצלמה כאיבר תותב (היא מאפשרת לי לראות את מה שאני לא יכול)."
זה מרחיב את העולם. גם אצל סיי שונגון זה קונספטואלי, ואפילו יותר מזה – פואטי, הרשימות שלה הן מאגרי דימויים שיריים.
ולצערי אני מרגישה כמוך בעניין אובדן האופטימיות.
שרון, תודה.
המיונים הם אכן משחק, ואני כבר מחייכת. מבחינתי הם מזמינים בלבול כי כדי למיין צריך להגדיר קטגוריה ואני תיכף שוכחת מה הגדרתי מה החלטתי לגבי מה הולך לאן. או נגיד, דבר שעשוי להשתייך לשתי קטגוריות. כמו חוסר יושר שיכול להיות ב"דברים שאני שונאת" או בדברים שמעציבים אותי".
תודה על דבריו של ויטו אקונצ'י הנהדר. ועניין המצלמה, שתי מחשבות נהדרות. אני עסוקה כרגע מאוד בפרויקט הנוכחי במיונים, אחסון וארכיון, אפשר לומר.
תודה על הרשימה שלך. עשתה עבורי איזה סדר מוזר בתוך כל הכאוס שמקשה על רגעי הבהירות להופיע. מערבולת כזאת שבתוכה מופיעה אני.
מזדהה עם כל מילה, תודה שאספת ומיינת, אני לא מסוגלת לעשות אפילו את זה, משותקת מאימה כבר כמעט שמונה חודשים. חשוב לאוורר את הבעתה, פחדים והמועקות שהתקופה הזו הביאה איתה ולא רואים את האור בקצה המנהרה, תרתי משמע. תודה גם על ההמלצות.
תודה, מרית, ותודה גם לורד, חברה ותיקה. אני מסכימה לגמרי עם שתיכן, אבל כשאני מנסה לבטא משהו אני מוצאת שהמסך נשאר לבן. נגמרה לי הדיו במוח. אז תודה שניסחתן בשבילי.
יעל בלבן
עם כל הערצתי לפרק, אני לא יכולה להסכים עם דבריו. מה זאת אומרת *רק* מפרטת? ההיררכיה שהוא קבע מלאכותית, ולפיה למיין היא פעולה נעלה יותר מאשר לפרט. ההיררכיה הזו לא באמת תופסת, השאלה היא לאן כל אחד מהם מכוון. אם לקיבוץ הפריטים יש מטרה שמנוסחת כ'לחשוב/למיין' אזי הגישה שלו מדעית (טקסונומיה); אם לקיבוץ הפריטים אין שום מטרה פונקציונלית, אלא כוונה אסתטית, כלומר עצם ההנאה מהצבת פריטים לא קשורים זה לצד זה – אזי נוצר מרחב חדש, שאפשר לקרוא לו יצירה מעצם יחסי הגומלין שנכפים על הפריטים ברשימה, מעצם ההקשרים החדשים שנוצרים בין הפריטים ברשימה. הרשימות המעולות ומעוררות הדמיון של שונגון הן כמו מכונות לבנית מטפורות, הרי ככה מטפורה פועלת, מציבה פריט ליד פריט ומעצם ההצבה נוצר מרחב חדש.
האם לא עלה בדעתו של פרק שהכוונה של שונגון הייתה שונה משלו? אתמהה
אנונימית, סדר במערבולת זה אבסורד אבל זה מה שיש. אני מרוצה שעזרתי.
ורד, אני באותה מציאות, עושה מה שאפשר כדי לא להישאב, כדי לא לחזק את הייאוש. כתיבה וקריאה עוזרות.
מירי, התגעגעתי מאד. תודה לפרק שהביא אותך. הוא נהדר, אבל אני לא בטוחה כאמור, שזה ויכוח אינלקטואלי (כמו שכריסטופר ווקן סיפר פעם בראיון שכשהוא מקבל תסריט, דבר ראשון הוא מוחק את הרפליקות של בני שיחו מהדיאלוג, הוא רוצה להיות מופתע מתשובותיהם ולהגיב ברעננות. אני מאמינה לו, אבל אי אפשר להתעלם מהצד המאגי של מחיקת המתחרים). מסכימה איתך על מכונות המטפורות (בתגובה הקודמת קראתי להן מאגרי דימויים שיריים, הניסוח שלך יותר כיפי), אבל בנוסף, בעקבות הפוסט, הבנתי שיכול להיות שהיה לה המון רעש בראש, קדחת מחשבות, כמו שחברתי עינאל קוראת לזה, והרשימות האלה היו אמצעי לסדר, להשיג קצת שקט ושליטה.
הנחמה שלי (כן, אולי נחמת-שוטים) הוא הציטוט הבא, של פוזו, מתוך "מחכים לגודו" של בקט (בתרגומה של עדנה שביט): "הבה לא נדבר סרה בתקופתנו – היא איננה טובה מן הקודמות. הבה לא נדבר בה טובות באותה המידה. הבה לא נדבר בה כלל".
הראש שלי (מחסן ציטוטים שהשד יודע איך חלקם הגיעו לשם) הקפיץ בתשובה את "אין גוזרין גזרה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה". (בדקתי עכשיו וזה מהתלמוד).